ומה לעשות בנפש במאה ה-21?
"לשאת את הנפש במהופך" – רשימות על שירה מאת גיא פרל
מאת דנה לובינסקי
*
אֲנִי שׁוֹמֵר הָעֲדָרִים.
הָעֲדָרִים הֵם מַחְשְׁבוֹתַי
וּמַחְשְׁבוֹתַי הֵן כֻּלָּן תְּחוּשׁוֹת.
אֲנִי חוֹשֵׁב עִם עֵינַי וְעִם אָזְנַי
עִם יָדַי וְעִם כַּפּוֹת-רַגְלַי
וְעִם אַפִּי וְעִם פִּי.
(פרננדו פסואה, כל חלומות העולם)
1. ומה לעשות בשירה במאה ה-21?
"וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים? וּבָאַיָּלוֹת וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?" את השיר הקצרצר הזה כתבה לאה גולדברג אי אז במחצית השנייה של המאה הקודמת תחת הכותרת 'תשובה'. הייתה זו תשובה לסטודנט צעיר, שהרהיב עוז ושאל אותה על נחיצות השירה במאה ה-20. לאור היכחדותם של סטודנטים שעשויים לשאול לשם מה נחוצה לנו שירה, השאלה הזו נראית כרלבנטית אף יותר במאה שלנו. זוהי שאלה מרכזית שמלווה את ספרו של האנליטיקאי היונגיאני והמשורר גיא פרל, 'לשאת את הנפש במהופך' - רשימות על שירה.
בספרו נטל פרל על עצמו את המשימה המאתגרת של נשיאת נפשותיהם של לא פחות מ-38 משוררות ומשוררים. הרשימות, 40 במספר, נעות בין רשימות קצרות, העוסקות על פי רוב בספר שירה או בניתוח טקסט בודד, לבין רשימות ארוכות. בין השאר מופיעות בו שתי רשימות נרחבות העוסקות בשירתו של פרננדו פסואה ובשירתה של אלחנדרה פיסארניק. פרט לשתי רשימות אלו, העוסקות במשוררים מתים ששירתם תורגמה לעברית מפורטוגזית ומספרדית, מושאי הרשימות הם בעיקר משוררות ומשוררים החיים ופועלים בשפה העברית בעשרים השנים האחרונות.
פרל מגדיר עצמו כבר בהקדמה לספר כמי שאינו מבקר שירה אלא מבקר אצל השירה. הוא מדגים בשלל רשימותיו את נחיצותה של השירה להרחבת הנפש באופן המוביל אותה אל מעבר לפרטי, אל מחוזות אותם כינה יונג "הלא מודע הקולקטיבי". ברוח מאמרו של יונג על תרומתה האפשרית של הפסיכולוגיה האנליטית להבנת השירה (Jung, 1966), פרל כותב על שירה שלא מתוך רדוקציה לביוגרפיה הפרטית של המשוררת או המשורר, אלא דווקא מתוך הרחבת מקורות השירים ותכניהם. הוא מצביע על זיקתם למיתוסים, אגדות עמים, ולתמות ארכיטיפליות ואוניברסאליות העומדות בבסיסן.
באופן זה מצליח פרל להימנע ממורשת בעייתית של קריאות פסיכולוגיות באמנות ובספרות. בקריאות אלו, שהופיעו בעקבות פרויד, ישנה נטייה לרדד את מהות היצירה לתכני המשאלות הלא מודעות האסורות העומדות בבסיסה. פרל גם נמנע ממגמה רווחת בביקורת הספרות של ימינו -- חילוץ הארגומנט הסופי שבכל יצירה, והפיכתה בכך לכלי שרת לתזה כזו או אחרת. במקום זאת, חותרות קריאותיו מחד להצגת הספציפי והחד פעמי שבכל יצירה, ומאידך -- לשחרור הפוטנציאל האינסופי, החורג מן הפרטי והביוגרפי הטמון בה.
הסתמכותו של פרל על כישוריו הטיפוליים ניכרת דווקא באופן הפשוט והצנוע שבו הוא מתאר את מה שהוא רואה. במילים מדויקות מספר פרל למשוררת ולמשורר על הנגלה לפניו, מבלי לבקר. יופייה של עדות זו, הנפרסת במהלך הקריאה, דומה ליופיו של תהליך טיפולי המתרחש כשורה; תהליך שבו נוצרת המשמעות בהדרגה ובעדינות, כתוצר לוואי של העדות, ולא מתוך מאמץ אקטיבי ומודע. כמו בתהליך טיפולי, אין פה סימון והצבעה על האופן הנכון שבו יש לכתוב או לחיות, אין פה הנכחה מודעות של ציוויי עשה או אל תעשה אסתטיים, אלא הבקעה של הנכונות הייחודית של כל כותבת וכותב מתוך סיפור הקריאה בה ובו.
בכך מצליח פרל לקיים את הציווי האתי שהעמיד הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-20 עמנואל לווינאס. במשנתו הדגיש לווינאס את האחריות המוסרית המתעוררת בנו במפגש עם הזולת. לפי לווינאס, הפנים האנושיות הפתוחות והחשופות תמיד, משמשות מטפורה לאופן החשוף והפגיע בו מציג הזולת את עצמו בפנינו ומעורר את אחריותנו ומעורבותנו כלפיו (Levinas, 1985). פרל אינו שוכח כי שירים נכתבים על-ידי בני אדם, ומתייחס לשירים המוצגים בפניו לא כאל טקסטים חתומים ורחוקים, אלא כאל פנים אנושיות וחשופות. במקום לפרש את השירים, פרל כותב כמי שמעיד על פניהם של המשוררת והמשורר באופן המאפשר התבהרות של הפָּנִים (והפְּנִים שלהם), ובתהליך מקביל התבהרות הפָּנִים (והפְּנִים) של המחבר והקוראות.
התבהרות הפנים הזו, שאין בה לא מיפוי ולא כיבוש, היא דוגמה להבחנה (שאינה מבוססת דיה הן בעולם הטיפול והן בעולם הספרות) בין פרשנות רעה – הממסמרת את הזולת אל מצב של זהות עם עצמו, לבין פרשנות טובה – הגואלת את הזולת מתוך עצמו, דרך חשיפת האחרות שבתוכו. היא גם מזכירה לנו את מה שעיניהם של מבקרים ומטפלים רבים טחו מזמן מלראות: חריצת דינם של הפנים האנושיות כיפים או מכוערים, טובים ורעים, כמוה כרצח הנפש.
2. הולדת הנפש מתוך הפילוסופיה
ניתן אם כן, לראות על נקלה כי שאלת נחיצותה של השירה כרוכה אצל פרל לבלי הפרד בשאלת מקומה של הנפש. כותרת הספר, "לשאת את הנפש במהופך" לקוחה מתוך שיר של פרננדו פסואה שבו עוסקת רשימה מרכזית ומרתקת בספר ('שלושה משוררים והאם הגדולה'). הכותרת מרמזת על שאלה ספציפית יותר, והיא שאלת הזיקה המעניינת בין השירה לבין הנפש: היותה של השירה מתאימה כל כך לנשיאת חומרים נפשיים, או שמא בהיפוך, היותה של הנפש נוחה כל כך לנשיאת חומרי השירה.
ומה המשא הכבד אשר אותו יש לשאת? ומהם חומרי השירה? ומהם חומרי הנפש?
אנו רגילים כל כך לחשוב על הנפש, לכתוב על הנפש ולדבר עליה. מאז הולדת הפסיכולוגיה כדיסציפלינה אנו רגילים גם לעסוק בממדיה ובתפקודיה (בבריאות הנפש, במבנה הנפש וכן הלאה). כיוון שכך, קל לנו להגזים במוצקות קיומה, לשכוח את היות הנפש בעצמה מטאפורה שפתית. הנפש היא מושג מופשט להכללת הפונקציות המנטאליות השונות הכוללות רשמים, תחושות, דמיונות, רעיונות, תוכניות, כמיהות לב וחלומות. לא תמיד הייתה הנפש אתנו, אף כי מוזר עד בלתי אפשרי לחשוב על כך. היסטוריונים שונים מסמנים את המאה ה-3 לפני הספירה כרגע גילויה או המצאתה של הנפש בתרבות המערב (אלגום,1991).
למילים "נפש" ו"אני" ישנם מופעים ראשונים כבר לפני שלושת אלפים שנה. אולם במקור, לפירושיה של המילה היוונית psyche (פסיכה) שבבסיס המילה "פסיכולוגיה" היו משמעויות קונקרטיות יותר. ביצירה ההומרית, משמעות המילה psyche היא רוח החיים המפכה באדם, אשר עוזבת אותו ברגע מותו דרך פיו. במיתולוגיה היוונית (והרומית), פסיכה היא אישה יפה וצעירה שמתאהבת באל ארוס (קופידון/אמורה במיתולוגיה הרומית). ככלל, מתאפיינות הדמויות ביצירה ההומרית במבנה פסיכולוגי אחר לחלוטין מן הפסיכולוגיה המוכרת לנו, ובמסגרתו לא מתקיימת תפיסה לכידה של הפונקציות המנטאליות השונות. רגשות ותפיסות מתוארים כמשויכים לחלקי גוף ספציפיים ("אוּלָם הַגִּידָה לִי זֹאת, וּנְכוֹנָה יֶהְגֶּה חִכֶּךָ", אודיסיאה); אפילו פונקציית הראייה אינה נתפסת כפונקציה אחדותית, אלא כפונקציה אשר מתאפיינת בהתאם לאובייקט שבו צופה העין. כמו כן, מניעים ומוטיבציות ניטעים בדמויות על-ידי האלים השונים ("אוּלָם מֵרֹאשׁ לְךָ אַגִּיד אָנֹכִי, וְכֵן שָׂמוּ בְלִבִּי בְּנֵי-הָאַלְמָוֶת, וְאַאֲמִין כִּי יָקוּם הַדָּבָר וְכֵן יֶהִי", אודיסיאה). קונפליקטים בין משאלות לב מתנגשות לעומת זאת הם טרם בנמצא ( אלגום, 1991). גם במקרא, משמעות המילה נפש, שיש לה מופעים מרובים ("וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם,לְנֶפֶשׁ חַיָּה"; "כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא"; "וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה"; "כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ"), קרובה במשמעותה למשמעותה המקורית של המילה היוונית פסיכה, כביטוי ליצור חי. לעתים מודגשות במופעיה המקראיים של הנפש הפונקציות הרגשיות ולעתים הפונקציות הגשמיות, אך לא קיימת הבחנה ברורה בין הפונקציות הללו. ככלל, העלילה המקראית מתאפיינת בשפת פעולה ובתיאור התרחשויות והתנהגויות חיצוניות, בלא מיפוי או התוודעות אל העולם הפנימי של הנפשות הפועלות. מן הסתם, לא מדובר בהחלטה אמנותית של הסופר המקראי, אלא בכך שמילים ואופנות מחשבה כאלו לא היו בנמצא.
לידתה של הנפש כישות אחדותית, האחראית לפונקציות המנטאליות השונות, מופיעה לראשונה בתרבות המערב אצל הפילוסוף היווני אפלטון בחיבורו הפוליטיאה (אלגום, 1991). אף שקדמו לה שירתם הלירית של משוררי יוון, ותיאורי קונפליקטים נפשיים בטרגדיות היווניות, אפלטון היה הראשון לגבש תיאוריה נפשית מקיפה. על-פי תיאוריה זו מורכבת הנפש משלושה רכיבים עיקריים: הרכיב הרציונאלי, הרכיב האפקטיבי והרכיב התשוקתי, שביניהם מתקיימת מערכת מורכבת של יחסי גומלין, הנמצאת בזיקה עם רשויות המדינה. קל לראות כי מתהווה כאן הבסיס לתיאוריה המבנית של פרויד, אשר סימן את האיד, האגו והסופר אגו כרשויות שונות בנפש, שעליהן לפעול בתיאום זו עם זו, לשם השגת איזון נפשי.
אולי לא בכדי, תורת הנפש הפלטונאית מוצגת בד בבד עם מתקפה חזיתית על השירה והמשוררים, תוך קריאה לגירושם מן המדינה. אפלטון טוען כי בין הפילוסופיה לשירה קיימת "מחלוקת ישנה מאז ומעולם", בהיותה של השירה פרקטיקה שקרית, שמהותה יצירת חיקוי של חיקוי של האידיאה. הפילוסופיה, לעומתה, חותרת לאמת ולהתקרבות אל עולם האידאות. לא רק זאת, אלא שאפלטון היה זה אשר העלה על נס את החשיבה הרציונאלית ןאת יישוב הדעת והמתינות, אשר עמדו לדידו בסתירה לעולם הרגשי משולח הרסן והססגוני של השירה והמיתולוגיה:
"אך יחד עם זאת עליך לדעת, שאין להכניס למדינתנו שום שירה, חוץ מהמנונים לאלים ושירי תהילה לאנשי שם; והיה אם תכניס את המוזה הממותקת, בין זמר לירי ובין שירי עלילה, כי אז ימלכו במדינה הנאה וצער, במקום החוק ובמקום אותו פסק-הגיון שייראה מדי פעם בפעם בעיון משותף כטוב שבפסקים" (פוליטיאה X).
3. ומה לעשות בנפש במאה ה-21?
שני צידיה של העסקה פרושים כעת לפנינו: הברית שכרתה התרבות המערבית עם שלטון הלוגוס של הפילוסופיה היא ברית של יותר נפש ונפשיות, בעבור פחות שירה ופואטיות. גיבושה של תיאוריה נפשית הובילה מחד ליתר יכולת למודעות עצמית, למתינות ולשליטה עצמית, ומאידך להפסד של עולם פואטי, מיתי, ציורי ופגאני. או שמא דווקא רחקנו יותר מן הנפש מאז התחלנו לקרוא לה בשם?
עם הולדת הפסיכולוגיה כדיסציפלינה במאה ה-20, נראה כי שאלת המתח הדיאלקטי בין ייצוגה של הנפש והמשגתה בתוך מסגרות תיאורטית נרחבת ומשוכללת לבין האפשרות לחוות את הנפש ויציריה באופן ספונטני ובלתי אמצעי נעשית רלבנטית עוד יותר. שאלת מקומה של השירה אל מול הפסיכולוגיה הופכת חריפה לא פחות מן המחלוקת שתיאר אפלטון בינה לבין הפילוסופיה.
במאה ה-21 אנו מוצפים באופן חסר תקדים במיפוי אינטנסיבי של הנפש והאני; החל מסטאטוסים אינסופיים בפייסבוק שמתארים את רגשותינו, זכרונותינו ותשוקותינו הכמוסות לעיני כל, דרך מדריכים דיאגנוסטיים עבי כרס לאבחון מצבנו הנפשי, וכלה בראיונות עומק לתיאור ילדותנו העשוקה וחשיפת עצמנו האמיתי. כאן נכללים חתירתנו האינסופית אחר מימוש והגשמה עצמית, ספקותינו האינסופיים לגבי בחירותינו הזוגיות והמקצועיות, וסולמות האושר והשמחה שמפותחים ומשוכללים על-ידי טובי החוקרים חדשות לבקרים. בל נשכח כמובן את הנטייה הבלתי פוסקת לאבחן את ילדינו כסובלים מהפרעה רגשית, קשבית או ריכוזית כזו או אחרת. אם למדנו מן הפסיכואנליטיקאי ז'אן לקאן כי ה"מילה הורגת את הדבר", ומגדול משוררי השפה העברית ביאליק, כי עקרון האינפלציה תקף גם כשבמילים עסקינן, מה שלומה של הנפש, שבני האדם בימינו "מגלגלים בה מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים"? (ביאליק, 1915)
בספרם החשוב, We’ve had a hundred years of psychotherapy and the world’s getting worseי(Hillman & Ventura, 1993), בוחנים הפסיכואנליטיקאי היונגיאני הילמן והסופר והעיתונאי וונטורה, בוגר טיפולים פסיכולוגיים רבים, את השאלה הזו בדיוק. כיצד ייתכן שככל שאנו עסוקים יותר בנפש, קרבתנו אל נפשנו קטנה? מדוע ככל שאנו מנתחים יותר את הגורמים והסיבות להיותנו בלתי מאושרים, המרחק שנפער בינינו לבין סיפוק עצמי ושלווה הולך וגדל? אולי, הם אומרים, מרוב עיסוק אובססיבי בנפשנו שלנו שכחנו את נפש העולם, נפש הדברים: שכחנו את האקולוגיה, הקהילה, האוויר, הים, החיות, האמונה – את כל מה שהיו עסוקים בו כנראה באותו עולם מיתי, פרה-פילוסופי, ממנו נפרדנו עם שלטון ההיגיון.
ספרו של פרל נכנס, כאמור, אל המתח הדיאלקטי שבין הפסיכולוגיה לשירה, בין הייצוג לחוויה, ועוסק בו בחריפות. כאנליטיקאי יונגיאני, מבין פרל ביתר שאת את הבעייתיות של השפה הפסיכולוגית התיאורטית (כמו גם זו של ביקורת הספרות הפרשנית), ואת מרחקה מן השפה הנפשית, הציורית והקדומה. בבחירה בין עולם הפסיכולוגיה לפילוסופיה לבין עולם המיתולוגיה, פרל בוחר ללא ספק (כפי שניכר מעטיפת הספר, עליה מופיע ציור עתיק של אורפאוס), במיתולוגיה. גם כאשר הוא מחלץ את הרבדים הנפשיים מתוך השירים עליהם הוא כותב, הוא עושה זאת לא בכלי ניתוח אנליטיים, אלא בשפה שירית. הוא מדגיש ברשימותיו חזור ושנה, את אמונתו בקיומו של רובד קדום בנפש; אותו לא מודע קולקטיבי, אשר שפתו היא שפת הדימוי, החלום, האגדות והמיתוסים, שפת הארכיטיפים. מבין הרפרטוארים הלשוניים אשר עומדים לפנינו, אין ספק, לדידו של פרל, כי השירה היא זו הדוברת באופן הקרוב ביותר את שפת הארכיטיפ, ולפיכך זו המתאימה ביותר לדיבור בשפת הנפש. לא רק זאת, אלא שפרל נשען על אבחנתו של יונג בין המשוררים האקסטרוברטים, אלה שכותבים מתוך מודעות ותכנון, לבין המשוררים האינטראברטים, שכתיבתם נעוצה בלא מודע. הוא טוען כי רק האחרונים הם בעלי הזיקה העמוקה אל הלא המודע הקולקטיבי, בעלי היכולת לחשוף את אוצרות הנפש הקדמונית, שאינה נגועה בתבונה.
יחד עם זאת, פרל אינו תמים לחשוב כי בעולם שלאחר הולדת הנפש מתוך הפילוסופיה יש באפשרותנו לחזור לאחור אל אותו רובד קדמון ולשהות רק בו. ברשימתו על פסואה הוא משרטט, דרך בחינת שלושה הטרונימים (ישויות שיריות) שיצר פסואה, שלוש עמדות אפשריות לעמידה מול תמות נפשיות שמייצג ארכיטיפ האם הגדולה (הכוליות, הקשר עם נשים, והקשר עם המוות). רשימה זו היא בעיני גולת הכותרת של הספר, וגם הרשימה ממנה העמיק פרל לצלול לתוך כתיבת השירה. ההטרונימים, שנעים בין התמזגות בנפשי לבין התנכרות מוחצת כלפיו, מעלים פרדוקס מרכזי סביבו נסוב הספר – כיצד לשאת את הנפש? האם במהופך כפי שהציע פסואה בשיר ממנו לקוחה כותרת הספר?
הנפש, כך נראה, לא רק נושאת אותנו, הנפש תמיד נושאת גם את הנפש, ולכן תמיד תשאל הנפש ולא תרפה משאלתה, ומה עלי לעשות בנפש?
מקורות
Hillman, J. & Ventura, M. (1993). We’ve had a hundred years of psychotherapy- and the world’s getting worse. San Francisco: Harper Collins.
Jung.C.G (1966). On the relation of analytical psychology to poetry In: Jung, C., Collected works of C.G Jung, vol. 15. Princeton University Press, pp. 65-83.
Levinas E. & Nemo, P. (1985). Ethics and The infinity: Conversations with Phillip Nemo. Duquesne University Press
אלגום, ד (1991). פרקים בתולדות הפסיכולוגיה. תל אביב: האוניברסיטה המשודרת.
אפלטון (1999). פוליטיאה. תרגם: י"ג ליבס. תל אביב: שוקן.
ביאליק, ח. נ. (1915). גילוי וכיסוי בלשון. נדלה מאתר הבית של פרויקט בן יהודה: http://benyehuda.org/bi...ticle02.html.
