מוח ותנועה: מפתחות לשיקום ולריפוי
מאת ידידיה דוארי
"פרויד כתב כי המוח והגוף תלויים זה בזה, אך הוא לא כתב איך ומה כדאי לעשות בנושא" (Doidge, 2015).
התנועה היא אמצעי זמין לכל אדם. לרוב אנו תופסים אותה כמובנת מאליה, עד שאנו נתקלים בבעיה אשר מצמצמת את טווח התנועה הרגיל שלנו. כדי להבין את ההשפעות של התנועה או חוסר התנועה על חיינו, יש לנסות להבין כיצד האיבר שאחראי על הפיקוד והבקרה של כל מערכות הגוף עובד. פריצות דרך שהתרחשו בעשרים השנים האחרונות מציגות מידע חדש בנוגע לדרכי הפעולה של המוח, ליכולתו להשתנות וליחסי הגומלין שלו עם הסביבה החיצונית והפנימית. גילויים אלו עשויים להיות רלוונטיים בין השאר לתהליכי השיקום של המוח, ולכן אפשר להשתמש במידע זה גם בתחום השיקום והטיפול הנפשי (גיא, 2007).
מאמר זה מפנה זרקור אל חזית חקר המוח, בדגש על עבודתו רבת השנים של הפסיכיאטר והפסיכואנליטי ד"ר נורמן דוידג'. דוידג' עוסק בחקר המוח כבר שנים רבות, ומחקריו מתמקדים באפשרויות של המוח להשתנות ובאמצעים העומדים לרשותו כדי ליצור תהליכי ריפוי. באופן ספציפי אבחן את הקשר בין תנועה לשיקום וריפוי המוח. אציג את סוגי התנועה המאפשרים שיקום וריפוי, את החסמים ואת השלבים השונים בתהליך. לא אתמקד במצבים שבהם נפגעו קשרי ליבה בגוף או במוח, אלא במצבים שבהם אפשר להחזיר את המצב לקדמותו. המושג "מוח פגוע" במאמר זה מציין מוח שיש בו תאים מתים וקישורים מנותקים רבים, אשר מפריעים לאדם לחשוב, להרגיש ולפעול בצורה שתואמת את המבנה הגנטי שלו, ביחס לסביבה החיצונית ולשאיפותיו בחיים. מצב זה עשוי להיות תוצאה של מחלה או טראומה גופנית, וכן של משבר נפשי שבו האדם מרגיש שהוא לא מצליח להביא לידי ביטוי את תפקודי המוח שלו לידי פעולה, למשל בעקבות מצב רוח דיכאוני.
המוח: ערבות הדדית של רשת עצבית
"יש לנו איבר במשקל 1.2 ק"ג עשוי ג'לי, שאפשר להחזיק בכף היד והוא יכול לתפוס את המרחב של חלל בין-כוכבי. הוא יכול להגות בנושא האין-סוף, והוא יכול לחשוב על עצמו הוגה על האין-סוף" (פרופ' ויליאנור ראמצ'אנדרן, חוקר מוח מאוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו).
בעשור וחצי האחרונים גילה המחקר כי התפקוד המוחי מתקיים הודות לקשרים בין תאי עצב הניחנים בגמישות, כלומר ביכולת לשנות את המבנה ואת התפקוד של עצמם בנסיבות מסוימות (דוידג' 2009). הפעילות המוחית מתוארת כפעילות של רשת עצבית עם ערבות הדדית. הכוונה לכך שאף שלכל אזור במוח יש תחומי אחריות וייצוג, כל פעולה באזור אחד משפיעה על אזור אחר. כל חלק במוח קשור לחלקים האחרים ויכול לפעמים אף "לגבות" אותם במקרה של פגיעה.
בספרו החדש The Brain's Way of Healing"" טוען דוידג' (Doidge, 2015) כי בעבר לא נהגו להשתמש במושג "ריפוי" בהקשר של המוח, אולם תחומי מחקר אחדים שהתפתחו בעשור האחרון מאתגרים את התפיסה שלנו בנוגע ליכולתו של המוח להחלים, להתחדש ולתקן את עצמו. דוידג' מתאר שלבים שונים בתהליכי שיקום וריפוי גם במקרים של מוח פגוע בעקבות פרקינסון, שבץ, דיכאונות וחרדות, ואף במצבים של עיוורון. הגמישות של המוח מכונה בשפה המקצועית "פלסטיות עצבית", וכאמור היא מאפשרת לאזורים מסוימים במוח לקבל על עצמם תפקוד שאבד באזור אחר ולהסתגל מחדש גם במצבים קשים ביותר (דוידג', 2009). השינויים בעקבות תרגול מיומנות מסוימת יכולים לכלול עלייה בכמות הסינפסות (תחנות ממסר להעברת מסרים בין תאי העצב במוח), עלייה בכמות תאי העצב והתאים התומכים, או חיזוק הקשרים ביניהם.
יכולת נוספת של המוח לשיקום ולריפוי היא יצירת תאי עצב חדשים: נוירו-ג'נסיס. מחקרים חדשים גילו שלידת תאי עצב מתרחשת גם במוח הבוגר ולא רק במוח העוברי (Eriksson, 1998). זהו תהליך שבמסגרתו המוח מחליף תאים מתים בתאים חדשים. גם בתחום האפי-גנטיקה, העוסק בהשפעות הסביבה על הגנים שלנו, חלו התפתחויות. הולכים ומצטברים מחקרים והוכחות לכך שחשיבה, למידה ופעולה עשויות לעורר או לשתק גנים מסוימים. למעשה אלו מנגנוני בקרה לביטוי או להשתקה של הגנים (מועלם, 2014). נושאים סביבתיים כגון תזונה ולחץ עשויים גם הם להשפיע על מנגנון זה ועל התפקוד הכללי של המוח. אחד מהאלמנטים בעלי יכולת השפעה רבה על שינוי, שיפור ותיקון המוח הוא התנועה (Rhodes, 2005).
מוח ותנועה
עוד לפני הגילויים של העשור וחצי האחרונים, היו אנשים שהצביעו על הקשר המובהק והבלתי ניתן להפרדה בין פעילות מוחית לתנועה. משה פלדנקרייז, מדען, מהנדס ואמן ג'ודו, אשר בעקבות פציעה חמורה בברך פיתח טכניקת תנועה לריפוי עצמי, הידועה כיום כ"שיטת פלדנקרייז", טען כי המוח אינו יכול לחשוב בלי לבצע תנועה (פלדנקרייז, 1967). גם חוקרי המוח החלו בשנים האחרונות לגלות עניין בשיטתו, וכיום ידוע כי ההבנות שלו תואמות את חזית חקר המוח בנושא של שיקום דרך תנועה. למשל הטענה כי טריגר לתנועה שרירית יכול להיות פעולה של דמיון בלבד. אם אדם מבצע בדמיונו פעולה של ספירת כסף או ספירת כבשים לפני השינה, אותה מחשבה מהווה טריגר לתנועה במערכת הקולית בגרון.
ואם מחשבה היא טריגר לתנועה, אפשר לשאול האם גם תנועה מייצרת מחשבה? יש לחשוב על השאלה מנקודת מבט התפתחותית הישרדותית. כיום אפשר להזמין את המזון שלנו דרך לחיצה על כפתור תוך כדי כך שאנו שרועים על הספה בסלון. אולם אם נלך אחורה בהיסטוריה האנושית, בעיקר לפני המהפכה החקלאית, לא היה באפשרותנו לשרוד ללא תנועה. כדי למצוא מזון היינו צריכים לחפש אותו, ולשם כך היה עלינו ללכת, לטפס על הרים או על עצים, לחכות לטרף ואז, בתנועה מהירה ופתאומית, לקפוץ לעברו.
המוח התפתח כך שתנועה והישרדות קשורים בקשר הדוק. אף שאורח החיים שלנו השתנה לאחר המהפכה החקלאית, ובצורה דרמתית יותר לאחר המהפכות התעשייתית והטכנולוגית, המבנה הגנטי שלנו נשאר זהה. התנועה של האדם משדרת אותם אותות גם בתקופה המודרנית ומעבירה מסרים חזקים למוח לפקוח את העיניים, להביט אם יש סכנות בסביבה הקרובה, ולחפש הזדמנויות לקידום ההישרדות. מעבר להשגת המזון, התנועה הייתה כלי חשוב בשמירה ובהגנה על הסביבה הקרובה אלינו. מחקרים מצאו שהמוח סופר באופן לא מודע כאלף צעדים בכל יום. אחת ההשערות לכך היא שזהו שריד אבולוציוני מהתקופה שבה היינו צריכים להקיף את הטריטוריה שלנו לפחות פעם ביום. לעתים פחדים לא מוסברים יכולים לצוץ רק מכיוון שלא צעדנו את אותם אלף צעדים, ורבים מכירים את התחושה הטובה שנגרמת בעקבות צעידה של 20-15 דקות.
ידוע כיום שתנועה אשר נקראת "ספורט" או "פעילות גופנית" גורמת ליצירת נוירונים חדשים במרכז הלמידה והזיכרון בהיפוקמפוס (Van Praag, 2005). נוסף על כך הוכח שפעילות אירובית מפחיתה אובדן של תאים (Van Praag, 2008). לפיכך אפשר להניח שתנועה מייצרת מחשבה, ותנועה נכונה לאורך זמן יוצרת חיווט בין מערכת הקשרים במוח. אך לפני שנבין מהי תנועה נכונה ומהם השלבים בתהליכי ריפוי ושיקום מוחיים, ישנו מכשול לא קטן העומד לפני כל מי שחי בתקופה המודרנית.
הבעיה: לחץ
ד"ר הנס סלייה, ביוכימאי ואנדוקרינולוג ממוצא אוסטרי-הונגרי, טבע את המושג "לחץ" (Stress) לפני 80 שנה. סלייה פרסם מאות מחקרים על נושא הלחץ והשפעתו על הפיזיולוגיה האנושית. הוא הראה כי עכברי מעבדה שנחשפו ללחץ יותר מהרגיל איבדו בתוך יומיים-שלושה את מערכת החיסון שלהם, וכן פיתחו פצעים מדממים במערכת העיכול ונפיחות בבלוטת יותרת הכליה. המערכת האחראית על תפעול הלחץ בגוף היא מערכת העצבים הסימפתטית. מערכת זו מתוכנתת לפעול בזמן שבו מתרחשת סכנה. זה יכול להימשך כמה שניות, כמה דקות ובמקרים קיצוניים כמה ימים. בכל פעם שמגיע מצב של סכנה ממשית אנו מפעילים את המנגנון הסימפתטי. ההיפותלמוס במוח מתחיל להפריש הורמונים המעבירים מסרים לגוף כדי שנוכל להתמודד עם המצב החדש. הדם מגיע לשרירים, קצב הלב וקצב הנשימה עולים, וקצב חילוף החומרים יורד. יותר חמצן מגיע לרקמות וכך אנו שורפים יותר חמצן כדי לייצר יותר אנרגיה. כל התהליך הזה קורה כדי שנוכל לברוח או להילחם לנוכח הסכנה ("תגובת הילחם או ברח").
מנגנון זה פועל אוטומטית בכל מצב של סכנת חיים, אך הוא יכול לפעול גם במצבים שאינם כרוכים בסכנה מידית. בתקופה המודרנית הוא עובד יותר מהרגיל, ולכן האוכלוסייה בעולם המערבי סובלת מלחץ שגורם בין היתר לשינויים פיזיולוגיים. כדי להבין מה הבעיה צריך לבחון שוב את אורח החיים המודרני לעומת אורח החיים הקדום בטבע ביחס למכניזם של גוף האדם. בעבר המידע שהיינו חשופים אליו היה המידע הקרוב ביותר. אנשים שחיו בשבט, במשפחה או בכפר נחשפו רוב הזמן רק למידע הרלוונטי עבור הקבוצה שלהם, שהגיע לרוב מהכפר הסמוך. לעומת זאת בימינו הטכנולוגיה מאפשרת לנו לדעת כל מה שקורה סביבנו. אנו מודעים לבעיות בכל העולם ומודאגים בגללן. בעבר, למעט מקרים קיצוניים ידענו היכן מקורות המזון והשתייה וחיינו בסמוך אליהם. לעומת זאת כיום, אף שהחיים נוחים יותר (לא צריך ללכת כמה קילומטרים כדי לשאוב מים מהבאר למשל), אנו מתמודדים עם לחצים חדשים: הצורך לעמוד בזמנים, להתנהל מול גופים ביורוקרטיים גדולים, להתאים את עצמנו להתפתחות הטכנולוגית המואצת ועוד.
גורם משמעותי נוסף להפעלה עודפת של המערכת הסימפתטית אשר משפיע על הלחץ שלנו הוא מידת הקרבה לאנשים שיש להם השפעה עלינו. בטבע אנשים חיו במבנה של משפחה-שבט – חמולה. מבנה זה אפשר מעגלי תמיכה קרובים ומידיים. תחושת השייכות הפרטית נקבעה על פי תפקידים מוגדרים בתוך הקבוצה. התפקיד היה קבוע ונתן לפרט תחושת ביטחון ושייכות חזקה לקבוצה. לעומת זאת בחיים המודרניים מבנה זה כמעט נעלם, וכתוצאה מכך אין לנו מערכת הגנה ומערכת תמיכה מידיות ואנו בודדים יותר. גם מעגלי התמיכה הרחבים יותר הולכים ומאבדים את מקומם; בשנים האחרונות נחשפות שחיתויות וקשרי הון-שלטון במקומות רבים בעולם, והדבר גורם לאובדן האמון בגורמים הקובעים לגבי הביטחון, הבריאות והכלכלה.
הלחץ הכרוני של אנשים בחברה המודרנית מתבטא במחלות של מערכת החיסון, במחלות לב וכלי דם, בסוכרת, במחלות דלקתיות, בפגיעה בעור ובמוח ועוד. כאמור, לחץ זה קשור בעוררות יתר של מערכת העצבים הסימפתטית. לעומת זאת המערכת המקבילה לה, האחראית על תהליכי השיקום ושימור האנרגיה, היא המפתח שלנו לכל תהליכי השיקום. אולם מערכת זו – המערכת הפרה-סימפתטית – יכולה להתחיל לפעול רק כאשר המנגנון של הילחם-ברח מפסיק לעבוד.
המערכת הסימפתטית משקיעה את מרב המאמצים בהישרדות המידית, ולכן היא יכולה לעכב תהליכי שיקום וצמיחה. לעומת זאת כאשר נדלקת המערכת הפרה-סימפתטית היא "מכבה" את המערכת הסימפתטית ומאפשרת למוח לאגור את האנרגיה שהוא זקוק לה לשם מאמצי השיקום. מערכת זו מכונה לעתים "מנוחה-עיבוד-תיקון" (reset-digest-repair). השאלה החשובה עבור מי שמעוניין בתהליכי שיקום ארוכי טווח היא כיצד מדליקים אותה. לשם כך צריך למצוא את כפתור ה"עצור" של הלחץ הכרוני.
מפתחות לשיקום המוח
ישנן שיטות מגוונות ללחיצה על כפתור ה"עצור". ד"ר הרברט הנסון מהמכון לרפואת גוף ונפש בהרווארד חקר נזירים טיבטים בעלי ניסיון עשיר במדיטציה, וגילה שהמוחות שלהם שונים. הם מסוגלים להאט את הנשימה ואת קצב הלב שלהם, להוריד את לחץ הדם וליצור גלי מוח מרגיעים (Hankey, 2006). מחקרים נוספים הראו שתגובת הרגיעה עשויה להיות מופעלת גם במצבים ובזמנים נוספים ולנוכח פעילויות ורגשות מסוימים: שייכות לקהילה, קשרים חיוביים בין בני אדם, אהבה, פעילות מינית, תפילה, חגיגה, האזנה למוזיקה, ריקוד, שירה וצחוק (Fulwiler, 2011; היימן, 2009).
כפי שתואר לעיל, המוח הוא רשת עצבית אחת גדולה, והקשרים מוכתבים בין היתר על פי התפתחות אבולוציונית לקידום ההישרדות. כל גירוי, חיצוני או פנימי, יכול להשפיע על הפעילות הסימפתטית או הפרה-סימפתטית, בהתאם לאופיו. מוזיקה מרגיעה למשל עשויה להפעיל את המערכת הפרה-סימפתטית, ומוזיקה צורמנית עשויה להפעיל את המערכת הסימפתטית; תנועה הרמונית וחזרתית עשויה להפעיל את המערכת הפרה-סימפתטית, ואילו תנועה חדה ופתאומית עלולה להפעיל את המערכת הסימפתטית. כדי לדעת אם אמנם נלחץ כפתור ה"עצור", יש לדעת מהם שלבי הריפוי של המוח. להלן העיקריים שבהם, המבוססים על מחקריו של דוידג'. שלבים אלו אינם כרונולוגיים, ולא כולם יופיעו בהכרח בכל תהליך שיקום (Doidge, 2015).
(1) נוירו-סטימולציה. החייאת תאים רדומים. אי-שימוש באזורים מסוימים במוח לאורך זמן גורם להשקטה ולניוון של התאים ושל הקשרים בין אזורים אלו לאזורים אחרים במוח. עירור מחדש של אותם תאים יכול להתבצע דרך אור, קול, רעד, מחשבות ותנועה. במצב זה דם זורם אל אותו אזור כדי לחדש את מלאי האנרגיה. החייאה זו של המעגלים הרדומים מבוססת על ההוכחות לכך שמוח פגוע יכול לווסת את עצמו ולהחזיר את עצמו למצב של הומיאוסטזיס.
(2) נוירו-מודולציה. אפנון של המוח. כאשר אנו מכוונים תחנה ברדיו, אנו בוחרים גל מסוים אשר מעביר את האותות בצורה מסוימת, כך שנוכל לשמוע רק את התחנה שאנחנו רוצים. זאת אף שבפועל כל התחנות משודרות בעת ובעונה אחת. במוח יש לנו מערכת דומה העוזרת לווסת רעשים חיצוניים. מגוון רחב של בעיות במוח מתאפיין בחוסר היכולת לווסת גירויים בצורה מיטבית. העירור שהוזכר קודם לכן מהווה טריגר להפעלת תהליך האפנון. האפנון מחדֵש את האיזון בין התרגשות לעצירה של רגשות ומכבה את "המוח הרועש". האפנון עובד דרך הפעלה מחודשת של המערכת הפרה-סימפתטית ושל מערכת ההפעלה הרשתית, האחראית על סינון מידע ועל מצבי מודעות בין עוררות לשינה. איפוס המערכת מגביר את היכולת לישון בצורה עמוקה יותר ובד בבד להיות ברמת מודעות גבוהה יותר.
(3) רגיעה עצבית. כאשר מערכת ההרגעה מופעלת נוצר טריגר לתגובות כימיות אשר מפעילות ומקדמות צמיחה, שימור של אנרגיה ועלייה בכמות השינה ובאיכותה. מחקר שנעשה באוניברסיטת רוצ'סטי בניו יורק הראה שבזמן השינה נפתח ערוץ, אשר מנקז את החומרים המשומשים והרעילים דרך נוזל המוח-השדרתי למחזור הדם (Lulu, 2013). עובדה זו עוזרת להבין מדוע מחסור בשינה יכול לגרום לשיבושים במוח, ולעומת זאת שינה טובה יכולה לשפר מקרים מסוימים של מוח פגוע בתוך כמה שבועות. נוסף על כך, הפעלה של המערכת הפרה-סימפתטית גורמת להפעלה של המערכת האחראית על מחויבויות חברתיות, וידוע כי היכולת ליצור קשר אם אדם אחר וכן סביבה תומכת ומרגיעה עוזרת לווסת את מערכת העצבים.
(4) הפרדה ולמידה. אחד המושגים הבסיסיים שפיתח דוידג' ביחס למוח פגוע הוא "מוח רועש". הכוונה למצב שבו המוח מקבל מסרים רבים בו בזמן ואינו מצליח להפריד ולהבחין ביניהם. זהו מצב שבו המערכת אינה יכולה לזהות את האותות מכיוון שהם חלשים מדי ביחס לרעשי הרקע. הנוירונים שולחים מסרים מוטעים או מסרים בשיעור מוגזם או מופחת, וכך המוח לא מצליח להעביר מסרים חדים וברורים. היכולת של המוח להפריד בין נושאים ולהצליח לעבור תהליכי למידה היא הוכחה לכך שמתרחש תהליך שיקום.
כדי להבין כיצד להפעיל שלבים אלו דרך התנועה, אציג להלן כמה מהכלים שפיתח משה פלדנקרייז.
תנועה וריפוי
דוידג' חקר לעומק את שיטתו של משה פלדנקרייז, אשר עבודת חייו הייתה לעזור לאנשים לעבור תהליכי שיקום דרך תנועה. חלק ניכר מהעקרונות שפיתח תואמים את הממצאים העדכניים ביותר בחקר המוח. אחד מהם הוא שהמוח לא יכול לחשוב ללא פעילות מוטורית. עצם המחשבה על תנועה יוצרת טריגר לתנועה. כפי שתואר לעיל, מנקודת המבט של הרפלקסים כל מחשבה מובילה לשינוי מסוים בשרירים, כך שלמעשה אין דבר כזה "מחשבה טהורה".
בהיותה קשורה בקשר הדוק למחשבה, התנועה מחייה מעגלים רדומים אשר לא פעלו במשך תקופה ארוכה, יוצרת קשרים חדשים וכך מובילה לשלבים נוספים בתהליך הריפוי (Jeffery, 2004). דפוס חשיבה החוזר על עצמו באופן שיטתי יכול גם הוא להעיר תאים רדומים, אך בנושא זה יש להבחין בין מחשבות היוצאות מדפוס החשיבה הרגיל, לבין מחשבות המנציחות את הבעיה בעצם זה שהאדם משתמש באותם המעגלים הקיימים ולא מעורר את התאים הרדומים. התנועה עוקפת בעיה זו בכך שהיא מפעילה אזורים חדשים במוח.
אם כך, כל תנועה אשר לא מגבירה מתח ולא חוזרת על דפוס קיים יכולה להתחיל את תהליך העירור של התאים הרדומים. אם לדוגמה אדם הולך ברגל מדי פעם לעבודה, או אפילו רץ כדי להספיק לעלות לאוטובוס, סוג כזה של תנועה מפעיל מנגנון קבוע אשר בהקשר זה קשור למחויבות וללחץ. לעומת זאת הליכה בפארק ללא מטרה מוגדרת, עבור אדם שלא רגיל לכך, יכולה לעורר תאים רדומים דרך הזרמה של דם אל אותם אזורים. אמנם הליכה בפארק טובה מכלום, אך כדי לעבור לשלב הבא בתהליך הריפוי צריך לרכוש הרגל קבוע. בצורה זו המערכת מוכנה לתהליך האפנון שבו מתרחש הוויסות שהוזכר לעיל. כתוצאה מכך גם המודעות לתנועה יכולה לבוא לידי ביטוי. ללא תהליך האפנון אין ויסות של המידע המגיע מן החוץ. מצב זה מקשה מאוד על היכולת להיות מודע לתהליכים פנימיים וחיצוניים כאחד.
על פי פלדנקרייז מודעות לתנועה היא המפתח לתהליך השינוי (פלדנקרייז, 1967). מודעות בהקשר זה דורשת את היכולת לשים לב לצורה שבה האדם זז. מודעות כזו לא יכולה לבוא לידי ביטוי כאשר ישנו "מוח רועש". על פי פלדנקרייז, בלי יכולת ההבחנה אין כל אפשרות של לימוד, לא כל שכן של שיפור יכולת הלמידה (שם). רק כאשר מתחיל תהליך האפנון, שהוא למעשה וסת של רעשים חיצוניים, המוח יכול להתמקד בפעולה עצמה ובהשלכותיה. במצב זה חשוב למצוא את כפתור ה"עצור" שתואר לעיל. מעבר לשינויים שמודעות לתנועה יוצרת בתנועה עצמה, לאורך זמן, התנועה מקדמת גם שינויים במוח. תהליך המודעות לאורך זמן מלמד את המוח לעשות הפרדה בין תחומים, כאשר מבחינת המוח הוא חוזר לעשות את מה שהוא יודע לעשות בצורה הטובה ביותר.
המוח האנושי נותר עדיין "חבל הארץ" המסתורי ביותר, וככזה אי-אפשר בינתיים להכניס אותו לתבניות מוגדרות מראש. אך בהיותו האיבר שאחראי על התיאום והבקרה של כל המערכות שלנו, חשוב לתת לו את התנאים הנכונים כדי לעזור לו לחזור לאיזון בעצמו. נוסף על כך, החשיבות בהבנת השלבים מעודדת תחושת משמעות אישית גם במצבים קשים ביותר, ומשמעות היא כלי חשוב ביותר לעירור ולהמרצה של המערכת. תחושת משמעות עמוקה, כזאת אשר מקודדת על ידי המוח כצורך הישרדותי, גורמת לכל שאר השלבים לבוא לידי ביטוי בזמנם.
לסיכום, תנועה לא סדירה יכולה לעקוף מעגלים קבועים במוח. תנועה כזו גורמת להזרמת דם לתאים רדומים ולחיבורים חדשים באזורים שונים במוח. כאשר התנועה אינה מגבירה את הלחץ היא מפעילה את תהליך האפנון אשר מאפשר מודעות לתנועה. פיתוח המודעות לאורך זמן עשוי לחדש את יכולת התפקוד של המוח.
האיור שלהלן מאפשר להמחיש את תהליך השיקום של המוח על בסיס ההנחה שגוף האדם עובד כמכניזם שלם שבו כל מערכת משפיעה על מערכת אחרת, ועל בסיס ההנחה שכל כוח המופעל בצורה נכונה נשמר ומועבר. הגלגל הראשון מתאר את התנועה המבוססת על הדלקה של המערכת הפרה-סימפתטית יחד עם היותה תנועה לא שגרתית. הגלגל השני מתאר את המערכות בתוך המוח. שניהם יחד מהווים את המפתח לתהליכי השיקום והריפוי.
סיכום
גילויים של השנים האחרונות בחקר המוח עוזרים לנו להבין מהם התנאים הנכונים אשר עוזרים למוח לעבור תהליכי שיקום וריפוי. מחקרים אלו מתארים את המוח כרשת עצבית גדולה אשר ניתנת לשינוי, את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין המוח לגוף, ואת השפעות הסביבה החיצונית של האדם על ביטוי או השתקה של הגנים הייחודיים לו. אחת הטענות העולות בהקשר זה היא שבמצב של מוח פגוע, עד שלא נבדקת האפשרות לשינוי לאורך זמן ובהתמדה, לא ניתן לקבוע אם יש יכולת לשיקום ולריפוי.
אורח החיים בעולם המערבי המודרני מאופיין בלחץ כרוני ובהיעדר תנועה. שילוב זה לאורך זמן מהווה סטייה מהאופן שבו הגוף האנושי תוכנן לפעול במשך מיליוני שנות אבולוציה. אחת התוצאות של סטייה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בין השאר בחוסר תפקוד מיטבי של המוח. לחיצה על כפתור ה"עצור" מפעילה את המערכת הפרה-סימפתטית, מרגיעה את הלחץ ומאפשרת את התחלת תהליך השיקום. כפי שתואר לעיל תהליך זה כולל כמה שלבים – עירור, אפנון, הרגעה והפרדה ולמידה – המשפיעים על תהליכים אחרים כגון ניקוי רעלים מהמוח דרך שינה, חידוש האיזון בין התרגשות יתר ועצירה של רגשות, כיבוי המוח הרועש והדלקת המערכת שאחראית על קשרים חברתיים.
מודעות לשלבים אלו חשובה כדי להבין האם תהליכים אלו מתרחשים או נעצרים ולפעול בהתאם. תנועה מהסוג שפיתח משה פלדנקרייז יכולה לתמוך בשלבים אלה ולחזק אותם. פעילות מותאמת זו כוללת הפחתת מתח, תנועה החורגת מהתחום המוכר, ובשלבים מתקדמים יותר גם מודעות לתנועה והפרדה בין פעולות מוטוריות עדינות. תרגול זה לאורך זמן יוצר מעגלים חדשים במוח אשר מעבירים מסר של שינוי. למעשה זוהי מחשבה החוזרת על עצמה, אשר עוקפת את הבעיה. אם מחשבה זו מקודדת על ידי המוח כצורך הישרדותי, היא יכולה להתפרש דרך המודעות של האדם כתחושת משמעות ותקווה.
• תודתי נתונה לד"ר יוסי חלמיש על עזרתו בעריכה מדעית של המאמר.
מקורות
גיא, א' (2007). לא על הנוירוטרנסמיטר לבדו: פלסטיות עצבית כאופק חדש בטיפול במחלות הנפש. נדלה בספטמבר 2008 מתוך:
http://www.medicalmedia...;sheetid=106
דוידג', נ' (2009). המוח הגמיש. ירושלים: כתר.
היימן, מ' (2009). מוח מנצח. רמת גן: פוקוס.
מועלם, ש' (2014). ממי ירשת את זה. רמות השבים: הוצאת אריה ניר.
פלדנקרייז, מ' (1967). שכלול היכולת. תל אביב: אל"ף בע"מ.
Doidge, N. (2015). The Brain's Way Of Healing_New York, N Y.: Penguin Group.
Eriksson, P., Björk-Eriksson, T., Nordborg, C., & Peterson, D. (1998). Neurogenesis in the adult human hippocampus. Nature Medicine 4, 1313- 1317. http://www.nature.com/n...98_1313.html
Fulwiler, C. (2011). The Neuroscience of Mindfulness. UMass Medical School Public Sector Conference.
Hankey, A. (2006). Studies of Advanced Stages of Meditation in the Tibetan Buddhist and Vedic Traditions. Evidence-Based Complementary and Alternative Medicine, 3(4), 513-521. http://www.ncbi.nlm.nih.../PMC1697747/
Jeffery L. (2004). Exercise can help brain healing process. News Medical. http://www.news-medical...02/2144.aspx
Lulu, X., Hongyi, K., Qiwu, X., Michael, J.C., Yonghong, L., Meenakshisundaram, T., et al. (2013). Sleep Drives Metabolite Clearance from the Adult Brain. Science, 342(6156), 373-377. http://science.sciencem...342/6156/373
Rhodes, J., Jeffrey, S., Van Praag, H., & Garland, T. (2003). Exercise Increases Hippocampal Neurogenesis to High Levelsbut Does Not Improve Spatial Learning in Mice Bredfor Increased Voluntary Wheel Running. Behavioral Neuroscience 117(5), 1006-1016.
Van Praag, H., Shubert, T., Zhao, C., & Gage, F.H (2005). Exercise Enhances Learning and Hippocampal Neurogenesis in Aged Mice. The Journal of Neuroscience, 25(38), 8680-8685.
Van Praag, H. (2008). Neurogenesis and exercise: past and future directions. Neuromolecular Med. 10(2),128-140. http://www.ncbi.nlm.nih...med/18286389
