לקרוא שירה על כביש שש
מאת שירה פירר
רשמים מיום העיון "תת הכרה נפתחת כמו מניפה - קריאת שירה כהיכרות עם הלא מודע", שנערך ב- 12.7.2016 במדור הקליני באוניברסיטת חיפה.
אני יוצאת אל יום העיון ב5:45, הבית עוד ישן. גם אני. אני נכנסת לאוטו ומתחילה את המסע המוכר כל כך מירושלים לחיפה. הקפה כבר איתי (הוא יהיה רלוונטי עוד חצי שעה לפחות, באזור מודיעין), הדיסקים ערוכים (עדיין לא בטוחה מה יתאים להיום), כל הטקסים שיעבירו אותי את השעתיים הקרובות, בטיפוס אל הכרמל.
לחיפה עברנו לרגל הקבלה לתואר השני הנכסף בפסיכולוגיה קלינית. התכנית היתה פשוטה: להעביר משפחה, לסיים תואר, לחזור לירושלים. ממרחק של זמן מדהים אותי עד כמה לא צפיתי שפשוט זה לא יהיה. אולי לא יכולתי לדעת, אולי לא רציתי לדמיין. לדמיין עד כמה השנתיים החיפאיות שלי יסעירו, יטלטלו, יעבירו אותי מסלול של פירוק והרכבה מחדש, אולי שלב הכרחי עבור מי שרוצה להציע עבור מטופליו את האפשרות לצעוד יד ביד בתוך נופי הנפש הפרטיים ביותר. בשנתיים האלו התחלתי לקרוא שירה. לא לקרוא כי צריך או כי נכון, קראתי כדי למצוא מילים שינסחו עבורי טלטלות, שידברו נימים של קשרים, שיסבירו אותי. שיציעו נחמה, או לפחות שותפות גורל. עוד לא חשבתי אז על החזרה לירושלים. על איך זה יהיה להשאיר את העולם החדש שנגלה לי, את האנשים היקרים כל כך שצעדו בדרך הזו איתי, את המבט הטוב שאפשר לשינוי הזה להיות.
מאז אני "על הקו", נוסעת בין הבית ללב ובחזרה, מנסה לבקר חלקי עצמי ואובייקט שאיכשהו התפזרו לי בשני קצוות הארץ, ועל הדרך קוראת שירה.
אני מחנה בבוקר באוניברסיטה, אפשר כמעט לדמיין שאני עדיין מכאן, שתכף מתחיל השיעור הראשון - הראשון שמגיע קונה קפה לכולם! אבל היום אני כאן כי קיבלתי אישור מהעבודה. השיעור הראשון יתחיל כנראה בלעדיי והתואר סטודנטית הוחלף בתואר פסיכולוגית מתמחה. באולם פרצופים מוכרים ואהובים, המארגנים העבירו את הכנס לאולם גדול יותר עקב ריבוי משתתפים, כך שנראה שהחיפוש אחר מילים נוגעות משותף להרבה חברים לדרך.
יום העיון היה מאורגן היטב. בין ההרצאות הוקרנו קטעי וידאו שצפיתי שיהיו עקב האכילס של היום ושמחתי להתבדות - הקטעים עלו בזמן, הטכנולוגיה לא הכזיבה, והסרטים - סרטים דוקומנטריים על משוררים - היו מרתקים והיוו אתנחתות מוצלחות בין הדוברים. ניכר היה שהושקעו חשיבה ומאמץ כדי לספק יום גדוש תוכן וממצה (הכריכים מאידך לא הספיקו, סיכון משמעותי ביום עיון עבור אנשים שעסוקים בהזנה ראשונית). בהצגת כל מרצה, המנחים החליפו את הרשימה הסטנדרטית של תאריו האקדמיים והמקצועיים בהקראת סיפור ילדות קצר עליו. בחירה מעניינת שעזרה להתמקם בתווך שבין הרשמיות שבהרצאה לבין הנושאים האישיים והעדינים בהם יום העיון שאף לגעת.
יוֹנָתָן
הֵם קוֹרְאִים
קְצָת דָּם
רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ
החלק הראשון של היום כלל, לאחר דברי פתיחה, דיון בשיריהם של שלושה משוררים על-ידי שלוש מרצות (יש לציין בהקשר זה את הנוכחות הנשית המכובדת על הבמה ומחוצה לה). ד"ר לילך לחמן פתחה את היום עם מבט על שירתה של יונה וולך. היא נגעה בצדדים רבים בשירתה של וולך תוך עושר לשוני ורעיוני שסימן יריית פתיחה עמוסת תוכן. ד"ר לחמן עסקה באספקטים שונים בדרמה של היווצרות האני, תוך התבוננות בשפתה של וולך והשימוש המיוחד שעשתה בה: אמנית פרפורמנס שהופעתה עשויה מילים. היא דנה בדרכים של וולך בשיריה להבין ולהגדיר את עצמה דרך היותה נראית ודרך הניגוד בין היותה נראית מבחוץ לבין החוויה הפנימית. הקשבתי לה וחשבתי עד כמה מעבדת הנפש הפרטית של וולך דומה לזו הטיפולית, על המשאלה של המטופל להבין דרך המבט המטפל משהו על הנראות שלו בעולם, ואיך המבט החיצוני מתיישב עם זה של החוויה הפנימית. דרך שלושה שירים שונים ('יונתן', 'הו ים שמים' ו'קווים לדמותי') נגעה לחמן בהתפתחות האני אצל וולך. על אף השימוש העודף משהו במהלכי הזדהות השלכתית במקצוע שלנו אני אסתכן ואומר שליוותה אותי התחושה שאופי ההרצאה שיקף נאמנה את התוכן אותו היא בקשה למסור: עושר גדול שנתפס בהשתברויות, בחלקים, כתמונה שמתהווה תוך כדי פריסתה.
דַּמִּי לָךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם
שֶׁאַתְּ עוֹצֶמֶת עֵינַיִם
אַתְּ נִשְׁכַּחַת מִלֵּב.
לאחר מכן, במעבר סגנוני חד למדי, ד"ר דנה אמיר קראה בספר שיריה של טל ניצן: "להביט באותו ענן פעמים". התחושה שעוררה קריאתה היתה של הזמנה לסייר, או יותר נכון לשוט, בתוך ספרה של ניצן. בבחירות שירים מדודות, מילים ספורות וקריאה איטית פסענו יחדיו אל עולם קשה, "חלומות שהם טריטוריה מסויטת", כדברי אמיר. תחושת המתקפה על החשיבה, על השפה, עברה היטב בקריאה המשותפת. לאחר פריסת המועקה במלוא הדרה, אמיר לוקחת אותנו על עבר הפתרון שמציעה המחברת. לא מדובר בפתרון הרמוני, והצרימות, המובנות בעצם המציאות, לא באות על פתרונן השלו. ובכל זאת עולה מהספר הצעה, אולי תביעה: תביעה לאחריות שמקורה בעצם האנושיות, ציווי מובנה בהיותנו חלק ממשהו גדול מאתנו. אמיר התעכבה גם על שפתה של טל ניצן, "שפת הילדה", ושאלת היעדרה של שפת אם ככלי שמאפשר אולי התבוננות אחרת על המציאות. הקשר בין גבולות השפה וגבולות ההכרה בו עסקה אמיר, חזר בדבריהם של מרצים רבים במהלך היום, וכך גם הסוגיה של תודעת המוות כמציעה אפשרות חדשה של היות. אמיר סיימה את דבריה בהצעה לאהבה, אך עבורי הרצאתה הסתיימה בתחושה של אי-נחת. בניגוד לבהירות של תחושת המועקה, נשארתי עדיין עם חוסר הבנה מספקת לגבי הפתרון המוצע, ובעיקר עם סקרנות גדולה לקרוא עוד, ולהמשיך ולצלול אל עומקי הספר.
ואחר כך מותי וסוף להגירת הורי
הדוברת השלישית, שחתמה את החלק הזה של היום, הייתה ד"ר דורית למברגר. היא דנה בשירתו של יהודה עמיחי תוך שהיא מבקשת לגעת בדיאלוגיות שבשיריו. דרך שלוש דמויות - הוריו, רות הקטנה (שהיתה שכנתו כילד בוירצברג) והמשורר פול צלאן, איתם מנהל עמיחי דיאלוג, בוחנת ד"ר למברגר את ההצעה שבשפת השיר. מתוך קריאה בוויניקוט מחד ובויטגנשטיין מאידך היא מעלה את האפשרות כי השפה השירית מציעה מרחב ביניים שמסוגל לחבר בין עבר, הווה ועתיד, וכך לסייע לעבד לכדי חוויה שלמה ואינטגרטיבית פיסות עבר שלא נחוו עדיין כחלק מהמפה הנפשית. שפת השיר מסוגלת לקרב בין הזמנים השונים ולמעשה להפעיל אותם בשנית. תהליך הפרידה המונע בכתיבת וקריאת השיר הוא מה שמאפשר את עיבוד החוויה שטרם נחוותה על ידי הסובייקט כסובייקט. בנוסף לכיוון הויניקוטיאני של הפחד מהתמוטטות, מוסיפה למברגר בעקבות ויטגנשטיין את היכולת של שפת השיר לפרוץ את המחסום המובנה בשפה הרגילה, שמעצם טבעה מאחידה. שפת השיר היא זו היוצרת הפתעה, הזרה. זוהי שפה שקוראת תיגר על עצם היותה. בסיומה של הרצאה זו נשארתי עם השורה "דמי ממשיך עדין לשקשק בדפנותי גם אחר שהונח הכלי על מקומו", במחשבות על התמונה האנושית המוכרת של כלי המונח בדממה, נושא בתוכו טלטלה שממשיכה, בלתי נראית מבחוץ, ואינו מסגיר דבר. אני חושבת על דימויים שכן מצליחים לגעת בדבר כשלעצמו, ולו לרגע.
פתאום, במחצית חייך, במים נעכרים
לגמרי לבדך, אתה ולא אחר, בין כל האחרים
החלק השני של היום נפתח עם פרופ' רפי וייכרט, שחלק עם הקהל מחשבות על תהליך כתיבת שיריו. השיחה התחילה בסיפור בו במהלך הליכה מיוזעת של כרבע שעה אל ערב השקה הגה וייכרט הרצאה חדשה אותה ירצה באותו הערב, הרצאה שהמשיכה להיכתב תוך כדי מסירתה. הרגשת החיות והחד-פעמיות עברה גם אל שיחתנו שלנו - השיח היה עשיר, מצחיק, מלא דימויים והצליח לשעשע גם כאשר התכנים קשים, לעיתים באופן שהרגיש מעט מאני. הוא פתח בשאלה "איזו מין חיה היא האדם הכותב שירה?". הוא מציע להסתכל על המשורר כבעל שתי פונקציות, זו החווה וזו המתבוננת, תודעה דוהרת המתעדת את עצמה תוך כדי דהירה, דהירה שכיוונה הוא המוות. וייכרט מציע גם הוא את תודעת המוות כנמצאת בבסיס החיים וככוח מניע ליצירה. היא נוכחת כחרדה שמתגנבת ברגעים לא צפויים של המתנה, והוא מקריא לנו כמה משיריו שנולדו מרגעים שכאלו. עם עליית תודעת המוות עולה הצורך לתת מילים לחוויה, השיר הוא זה שקורא לדברים בשמם ואולי תוך כך גם מציע שיכוך מסוים לחרדה. אני נשארתי עם שיר מקסים שכתב לבתו, שיר שעלה מתוך התהייה מה יהיה אחרי לכתו. בשיר הוא מציע להיות אולם הקונצרטים בו תנגן היא על במה ריקה. האפשרות להציע הכלה גם לאחר לכתך מנחמת במעט מול תודעת הסוף וחוסר האפשרות להמשיך וללוות את ילדך. יש בשיחה, כמו גם בשירה, נגיעה בקונקרטי ביותר - בגזירת ציפורניים והמתנה בתור לרופא, אך גם בנצחי ביותר, שמפעפע מתחת לכל אלה, אצל מי שמוכן להקשיב (או שמא: למי שנגזר עליו לשמוע).
מֵעַל לַנְּיָר מִלִּים נְזִירִיּוֹת שֶׁרַק אֲנִי אֹמַר מָה הֵן אוֹמְרוֹת וַעֲדַיִן
ד"ר רוז'ה פלנצבוים-גבר הציעה גם היא תשובה לשאלה מהיכן באים השירים. בהרצאתה היא יוצאת משיר של יואל הופמן המדבר על גבולות הלשון כגירוש מגן עדן. במהלך השיחה היא הציגה לנו גלגולים שונים של ניסיונות להשתחרר מאותם גבולות, לחזור אל גן העדן של החוויה כשלעצמה, כל דור והשימוש שעשה בשפה על מנת לפרוץ את אותה גלות כפויה, אותו מרחק מובנה בין השפה לבין המהות עליה היא מצביעה. בהקשר זה היא העלתה את התיאוריה של סידני סמית' על פנטזיית הזהב, המתארת את הכמיהה הנפשית לחזרה אל קשר ראשוני-סימביוטי מספק כל. פנטזיה המתבטאת ברצון לקשר עוטף, מזין, שלם ולא חלקי, שבו אפשר להיות מובן תמיד ללא מילים, כך שכל הצרכים מסופקים אף מבלי שנוסחו. התמונה הקלינית מוכרת לנו, לאו דווקא ממטופלים. ד"ר פלנצבוים-גבר ממקמת את הניסיון לכתוב שירה כמשקף את הרצון לשוב ולגעת בנקודה הפנימית הזו, בפנטזיה העוטפת, השלמה. היא מציגה את משוררי שנות ה80 וה90 כמי שניסו למרוד בשפה, לשבור אותה, לעשות בה שימוש כצליל ולא כסמן, הכל כדי להגיע אל השתיקה שמעבר למילה, לגעת במסומן ולהתמזג איתו. הניסיון לגעת במה שמעבר למילה באמצעות המילה הוא מסעיר ונידון לכישלון גם יחד, ומזכיר לי את הצעתה של ד"ר פלנצבוים-גבר בתחילת דבריה, לשתוק לנו את ההרצאה הזו. אכן, לפעמים דרושות מילים רבות כדי לדבר שתיקה אחת מדויקת.
במהלך היום הבחנתי שרבים מרימים את המכשירים הסלולרים שלהם אל על. ממקום מושבי בשורות האחרונות התמונה קצת הזכירה קונצרט רוק. אחרי כמה רגעים הבנתי שמדובר בניסיונות לצלם את המסך עליו מוקרנים השירים המתחלפים. אני הזדהיתי עם הניסיון לעצור קצת את שטף התוכן, אולי להקפיא רגעים שיוכלו להתעכל בקצב איטי יותר בהמשך. יש פרדוקס מובנה בניסיון למלא יום שלם בחומרים שמעצם הגדרתם הם רווי משמעות ותוכן. את הניסיון הזה סגרו דנה לובינסקי וגיא פרל, מטפלים שהם משוררים וקוראי שירה, בשיחה על המקום בו כל הזהויות הללו נפגשות, על ציר שפה-מהות-משמעות ובחזרה. היה מרענן לסיים בדיאלוג של ממש, לא רק בזה הרומינטיבי הפנימי. בסוף היום מרובה הקולות הזה נותרתי עם ערבוביה של מלאות ועומס, של שמחה על שטף הדוברים והזוויות וגם של צורך בקצת שקט בקופסה - פינה שקטה לתת לדברים לשקוע בה.
אם אעדר, כמה זמן יחלוף עד שאחסר?
בדרך חזור, אני עמוסת מחשבות שמתעכלות לאט עם הנופים המתחלפים מהחוף אל העיר שבליבה חומה. רפי וייכרט סיפר שהציב לעצמו מטרה לסכם את שירת רביקוביץ' במילה אחת ("טביעה", אם התעניינתם). אני נענית לאתגר ומנסה לבחור את המילה שתסכם את יום העיון הזה. אני בוחרת במילה מתח. כל דובר מיקם שני בסיסים עמוקים בנפש מהם הוא נוסע וחוזר, ובמרחב הביניים שנוצר ביניהם הוא חי, מיטלטל בין קצוות. קו של מתח שהוא חוט של קשר. הדיסק מנגן לי "ניפרד מאלה שקשה לעזבם" (מילים: אברהם חלפי, לחן: אלון לוטרינגר), וגם אני מיטלטלת בין הקצוות הגיאוגרפיים והפנימיים של חיי. אני חושבת על אנליזות סופיות שהן אינסופיות, על אהבה שקיימת מעל לזמן ומקום ועל מילים שמנסות, בדרכן, לשאת את כל זה.
רשימת השירים ומקורותיהם
וולך, יונה. "יונתן" מתוך: תת הכרה נפתחת כמו מניפה (1992) תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד
ניצן, טל. "שיר ערש". מתוך: להביט באותו ענן פעמיים (2012) תל אביב: קשב לשירה
עמיחי, יהודה. "והגירת הורי". מתוך: שירה יהודה עמיחי, כרך א', שירים:1962-1948 (2003) ירושלים: שוקן
וייכרט, רפי. "בין זרים, באובך". מתוך: ימים בהולים (2000) תל אביב: קשב לשירה
לאור, יצחק. "עצה לבנה". מתוך: רק הגוף זוכר (1985) תל אביב: הוצאת אדם
"ניפרד מאלה שקשה לעזבם", להקת מורה
