החיים כמטוטלת: בין סובייקטיביות לאובייקטיביות בתפקוד ההורי

החיים כמטוטלת: בין סובייקטיביות לאובייקטיביות בתפקוד ההורי

מאת אורה ברקן

סקירת הכנס "הולדתו של הורה: מההיריון לשנת החיים הראשונה". הכנס התקיים באוניברסיטת חיפה בתאריך 16.5.16.

חשבתי לתומי שהיום תהיה לי הזדמנות לצאת לחופש, לנסוע בכביש המהיר, כששערי מתבדר ברוח. נו טוב, אולי לא מתבדר ברוח, אבל מתעופף מעדנות במיזוג של הרכב, כשבחוץ שורר חום של 40 מעלות. במקום זה אני תקועה בפקק. צפירות, אנשים חותכים. אני מתעצבנת, למרות שהבטחתי לעצמי כבר מיליון פעם להפסיק להתעצבן על נהגים אחרים. אני מנסה להתייחס אליהם כאל עדר פראים שנקרה בדרכי, מתוך קבלה רדיקלית של המציאות שאינה בשליטתי. תוך כדי כך אני נזכרת באמירה שנהיגה היא כמו הורות: כל אחד בטוח שהוא עושה את זה יותר טוב מאחרים, ולכל אחד יש הערות על מה לא בסדר אצל אחרים. בדיעבד אחשוב על הנסיעה הזו בהקבלה למסע (ואולי גם משא) ההורות, שבו ציפיות מתנגשות עם המציאות, ויש בו רגעים של אושר, תחושת מסוגלות וזרימה (Flow), כמו גם רגעי תסכול, חוסר אונים ואכזבה.

עכשיו הכביש פתוח. הפסקול שהצטיידתי בו לנסיעה עובר מהכניעה המתוקה של שרה מקלכלן לזוגיות הבורגנית של שלומי שבן. הדרך עודנה נפקחת לאורך, מתפתלת בינות להרים העגלגלים לעבר המבנה הפאלי של אוניברסיטת חיפה, הלוא הוא מגדל אשכול.

לפני האולם משתרך תור של נרשמות, והחלל הומה מפה לפה. בשונה מכנסים אחרים, בולט לי הפעם הקהל המגוון. זו לצד זו מצטופפות פסיכולוגיות, יועצות חינוכיות, רופאות, פיזיותרפיסטיות, עובדות סוציאליות, מחנכות, דולות, יועצות הנקה ואפילו מורה למתמטיקה אחד שמתעניין בתחום. כרגיל כשעוסקים בנושא ההורות, הרוב המכריע של המשתתפים הן משתתפות, ואני תוהה אם השתתפות ועניין גבוהים יותר של גברים היו תורמים לקידום מדיניות שתיטיב עם הגיל הרך ועם ההורים. הכנס היה בנוי מכמה חלקים: בתחילה היו הרצאות במליאה. לאחר מכן התקיימו שמונה מושבים מקבילים, שבכל אחד מהם נישאו ארבע הרצאות שונות. מן הסתם אוכל להתייחס רק לחלק קטן מהכנס, המשקף את תחומי העניין המרכזיים שלי. אסקור מקצת מההרצאות תוך כדי שיתוף באסוציאציות הפרטיות שלי, ולבסוף אציין את מה שחסר לי (לפחות בחלקים שנכחתי בהם). ספוילר: מחאה חברתית לקינוח.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

בפתחו של הכנס הציגה פרופ' רבקה יהב את מטרותיו העיקריות: לעסוק בעולמם הפנימי של ההורים ובקשייהם, ולהגביר את המודעות לנושאים הללו לשם קידום מדיניות מיטיבה להורים ולגיל הרך. היא ציטטה מתוך המאמר "השד הרע" מאת מגי אוצרי, שעורר הדים רבים ברחבי הרשתות החברתיות. הוא כתוב באופן אישי ורגיש ומתאר את הקונפליקט המייסר שחוותה אם סביב קשיי הנקה, ואת האופן שבו הקשיים הללו השפיעו עליה ועל המערכת המשפחתית בכללותה. באמצעות מאמר זה התייחסה יהב בין היתר לאופן שבו ההורה נע כמו מטוטלת בין תפקידו כאובייקט (מזין) לסובייקט (הזקוק גם הוא להזנה). אחרי יהב עלה לברך בן זוגה וראש עיריית חיפה, יונה יהב.

התכווננות לילד I: הזווית הביולוגית

ההרצאה הראשונה ניתנה על ידי פרופ' רות פלדמן, ועסקה ברובה בסינכרוניזציה הביולוגית וההתנהגותית שמתקיימת במסגרת הדיאדה הורה-ילד. פלדמן הסבירה כי האוקסיטוצין ("הורמון האהבה") שמופרש בלידה באופן מוגבר מהווה טריגר להתנהגויות אימהיות: התבוננות בתינוק, אפקט חיובי, קולות אימהיים ומגע מלא חיבה. התנהגות זו מארגנת את מערכת האוקסיטוצין של התינוק, הקשורה ליחסים עם הזולת, ואת מערכת הקורטיזול, המשפיעה על היכולת להתמודד עם לחץ. מערכת האוקסיטוצין, על קשריה למערכות אחרות, פועלת בסינכרון, כך שהפרשה מוגברת של אוקסיטוצין אצל התינוק מעוררת תגובה התנהגותית וביולוגית מצד האם, וחוזר חלילה. לא נמצא הבדל ברמת האוקסיטוצין בין גברים לנשים. יתרה מכך, המחקרים הבהירו כי שני הנתיבים הקיימים בהורות, האחד של לידה והנקה והשני של טיפול וטיפוח, טובים באותה מידה מבחינת התפעול של מערכת האוקסיטוצין ובמסגרת של סינכורניזציה ביו-התנהגותית. מחקרים שנעשו עם אבות הומוסקסואלים חיזקו את המסקנה כי גברים יכולים להתכוונן לילדיהם באופן מספק לא פחות מנשים. אצלם המערכות הביולוגיות אף עובדות באופן עשיר יותר, הן באזור האמיגדלה, שפעילותו בדרך כלל מוגברת יותר אצל נשים לעומת גברים, והן באזורי ניתוח ההתנהגות של התינוק, שלרוב דומיננטיים יותר אצל גברים לעומת נשים. בהקשר זה כדאי לתת את הדעת על המגמה ההולכת וגוברת בשנים האחרונות של חזרת הנשים לבית והתמסרותן לתפקיד האימהי, הנתפסת כהתמסרות מבחירה, ולשאול, מה בנוגע לאפשרות להביא את הגברים יותר הביתה? לדאוג לנוכחות גבוהה יותר של אבות, שכן יש להם תרומות ייחודיות להתפתחות הילדים? (ראו למשל Sieber, 2008; Bogels & Phares, 2007). אולי במקום להתאים את דפוסי ההורות לדפוסי העבודה, ניתן להפוך את הקערה על פיה, ולהתאים את דפוסי העבודה לדפוסי הורות מיטיבה יותר? (על אפשרות זו מרחיבה ד"ר אראלה שדמי בספרה "דרך אם").

בחזרה לפלדמן: נתון מעניין במיוחד שהציגה בהרצאתה היה, שלאחר לידה המוח הבוגר גמיש במיוחד ופתוח לשינויים. נתון זה צופן בחובו תקווה עבור הורים שמערכת האוקסיטוצין שלהם זקוקה ל"דחיפה" כדי לפעול באופן מספק, כמו במקרה של דיכאון אחרי לידה. לדבריה התקופה שלאחר הלידה עד גיל שש היא תקופה קריטית להתערבות, שבה אפשר לסייע לאימהות להתקרב לתינוקות באופן מותאם, לעודד מגע וביטויי חיבה, ולתרום לעיצוב המוח של האם, של התינוק וכן לתרום לקשר ביניהם.

הממצאים הבאים שהציגה פלדמן עשויים לשמש זריקת עידוד רצינית למדיניות של תמיכה בהורים בתחילת ההורות. לדוגמה, כבר בגיל שש רואים כי 60% מהילדים שגדלו עם אם שסבלה מדיכאון אחרי הלידה מאובחנים בעצמם עם הפרעה פסיכיאטרית, בעיקר מסוג חרדה והפרעת התנהגות. לילדים כאלו יכולת מופחתת לחיברות ויכולת נמוכה לאמפתיה. כמו שתיאוריות פסיכואנליטיות רבות גורסות, כשגדלים עם אימא שמתקשה לתווך לפרט את העולם, להכיל אותו ולתת מובן לחוויות הראשונות, או שמשליכה עליו את אובדניה וכאביה הבלתי מעובדים, יכולתו של הפרט לגדול באופן אותנטי, להיות מחובר מבחינה רגשית ובעל מסוגלות להתמודד עם קשיים – נפגעת. המחקר בשטח מראה כי ילדים לאימהות שסבלו מדיכאון אחרי לידה מפתחים דיכאון בנעוריהם. המסקנה החד-משמעית של פלדמן, ושל שאר משתתפי הכנס ויוזמיו, היא שתמיכה בהורים בראשית דרכם, כזו שתסייע להם להתכוונן באופן מותאם לילדיהם, היא לא רק הכרח אישי אלא גם הכרח חברתי, שעשוי להשפיע על עתיד החברה.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

התכווננות לילד II: הזווית התיאורטית

בהמשך הציגה ד"ר נינה קורן-קריא מבט תיאורטי, ממעוף הציפור, על הרגישות ההורית לאיתותי הילד, שאותה כינתה "תובנה הורית". מחקרה בתחום עוסק בתובנה ההורית כבסיס משמעותי לפיתוח התקשרות בטוחה. מדובר ביכולת של ההורה לראות דברים מנקודת הראות של הילד, ולהבין את המניעים להתנהגותו. הורה שהוא בעל תובנה הורית מסוגל, לדברי קורן-קריא, לראות את הילד באופן מורכב ורב-ממדי, להבין את התנהגותו בתוך הקשר מסוים ולשמור על מידה טובה של סקרנות ופתיחות ביחס אליו. המשמעות היא שההורה מוכן לקבל באופן מתבונן התנהגות של הילד השונה מהתנהגותו הרגילה, וכך הוא מאפשר לילד גמישות וצמיחה. הפתיחות של הורה עם תובנה הורית תהיה גם ביחס לעצמו ולתגובותיו כלפי הילד, והוא יהיה מוכן לבחון כיצד הוא מושפע מהילד ומה מתעורר בתוכו בתגובה אליו.

במחקר משותף עם פרופ' דוד אופנהיים הם ערכו תצפיות על אינטראקציות בין הורים לילדיהם, ולאחר מכן תשאלו את ההורים כיצד הם מבינים את הסיטואציה ואת ההתנהלות עם הילד. בעקבות התצפיות והתשאול הם חילקו את ההורים לבעלי תובנה גבוהה ולבעלי תובנה נמוכה. קשיים בתובנה מתבטאים למשל בתפיסות נוקשות, בראייה חד-ממדית של הילד ("מלאך" או "מפלצת"), בקושי לשמור עליו כמוקד שיחה בריאיון ובבעיה בנפרדות ובשמירת גבולות ("אני יודעת שהיא שמחה כי גם אני שמחתי, ואני מכירה אותה כל כך טוב שאני כבר יודעת"). כיוון אחר של קשיים בתובנה נראה דרך ניתוק וחוסר עניין של ההורה, ומתבטא בתשובות לקוניות ובהתייחסויות מועטות לעולמו הרגשי של הילד. במחקר נמצא כי רוב ההורים מגלים תובנה חיובית טובה, ללא הבדל ניכר בין אבות ואימהות. כמו כן לא נמצא קשר בין מידת התובנה של ההורה לבין מדדים כגון גיל ההורה, מין הילד, סדר הלידה, רמת ההשכלה של ההורה, אבחנה פסיכיאטרית או קשיי התנהגות של הילד.

עוד במושב הפתיחה ובאותו הקשר של ההתכווננות לתינוק, הציגה פרופ' אמריטה יהודית הראל סקירה ממצה של תיאוריות בשדה הפסיכואנליטי והתשובות שהן מספקות לשאלה "מה התינוק רוצה?". היא פתחה בתיאוריית הדחף של פרויד, ששמה את הדגש על האדם כיצור דחפי, המונע מדחפים ושואף לסיפוקם. פרויד לא נתן מקום מרכזי בתיאוריה שלו לתפקיד ההורים אלא כנציגי החברה. עיקר התיאוריה שלו עוסק ביכולת של הפרט להתמודד עם הקונפליקטים הפנימיים בין דחפי האיד לאיסורי הסופר-אגו, המיוצגים על ידי ההורים (כנציגי החברה), ולהתיר את הקונפליקטים במינימום אשמה. באופן מתבקש, המשיכה הראל לזרם של פסיכולוגיית האגו שהובל על ידי אנה פרויד. היא הדגישה את המציאות ודרישותיה, שמה את הדגש על פונקציות האגו שמתבטאות בזיכרון, בתפיסה, בשפה ובמוטוריקה. לדידה התינוק זקוק לטיפול אוהב, לפעילויות המפתחות את כישוריו הקוגניטיביים וההתנהגותיים, ולרציפות בטיפול.

הזרם של יחסי אובייקט הביא לקדמת הבמה את הקשר הורה-תינוק, והשתמש בו כפלטפורמה שבאמצעותה אפשר לבחון את התפתחות הפרט. לפי זרם זה ההנחה היא שיחסי האובייקט המוקדמים מהווים תבנית ליחסים עתידיים. פיירברן, מהתיאורטיקנים הבולטים בזרם זה, טען בפרפרזה על דברי פרויד (שלפיהם הפרט מחפש סיפוק דחף) שהפרט מחפש אובייקט ולא סיפוק דחף. ויניקוט הדגיש ש"אין תינוק ללא אם", מאהלר ניסחה את השלבים של ספרציה-אינדיבידואציה המסייעים להתפתחות תקינה של הפרט, ומלאני קליין הציגה שתי עמדות שהפרט נע ביניהן כפונקציה של יחסיו עם האובייקט והתפתחותו: העמדה הסכיזו-פרנואידית והעמדה הדיכאונית. בולבי בחן את ההתקשרות המוקדמת, והניח תשתית למחקר ענף בתחום זה שממשיך עד היום.

אפשר לומר כי התיאורטיקנים השונים הסכימו על כך שהתינוק זקוק ליחסים עם אובייקטים רגישים המגיבים אליו כדי שיוכל לפתח בתוכו ייצוגי אובייקט מובחנים וחיוביים. מכאן, הראל המשיכה לפסיכולוגיית העצמי, שבה קוהוט הדגיש את בניית העצמי של הפרט: בתחילה ההורה משמש לו זולת-עצמי, ובמהלך ההתפתחות הפרט מגמיש את זולת-העצמי שלו ואינו תלוי רק בהורה למימוש צרכיו. תפקיד ההורה לספק אמפתיה והתפעלות, והפתולוגיה מוסברת בתיאוריה זו דרך החסך והכשלים האמפתיים, שהם בלתי נמנעים, אך חשוב שלא יהיו מוגזמים.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

המודל ההתייחסותי-אינטרסובייקטיבי מוסיף על עצם הקשר בין שניים, כי מדובר בקשר ייחודי וספציפי, שכל אחד תורם לו משהו. הן ההורה והן התינוק הם סובייקטים בתוך הקשר, והקשר עצמו הוא יצירה משותפת וחד-פעמית של שניהם. ההישג ההתפתחותי של הפרט לפי מודל זה הוא היכולת לאינטרסובייקטיביות, כלומר להוויה של אותנטיות וסובייקטיביות יחד עם הכרה בסובייקטיביות של האחר ובהיותו מרכז נפרד של חוויה ועולם פנימי. ניתן לציין בהקשר זה את ג'סיקה בנג'מין, שנשענת על הפילוסופיה ההגליאנית. היא טבעה את המושג "הכרה הדדית", שלפיו, כדי שהתינוק יוכל לפתח סובייקטיביות, הוא זקוק לאם שבעצמה מקבלת ממנו הכרה כסובייקט ושרואה אותו כסובייקט הנפרד ממנה. מסובך ומבריק. אהוב עליי במיוחד הקטע מתוך ספרה "כבלי האהבה" (1988), שבו היא מתארת את האם נמלאת סיפוק כשהתינוק מגיב אליה. במילים שלי, האושר הנשקף מעיניה מוחזר לתינוק ומעביר לו את המסר המורכב הבא: לא רק "אני רואה אותך", אלא "אני רואה אותך רואה אותי". הראל חתמה את דבריה בהתייחסות לתיאוריות נוירו-פסיכולוגיות המדגישות את תפקידו של ההורה לבצע מנטליזציה עבור התינוק, כלומר לעבד עבורו מידע חיצוני ופנימי ולהשיב לו אותו באופן משמעותי.

חוויית ההורה במעבר להורות

הכותרת של הכנס הבטיחה לעסוק בהורה ובהולדתו, ולכן ציפיתי לעיסוק בחוויה הסובייקטיבית של ההורה. זו הסיבה שאחרי העיסוק הרב שהוקדש להתכווננות לילד בחודשי החיים הראשונים, שמחתי במיוחד על הרצאתו של ד"ר עמית פכלר, שהתייחס לחוויה הסובייקטיבית של אבות בראשית ההורות. פכלר הציג וינייטות מתוך ראיונות שערך עם אבות, בנוגע לסוגיות שונות המעסיקות אותם בתקופה זו. הוא שאל "מה רוצה הגבר במעבר להורות?", וענה: "להצליח!". להצליח במה? ובכן, הוא פירט את הצורך של אבות טריים להצליח בהגדרת זהותם החדשה כאבות ולספק דמות אב טובה ואחראית, שמסוגלת להיות נוכחת באופן מיטבי עבור שאר בני המשפחה וגם לשאת בעול הפרנסה. המרחב המשפחתי שבו הם מתפקדים כאבות נחווה עבורם לא פעם כמרחב מבלבל ולא ידוע, מכיוון שהוא מחזיר אותם למשאלות רגרסיביות מתקופת ינקותם, ולמאבקים מול התינוק על תשומת לבה של האם (לקריאה נוספת בהקשר זה אני ממליצה על סקירתו של עומר שטרן (2011). פכלר סיים את הרצאתו בהתייחסות מובחנת לאבות יתומים, לקשייהם לגלם תפקיד שלא נחשפו אליו או שנחשפו אליו באופן חלקי, לפחדים שלהם ממוות בטרם עת שישחזר את האובדן שהם חוו, ולאופן שבו הם מתמודדים עם קשיים אלו. למעוניינים להרחיב, לאחרונה הוא הוציא ספר שמוקדש לנושא זה בשם "אבא בלי אבא" (2016).

כמה מרענן לשמוע על אבות, וכמה חשוב לפנות מקום לאבות בתוך הסיבוך הזה שנקרא "הורות", שבמשך שנים ארוכות (מדיי) מוחזק רובו ככולו על כל ההשלכות, החיוביות והשליליות, בידי נשים. אם להיות ממש כנה ולהניח את המניפסטים בצד, בהרצאה זו יכולתי להתאוורר ממצב הצבירה המלחיץ שהחל לאפוף אותי כאם לשני זאטוטים, שמהבוקר שומעת כמה, מה ואיך צריכה לספק את ילדיה, עסוקה ברמות האוקסיטוצין שלה, ומתייסרת על הפעמים שבהן חוטאת בעבודה מול המחשב, נוכחת-לא-נוכחת בזמן שאני בבית. חייה של עצמאית ב"חופשת לידה" מתמשכת – כאוקסימורון.

בחלק הבא נכחתי בשני מושבים, שהמשיכו בעיניי את המגמה של פכלר והתבוננו יותר לעומק על החוויה של ההורה – במקרה זה האם, במעבר להורות. אציין במיוחד את הרצאתה של ד"ר יעלה טומסיס שבחנה את המעבר להורות דרך פריזמה של פוטנציאל למשבר (להגדרתה: מצב של חוסר איזון או מצב שנתפס כמאיים, כמסוכן, ובמהלכו כושלים מנגנוני ההתמודדות הקבועים והרגילים, עד כדי מצוקה והפרעה בתפקוד). זוהי זווית התבוננות מעניינת בעיניי, מכיוון שהיא מנרמלת תחושות של אימהות רבות לאחר לידה, שמשתקפות בקבוצות ברשתות החברתיות, ומבחינה בינן לבין קצה הרצף שבו אפשר למצוא פתולוגיות כגון דיכאון, דיכאון פסיכוטי או חרדות סביב הלידה.

כמחצית מהנשים במחקרה דיווחו על חוויית משבר לאחר הלידה, וטומסיס חקרה מהם גורמי הסיכון ומהם הגורמים הממתנים חוויה כזו. גורמי הסיכון היו הערכה שלילית של העולם ושל האדם עצמו, תפיסת האימהות כפוגעת במשאבי הפרט ודרכי התמודדות בלתי אדפטיביות עם קשיים, כגון מחשבות קטסטרופליות ורומינציה. הגורם היחיד שנמצא ממתן את המשבר במעבר להורות היה מידת המוכנות להורות. במילים אחרות, נמצא שאימהות שהיו מוכנות יותר להורות היו חסינות יותר מפני משבר לאחר הלידה.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

לצערי בארץ מוקדשים משאבים רבים להכנה ללידה ולהנקה, אולם אין כמעט התייחסות להכנה להורות באופן נרחב ולהשלכותיה היום-יומיות על הפרט. ההרצאה של טומסיס העניקה לי תקווה, שהמודעות לצורך בהכנה פרקטית להורות תלך ותגבר, ותאפשר להורים צעירים להגיע בטוחים ומוכנים יותר ליום שאחרי הלידה, וכך לסבול פחות מתחושות של חוסר אונים, בלבול ודלדול משאבים. חיזוק נוסף לחשיבות ההכנה להורות עלה מדבריו של ד"ר אודי בונשטיין, שדיבר על השפעת המצב הנפשי של האם על התפתחות העובר כבר בהיריון, ועל היפנוזה ככלי עבודה עם נשים בהיריון ובלידה. גם הפסיכולוגית אליס שחר דדון (מיוזמות הכנס), שחקרה השפעות ארוכות טווח של אירועי דחק לפני ההיריון על התמודדותן של אימהות במעבר להורות, חיזקה בהרצאתה את הצורך בהכנה מוקדמת להורות. היא מצאה כי נשים שנחשפו למלחמת לבנון השנייה סמוך לכניסתן להיריון סבלו מרמות גבוהות יותר של חרדה וחוסר אונים, ותחושות אלו השפיעו על מדדים כגון זמינות רגשית של האם, חרדת פרידה של התינוק והסתגלות להורות. בסיכום דבריה אמרה, שככל שההתערבות ומתן הסיוע להורים שהתמודדו עם אירועי דחק בעברם תהיה מוקדמת יותר, עוד לפני ההיריון, כך התוצאות יהיו משמעותיות יותר להמשך.

הפרעות ביחסי הורה-ילד

במקרים רבים לא נעשית התערבות מוקדמת, ונושא הטיפול בהפרעות ביחסי הורה-ילד נמצא היום במרכז השדה הטיפולי. לכך בדיוק התייחסה ד"ר חנה קמינר, שתיבלה את הרצאתה בקטעי שירה. היא דיברה על כך שבטיפול בהורים יש להיזהר מפתולוגיזציה שלהם ומתפיסה סטיגמטית, שעלולות להבריח אותם.

קמינר תיארה את הנקודות שבהן יכולה להופיע הפרעה ביחסי הורה-תינוק. למשל כאשר הורה מתקשה להתאים את ציפיותיו ואת תגובותיו לצרכים המשתנים של הילד (היכולת לגלות גמישות ולהתאים את המענה ההורי לצרכים המשתנים מתקשרת לנושא התובנה ההורית שתואר לעיל). הפרעה מסוג אחר יכולה להיות קשורה להשלכות הוריות (המתוארות בהרחבה במאמרן של פרייברג ושות' משנת Ghosts in the nursery" ,1975", וכן בספר "תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות", 2005). במצב כזה ההורה ממשיך מאבק מוקדם שלו עם אובייקט מעברו דרך יחסיו עם הילד, וכך מקשה על הילד להתפתח לעצמי האותנטי שלו. הפרעה אחרת יכולה להתבטא בקשיים במנטליזציה, כשההורה מתקשה לשמש מְכל עבור הילד, לעבד את חוויותיו בעולם ולהשיב לו אותן תוך מתן משמעות.

קמינר הציגה את הטיפול הדיאדי בגיל הרך כדרך לצמצם את ההפרעות הללו. היא תיארה את הטיפול הדיאדי ככזה שמשלב את החשיבה האנליטית של זרם יחסי אובייקט (ומתייחס לייצוגי האובייקטים הפנימיים של הילד ושל הוריו) יחד עם הגישה הבין-אישית המתבוננת על האינטרקציה החיצונית שנצפית בחדר. המטפל הוא שותף מתבונן שעובד לסירוגין עם כל אחד מההורים.

הרצאה משלימה לזו של קמינר ניתנה בהמשך על ידי ד"ר נטע גוטמן אבנר, שתיארה באופן קרוב ונוגע ללב טיפול באם שחוותה דיכאון לאחר הלידה. לפי אבנר, דיכאון לאחר לידה נתפס כהפרעת קשר במרחב הבין-אישי בין האם לתינוק, שבו המפגש עם התינוק מהווה טריגר להתפרקות הדיכאונית. בגישתה הטיפולית היא מציעה טיפול דינמי אנליטי ממוקד, המאפשר כניסה לעולם הפנטזיה (שבו למשל האם מלהקת בדמיונה תינוקת עם מזג נוח ואת עצמה כרגועה ומכילה), ועיבוד הקונפליקטים ההוריים שמושלכים על התינוק, בייחוד כשהפנטזיה מתנפצת. ניתן דגש מיוחד על הבנת המשמעות הייחודית שיש לתינוק עבור הוריו, והמטרה היא איתור הטריגר והבנת הדינמיקה שגורמת למשבר הדיכאוני, תוך כדי חיזוק הכוחות של ההורה ושיפור דפוסי ההורות.

בשני המושבים שנכחתי בהם הייתה התייחסות לתפקיד החשוב של תמיכה לאימהות לאחר הלידה דרך הפרויקט החברתי "אם לאם", שהציגו פרופ' ג'ולי צוויקל (בנגב) ופרופ' מרשה קייטס (בירושלים). בפרויקט זה, שיובא לארץ מבוסטון, אימהות מתנדבות מסייעות לאימהות לאחר לידה בביקורי בית. נעשית חשיבת עומק על ה"שידוך" בין המתנדבת לאם הנעזרת בשירות, והשירות מיועד לכל אם שמעוניינת בכך, מכל שכבה סוציו-אקונומית ובלי קשר למספר ילדיה (כלומר אין הכרח שתהיה אחרי לידה ראשונה, ויש אימהות שנעזרו בשירות יותר מפעם אחת). פרויקט זה מתקיים במקומות שונים בארץ בגרסאות דומות, למשל "אם לאם בקהילה" שמופעל דרך העיריות, ו"אמאל'ה אמאל'ה". הייחוד של פרויקט "אם לאם" בחיבור שלו למרכזים אוניברסיטאיים, המאפשר לחקור את יעילות השירות. צוויקל וקייטס שוחחו על תרומת הפרויקט לחיזוק ביטחונן של האימהות בהורות, להפחתת החרדה שלהן ולהגברת הסיפוק בקשר עם התינוק. בחזונן הן היו רוצות לראות כיצד רשת התמיכה לאימהות מתרחבת מעבר למתנדבות לשירותים ציבוריים ממוסדים כגון טיפת חלב ומוסדות רפואיים וחינוכיים.

במושבים המקבילים נדונו נושאים נוספים כגון הנקה והשפעותיה על רווחתה הנפשית של האם, השפעות צריכת אלכוהול בהיריון, הורים שמתמודדים עם לקויות למידה, הורים לילדים בסיכון ולפגים ומרכזי תמיכה להורות. לסיום התכנסו השורדים של היום הארוך במליאה למושב מסכם בניצוחה של ד"ר תמר ארז. בין הדוברים שדיברו בשבחה של קידום מדיניות למען ההורים והגיל הרך גנב את ההצגה פרופ' יונה רוזנפלד, שהפליג בדברים על חשיבות תמיכה בהורים "השקופים", הסובלים מעוני, ושיתף את הקהל בדרכו המקצועית המסועפת ברחבי העולם, שכללה עבודה עם בולבי ועם ויניקוט.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

סיכום

אז מה היה לנו? מבט מעמיק, כן וישיר על ראשית הקשר הורה-תינוק ועל חוויית ההורות הסובייקטיבית בעידן הנוכחי בכנס גדוש מכל טוב, מרתק, עם ייצוג ניכר ומבורך לדוברות. מה לא היה לנו? חסרה לי הזווית החברתית שממקמת את ההורות בתוך הקשר חברתי מסוים (ועל כך ניתן לקרוא יותר כאן). לא דיברו על כביסות, על תיאום ביקורים לחברים מהגן, על הסעות לחוגים אחר הצהריים, על קבוצות הווטסאפ של הגן שמתקיפות את החיבורים ואת החשיבה, על המדיח שצריך להפעיל ולרוקן, ושוב. לא דיברו על לשטוף את הבית. לא דיברו על סוגיות גוף של נשים לאחר לידה ועל הגזירה החברתית לחזור לגזרה. לא דיברו על גזרת המיניות אחרי לידה (והרי היי, איך בעצם הילדים האלה הגיעו לעולם?).

לא דיברו על תיאום עם הבייביסיטר ליציאה זוגית כדי להיות הורים שטוב להם, ואז הם הורים טובים (דיים!). לא דיברו על הבייביסיטר שעולה יותר ממה שהעבודה במשרה חלקית בשירות הציבורי כפסיכולוגית קלינית מכניסה. לא דיברו על מיקור חוץ של עבודות הבית לנשים אחרות – בתשלום או לא בתשלום (וד"ש לסבתא). לא דיברו מספיק על כך שחלק גדול מהשבר שחוות נשים לאחר לידה קשור לפגיעה הקשה במעמדן התעסוקתי וביכולתן לממש את עצמן דרך אפיקים אחרים מההורות. גם הנשים שכביכול מממשות את עצמן בשדה המקצועי, חיות ברובן במערכות יחסים שמשמרות תפקידי מגדר מסורתיים, ולכן העומס המוטל עליהן כפול, ובסופו של יום עבודה מוצלח הן חוזרות הביתה לכביסות ולטיפול בילדים, שכולל לא רק החלפת חיתולים, אלא גם תשומת לב למה שצריך להביא לבית הספר למסיבת סוף שנה.

לא דיברו מספיק על מקומות העבודה התובעניים, שחודרים למרחב הפרטי בשעות ובנוכחות פיזית דרך המחשב והטלפון ומגבילים מאוד את יכולתם של אבות לקחת חלק שווה בטיפול בילדים ולממש את אבהותם בצורה מלאה. לא דיברו על הורות כמרחב שיכול להצמיח ערכים חברתיים אלטרנטיביים, של אלטרואיזם, אמפתיה לזולת, התמסרות, נתינה, התגברות על תסכולים ועל קשיים למען מטרה גדולה יותר מהעצמי. לא דיברו מספיק על אהבה.

אז כדי לתת מקום לחלק החברתי אסיים בשיר:

גיהוץ/ רות נצר

(אני יכולה)

לגהץ מכנסיים לגהץ חולצה לגהץ

וילאות לגהץ שמלה לגהץ אשמה

לגהץ זכרונות לגהץ נקי ככל האפשר

לגהץ במדויק את האי-אפשר

מה שאפשר

מה שהופשר מה שניכר

שזקוק מכבר

לגיהוץ

לכיווץ

לניפוץ

(מתוך "מלכה עירומה – שירת מחאה חברתית נשית")

מקורות

בנג'מין, ג' (1988). כבלי האהבה: פסיכואנליזה, פמיניזם ובעיית השליטה. אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

ויסמן, ד' (עורכת). (2013). מלכה עירומה - שירת מחאה חברתית נשית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

מנזנו, ג', פלצ'יו אספסה, פ' וזילקה, נ' (2005). תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות - הקליניקה של ההתייעצות ההורית. הוצאת ספרות עכשיו. מצרפתית: רמה איילון.

פכלר, ע' (2016). אבא בלי אבא. חיפה: פרדס והוצאת הספרים של אונ' חיפה.

שדמי, א' (עורכת) (2015). דרך אם. תל אביב: רסלינג.

שטרן, ע' (2011). המשולש האדיפלי – פנים רבות לו. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב13/7/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2490

Bögels, S., & Phares, V. (2008). Fathers’ role in the etiology, prevention and treatment of child anxiety: A review and new model. Clinical Psychology Review, 28, 539–558.

Fraiberg, S., Adelson, E. and Shapiro, V. (1975). Ghosts in the Nursery: A Psychoanalytic Approach to the Problems of Impaired Infant-Mother Relationship. Journal of American Academy of Child Psychiatry. 14 (3), 387-421.

Sieber, D. (2008). Engaging absent fathers in the treatment of children. Journal of Clinical Social Work, 36, 333-340.