היסטריה בשיקום: תהליכי העברה והעברה נגדית ארוטית בטיפול המיני והזוגי באנשים עם מוגבלויות התפתחותיות
מאת גבו וייס
מאמר זה עוסק בטיפול המיני והזוגי באנשים עם מוגבלויות התפתחותיות. הכוונה למוגבלויות מולדות או לכאלה שהופיעו בגיל צעיר, כך שיש להן השפעה על התפתחותו של הפרט ועל יחסי האובייקט שלו. אנשים אלו נוטים לקיים תקשורת טובה עם הסביבה ומשתייכים בדרך כלל לאגף השיקום במשרד הרווחה או במשרד הבריאות. אוכלוסייה זו כוללת למשל אנשים עם קשיי תקשורת ואוטיזם בתפקוד גבוה, לקויות למידה מורכבות עם השלכות על התחום החברתי והבין-אישי, קשיי קשב וריכוז משמעותיים, מוגבלויות המשלבות בין התחום הפיזי והחושי לבין ההתפתחות הקוגניטיבית והחברתית, ותסמונות גנטיות שונות (וייס, 2008). אנשים אלה נתקלים לעתים בקשיים בתחום המיניות והיחסים האינטימיים, בדומה לאוכלוסייה הכללית. אולם פעמים רבות קשיים אלו הם נרחבים ולא ספציפיים, כגון קושי באינטימיות ובקיום יחסי מין בכלל, ולאו דווקא דיספונקציה מינית מסוימת.
במאגרי מידע העוסקים בפסיכותרפיה, בפסיכואנליזה ובטיפול מיני, עולים מאות כותרים בחיפוש של מושגים כגון "העברה" ו"העברה נגדית", אך כשמצליבים אותם עם המושגים "נכויות", "מוגבלויות", "לקויות למידה" או "פיגור", התוצאה שמתקבלת היא אפס. נראה כי עולם הטיפול אינו עוסק בחקר סוגיות דינמיות התפתחותיות כמרכיב מרכזי בטיפול הפסיכולוגי בכלל, ובטיפול בתחום המיניות בפרט, בקרב אנשים עם מוגבלויות התפתחותיות. ואכן, בספרות העוסקת במיניות ובמוגבלויות, הדגש הוא על השפעת הסביבה על ההתפתחות המינית בגיל הילדות, על ההשפעות של הלקות עצמה, על ההשפעות ההרסניות של פגיעה מינית ועל פוליטיקה וגישות ממסדיות למיניותם של חריגים (;Tapper, 2000; Di Guilio, 2003; Glass & Soni, 1999 אלוני, 1998). נושאים אלו אמנם חשובים ביותר, אך ההתמקדות בהם משקפת תפיסה שלפיה התפתחותם של קשיים מיניים בקרב אנשים עם מוגבלויות קשורה לקושי האורגני המולד או למפגש שלהם עם החברה. מתפיסה זו נגזרות גישות טיפוליות שאינן מביאות בחשבון את יחסי האובייקט הראשוניים בין התינוק לבין הוריו.
במאמר זה אתייחס למיניות של אנשים עם מוגבלויות התפתחותיות מזווית אחרת, הקרובה יותר להסתכלות הפסיכואנליטית על התפתחותן של הפרעות מיניות. במוקד הדיון יעמוד הקשר ההעברתי בין המטפל למטופל. בייחוד אתייחס לחשיבותה של ההעברה הנגדית. קשרי העברה אלו פעמים רבות משחזרים את יחס הסביבה למיניותו של הילד עם הצרכים המיוחדים: יחס של חרדה, התעלמות, רתיעה ודחייה. בתחילה אציג סקירה קצרה של המושגים "העברה" ו"העברה נגדית", וכן "העברה ארוטית" ו"העברה נגדית ארוטית". לאחר מכן אראה כי קשיים מיניים של בעלי מוגבלויות התפתחותיות נובעים פעמים רבות מהקשר הראשוני בין התינוק עם הנכות לבין דמות האם. קשר זה לרוב אינו כולל "חגיגה" של המיניות הילדית והתלהבות ממנה, אלא להפך: רגשות של רתיעה, מתח, חרדה ותסכול.
בהקשר זה אתייחס להתפתחותה של ההיסטריה על פי בולאס (2009). אראה כי בשלבים מאוחרים יותר, כאשר הפרט או הזוג עם המוגבלויות ההתפתחותיות פונים לעזרה טיפולית, פעמים רבות המטפלים משחזרים בהעברה נגדית משלימה (ראקר, 2010) את ההקשר ההיסטרי, כלומר את הרתיעה מהמרחב הארוטי ואת הקושי להתייחס לחיי המין הגניטליים כאל חוויות רגשיות וחושיות עמוקות של המטופל ו"לחגוג" אותם איתו או עבורו. באמצעות המושג "היסטריה בשיקום" אראה את מופעה הלא אופייני של אותה "היסטריה", שבולאס תיאר ברגישות ובדיוק רבים כל כך, בקרב אוכלוסיות שיקומיות עם מוגבלויות קוגניטיביות וחברתיות. לסיום אראה את חשיבות המודעות להעברה הנגדית ולהעברה הנגדית הארוטית בתהליך הטיפולי וכן אציג תיאורי מקרה כדי לסייע בהבהרת הרעיון.
העברה, העברה ארוטית, והעברה דרך הגוף
"העברה" הוא מושג שפיתח פרויד בתחילת המאה הקודמת, בהתייחסו לכלל הרגשות הקדומים המועברים מהמטופל אל המטפל בתהליך האנליזה. מדובר ברגשות "השייכים לתסביכים הינקותיים הרגשיים; כלומר רגשות של אהבה ושנאה, תשוקה ופחד, שכוונו במקורם לאובייקטים הראשוניים". לפי פרויד, "הקרבות המכריעים ביחס להחלמה הנפשית מתנהלים בשדה ההעברה" (ראקר, 2010, עמ' 34). ראקר עצמו ניסח בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת את ההעברה כ"התנגדות וכן 'הדבר שלו מתנגדים', כלומר, המטופל חוזר על הגנות ינקותיות כדי להימנע מלהביא למודע סיטואציות מילדותו שנלוו להן חרדה וכאב, שהוא עומד לחוות מחדש בהעברה" (שם, עמ' 72).
לפי בולאס, "המטופלים משחזרים את חיי הינקות שלהם בהעברה בצורה נחרצת ומושלמת בלי להיות מודעים לכך. המטופל מציג קטעים של הוריו, ומזמין אותנו באופן לא מודע ללמוד בדרך חווייתית איך מרגיש בן להורים כאלה" (בולאס, 2000, עמ' 212). ירום מתייחסת להעברה כאל הענקת פונקציה חסרה, או החייאת פונקציה מקובעת, מתוך יחסי האובייקט הראשוניים לדמות המטפל, כדי שהוא יסייע בשיקומה. היא מפתחת את המושג "העברה באמצעות גוף המטפל", שמשמעותו קשר שבו המטפל מאפשר למטופל להתייחס באופן פנטזמתי אל גופו, באופן שתואם את צורכי ההתפתחות ובניית העצמי של המטופל (ירום, 2010).
טסטין מציינת כי בהעברה הנגדית המטפל מרגיש את ניסיונות התקשורת הרגשית של המטופל שאותם הוא מעביר למטפל. בהתייחסה לביטויים עדינים, גופניים ולא מילוליים, היא מציינת כי "רגשות אלו מועברים לאנליטיקאי על ידי אותות שוליים כגון מתיחות שרירית, מחוות גופניות קטנות, הבעות פנים וגון קול. הם אינם מועברים באופן ישיר" (טסטין, 1994, עמ' 154). בהמשך לדבריה של טסטין, ובעקבות עבודה עם ילדים, בני נוער ומבוגרים עם מוגבלויות התפתחותיות, אכן ניתן לראות כי הרגשות המשמעותיים אינם מועברים בהכרח באמצעות מילים אלא דרך ביטויים עדינים בהתנהגות, במערך השרירי – כגון כיווץ או הרפיה – ובניואנסים הקשורים בשפת הגוף.
אוגדן מתייחס למושג שאינו ניתן להפרדה "העברה – העברה-נגדית". "זהו 'העבר החי' של המטופל, מערכת יחסי האובייקט שיסודה בינקות ובילדות המוקדמת ושעם הזמן הפכה למבנה של נפש המטופל גם כתוכן וגם כהקשר של חייו הפסיכולוגיים" (אוגדן, 2001, עמ' 142). אוגדן מציין עוד, כי כאשר מערכת זו של המטופל מתעוררת ביחסי ההעברה – העברה-נגדית בטיפול, ההֶקשרים מהעבר והיחסים בהווה מתלכדים ו"מקבלים חיים בהקשר חדש".
"העברה ארוטית" מוגדרת בדרך כלל בספרות הפסיכואנליטית כמצב שבו הפנטזיות והמחשבות של המטופל כלפי המטפל מכילות אלמנטים בעלי אופי רומנטי, אינטימי, חושני, ארוטי ומיני (Howard, 1995), ובכלל זה אלמנטים של התאהבות. גם בלכנר (Blechner, 2009) מציין כי העברה ארוטית היא כל ביטוי של רגשות ארוטיים של המטופל כלפי המטפל, ובכלל זה כל סוג של פלרטוט ותשומת לב לגופם ולהופעתם החיצונית. בבואנו להבין העברה ארוטית, עלינו לחזור לפרויד, אשר היה מודאג מהתופעה ש"נשים מתאהבות ברופאיהן הגברים", דבר שמבחינתו הוביל לפגיעה בטיפול, מכיוון שהתגובה הנפוצה במקרים אלו הייתה סיום הטיפול. ב-1915 כתב פרויד את המאמר "הערות על אהבת העברה", שם הוא טוען: "עליו (על הרופא) להכיר בכך שיש לייחס את ההתאהבות של המטופלת בו לסיטואציה האנליטית ולא לתכונותיו התרומיות, ומכאן שאין לו כל סיבה להתגאות ב'כיבוש' מעין זה, כפי שהיו מכנים זאת מחץ לאנליזה" (פרויד, 2010/1915, עמ' 121). כדי לקדם את הטיפול על המטפל לספק ביטחון כי יש מקום לחקור את ההעברה הארוטית, אך בשום אופן אין לממשה או לפעול כאילו היא אמיתית.
לוטרמן מראה כיצד מתוך הגישה ההתייחסותית המטופל יכול לא רק לספר על חייו הרומנטיים והאינטימיים, אלא ממש לחוות אותם בפגישות. מתוך הביטחון והגבולות הברורים של הקשר הטיפולי, המטופל יכול להתנסות בתחושות של משיכה והתאהבות הניתנים לשיתוף, ללמידה ולחקירה של מורכבותם במסגרת הטיפולית (Lotterman, 2014). מושג חשוב נוסף הוא "העברה אנטי-ארוטית", שהיא, לפי בלכנר, חוסר משיכה או אפילו רתיעה פיזית של המטופל מן המטפל. בלכנר מציין כי העברה אנטי-ארוטית היא היבט של העברה ארוטית, והיא טעונה במשמעות ארוטית לא פחות חשובה עבור הטיפול (Blechner, 2009). בהקשר זה, ייתכן שהעברה ארוטית לא מתקיימת רק בקטבים של משיכה-דחייה אלא גם בהיעדר, כלומר היעדר של העברה כלשהי של רגשות ארוטיים בקשר. חוויה זו שכיחה מאוד בטיפול באנשים עם מוגבלויות התפתחותיות (אך לא עם בני נוער, שם העברה ארוטית מתרחשת פעמים רבות באופן ישיר וכמעט ללא הסוואה וללא הגנות).
העברה נגדית והעברה נגדית ארוטית
המושג "העברה נגדית" משקף את מכלול הרגשות שמתעוררים במטפל ביחס למטופל וכלפיו. הגדרה צרה יותר כוללת רק את הצדדים הרגשיים שמקורם באישיותו, או בעמדותיו ובאמונותיו, כאלה שהוא "מביא מהבית" (פרלוב, 2009). פרויד גילה כי בטיפול מתרחשת אצל המטפל תופעה דומה למה שמתרחש אצל המטופל; גם אצל המטפל מתעוררים דחפים ורגשות כלפי המטופל, אשר אינם שייכים לתפקידו כמי שמבין ומפרש את המטופל. הוא כינה תופעה זו "העברה נגדית" (ראקר, 2010). גם היא, כמו ההעברה, נתפסה בתחילת הדרך כמפריעה לתהליך האנליטי וכמסכנת אותו. בהמשך התגלה כי ההעברה הנגדית, בדיוק כמו ההעברה, יכולה בעצם לשמש כלי רב חשיבות. זאת מכיוון שבעיקרה היא תגובה רגשית להעברה ובשל כך יכולה לעזור למטפל להבין מה מתרחש אצל המטופל ביחסו אליו (שם).
יונג מציין כי בכל טיפול פסיכולוגי משמעותי המטפל משפיע על המטופל, אך תהליך זה מתאפשר רק אם גם למטופל יש השפעה על המטפל. הוא ממשיך להסביר כי יהיה זה חסר תועלת מצד המטפל להתמגן ולהקיף את עצמו ב"מסך העשן" של סמכות אבהית או מקצועית. בעשותו כך הוא רק מונע מעצמו גוף אינפורמציה חשוב ביותר על המטופל. זאת מכיוון שהמטופל משפיע על הלא מודע של המטפל. בכך ההעברה של המטופל מעלה ויוצרת את ההעברה הנגדית של המטפל כלפיו (Jung, 1966).
גם ראקר מתייחס להעברה ולהעברה נגדית כאל "שני מרכיבים של אחדות אחת, המעניקות זו לזו חיים באופן הדדי, ויוצרות את מערכת היחסים הבין-אישית שבסיטואציה האנליטית" (ראקר, 2010, עמ' 81). ראקר מבחין בין החלק בהעברה הנגדית המזדהה עם האני והסתמי של המטפל – "העברה נגדית תואמת" – ובין החלק המזדהה עם האובייקטים שהמטופל הפנים מבחוץ – "העברה נגדית משלימה". הוא מציין שככל שיש כישלון של האנליטיקאי בהבנת ההזדהויות התואמות (למשל דחפים), כך יגברו ויתעצמו הזדהויות משלימות (למשל איסורים).
ויניקוט (2009) הבחין בין שני סוגים של העברה נגדית: "העברה נגדית אובייקטיבית", המתייחסת למצב שבו מטפלים שונים מראים תגובה דומה כלפי מטופל מסוים, ומכאן שמהותה של העברה נגדית זו היא תגובה להעברה של המטופל. לעומת זאת "העברה נגדית סובייקטיבית" היא תגובה האופיינית למטפל מסוים כלפי המטופל ואינה קשורה להעברת המטופל אלא לעמדות המוקדמות שעימן הגיע המטפל למפגש הטיפולי. העברה נגדית זו יש לעבד מחוץ לחדר הטיפולים במסגרת ההדרכה.
טסטין מתייחסת להתפתחות שעבר המושג "העברה נגדית". בתחילה הוא הובן בתור "התהליך שבו המטפל מעביר היבטים של יחסיו עם דמויות חשובות מעברו למערכת היחסים הנוכחית עם מטופליו". בהמשך הורחב המושג וכיום הוא כולל רגשות חזקים שהמטופל מעורר במטפל ואשר עשויים לעורר אותו לפעולה (למשל חיבוק להרגעת המטופל), או רגשות שהמטפל חווה כבלתי נסבלים עבור המטופל והוא מרגיש כי עליו לשאת אותם עבורו. אפשרות נוספת היא שהמטופל מנסה לתקשר רגשות סמויים על ידי כך שהוא מעורר אותם אצל המטפל (טסטין, 1994). גם ירום מתייחסת להעברה נגדית המערבת את גופו של המטפל. היא מציינת מצבים שבהם האנליטיקאי חש בגופו הדהודים לדברים שהמטופל חווה (ירום, 2010). ייתכן כי המטופל אינו ער לתחושות או לרגשות אלו המתקיימים בתוכו. בכל טיפול, אך נראה כי בטיפול במטופליים שיקומיים, ובייחוד אלו עם קשיים בשפה המילולית, יש חשיבות רבה לערנות של המטפל להדהודים אלו, ולהבנתם כקשורים למפגש עם המטופל. יכולתו של המטפל לנתחם ולהביאם באופן מתאים למפגש הטיפולי היא משמעותית ביותר לצמיחה של המטופל, לקשר הטיפולי ולתקשורת על תחושות ורגשות משמעותיים.
"העברה נגדית ארוטית" מתייחסת לתחושות, לרגשות ולמחשבות ארוטיות של המטפל כלפי המטופל, כגון משיכה, רצון לקיים יחסי מין או התאהבות. ההעברה הנגדית יכולה להיות קשורה לאלמנטים שהמטופל מעביר למטפל בהעברה הארוטית שלו, או לאלמנטים הקשורים רק למטפל. לפי תפיסות אינטר-סובייקטיביות היא יכולה להיות קשורה להשפעה הדדית המתרחשת כל הזמן בין האלמנטים.
גברד מתייחס לחשיבות חקירתה של ההעברה הנגדית הארוטית של המטפל, משום שהיא עשויה לשמש כלי יקר ערך להבנת עולמו הפנימי והמיני של המטופל: "פנטזיות ארוטיות הן שער המאפשר תצפית אל הנוף של העולם הפנימי, כולל קונפליקטים, הגנות מפני דחפים, יחסי אובייקט ומבני העצמי. חקירה שיטתית של הגורמים והנושאים החוזרים ונשנים בהתעוררות המינית של האנליטיקאי יכולה להאיר עיקרון זה" (Gabbard, 1994).
כאמור לעיל, בלכנר מגדיר העברה אנטי-ארוטית כחוסר משיכה או אפילו דחייה פיזית מפני המטפל (Blechner, 2009). בהתאם לכך, כאשר המטפל הוא זה אשר חש דחייה, חוסר משיכה או אדישות כלפי הארוטיות של המטופל, אפשר לראות זאת כ"העברה נגדית אנטי-ארוטית". ניתן לראות דוגמה לכך בתיאורה של לוטרמן את ההעברה הנגדית שלה לנוכח חשיפה של מטופל את העברתו הארוטית כלפיה. תגובתה הראשונית הייתה התרחקות פיזית ממנו. בהמשך היא חשבה שיהיה עליה לדחות אותו, והחלה להיות מתוחה לפני הפגישות. הייתה זו חוויה מעיקה כל כך, עד שהיא מתארת כי חלק ממנה קיווה שהמטופל יסיים את הטיפול כך שלא יהיה עליה לעמוד מול תשוקתו כלפיה (Lotterman, 2014).
היסטריה על פי בולאס והיסטריה בשיקום
מושג ההיסטריה עבר גלגולים רבים בפסיכואנליזה. בסקירה על התפתחותה של ההיסטריה כותב איתמר לוי כי הפסיכואנליזה נולדה מתוך ההיסטריה (בולאס, 2009). בסוף המאה ה-19 פיתח פרויד את הטיפול באמצעות דיבור וכך העביר את הטיפול בסימפטומים היסטריים – שיתוק, סערת נפש, התעלפויות, דרמטיזציה ועוד – מהשדה הגופני אל השדה המילולי. עם התפתחותה של הפסיכואנליזה, נזנחה ההיסטריה ו"נבלעה" בתוך הפרעות אישיות שונות. עם התפתחותן של גישות המדגישות את יחסי האובייקט, בלטה ההתרחקות ממקורה המיני של ההיסטריה ומחלקה של המיניות הילדית במצבים אלו בבגרות. עם זאת, הפסיכואנליזה חזרה והציגה את מופעיה המשתנים בתרבות ובקליניקה, בייחוד בהקשר של חשיבות החיבור לחוויות מיניות מוקדמות. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20 הגישה ההתייחסותית עוררה מחדש את ההתעניינות בהיסטריה. על פי גישה זו מדובר במושגים של דיסוציאציה בין מצבי עצמי, או איכויות של תודעה. "ראו אותו (את המטופל) או השתמשו בו לא נכון, ועל כן הוא הגנתי, חרד, נאבק על שליטה מתוך חשש מהפתעה" (שם, עמ' 268).
בולאס מתייחס לקיומה ולמופעיה הייחודיים של ההיסטריה אצל גברים ונשים רבים הנמצאים בטיפול נפשי. "ההיסטרי, יותר מכל מטופל אחר, הופך את המרחב הטיפולי למעין מרחב תיאטרלי, שהמטפל אינו צופה בו מהיציע, אלא נמצא בו על הבמה, משתתף בעל כורחו במחזה רב הדמויות" (שם, עמ' 270). המטופלים ההיסטריים של בולאס מקיימים מופע דרמתי וארוטי זה גם מחוץ לחדר הטיפול. הם עשויים להציג התעניינות מוגברת במיניות, פתיינות וארוטיקה, ולהיראות כאילו הם עוסקים במחקר מתמשך של הנושא, שבו הם גם המשתתפים וגם החוקרים. פעמים רבות הם עוסקים במיניות בהקשרים שונים כגון כתיבה אקדמית, תנועות חברתיות, תקשורת, תרבות וכדומה. עם זאת, ניסיון לעבור מדיבור כללי (למשל תופעה חברתית) לדיבור אישי (הקושי שלי לקיים יחסי מין) נתקל בהתנגדות, בבהלה ובזעם. לצד התעניינות ועיסוק נרחב במיניות בפריפריה של העצמי, הם מתמודדים עם קושי ביכולת לקיים יחסי מין מלאים וליצור קשרים אינטימיים פוריים, מתמשכים ועמוקים.
לצורך המאמר הנוכחי אתייחס למאפיינים המרכזיים בהתפתחותה של ההיסטריה. בולאס מתאר כיצד האם מעוררת בחושניותה ובדרכי המגע של גוף בגוף השייכים לטיפול היום-יומי בתינוק את החושניות ואת הכשרים הארוטיים של הילד: "התינוק והאם נמצאים יחד בחגיגה חושנית של ריחות, קולות, מבט ומגע" (שם, עמ' 69). מפגש חושני זה מהווה את התשתית הנפשית והגופנית למיניות האינטימית הבוגרת, כלומר ליכולת להיות בקשר הכרוך בחקירה הדדית ובעומק רגשי, פיזי ומיני.
עם זאת יש אימהות שבתנאים מסוימים אינן מסוגלות לחגוג את הגוף של תינוקן. הן חשות רתיעה מהתחושות המיניות אשר גופו של התינוק מעורר בהן, או רתיעה מגופו ומחושניותו של התינוק. רתיעה זו מעוררת אשמה וייסורים, רצון לפצות או להעביר את הליבידו לאזורים אחרים ולביטויים אחרים אשר ייטענו בליבידו (למשל לספר לתינוק סיפורים על עצמו, על עתידו, על יופיו של הטבע ועל אהבתה הטהורה של האם אליו). לפי בולאס, הבעיה שיש להן עם הגוף של תינוקן עלולה לעבור לתינוק ולכונן נטייה מוקדמת להיסטריה (שם). הסיבות לקושי זה של האם עשויות להיות קשורות להיותה של האם היסטרית בעצמה, או לאירועי חיים טראומתיים, כגון פגיעה מינית, שאינם מאפשרים לה לקיים קשר טבעי עם מיניותו של תינוקה.
אולם כאמור, בשל יחס זה של האם למיניות של תינוקה, האנרגיה המינית של התינוק מותקת מאיברי המין שבמרכז הגוף ועוברת לאיברים שבפריפריה ואף למרחב שמחוץ לגוף. כמו כן היא הופכת ממיניות עמוקה למיניות הגנתית הממוקמת על פני השטח. הביטוי הנפוץ ביותר לכך בקרב מטופלים עם מוגבלויות התפתחותיות הוא מיניות אשר אינה מצליחה לעבור את שלב הליטופים והחיבוקים, וקשרי זוגיות ונישואין נעדרי אינטימיות וחשיפה רגשית. מטופלים רבים חשים כי משהו מגביל את יכולתם לממש מיניות ואינטימיות מלאות ועמוקות יותר, אך הם אינם מצליחים לפרוץ את המעגל המגביל.
ההיסטרי אינו יכול להימצא בקשר שמתקיימים בו יחסי מין מלאים הכוללים גם עומק וחיבור רגשי: "אם ארוטיות גניטלית (ובסופו של דבר גם יחסי מין גניטליים) כרוכה בעומק מיני – מילולית ממש: בחדירה אל תוך האחר או בהיות נחדר – אזי הארוטיות ההיסטרית עורכת סקסואליזציה לפני השטח על מנת להימנע מעומק מיני" (שם, עמ' 75). אך מעבר למין הגופני, ההיסטרי אינו יכול להיות בשום קשר שמתקיים בו עומק רגשי מתמשך לאורך זמן, או לקחת חלק בחוויה של קשר רגשי עמוק בין שני סובייקטים; קשר שבו האחר, ובסופו של דבר הוא עצמו, יוכלו "לראות" ולחדור אל תוך מה שיש (ואולי אין) שם בפנים.
כאמור, בהתפתחות מינית בריאה כל גבר ואישה זקוקים לחוויה מווסתת ובריאה של התפעלות מגופם וממיניותם בתקופת חייהם המוקדמת. בהיעדר חוויה כזו עלולים להיפגע מאוד הדימוי העצמי המיני, היכולת "לשחק" במשחק המיני בהמשך החיים, והיכולת להיות בקשר שמתקיימים בו עומק רגשי וגופני. בעולם המוגבלויות ההתפתחותיות, התינוק נולד, ועוד טרם לידתו נולדות אצל הוריו פנטזיות ודמיונות על לידתו וגדילתו. אך עם לידת המוגבלות – ברחם, בלידה או בתקופת חייו המוקדמת – מתים אותם דמיונות ומשאלות: "רופא ועובדת סוציאלית בישרו לי על מות בני, ובאותם פנים בישרו את הולדתו של הילד האחר" (מתוך השיר "באתי עכשיו מאצל מותי, אמר לי בני כשנולד", רז, 2013).
ההורים עוברים משבר בעת המפגש עם המוגבלות של תינוקם. זאת בשל כאבם עליו, כאבם עליהם, פחדיהם, תחושות האשמה על דברים שעשו או לא עשו טרם הלידה. מחקרים רבים מראים כי הורים לילדים עם מוגבלויות חווים דיכאון (Olsson & Hwang, 2001; Singer, 2006), בעיות בקשר הראשוני בין האם לילד (Blacher & Meyers, 1983), מגע פיזי לא מותאם (לוי-שיף ושולמן, 1997) ועוד. הגוף ומוגבלותו הם מזכרת נוכחת שוב ושוב לאותו שבר וכאב. מסיבות אלו ודומות להן המגע המתלהב, השמח, החוגג, מתחלף במגע מטפל, מיוסר, עצוב, לעתים מדוכא, מכווץ וקר.
מכיוון שהאהבה והחושניות האימהית היא "המגרש הראשון של משחק מקדים מיני", האם תעביר לגוף התינוק במצב עניינים זה "תשוקה מיוסרת, שכן הנגיעות האנרגטיות שלה נושאות עקבות של גועל ותסכול, מעבירות אל גוף התינוק מסרים של אמביוולנטיות מינית, כאלו הנחרתים בידע הגוף שלו" (בולאס, 2009, עמ' 74). זאת ועוד, אנשים עם מוגבלויות התפתחותיות חווים לעתים קרובות תהליכים אינטנסיביים של ניהול טיפולי על ידי הסביבה ההורית והחינוכית. הטיפול בהם בגילאים הצעירים על ידי הורים, רופאים, מחנכים ומרפאים בעיסוק, מתמקד פעמים רבות בבריאות ובתפקוד, ומלווה בדאגה, בחרדה ובמתח רב. כל אלו אינם מותירים מקום נרחב לעונג ולמשחקיות. בנוסף לכך, מתרחשים תהליכים חברתיים משמעותיים המדירים ומרחיקים אותם מהעונג ומההתרגשות שבמשחק חברתי עם בני גילם (וייס, 2011).
התרומה של גרין
גרין מתייחס לתהליכי דיכאון ואבל של האם לאחר תקופה משמעותית שבה תפקדה כאם טובה דיה. תהליכים כאלה עלולים להתרחש בקרב אימהות שנולד להן תינוק ונראה כי מתפתחת אצלו מוגבלות בשנות חייו הראשונות. במצבים כאלה האם, והמשפחה כולה, עלולה לחוות רגשות קשים של אבל, עצב, אשמה, כעס, וקושי בהנאה מהמגע ומהטיפול בתינוק. "האם מסיבה כזו או אחרת מדוכאת [...] בין הסיבות העיקריות לדיכאון אימהי שכזה ניתן למצוא אובדן של אדם יקר, ילד (בהקשר של המאמר הנוכחי – אובדן הילד הבריא), קרוב משפחה או כל אובייקט אחר שהושקע בצורה חזקה על ידי האם. אך ייתכן גם דיכאון הנובע מפגיעה נרקיסיסטית (ילד נכה עשוי להיחוות כפגיעה נרקיסיסטית בהורה) (גרין, 2007, עמ' 20-19 – ההערות בסוגריים אינן במקור).
לפי גרין, העצב שבו נתונה האם והפחתת העניין בילד עומדים בקדמת הבמה של התפתחות הקשר אם-ילד (שם, עמ' 20-19). אם כך, עבור הילד העומד לבדו אל מול נטישת החום וההשקעה האנרגטית של האם "מצטמצם האסון לגרעין קר, שניתן יהיה להתעלות עליו בהמשך, אך הוא ישאיר חותם בל יימחה על ההשקעות הארוטיות של הסובייקטים הנדונים" (שם, עמ' 20 – ההדגשה במקור). כמו בהר געש פעיל, החום אמור להימצא במעמקי הגוף ולהקרין אל פני השטח, ובהיעדרו הוא משאיר את המפגש הבין-אישי משעמם, שטחי, מרוחק וקר.
גרין מתייחס למצב שבו יש לאדם חוויה מוקדמת של קשר ראשוני טוב וחם, עם השקעה ליבידינלית מיטיבה של האם במפגש עם מיניותו ובמגע עימו, אך קשר זה נגדע וההשקעה הליבידינלית נעלמת. המטופל-הילד נשאר עם החסר, הריק, הזעם והרצון להחזיר את הגלגל לאחור. מצב זה יכול להיגרם בשל מקרה חיצוני כגון מוות במשפחה הקרובה, או בהקשר שלנו בשל גילויה של מוגבלות או נכות אצל הילד. המטפל עלול להישאב בהעברה הנגדית לחוויה של מוות וריק. המלצתו של גרין היא: "על האנליטיקאי להפוך לאובייקט חי תמיד, מתעניין, ערני למשמע דבריו של המטופל, והמעיד על חיותו באמצעות החיבורים האסוציאטיביים שהוא מוסר לאנליזנט [...] שכן היכולת לשאת את ההתפכחות תהיה תלויה בדרך שבה יחוש האנליזנט כי הוא מושקע באופן נרקיסיסטי בידי האנלטיקאי" (שם, עמ' 37).
בטיפול באנשים עם מוגבלויות התפתחותיות, פעמים רבות חוויית ההעברה הנגדית היא המשך ושחזור של יחס הסביבה, המתקשה לראות את מיניותם הגניטלית ולחגוג אותה. המפגש הטיפולי עשוי להתאפיין בהיעדרן של העברה ארוטית ושל העברה נגדית ארוטית חיוביות. ההתעסקות הטיפולית במין, בארוטיות ובליבידו תורחק ממרכז הגוף והגרעין הרגשי החם, אל השדה החינוכי, ההדרכתי והפרקטי – אל הפריפריה הקרה.
ואכן מחקרים שבדקו עמדות של אנשי מקצוע ושל הורים לילדים עם פיגור שכלי כלפי המיניות של ילדיהם, מצביעים על קושי זה של הסביבה לתת מקום למיניות של נערים ובוגרים עם מוגבלויות התפתחותיות. קושי זה בא לידי ביטוי בתפיסתם של מתבגרים ואנשים אלה כחסרי מיניות (ג'ונסון, 1973, בתוך ניסים 1998), בהכחשה של המיניות (לוצר, 1983, בתוך אלוני, 1998), או בתחושה של איום מפני המיניות (ניסים, 1998).
היסטריה בהעברה הנגדית
פריט ואוקלגהן (Parritt & O'Callaghan, 2000) בדקו את יכולתם של מטפלים זוגיים ומיניים להתייחס למיניותם של בעלי נכויות במסגרת הטיפול. הם מצאו כי מטפלים חשו חרדה לנוכח המיניות של אנשים עם נכויות. הם נמנעו משאלות ישירות על מין ואינטימיות, וכן נמנעו מלהעלות סוגיות הקשורות לנכות ולמשיכה מינית. עוד עולה כי מטפלים חושבים שמין עם אדם נכה הוא מוזר ולא נורמלי. חלק מהתנסות המטפלים מראה כי הם נוטים לנהל את הטיפול על ידי פיצול בין הנכות לבין מין ויחסים אינטימיים. כלומר המטפלים יכולים להזדהות בכל פעם רק עם היבט אחד של המטופל עם הנכות: או עם היותו נכה או עם היותו מיני. זאת מכיוון שבהעברה הנגדית של המטפל יש קושי לחבר בין הנכות ובין המיניות.
אפשר להבין את הקשיים בארוטיות ובמיניות של אנשים עם מוגבלויות התפתחותיות, לצד קשיים אורגניים אחרים, כמצבים היסטריים במושגים של בולאס, אשר נגרמו לאו דווקא בשל היות האם היסטרית מטבעה או בשל קשיים אחרים שלה, העומדים בפני עצמם, אלא בשל נסיבות החיים, שבהן פגשה דמות האם את הילד עם הנכות או המוגבלות כבר בזמן הלידה או בתקופת הילדות המוקדמת. בולאס וגרין מראים כיצד הקושי של האם לגעת בתינוק, להתייחס לחוויה הארוטית שלו, למיניותו הגניטלית ולאיברי המין שלו באופן שמח ומתלהב, פוגע ביכולתו לפתח את מיניותו, ובהמשך, בתור אדם בוגר, ליצור קשרים אינטימיים ומיניים עמוקים ולשמר אותם. מצב זה משתחזר במסגרת הקשרים שהאדם עם המוגבלות ההתפתחותית יוצר במהלך חייו, וכאמור חוזר על עצמו גם בקשר הטיפולי.
כשמדובר בטיפול במיניות וביחסים אינטימיים באוכלוסיית המוגבלויות והשיקום, כאשר אנו מתייחסים למה שלעתים הוא דינמי (יחסים קדומים וראשוניים עם דמות האם) כאל אורגני בלבד (קושי קוגניטיבי, לקויות למידה וכדומה), אנו עלולים שלא לראות, לא לפרש נכון ולא לכנות בשמה את תופעת ההיסטריה. האטיולוגיה של מצב התפתחותי זה תואמת את תיאוריהם של בולאס ושל גרין להיסטריה, אם כי כאן ההתייחסות מתמקדת במפגש בין האם לילד עם מוגבלות ולא לקשיים קודמים של האם. היסטריה בשיקום שונה מההיסטריה המתוארת על ידי בולאס בהיבט חשוב הקשור למופעה הקליני; בולאס מקדיש את רוב ספרו למפגש המרתק של המטפל עם הדרמה ומופע הלהטוטים הרגשי והבין-אישי של האדם ההיסטרי. ואכן, מניסיוני בעבודה עם מטופלים היסטריים שאינם שייכים לאוכלוסיית השיקום, למרות הקושי להגיע לעומק ולהישאר שם, הכניסה של מטופלים אלו לנפשי ולדמיוני גם מעבר לשעות הטיפול הינה תמיד עמוסת תכנים ורגשות, התקפות, וניסיונות פיתוי לצד סירוס. למרות תחושת הריק של המטופלים וחוסר היכולת לגעת בעומק, הטיפול הוא סוער ומרתק.
לעומת זאת, במפגש עם אנשים עם מוגבלויות התפתחותיות, חוויית הריק והיעדר העומק, ההשטחה של כל התלהבות וליבידו, אינה מצליחה להפוך ל"מופע הזיקוקים שם בחוץ". נראה שבשל קשיים אורגניים הקשורים לאינטליגנציה, לקושי שפתי, לקשיים בהבנה החברתית ולפגיעות נוירולוגיות ולקויות למידה אחרות, וכן בשל תהליכים התפתחותיים של תלות ורצייה של דמויות מטפלות, המטופל נשאר עירום מ"נוצות הטווס". הוא נשאר בשתיקתו, בהיסוסו ליזום ולנוע, בחוויית הריק הממלאת את החלל שבתוכו ושבינו לבין האחרים המשמעותיים שעימם הוא בא במגע בחייו. הוא מייצר בטיפול קשר אשר קשה לשמור עליו חי וער, המתמלא בשעמום ובתחושה ששום דבר לא יוצא מהעומק ושום דבר אינו חודר לעומק.
הבדל זה בין שני המופעים של ההיסטריה הוא מרכזי ביכולתנו להבין את מצבו הפסיכולוגי של המטופל עם המוגבלויות ההתפתחותיות. חשיבה על המפגש הטיפולי מתוך הפרספקטיבה של ההיסטריה תאפשר למטפל לחקור את ההעברה הנגדית שלו, את מה שהוא חווה כהיעדר עומק ומטען ארוטי בחדר, ואף תחושות של דחייה וחוסר יכולת לתפוס את המטופלים כאנשים מיניים. חשוב להבחין כאן בין היכולת להגיד לעצמי "לכולם יש זכות למיניות" לבין החוויה הפנימית. תשומת לב וחקירה כנה של הבדל זה חשובה להבנת אחת הדרכים הנפוצות שבה ההיסטריה בשיקום מסווה את עצמה ומסרסת אותנו ואת הטיפול.
בחלק האחרון של המאמר אציג מקרה שהיה בטיפולי וכן וינייטה מתוך מקרה שהובא אליי להדרכה. אנסה להמחיש באמצעותם את חוויית הקשר הטיפולי ואת ההעברה הנגדית במקרים של היסטריה בשיקום.
הסיפור של מאיה
מאיה, צעירה בשנות ה-30 לחייה, בעלת מנת משכל גבולית ולקויות למידה מורכבות, הכוללות קשיים בהבנה החברתית, פנתה לטיפול בשל רצונה למצוא זוגיות ואהבה. היא אינה יכולה לנהל דירה באופן עצמאי ומתגוררת עם הוריה. העובדת הסוציאלית שהפנתה אותה לטיפול ציינה שהיא בחורה יפהפייה אך שטחית, חזרתית ובעלת תובנה נמוכה ביותר.
כשפגשתיה ראיתי שהיא אכן בחורה יפה ביותר, לבושה בטעם טוב. היא דיברה באופן מונוטוני, לעתים קרובות חייכה ולעתים הייתה כעוסה. פעמים רבות נראתה נבוכה, כאילו איבדה את דרכה. היא נטתה לספר סיפורים החוזרים על עצמם על קשיים עם חברותיה ועל חוסר ההצלחה למצוא את הבחור המתאים. הגברים שפגשה אכזבו אותה, הבטיחו ורימו, פיתו אותה ואז התגלו כנחשים. במהלך הזמן נוצר בינינו קשר יציב וחשנו שאנו קרובים יותר ושמאיה לומדת לסמוך עליי ולהיעזר בי.
עם זאת, במהלך השנתיים שבהן נפגשנו לא חוויתי כל עומק במפגשים בינינו. פעמים רבות השתעממתי כאשר שמעתי את הסיפורים חוזרים על עצמם כמו תקליט שבור. לא נראה שמתעוררות אצלה תחושות ארוטיות, לא בסיפוריה ולא בהעברה בחדר, ובאופן דומה, לא יכולתי לדמיין אותה במפגש ארוטי ואינטימי. לא חשתי כל משיכה כלפיה או אינטימיות ועומק בקשר איתה. הרגשתי שהקשר בינינו התקיים על פני השטח ומתקשה לנוע מעבר לבנאלי ולעיסוק בדברים שקורים לאנשים אחרים. בדומה להקפדתה של מאיה על בגדיה היפים, וטיפוח יופיה החיצוני, היא גם הקפידה על דיבור מנומס ועל התנהגות נאותה. הרגשתי שאנו כמו שני לוויינים הנעים במרחק שווה זה סביב זה, ללא הפתעות, ללא שינויים, ללא זעזועים והתרגשויות, וכל התקרבות היא בלתי אפשרית.
החוויה שלי בטיפול הייתה של שעמום, עייפות, וקושי להחזיק מעמד לאורך מפגש שלם. במפגשים עצמם חשתי לעתים דחף חזק וגופני להישכב על השטיח ליד השולחן ולהירדם מיד. ברגע שהפגישה הסתיימה, הדחף והעייפות נעלמו כלא היו. שוב הייתי ערני ויכולתי לנשום בקלות. אמנם לא חשתי דחייה כלפיה, אך תחושתי בהחלט הייתה חפה מכל רכיב של ארוטיות או התרגשות, מה שנראה לי כהיבט של העברה נגדית אנטי-ארוטית. ניסיונות שלי לעורר את המפגש ולתקוף את מה שחוויתי כשריון נתקלו בהתנגדות מחויכת: "זה לא מעניין אותי", "הכול בסדר" ו"אין חדש".
בספרה "סיפורי גוף" מתארת ניצה ירום (2010) טיפול שבו המטפלת חוותה דבר מה דומה. היא דיווחה על עייפות ועל שעמום: "ההוויה שלה (של המטופלת) והשיח שלה בטיפול כללו אך ורק תלונות סטריאוטיפיות, חוזרות על עצמן, ללא מחשבות, זיכרונות ורגשות. הרגשתי שאני מנסה להפעיל אותה ולדלות חומר בלתי אפשרי" (עמ' 205). המטפלת קיבלה הנחיה להתייחס אל המטופלת לא רק כאל אישה חולה אלא גם כאל אישה מינית. בעזרת ההדרכה של ירום, היא ראתה את הקשר להיסטריה של המטופלת. בעקבות זאת יכלה לראות את המטופלת מעבר לשריון שהציגה, גם כאישה מינית. שינוי זה בתפיסת המטפלת ובהעברה הנגדית שלה אׅפשר לטיפול לנוע קדימה.
במהלך הטיפול במאיה תפסתי את השטחיות ואת היעדר התובנות, העניין והעומק כקשורים באופן ישיר למוגבלות הקוגניטיבית שלה. נראה שתפיסה זו סייעה לי להמשיך ולשחזר איתה תחושות של שטחיות, של חוסר אינטימיות וחוסר ארוטיקה. רק לאחר זמן רב ובעקבות חקירה מתמשכת בהדרכה ובקריאה, יכולתי להבין את המפגש בינינו כמפגש האופייני להיסטריה, אך כזו בעלת מאפיינים ייחודיים ומבלבלים, מה שכיניתי "היסטריה בשיקום". שכן בעוד שהיסטריונית ללא מוגבלות קוגניטיבית וחברתית יכולה להציג להטוטים קוגניטיביים, בין-אישיים ומילוליים מתוחכמים, אשר יסוו את תחושת האימה מהריק ומהיעדר החוויה הפנימית, היסטריונית עם מוגבלות התפתחותית אינה יכולה לעשות שימוש בכלים אלה; היא נדונה להישאר נבוכה וחשופה, כאשר חוויית הריק וחוסר העומק בגופה ובעולמה הרגשי שקופה ומוצגת לראווה לעיני המטפל.
פרט לחוויית המפגש עם מאיה, גם בסיפורים שהביאה ניתן לראות מאפיינים המתאימים למושג ההיסטריה של בולאס (2009). נראה כי ההתעסקות הממושכת בחיפוש קשר ובפנטזיות על הקשר המושלם, לצד העצמת הפגמים בכל גבר שפגשה, מילאה אותה בפני עצמה ולא אפשרה לה לממש קשר במציאות. היא תיארה חוסר יכולת לקיים יחסי מין מלאים, ולא הצליחה כלל להעלות על הדעת חדירה של איבר מין לוואגינה ואף חדירה של אצבע לפה. היא הציגה רצון במיניות מתכרבלת "של כלבלב או חתלתול", של ליטופים וחיבוקים בגוף ובילויים חברתיים בבתי קפה, אך ללא יחסי מין כדרך לעונג ולחיבור אינטימי. היא הציגה היעדר מוחלט של ידיעה למה היא זקוקה ומה היא אוהבת במין: "זה לא מעניין אותי ואני לא חושבת על זה, כשיהיה לי חבר הוא יגיד לי מה הוא רוצה". "ברור שאני לא מאוננת, למה צריך את זה?". אך עם זאת, היא כעסה על חברים שאמרו לה מה הם רוצים ממנה מבחינה מינית, והרגישה שהם לוחצים עליה ולא רואים אותה.
מה אפשר ללמוד מהיעדרן של העברה והעברה נגדית אירוטית במפגש עם מאיה? נראה כי היעדר ויטאליות ומיניות בחדר מייצגת העברה של יחסים, ומכילה מידע משמעותי בנוגע לדרך שבה היא חוותה והפנימה את עולם המיניות שלה ואת הקשרים בינה לבין עולם הגברים. כאמור, החוויה שלי במפגשים עימה הייתה של השטחה מוחלטת של כל מה שיכול להיות מסעיר, מגרה, מפתה ומושך. היעדר תחושות ארוטיות, אשר לעתים בתחום המוגבלויות ההתפתחותיות מגיע יחד עם היבטים פיזיים והתנהגותיים המקשים על קיומה של העברה נגדית ארוטית (אסתטיקה, לבוש, ריור, קשיי דיבור, נכויות נראות ועוד), בלט אף יותר במקרה של מאיה, אשר הייתה צעירה יפה ומטופחת במיוחד.
בטיפול המתמשך, ניסיונות לעורר חלקים "קפואים" אלו לא צלחו, ולא חל שינוי משמעותי בחוויה עימה בחדר הטיפול או בחוויותיה עם גברים מחוץ לחדר הטיפול. בעזרת הדרכה וקריאה בספרות הבנתי, בתחילה בראשי ובהמשך בגופי ובלבי, כי התייחסות אחרת שלי למה שחשתי בחדר כהעברה נגדית אנטי-ארוטית, המשחזרת חוויות מוקדמות, עשויה לעורר בי התייחסות חיה וארוטית יותר במפגש עימה. קיוויתי כי שינוי זה יוכל לעורר גם בה משהו רדום ועמוק שקפא מזמן. בשלב זה אפשרתי לעצמי להיות חופשי יותר במפגשים עימה. התייחסתי באופן ברור יותר לתחושותיי איתה, והרשיתי לעצמי לחוש בתוכי את הארוטיות שבה. התמקדתי בה וזיהיתי כיצד המחשבות שלי בורחות ומתחמקות מנוכחות עמוקה איתה. הגבתי אל שפת הגוף שלה והתעקשתי לחקור היבטים בקשר בינינו ובחוויית הגוף שלה בתוך המפגש. כמו מקור חום שנשאר בלי לזוז, הרגשתי את התנועה של מאיה. המפגשים נעשו מעניינים יותר עבור שנינו, וחשנו קרבה ואינטימיות חדשה. שפת הגוף שלה ביטאה שחרור: היא הקפידה פחות על הלבוש ועל השיער, והמפגשים נהיו חיים יותר, מצחיקים יותר. לראשונה ניתן היה לדבר על אהבה ועל משיכה. לקראת סוף הטיפול הצליחה מאיה ליצור קשר זוגי, שהיו בו קרבה, אינטימית וידידות לצד ארוטיות ומיניות מהנה עבורה.
המקרה הבא, שהובא אליי להדרכה, ממחיש את חשיבות ההתייחסות לחוויות עומק של המטופל דרך הלא מודע של המטפלת ולהעברה הנגדית הארוטית בטיפול באנשים עם מוגבלויות התפתחותיות.
הסיפור של עמית
עמית, בן 26, הופנה לטיפול על ידי הוריו. הוא בעל שיתוק מוחין ופיגור שכלי קל. בפנייתו דיברו ההורים על צורך בטיפול, ללא הסבר ברור מדוע, ולשאלות המטפלת ענו בהשטחה ובצמצום. ההורים תיארו את עמית כבחור שעובד במסגרת מוגנת, חי בבית, ואין לו כל עניין או צורך בזוגיות או אף בידידות עם בנות המין השני. בד בבד, העובדת הסוציאלית במסגרת התעסוקתית ציינה כי עמית מרבה לגעת בחבריו לעבודה בניגוד לרצונם, בצורה שנחווית על ידיהם כמציקה וכלא נעימה. כמו כן, היא תיארה חזרתיות רבה על משפטים סתמיים ותלושים מהמציאות.
במהלך המפגשים הטיפוליים, בלטה הנטייה של עמית למלל חזרתי שעסק בחששותיו מפיטורין או במשאלותיו שחבריו יזמינו אותו לבילוי משותף. באחד המפגשים, ולאחר הדרכה שעסקה בהיסטריה של עמית, מתוך רצון לפעילות יצירתית משותפת, הציעה המטפלת ליצור ציור משותף. עמית דיבר באותו מפגש על אירוע משפחתי שהתקיים בשבוע שעבר. הוא תיאר את המקום ואת הדברים שקרו, והמטפלת אפשרה לעצמה לצייר בחופשיות את האסוציאציות שעלו בה לנוכח סיפורו, כאילו היא צפה על פני הסיפור הבנאלי שלו. בזמן זה היא נוכחה לראות שתחת ידיה "הצטיירו" על הדף שני רימונים דשנים ובקבוק של תינוק מלא חלב מתחתם.
לראשונה במפגש הופסק המלל של עמית. הוא התבונן בציור שזה עתה עלה על הנייר בהתעמקות לא אופיינית. ניתן היה לראות כי הוא חווה משהו שונה ועמוק יותר מכל מה שחווה והביא לטיפול עד כה. בהעברה הנגדית שלה חשה המטפלת בעוצמה, כי הרימונים והבקבוק המלא נוזל הם חלקים ארוטיים של המטופל שמצאו דרכם החוצה אל הדף באמצעותה. במפגשים הבאים חלה ירידה בחזרתיות, הן בחדר הטיפול והן במרכז התעסוקתי, וכך גם המגע המטריד בחבריו לעבודה. בד בבד החל עמית לראשונה להתייחס במבטיו, בשפת הגוף שלו ובדיבורו לנשיותה של המטפלת, ולהעלות תכנים הקשורים למשאלות שלו לקשר זוגי אינטימי עם אחת הבנות שעובדות איתו.
ההתייחסות בהדרכה ל"היסטריה בשיקום" של עמית בערב שלפני הפגישה המתוארת אפשרה למטפלת להשהות את תגובתה החוסמת להעברה הנגדית האנטי-ארוטית, ולתת ליצירתיות הספונטנית להדהד ולבטא בציור את המפגש הלא מודע של העברה – העברה נגדית ארוטית, וכך לשבור את מעגל הקסמים של השחזורים (ראקר, 2010). שבירת מעגל הקסמים אפשרה לחלק היצירתי של המטפלת לפגוש חלקים לא מודעים, אשר לא היה ניתן להיות איתם במגע במפגש טיפולי או במפגש בין-אישי אינטימי ומשמעותי עד כה. לפי ירום (2010), "מדובר בסביבה שבה האנליטיקאי מאבד את עצמו לכאורה לטובת מצב שבו הוא לא-יודע-אך-חווה" (עמ' 268). במובן זה, שימוש בהדרכה ובטיפול במושג "היסטריה בשיקום" הוא פתח לאופטימיות ולתקווה בפסיכותרפיה בתחום המיניות והזוגיות האינטימית של גברים ונשים עם מוגבלויות התפתחותיות.
סיכום
מטרת הטיפול המיני בשיקום היא לטפח את העצמי הארוטי, אשר משלל סיבות ותהליכים נפגעה התפתחותו. כדי לאפשר לארוטיות של המטופל לצמוח, עלינו לחגוג אותה באמת, להאמין, להתלהב מתוך הבטן, להיות מוקסמים ממנה ומהאפשרות להגשמה מינית של המטופל. אולם מטפלים מיניים העוסקים בטיפול באנשים עם מוגבלויות התפתחותיות פעמים רבות מוצאים את עצמם מזייפים ומכחישים תכנים של רתיעה, גועל ובהלה שהעצמי המקצועי או המוסרי שלהם אינו מעוניין בקיומם.
כך למעשה שתי העברות נגדיות פועלות: זו של המטפל כאדם, המושפעת מהיחס המוקדם שלו ומעמדותיו כלפי נכות ומיניות, וזו המופעלת בתגובה להעברה של המטופל, כשחזור הקשרים המשמעותיים המכחישים את מיניותו. בדרך כלל שתיהן שליליות ביחס לחגיגת הארוטיות של המטופל. או אז תגובת המטפל דומה לזו של האם ההיסטרית: היא מתמקדת בסיפור, ב"מסביב", בהורים, בצוות המסגרת השיקומית, בתיאוריות פסיכולוגיות-שיקומיות, בפן הרפואי והאורגני של הקושי, בהתערבות שיקומית הממוקדת בתפקוד או בהיבטים החינוכיים וההדרכתיים בתחום המין והמיניות (אלוני, 1998; וייס, 2008).
בכוחה של ההיסטריה לשאוב את המטפל למעגל של שחזורים ולתחושה של היסחפות המסתובבת סביב אך לא נוגעת בעיקר. המטפל לכוד יחד עם המטופל בתוך להטוטיו המושכים, המסרסים, המרתקים ובעיקר המבלבלים; להטוטים המשאירים את הקשר הטיפולי במקום של מפגש עם "נוצות הטווס" ולא עם חוויית הבטן, הרחם, איברי המין והעומק הגופני, הנפשי והבין-אישי. בדומה לכך, בכוחה של ה"היסטריה בשיקום" לגרום למטפל להאמין כי אין מה לפגוש שם בפנים, ולהיכנע למעגל של תכנים שטחיים ומשעממים שחוזרים על עצמם. כמו בהיסטריה, כך גם בהיסטריה בשיקום, ניתן לצאת ממעגל הקסמים בכך שנכיר את מה שמתרחש, נזהה את ההיסטריה של המטופל ואת הריקוד שלנו עם היסטריה זו. לאחר מכן נוכל להילחם יחד עם המטופל באותם חלקים מוקפאים, באותו שריון חלקלק. לאט לאט נוכל ליצור את אותו החום, את המגע החי והמרפא, את הארוטיות והמיניות העמוקה שנעדרו עד כה מהמפגשים הטיפוליים ומהקשרים שאותם יצר או ניסה ליצור המטופל בחייו.
ברמה האישית, אני חש כי התעמקותי בקריאה ובחשיבה על המושגים שהוצגו במאמר זה העניקה לי חוויה של עומק וכן כלי חד שבעזרתו אני יכול לחוש מעט נוח יותר בחיפוש המשותף אחר "הגרעינים הקפואים במעמקים" במפגש הטיפולי. אני חש כי כיום אני פוחד פחות ונמנע פחות מהמגע במשטחי הקרח הקרים, שמא יקררו ויקפיאו גם אותי. אני מאמין כי בעזרת התבוננות זו נוכל אולי לעתים לצאת ממעגל הקסמים של השחזורים, או לפחות להבין טוב יותר את מה שמתרחש בתחום הטיפול המיני בקרב זוגות, גברים ונשים עם מוגבלויות התפתחותיות.
מקורות
אוגדן, ת' (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: עם עובד.
אלוני, ר' (1998). טיפול מיני באנשים עם פיגור שכלי. בתוך: א. דבדבני, מ. חובב, א. רימרמן, א' רמות (עורכים). הורות ונכות התפתחותית בישראל. ירושלים: מאגנס.
בולאס, כ' (2000). צלו של האובייקט. תל אביב: דביר.
בולאס, כ' (2009). היסטריה. תל אביב: תולעת ספרים.
גרין, א' (2007). האם המתה: דיאלוג עם "האם המתה". תל אביב: תולעת ספרים.
וייס, ג' (2008). חינוך, יעוץ וטיפול מיני לבעלי תסמונות גנטיות שיש להן השפעה ישירה על ההתפתחות הקוגניטיבית ועל ההתפתחות המינית. הייעוץ החינוכי, ט"ו, 51-66.
וייס, ג' (2011). פרה-מיניות בקרב נשים עם נכויות התפתחותיות: התערבות במסגרת טיפול מיני-זוגי. פורסם ב"פרסומים מקצועיים" באתר האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי.
וייס, ג. (2015). מעגל התגובה המינית: דגשים להבנה ולהתערבות בטיפול המיני והזוגי בקרב אנשים עם נכויות התפתחותיות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב-25/6/16 מאתר פסיכולוגיה עברית http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3321
ויניקוט, ד"ו (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.
טסטין, פ' (1994). מצבים אוטיסטים אצל ילדים. תל אביב: איתאב.
ירום, נ' (2010). סיפורי גוף. בן שמן: מודן.
לוי-שיף, ר' ושולמן, ש' ((1997. משפחות עם ילד הסובל מנכות התפתחותית: תפקוד הורי, זוגי ומשפחתי. בתוך: א' רימרמן, מ' חובב, א' דבדבני, א' רמות (עורכים), נכות התפתחותית ופיגור שכלי בישראל: צרכים ומענים. (עמ' 15-33). האוניברסיטה העברית ירושלים: מאגנס.
ניסים, ד' (1998). עמדות החברה ביחס למיניותו של האדם המפגר בשכלו. סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, 13 (1), עמ' 44-49.
פרויד, ז' (2010). הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: עם עובד.
פרלוב, מ. (2009). העברה נגדית - סקירה היסטורית. [גירסה אלקטרונית]. נדלה ב-25/6/2016, מאתר פסיכולוגיה עברית http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2143
ראקר, ה' (2010). העברה והעברה נגדית. תל אביב: תולעת ספרים.
רז, י' (2013). כך שמעתי: רשימות זן. בן שמן: מודן.
Blacher, J. & Meyers, C. E. (1983). Areview of attachment formation and disorder of handicapped children. American Journal of Mental Deficiency, 87 (4), 359-371.
Blechner, M. J. (2009). Erotic and antierotic transference. Contemporary Psychoanalysis, Vol-45 (1). 82-92.
Di Giulio, G. (2003). Sexuality and people living with physical or developmental disabilities: A review of key issues. The Canadian journal of human sexuality, 12 (1), pg' 53-65.
Freud, S. (1915). Observations on transference-love: Further recommendations on the technique of psycho-analysis III. The standard edition of the complete psychological work of Sigmund Freud, Vol-XII. The case of Schreber, papers on technique and other works, 157-171.
Gabbard, G. O. (1994). Sexual Excitement and Countertransference Love in the Analyst. Journal of the American Psychoanalytic Association, 42, 1083-1106.
Glass, C. & Soni, B. (1999). Sexual problems of disabled patients. Western Journal of Medicine, Vol-171 (2). 107-109.
Howard, E. B. (1995). The "erotic transference": Some technical and countertransferential difficulties. American Journal of Psychotherapy, 49 (4), 504-513.
Jung, C. G. (1966). The collected works. Vol-16, second edition. London: Routledge & Kegan Paul.
Lotterman, J. H. (2014). Erotic feelings toward the therapist: Arelational perspective. Journal of clinical psychology, Vol-70 (2), 135-146.
Olsson, M. B. & Hwang, C. P. (2001). Depression in mothers an fathers of children with intellectual disability. Journal intellectual disability research, vol- 45 (6). 535-543.
Parritt, S. & O'Callaghan, J. (2000). Splitting the difference: An exploratory study of therapists work with sexuality relationship and disability. Sexual and Relationship Therapy, 15 (2), pg' 151.
Singer, G. H. S. (2006). Meta-analysis of comparative studies of depression in mother of children with and without developmental disabilities. American journal of mental retardation, 111 (3), 155-169.
Tapper M. S. (2000). Sexuality and Disability: The Missing Discourse of Pleasure. Sexuality and Disability, Vol-18 (4), 283-290.
