האומץ שבפשטות
ערב השקה לספרה של חני בירן
מאת: רני לוי
סיקור ערב ההשקה לספרה של חני בירן 'האומץ שבפשטות', אשר ערך בית הספר לפסיכותרפיה של מכון מגיד בתאריך 1.11.2015 באולם היכל המוזיקה, יפו.
מאות אנשים מילאו את האולם בערב ההשקה לספרה החדש של חני בירן. האולם הקודם שהוצע לערב התברר כצר מלהכיל את כמות המשתתפים. "צר מלהכיל" הוא ביטוי מעניין כשחושבים עליו מנקודת מבטה של התיאוריה הביוניאנית. מה נדרש האולם להכיל? כשמדובר בערב השקה לספרה של אחת מבכירות האנליטיקאים בארץ, נראה שנחוץ אולם גדול כדי להכיל את הכבוד, הסקרנות וההערכה שרוחשת לה הקהילה המקצועית. זוהי משימת-חיים לפרש את דבריו של הוגה מורכב ועשיר כביון, ולהוסיף עליהם. נראה כי ספרה של בירן אכן מכיל בחובו חיים של יצירה. הספר משלב הבנה נהירה של תורתו של ביון, עם תובנות תיאורטיות שלה ועם תיאורי מקרים מועילים. במהלך הערב ביקשו הדוברים, המייצגים תחנות שונות בחייה של בירן, להתמודד כל אחד בדרכו עם נושאים שונים מתוך הספר ולעבד אותם עבור השומעים. הניסיון ללכוד במספר מילים את שנאמר על ידי המרצים, דומה לניסיונם של הדוברים להציג בזמן כה קצר את העושר שבספר.
במבוך
נעמי הולר פתחה בהצגת הקשר רב-השנים שלה עם בירן. באמצעות ציטוט של שיחת ווטסאפ לילית ביניהן היא הדגימה את דבקותה וסקרנותה בכל הנוגע לרעיונות פסיכואנליטיים בכלל, ולמחשבתו של ביון בפרט. הולר תיארה את מושג ה"סזורה" – מעבר פרדוקסאלי שמתקיימת בו קטיעה חדה ובו זמנית גם רצף והמשכיות. אני מגלה שקשה לעקוב אחר המושגים המרכזיים הרבים בהרצאה כה קצרה, אולם מונח אחד קשור לאחר וכולם מתחברים בקשר סזוריאלי. בסבך הנרקם הולר מתארת את המבוך של בורחס, אליו נכנסים שוב ברגע שיוצאים ממנו. היא דנה במושג ה"מבוך" כאופן התייחסות לכתביו של ביון. המבוך מייצג את הניסיון להתמצאות בסבך מתוך חוויה של היעדר מפה, עד למציאת ה"עובדה הנבחרת" המבהירה. הוא מתאר אולי אף את החוויה הטיפולית – עד למציאת רעיון מאגד למספר דברים שהעלה המטופל. רעיון "העובדה הנבחרת" קיים גם אצל המשורר רילקה, אשר כינה אותו "התממשות", וכן אצל הצייר האימפרסיוניסטי סזאן, אשר קרא לו "המוטיב". אצל סזאן ורילקה, כמו גם אצל ביון, העובדה הנבחרת היא תוצאת המימוש (realization) – הרגע שבו דברים מתחוורים ומתגבשים ממצבם ההיולי לכדי משמעות. כאשר אנו מדברים על האירוע הטיפולי, מדובר בניסוח התובנה לכדי מילים שמתאימות למטופל, בזמן ובמקום המתאימים ביותר, ובאיכות הקולית המתאימה. התערבות טיפולית זו היא תוצאה של כישרונו של המטפל, שאת עבודתו מדמה ביון בערוב ימיו לעבודת האמן.
מרחב לחשיבה
בהרצאה הבאה דנה פרופ' יולנדה גמפל בקשר שבין מנהיג למטפל כפי שהוא מתבטא בדבריה של בירן. היא מתייחסת באומץ למצב הפוליטי שבו אנו חיים, ואני חושב כמה נדיר לשמוע את קולם של מטפלים מהחזית האנליטית, ובכלל, בכל הקשור לשיח הציבורי. גמפל מתארת את ההתדרדרות המוסרית הפושה, וקוראת לנו לעצור ולחשוב. היא טוענת כי עתיד קיומנו תלוי בכך שהיהדות המאמינה והדתית תמנע מעלייה להר הבית. אם לא, נעמוד בסכנה של כישלון מוסרי מבפנים ושל חורבן טרוריסטי מבחוץ. "אנו רוויים בתכנים, ערכים ואמונות הקשורים להעברה בין-דורית משני הצדדים," היא אומרת. "שני הצדדים נמצאים במצב של סבל מתמשך. שתי הקבוצות שותפות במסורת של אלימות וטרור". במצב כזה, טוענת גמפל, הכול כל-כך רווי שלא נותר שום מרחב לחשיבה. במצב של "מיכל רווי" אין עוד יכולת לשאת תסכול וכאב נפשי, וכל התרחשות מציאותית עלולה להציף אותנו. לכן מיכל רווי אינו מאפשר למידה, שינוי או צמיחה נפשית. כדי ליצור שוב מיכל שאינו רווי יש צורך בהכלה על ידי אחר. רק בתוך קשר עם אחר משמעותי שיכיל אותנו, ניתן להיות מוצפים ורוויים פחות, כך שתתאפשר שוב צמיחה.
לאחר קריאה פוליטית מרגשת זו, גמפל הציגה מספר תיאורי מקרה מתוך הספר כדי להשמיע את קולה הייחודי של בירן בעבודתה עם מטופלים. בדוגמא אחת שהביאה אומרת בירן למטופלת שמסירה אחריות והופכת אותה לאשמה במצוקותיה: "לא בא לי לתת לך להתחמק מזה". בדוגמא אחרת, עם מטופל שאינו יכול להביא אסוציאציות משלו, נותנת בירן מתוך עולם האסוציאציות שלה למפגש הטיפולי. מתוך החיבור האסוציאטיבי החופשי, יכולה הייתה להיווצר פתיחות כלשהי אצל המטופל והוא יכול היה להמשיך ולהעלות אסוציאציות משלו.
בדקות שנותרו ביקשה פרופ' גמפל להתייחס לפרשנותה של חני לנקודת המבט של ביון על הסיטואציה האדיפאלית. היא תיארה את האנליזה או הפסיכותרפיה כמסע של חיפוש לגילוי האמת, בדומה לסיפורו של אדיפוס. מי שמגיע לטיפול מוכן לאסוף את הרכיבים הבלתי-מודעים ששזורים בסיפור שלו כדי לקבל תשובות. כדי לגלות את האמת אדיפוס צריך להיות מוכן לסגת בו זמנית הן מתחושת חוסר האונים והן מתפיסתו ככל יכול. "כל אחד מאתנו "יודע" משהו שהוא לא יכול לחשוב," היא מסכמת. אני מזדהה עם קביעה זו מנקודת מבטי כמטפל כמו גם מנקודת מבטי כמטופל. רבים נוטים לתפוס את עצמם באופן המטלטל אותם בין חוסר אונים לתחושת כל יכולות. על פי ביון, אנו יודעים כי החשיבה מתרחשת דווקא כאשר נמנעים משני הקטבים האלו. המרחב לחשיבה נוצר ומתאפשר ביניהם בלבד.
הקבוצה האנליטית
רוני עמיאל שוחח על הקבוצה האנליטית וסקר את התפתחות עבודתה של בירן עם קבוצות. הוא הזכיר את המודל שהיא פתחה ושכללה לאורך השנים; מודל רב שלבי, המתאר את התפתחות הקבוצה הטיפולית ומיישם את הבנותיה של בירן על ביון, קליין, פיירברן, גנטריפ ואחרים. "אני לא בטוח כמה מהמנחים באותם ימים הצליחו לקרוא את ביון עצמו," הסתייג עמיאל, "אבל לכולנו היה עותק של העבודה של חני". עמיאל מתאר כיצד כבר אז ערכה בירן אינטגרציה של החומרים ה"קשים לעיכול" של ביון וקליין עבור המנחים הצעירים. החוברת שהכינה נמכרה על ידי אוניברסיטת תל אביב והפכה מיד לחומר חובה של כל מי שלמד או שעסק בהנחיית קבוצות. הפרק השישי בספרה של בירן מעמיק את אותה חשיבה בוסרית, כשהוא מסתמך הפעם על ניסיון עשיר של ארבעה עשורים.
בעקבות דבריו של עמיאל חשבתי על יחסי ההעברה שלו ושל אחרים כלפי בירן. נראה כי בירן מהווה מעין מודל התייחסות מואדר, כשם שביון משמש אובייקט מואדר עבורה. לא מדובר בהערצה עיוורת, אלא בכבוד והערכה שכנראה נשתמרו ואף התעצמו והתעבו במרוצת השנים.
לאחר הצגת המודל של בירן לעבודה עם קבוצות, דן עמיאל בקונפליקט הבא לידי ביטוי אצל ביון; הקונפליקט בין החיפוש אחר האמת לבין החרדה מפניה. בירן – בשפתו של ביון – חותרת לאמת. עמיאל מסביר כי הביטוי "חתירה" מכיל בתוכו גם את ההתמודדות עם הכוחות שתוקפים ומקשים על החיפוש אחר האמת. אלו כוחות שהם גם חיצוניים (למשל: תרבותיים, חברתיים וקבוצתיים), אך גם, ובעיקר, פנימיים. עמיאל מדגיש שהכוחות כשלעצמם הם לא שליליים או רעים, אלא חלק מרכזי בהוויה האנושית שלנו. את דבריו הוא מדגים כשהוא מתאר כיצד בירן עסוקה במאמץ שלא לאפשר לאווירה הנעימה בקבוצה לכסות על התחושות הקשות הקשורות לאמת. את התופעה הזו בירן מכנה "אמפטיזם" – נטייה ליצור אווירה פסאודו-אמפתית, כדי להימנע מהמפגש עם הכאב ועם הרגשות הסוערים שהאמת מזמינה. באופן דומה, בירן עסוקה בניסיון להימנע ממלכודת הז'רגון, אשר לדבריה מרדימה את המנחה ואת הקבוצה ומונעת את המפגש החי עם החוויה. כל זאת תוך שמירה על הקבוצה, על המשתתפים ועל המרחב המכיל המאפשר חקירה.
את דבריו הסיום של עמיאל אבקש להביא כלשונם:
"לסיום, רבנו ביון, כידוע לכולנו, מצווה עלינו מצוות אל-תעשה חשובה: No memory, No desire. Desire במובן של לאוות; אל לנו לרצות משהו עבור המטופל. יחד עם זאת ביון מתיר לנו, במילים שלי: Yes to recall, ובעיקר Yes to passion: התשוקה מותרת. תשוקה לאנליזה, תשוקה לגילוי האמת, תשוקה להיות מיכל. [...] אסכם בכך שאומר שמנחה טוב דיו, כמו מטפל טוב דיו, ואולי ברוח הכתיבה של חני וברוח ימינו, גם מנהיג טוב דיו, כדאי שיהיו להם את שלוש התכונות המעניינות כל כך את ביון: החתירה לאמת, ההכלה והתשוקה. חני ניחנה בשלושתם, והספר הזה הוא הראייה לכך".
הלא-מודע החברתי
אמנון פוד פתח את דבריו בגילוי לב אמיץ על הדיאלוג המשותף לו ולבירן סביב מחלתו ומחלתה. מצאתי את עצמי מתקשה לחשוב על בירן כעל אדם חולה; האידיאליזציה שעשיתי לדמותה והקול החזק והברור שלה לא התחברו לי עם אדם שמתמודד עם מחלה. הדברים שכתבה בירן על מחלתה הם עדות לכוחות נפשה, והם מהווים השראה לעוסקים בבריאות הנפש כמו גם לאלו המתמודדים עם קושי ומחלה.
פוד עסק בהרצאתו בפרק העשירי והאחד-עשר בספרה של בירן, העוסקים בלא-מודע החברתי. אחת השאלות אתן מנסה בירן להתמודד היא שאלת הקשר בין התנהגות חברתית הנובעת מזעם ושנאה מעוורת, ובין דיאלוג חברתי. בכדי לענות על שאלה זו, אומר פוד, אנו נדרשים למושגיו של ביון בעניין יכולת העיבוד של תכנים לא מילוליים, ראשוניים. על פי פוד, הרעיון המרכזי שבירן מציגה הוא שהבדלים בין ביטויי אלימות חברתיים לבין דיאלוג חברתי, הם תוצאה של רמת העיבוד המנטאלי של תכני נפש חברתיים. כך לדוגמה, נרקיסיזם ואומניפוטנציה הם כשלים נפשיים שגורמים לשתלטנות חברתית ורכושנות, בניגוד לשייכות חברתית.
אני מוצא את הרעיון יפה ומעניין, אך המעבר מהפסיכולוגיה האישית של הפרט לשיח החברתי בעייתי בעיני. אני מאמין כי התמונה המתארת את העולם החברתי דרך נקודת המבט הפסיכולוגית היא תמונה חלקית. לדעתי, ככל שעולה גודל הקבוצה כך ההסבר הפסיכולוגי התוך-נפשי ממצה פחות. עם זאת הניתוח של פוד מדבר אל לבי, ואני נותר סקרן להבין יותר את משמעותם של תהליכים לא-מודעים בתוך הספירה החברתית.
גדילה דרך כאב
החלק שחתם את הערב עסק בקשר המעניין בין הביוגרפיה של בירן לבין עיסוקה הפסיכואנליטי והתמקדותה בביון. קשר זה תואר על ידי ד"ר גילית הורוביץ, שטענה שהן אביה והן ביון שימשו עבור בירן מורי-דרך במובן העמוק של המילה. "אביה הניח את התשתית ליחסים כאלו," אומרת הורוביץ, "וכשפגשה חני בביון – היו שם את כל החומרים כדי להפוך את ביון למי שאפשר לכונן אתו יחסים של גדילה".
אביה של בירן נפטר בפתאומיות כשהייתה בת 14. הוא עסק בריגול, ולכן נעדר פעמים רבות מהבית בשנות חייו. כשנפטר, הותיר אחריו תחושת חסר כואבת, מקום שביקש להתמלא. בירן כתבה עליו את הדברים הבאים:
"אהבתי אותו והערצתי אותו. מותו היה רעידת אדמה שזעזעה את עולמי. הוא היה אחד במינו. [...] אבא לא היה 'אבא רגיל', שבא כל ערב הביתה. אך בכל פעם שפגשתי אותו, הוא היה מלא חום, רגישות, ויכולת אינסופית לתת אהבה ותשומת לב".
על עבודתו ופועלו של אביה למדה בירן רק שנים מאוחר יותר, אחרי 1992, וזאת דרך ספרים ועיתונות. אביה "לימד" אותה ליצור קשר עם אדם קרוב באמצעות כתבים. יחסים אלו הניחו את התשתית לדמות האב הנעדר שנוכח בתוכה. כמו אביה, ביון נעשה נעדר-נוכח בחייה של בירן, והיא לומדת גם אותו דרך כתבים, בהכרות עקיפה המנסה להיות ישירה ככל האפשר.
ביון, כמו אבא, שימש ומשמש כמורה דרך עבור חני, טענה הורוביץ. מורה דרך הוא שותף לדיאלוג פורה, הדוחף להישגים ולא מסתפק בתחליפים. הורוביץ ציטטה את דבריה של בירן בהקשר זה: "שום דבר אינו ניתן כמובן מאליו, צא וחקור בנבכי נפשך". כך מורה הדרך הוא מי שזוכר גם ברגעים הקשים שהקשר עם האמת הוא המשחרר; הוא מי שרואה את הגדילה כדבר אפשרי וראוי גם ברגעים של כאב. כפי שאומרת בירן: "מי שקורא את ביון ואוהב אותו, יודע היטב מהי הגדילה הנפלאה, שהתרחשותה היא דרך כאב".
לסיום מצטטת ד"ר הורוביץ את דבריה של בירן, היכולים לסכם גם את הסקירה שלפניכם:
"בשנים האחרונות אני מקבלת תגובות ממודרכים ומטופלים, שמראות לי שאני מעבירה את שלמדתי אני לדורות הבאים. העברה זו הנה תהליך מסקרן, המתרחש בצורה שונה בכל אחד מהיחסים. זוהי התנסות סינגולארית וסובטילית של גדילה והתהוות. כל אדם עובר התנסות זו בצורה שונה. זוהי זכות עצומה ללוות אנשים בהתפתחותם."
נשאר לנו רק להודות לבירן על ספרה ועל תרומתה, ולמשתתפים על ערב פורה ומעשיר שבו חלקו אתנו את מחשבותיהם על הספר ועל רעיונותיהם של ביון ושל חני בירן.
