אבא יש רק אחת?
התמודדות של הורים טרנסג'נדרים בתהליך השינוי המגדרי
מאת דפנה גרינר
בעת כתיבת המאמר הנוכחי אירעו בארץ שלושה מקרי התאבדויות של טרנסג'נדרים על רקע טרנספוביה. ויקטוריה, מאי וברק, אשר בחרו לחיות בגלוי את זהותם המגדרית, לא זכו לתמיכה שתאפשר להם להשתלב במעגל החיים הנורמטיבי, לצד ההתמודדות הקשה עם תהליך השינוי המגדרי, ושמו קץ לחייהם. המאמר הזה מוקדש לזכרם.
טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות היו כאן מאז ומתמיד, עוד לפני שהמלה נטבעה. במקור, המונח "טרנסג'נדר" נטבע בשנות ה-70 של המאה ה-20 על ידי וירג'יניה פרינס, טרנסג'נדרית אקטיביסטית מארצות הברית, בניגוד למונח "טרנסקסואל", במטרה להתייחס לאדם שאינו מזדהה באופן נוקשה עם מגדר זה או אחר (Fast, 1984; Green, 1978). כיום ההגדרה המקובלת ביותר למושג זה, הנמצא בתהליכי שינוי מתמשכים, מתייחסת לאנשים שחשים כי מינם הביולוגי אינו תואם את זהותם המגדרית. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, ובעיקר בעשור האחרון, יותר ויותר אנשים יוצאים מהארון כטרנסג'נדרים, ובהם גם כאלה שהקימו משפחה ומגדלים ילדים. במאמר זה אתייחס לאתגרים הייחודים העומדים בפני הורים טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות, כפי שראיתי בעבודתי הטיפולית וכפי שמופיע בשדה המחקרי.
לאורך המאמר אשתמש לסירוגין במונחים "שינוי מגדרי" ו"התאמה מגדרית". אני מעדיפה את המילה "התאמה", שכן היא מתארת בצורה מדויקת את הרצון להתאים את החוויה המגדרית הפנימית לנראות החיצונית. עם זאת, אי-אפשר להתכחש לכך שמדובר בתהליך של שינוי.
כאשר אדם מחליט לממש את זהותו המגדרית, ולחיות על פי המגדר הנכון לו, הסביבה הקרובה אף היא עוברת תהליך רגשי עמוק ומשמעותי. לא ניתן להיות בתהליך של שינוי מגדרי בלי שהדבר ישפיע באופן ישיר על הזוגיות וכמובן על הילדים. בין שבני הזוג מחליטים להיפרד ולהתגרש ובין שהם מחליטים להמשיך בחייהם המשותפים, מדובר בתהליך ארוך, לעתים אף משברי, הנושא בחובו רגשות חזקים של שני בני הזוג. יש טרנסג'נדרים הטוענים כי שנים רבות לפני שיצאו מהארון, הם חשפו ברמה כזו או אחרת את הזהות המגדרית שלהם מול בן או בת הזוג שלהם, לעתים אף לפני החתונה. אחת המטופלות הטרנסג'נדריות שלי אמרה: "בסקס תמיד דיברתי בלשון נקבה. בבית הייתי לובשת את הבגדים שלה. לא הייתה לה שום בעיה עם זה כל עוד היא לא הבינה את המשמעות של כל אלה".
אף שאצל זוגות רבים זה המצב במשך שנים, לרוב כאשר אחד הצדדים מעלה באופן ישיר את זהותו המגדרית ואת רצונו לחיות במגדר המתאים לו, הצד השני מקבל זאת בהפתעה גמורה ופעמים רבות מגלה כלפיו כעס, האשמה וחוסר הבנה. אמנם לפעמים יש קבלה של בן או בת הזוג ורצון לעבור את השינוי יחד, אך פעמים רבות הרצון לעבור תהליך של שינוי והתאמה מגדרית מוביל לפרידה ולקונפליקטים רבים. אחת הסוגיות שמהוות מקור מרכזי לקונפליקטים בין בני הזוג קשורה לחשיפת הזהות המגדרית ותהליך השינוי בפני הילדים.
חשיפת הזהות המגדרית בפני הילדים
טרנסג'נדרים רבים נוטים לדחות את היציאה מהארון מול הילדים מחשש שהם צעירים מדי ולא יוכלו להבין זאת, או מחשש להעמיס עליהם התמודדות שלא יוכלו לעמוד בה (Sales, 1995). מטופלת טרנסג'נדרית סיפרה לי כי בתה בת ה-4 נוהגת להתחפש לפיראט ולנסיך, ואך טבעי היה לה שאביה יתחפש למלכה או לגברת מגונדרת. המחשבה כי בתה תבין שלא מדובר בתחפושת הייתה בלתי נסבלת עבורה, והיא התקשתה להאמין שבתה יכולה להבין זאת.
לעתים קרובות ההורה הטרנסג'נדר חש אשמה נוראית על העוול שהוא עלול לגרום לילדיו, ומעדיף שלא לצאת מהארון באופן ישיר אלא "לתת לילד להבין לבד". כך, לדוגמה, אמר לי מטופל טרנסג'נדר: "הם (הילדים) יראו שצומח לי זקן והקול שלי מתעבה, הם יבינו שמשהו קורה, ואז כשהם ישאלו, אספר להם". פעמים רבות, בעיקר לאחר תגובה קשה של בן/בת הזוג לתהליך השינוי המגדרי, קיים פחד שגם הילדים יגיבו קשה, ידחו את ההורה הטרנסג'נדר, והקשר בינהם יאבד.
במקרים אחרים ההורה השני הוא שמטיל וטו על היציאה מהארון, בלי לחשוב על ההשלכות שיכולות להיות לכך. אחת ההשלכות הבולטות היא פער בין החוויה של הילד לבין המצב במציאות: הילד מרגיש שמשהו קורה, גם אם אינו יודע להמשיג זאת במילים, אך מכיוון שאף אחד אינו מתקף לו את הרגשתו, הוא עלול להאמין שמחשבותיו לא נורמליות ואף לחוש אשמה על כך שהוא מעז לחשוב מחשבות כה "נוראיות" על ההורה האהוב. כמו כן, המסר שמועבר באופן לא מילולי הוא שהאמת היא כה נוראה ובלתי נסבלת, שהשקר עדיף עליה, שהאותנטיות פחות חשובה מהנראות, ושלבחירה האישית אין מקום כאשר היא חריגה בחברה. אלו מסרים שללא ספק, רוב ההורים לא היו רוצים להעביר לילדיהם באופן מודע.
במחקר שנעשה בארצות הברית בשנת 2004 על ידי ווייט ואטנר (White & Ettner, 2004), נבדקו תגובות של ילדים ליציאה מהארון של אחד מההורים כטרנסג'נדר. במחקר נמצא שרמת הקונפליקט בין הילד ובין ההורה שעובר את השינוי הייתה גבוהה יותר, ככל שהזמן בין השינוי לגילוי היה רב יותר. כלומר, כאשר הורים דוחים את היציאה מהארון מול ילדיהם, יש סיכוי גבוה יותר שהדבר יוביל דווקא לרמת קונפליקט גבוהה יותר בין ההורה לילדו.
ממצא זה מאשש תפיסות טיפוליות רחבות יותר הקשורות לשמירת סודות במשפחה, ורובן ככולן מצביעות על כך, שהסתרה מכוונת של אינפורמציה יוצרת אצל הילדים תחושות של חוסר ביטחון, חוסר אמון ובלבול (Pincus & Dare, 1978). כאשר ילד מרגיש שיש משהו שאינו מדובר, וההורה אינו מתקף לו את מה שהוא קולט – ולעתים אף נבהל ומאשים אותו על כך שהוא ממציא או מדמיין דברים – הילד עלול לחוות את עצמו כלא נורמלי וללמוד מכך שהוא אינו יכול לסמוך על עצמו ועל מה שהוא מרגיש, ואינו יכול לסמוך על אחרים. חוויות אלה פוגמות בהתפתחות הנפשית התקינה של הילד.
גם כאשר הילדים נחשפים לזהות המגדרית של ההורה, הם הופכים לעתים להיות שותפים לסוד ונכנסים בעצמם לארון. ילדים להורים טרנסג'נדרים לרוב לא יכירו ילדים אחרים שההורה שלהם נמצא בתהליך של שינוי מגדרי. מכיוון שתהליך כזה כרוך בסטיגמה חברתית חזקה, ילדים גם לא נוטים לשתף את חבריהם בהתמודדויות אלו, והם נושאים איתם תחושת בדידות שמלווה אותם לאורך זמן.
ווייט ואטנר (White & Ettner, 2004) מצאו נתון מעניין נוסף, שלפיו ככל שהילדים הרגישו בושה ומבוכה רבות יותר לנוכח התהליך של ההורה, כך הם סבלו יותר מהצקה חברתית. כלומר, כאשר חוויות הבושה והמבוכה של הילדים זוכות לטיפול ולעיבוד, הדבר מאפשר להם להתנהל ביתר ביטחון ופתיחות ברמה האישית והחברתית, מה שמקטין את האפשרות שיפגעו בהם על רקע זה.
במחקר של פיין שנערך בשנת 2012 בקנדה (Pyne, 2012), נבדקו תגובות של ילדים ליציאה מהארון של הוריהם הטרנסג'נדרים. המחקר חשף תגובות מגוונות הכוללות כעס וזעזוע אך גם סקרנות וקבלה. גם ההורים וגם הילדים היו שותפים להרגשה, שגיל ההתבגרות הוא התקופה הקשה ביותר להסתגלות לתהליך השינוי של ההורה, ואילו בגיל הרך ובגיל בית הספר היסודי היה קל יותר לקבל את השינוי. ניתן לשער כי הסיבה לכך היא שילדים צעירים טרם נחשפו לסטיגמה הקשורה לטרנסג'נדרים, וכל מה שהם יודעים הוא שהם אוהבים את ההורה שלהם. בנוסף, בגיל ההתבגרות מתגבשת הזהות האישית, ובכללה גם הזהות המינית והמגדרית, ומתעצם הרצון להיות "כמו כולם". בגיל זה יש הבנה רבה יותר בנוגע למשמעות התהליך שההורה חווה ולמשמעות של היות חריג.
באותו מחקר נמצא גם, כי ברוב המקרים, לאחר השינוי חל שיפור ביחסים בין ההורה הטרנסג'נדר לילד. ניתן להסביר זאת על ידי העובדה, שכאשר אדם חי על פי המגדר הרצוי לו, וחווה התאמה מגדרית בין הווייתו הפנימית לאופן התנהלותו בעולם, פניותו הרגשית והתפקודית עולה, ובכלל זה גם פניותו לתפקיד ההורי. אחת המטופלות אמרה לי: "כשחייתי בחזות של גבר, לא היה לי שקט לרגע. לא מצאתי את עצמי. הייתי קמה בבוקר עצבנית, בעבודה הייתי עצבנית, ובערב אותו הדבר. לא היה לי כוח לכלום. לא לילדים, לא לאישה. לכלום. עכשיו אני מתחילה ליהנות מכל מה שתמיד היה לי ושלא הצלחתי עד כה להרגיש. כאילו באמת נולדתי מחדש".
חשוב לציין כי בניגוד לסטיגמה החברתית, הגישה הטיפולית רואה בחשיפה המגדרית של ההורה בפני ילדיו מודל ליחסים בריאים, אותנטיים, המבוססים על כבוד ועל אמון הדדי. עם זאת, לצד ההבנה כי כאשר ההורה הטרנסג'נדר חי במגדר הרצוי מתאפשר קשר אותנטי בינו לבין ילדיו, עולה לעתים השאלה בדבר ההשפעת השינוי המגדרי על הילדים.
השפעות אפשריות על הילדים
מעבודה עם זוגות הורים שאחד מהם הוא טרנסג'נדר עולה פעמים רבות דאגה מצד ההורה השני, שחשיפת הזהות הטרנסג'נדרית בפני הילדים תביא לבלבול בזהות המגדרית של הילדים עצמם. יש לציין כי מחקרים שנעשו עד היום לא מצאו קשר בין יציאה מהארון של הורה טרנסג'נדר לבלבול בזהות המגדרית של הילדים (Bess & Stabb, 2009).
חשוב שההורים יסבירו לילדיהם, בהתאם לגיל ולשלב ההתפתחותי, על תהליך השינוי שעובר ההורה הטרנסג'נדר. אפשר לומר למשל, שאימא נראית כמו בת ויש לה גוף של בת, אבל בפנים היא מרגישה בן, ולהוסיף שקשה להרגיש משהו אחד בפנים ולהתנהג בצורה אחרת כלפי חוץ. חשוב להכין ילדים לשינוי החיצוני שההורה עומד לעבור, ולהסביר שעם הזמן אימא תיראה יותר ויותר כמו בן, כמו שהיא באמת מרגישה.
לעתים ילדים צעירים מביעים חשש שגם להם זה עלול לקרות, ולכן חשוב להפריך חשש זה, ולהסביר שמדובר בתהליך מכוון, שנעשה מתוך החלטה ובצורה מבוקרת. לדוגמה, ילד כבן עשר, שאביו החל תהליך של שינוי מגדרי, סירב ללכת לישון בלילה, מחשש שיקום בבוקר ויגלה שהוא דומה לבת. ההסבר שאביו נוטל תרופה מיוחדת שעוזרת לו להיראות אישה, כפי שהוא מרגיש, הרגיע אותו. באופן כללי, ההסברים צריכים לתת מקום לתחושותיו של הילד בנוגע לתהליך ולשאלות שמתעוררות בו בנוגע להשפעות האפשריות של התהליך על היחסים בין ההורים, על היחסים בין ההורה לבינו ועל היחסים עם הסביבה הקרובה והרחוקה.
כאשר מדובר בבני נוער (שחלקם אף מודעים לקיומם של טרנסג'נדרים ואולי כבר גיבשו עליהם דעה), אפשר לשתף יותר בתהליך הפנימי של ההורה עד להכרה בכך שהוא טרנסג'נדר. יש מקום לשתף במצוקה שהוא חווה במשך השנים בחיים במגדר שהוא אינו מזוהה עימו, כמו גם בהקלה שבהכרה בזהותו. גם אם לא תהיה קבלה של הנער או הנערה את ההורה, חשוב שיהיה מרחב הדדי להביע רגשות ותחושות, כולל רגשות של אכזבה, מרמה, בגידה וכעס. עצם האפשרות להביע את מכלול הרגשות הקשים, משמר את הקשר כקשר משמעותי ששני השותפים לו אינם מוותרים עליו.
בהקשר זה חשוב לציין את הערך העליון שיש לתמיכה של בן או בת הזוג בתיווך של הנושא מול הילדים. חשוב שההורה הטרנסג'נדר לא יהיה לבד במערכה, והדיבור עם הילדים ייעשה על ידי שני ההורים. אם הילד יראה את ההורה השני תומך בהורה הטרנסג'נדר, מודל זה יעזור לו לקבל את השינוי המגדרי של ההורה וכן להכיר בטרנסג'נדריות ולקבל אותה באופן כללי (Howey & Samuels, 2000). מטופלת טרנסג'נדרית אשר בת זוגה הייתה מגויסת לתהליך והן סיפרו עליו לילדיהן תוך כדי כך ששתיהן לוקחות אחריות על הבחירה להמשיך לחיות יחד, דיווחה כי בתה בת השש השתהתה רגע ואמרה: "איזה כיף. אז עכשיו יש לי שתי אימהות כמו שיש לשירה (חברתה מהגן)". במקרה אחר, בת הזוג החליטה שלא לתמוך בתהליך ופתחה בהליך גירושים. ההכחשה שלה כי זוגתה נמצאת בתהליך שינוי מגדרי התבטאה בכך שהמשיכה לפנות אליה בלשון זכר, סירבה לקבל את שמה החדש, והתעקשה שלכל מקום שעליהם להיראות בו יחד, כמו אירועים משפחתיים ואירועים בבית הספר, תגיע בזהות גברית. כל אלה העבירו לילדים מסר כי אביהם "משחק" עם עניין הזהות, לא מחויב לתהליך, ואולי סתם מבולבל. הדבר עורר אצלם עמדה שיפוטית כלפי האב, רגשות שליליים, האשמה וחוסר ערך.
כאשר תהליך שינוי מגדרי מוביל לגירושים
כאשר בני הזוג אינם תמימי דעים בנוגע לשיתוף הילדים בתהליך, חשוב לקבל תמיכה מקצועית כדי שיוכלו להעביר לילדים מסר ששניהם יהיו שלמים איתו. כאשר התהליך מוביל לגירושים, חשוב ששני ההורים ייקחו אחריות על החלטתם, כפי שמומלץ במקרים של גירושים ממניעים אחרים, וזאת כדי למנוע מצב שבו הילד מקשר בין הפרידה של הוריו לאשמה בלעדית של ההורה הטרנסג'נדר. אם הילד יעשה פיצול בין ההורים, כאשר אחד מהם ייחווה כטוב וכמגונן ואילו השני ייחווה כרע וכאשם, הדבר יפגע בו לאורך זמן וישפיע על התפתחותו הרגשית ועל יכולתו לשאת מורכבות בעולם ובתוכו (Wallerstein & Kelly, 1980). היכולת להבין ולחוות מצבים ויחסים באופן שאינו דיכוטומי היא יכולת חשובה לבריאותו הנפשית של הילד ולבניית מערכות יחסים עתידיות.
כאשר תהליך שינוי מגדרי מוביל לגירושים, ההורה הטרנסג'נדר נדרש להתמודד במקביל עם שני תהליכים מורכבים אשר כל אחד מהם מצריך תמיכה וחוסן רגשי. בפועל, רבים מההורים הטרנסג'נדרים עוברים את שני התהליכים לבד. פעמים רבות הם אינם זוכים לתמיכה מצד משפחתם, החברים המשותפים תופסים לרוב את הצד של ההורה השני, שכן לרוב הם מזדהים עימו. קל להם יותר להזדהות עם תחושות של עלבון, אכזבה, הלם ובגידה, מאשר להזדהות עם ההורה הטרנסג'נדר. נוצר מצב שבו דווקא כשיש צורך עז בתמיכה ובליווי, הבדידות היא מנת חלקם של ההורים הטרנסג'נדרים. במצב כזה, לא תמיד יצליח ההורה הטרנסג'נדר להשלים את תהליך השינוי המגדרי כפי שהיה רוצה, ובוודאי שיתקשה לדרוש את שמגיע לו במסגרת הסכם הגירושים.
גם מול מערכת המשפט ההתמודדות של הורים טרנסג'נדרים אינה פשוטה. במחקר של פיין (Pyne, 2012) תיארו המשתתפים תחושה שהם בעמדת נחיתות במאבקם על משמורת והסדרי ראייה בגלל הזהות הטרנסג'נדרית שלהם. פעמים רבות הורים טרנסג'נדרים נאלצים לוותר על משמורת לטובת הסכם גירושים, ואז מוצאים את עצמם מורחקים מהילדים ומתקשים לשמור על מערכת יחסים קרובה ומשמעותית איתם. בארץ הנושא טרם נחקר, אך ממה שעולה בקליניקה עדיין קיים קושי בקרב גורמי המשפט והרווחה לראות באדם טרנסג'נדר מודל לחיקוי ולהורות טובה. מטופלים טרנסג'נדרים נאלצים להתמודד עם בדיקות בנוגע למסוגלותם ההורית, וגם כיום, כאשר הטרנסג'נדריות אינה נחשבת יותר להפרעה נפשית, רבים מאנשי המקצוע מתקשים לקבל שינוי מגדרי כדבר נורמטיבי שאינו מעיד על פתולוגיה.
גורמים מסייעים
כאמור, תהליך של שינוי מגדרי הוא תהליך ארוך ומורכב, וכך גם ההתמודדות של בן/בת הזוג והילדים עם השינוי. כפי שתואר לעיל, לשיתוף הילדים בתהליך יש מערך שיקולים מורכב, שלא תמיד מוביל מיד לתוצאה חיובית. לכן צריך לחשוב איך עושים את זה הכי טוב שאפשר.
הדבר החשוב ביותר הוא תמיכה. כמעט אי-אפשר לעבור תהליך כזה ללא תמיכה רגשית. התמיכה יכולה להיות מחברים או מבני משפחה שאפשר לשתף אותם, להתייעץ איתם, לחשוב יחד ולשקול את הצעדים. גם לקבוצות תמיכה יש ערך בליווי תהליך משמעותי שכזה (Benson, 2013).
פעמים רבות תהליך של שינוי מגדרי מציף רגשות קשים שחשוב לעבדם במסגרת טיפולית לפני היציאה מהארון מול המשפחה והילדים. לעתים עולים זיכרונות כואבים מהעבר, תחושת החמצה על השנים האבודות, רגשות אשמה ביחס לילדים עד כדי ביקורת והלקאה עצמית. אלה רגשות טבעיים, שצפוי שיתעוררו במסגרת תהליך כזה, ויש לעבד אותם כדי שלא יהוו מכשול או קושי בעת החשיפה.
חשוב לא למהר, להיות סבלניים, ולסייע לילדים ולבן/בת הזוג להפנים ולקבל את השינוי. טרם היציאה מהארון מול הילדים, יש ליצור דיאלוג עם בן/בת הזוג כדי להנגיש להם את התהליך. במידת הצורך יש לשקול טיפול זוגי. יש ילדים שמתרגלים מהר לפנות אל ההורה הטרנסג'נדר על פי המגדר הרצוי, ויש שממשיכים לפנות אליו כפי שהיו רגילים. חשוב לאפשר את זה ולא ללחוץ עליהם לשנות את לשון הפנייה. בסופו של דבר רוב הילדים מתרגלים לפנות להורה על פי המגדר הרצוי.
במקום סיום
הורים טרנסג'נדרים מתמודדים בחזיתות רבות כדי לעבור את התהליך לשינוי מגדרי תוך כדי שימור הקשר עם ילדיהם ובן/בת זוגם, בין שהם מחליטים להישאר יחד ובין שהם מחליטים להיפרד. תהליך זה מצריך לעתים תמיכה וליווי ברמה האישית וברמה הזוגית והמשפחתית, אך למרות הקושי, הוא נושא בחובו פוטנציאל לחיים של חיבור אמיתי ואותנטי של האדם הטרנסג'נדר עם עצמו, עם האנשים הקרובים לו, ובפרט עם ילדיו. כך ביטא זאת אחד המשתתפים במחקרו של פיין: "עבור כל מי שעובר את התהליך הזה, זה רק הולך ומשתפר. עשר שנים לאחר התהליך, יש הרגשה שהעולם קולט אותנו נכון. יש מערכות יחסים חדשות שמתפתחות עם הילדים כשהם מתבגרים ומפתחים יכולת לחשיבה עצמאית. עכשיו כשהם בוגרים יותר, ואני מדבר איתם, הם מסתכלים עליי בהערכה, כי הם יודעים שאני סבלתי, אבל גם לנוכח המצוקה, האינטגריטי שלי נותר שלם".
לצערי, החברה שלנו עדיין רוויה בטרנספוביה, כאשר טרנסג'נדרים בכלל וטרנסג'נדריות בפרט חווים דחייה מהמשפחה ומהחברה, וכתוצאה מכך גם קושי להישאר בתוך מעגל החיים הנורמטיבי. עם זאת, השינוי בעמדת הפסיכיאטריה כלפי טרנסג'נדריוּת, שכבר אינה נחשבת להפרעה נפשית, קבוצות תמיכה וקבוצות חברתיות לקהילה הטרנסית, כמו גם ייצוגים נורמטיביים של טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות בתקשורת, העלו את השיח הטרנסג'דנרי לסדר היום החברתי. כולי תקווה שהעידן הנוכחי מסמן דרך שבסופה כל אדם (וכל הורה) יוכל לחיות את חייו במגדר הרצוי, תוך שהוא שומר על קשר עם משפחתו וילדיו, מעניק ומקבל אהבה שאינה תלויה בדבר.
מקורות
Bess, A.J., & Stabb, S. D. (2009). The experiences of transgendered persons in psychotherapy: Voices and recommendations. Journal of Mental Health Counseling, 31, 264-282.
Benson, K.E. (2013). Seeking support: Transgender client experiences with mental health services. Journal of Feminist Family Therapy, 25, 17-4.
Fast, I. (1984), Gender Identity: A Differentiation Model. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.(4):639–656.
Green. R. (1978), Sexual ideality of 37 children raised by homosexual or transsexual parents. Amer J. Psychiat 135:692-697.
Howey, N., & Samuels, E. (2000). Out of the ordinary: Essays on growing up with gay, lesbian, and transgender parents. New York: St. Martin’s Press.
Pincus, L. & Dare, C. Secrets in the Family. N.Y.: Patheon Books. (1978).
Pyne, J. (2012). Transforming Family: Trans Parents and their Struggles, Strategies, and Strengths. Toronto: LGBTQ Parenting Network, Sherbourne Health Center.Quinn, D.M., & Chaudoir, S.R. (2009). Living with a concealable stigmatized identity: The impact of anticipated stigma, centrality, salience, and cultural stigma on psychological distress and health. Journal of Personality and Social Psychology, 4, 634–651.
Sales, J. (1995), children of a transsexual father: A successful intervention. Eur. J.child Adol. Psychiat., 4:136-139.
White, .T, & Ettner, R. (2004). Disclosure, risks, and protective factors for children whose parents are undergoing a gender transition. In U. Leli & J. Drescher (eds.) Transgender Subjectivities: A Clinician's Guide. Binghamton NY: Haworth Press.
Wallerstein, J.S & Kelly J.B. (1980), Surviving the breakup: How Children and Their parents cope with divorce. New-York, Basic books.
