'זולת מטעם עצמי'
סקירת "להרף עין ולתמיד", ספרו של יורם חזן, בעריכת מיכל חזן
מאת מרית גורן
ספרו של יורם חזן, "להרף עין ולתמיד", מורכב ממאמרים שחלקם פורסמו בעיתון שיחות, חלקם דיונים על מאמרים שפורסמו (כמו דיון במאמר "האם המתה" של אנדרה גרין שנכתב עם מיכל חזן, או סקירת ספרו של עמנואל ברמן אודות הכשרה פסיכואנליטית), וחלקם הרצאות שעובדו ונערכו לפרסום על ידי בת זוגו, מיכל חזן.
אסופת המאמרים נוגעת במגוון רחב של תחומי תוכן. היא מציגה אופנויות כתיבה מגוונות, המשתנות הן מבחינת תחומי עניין וידע, הן מבחינת הצגת מנעד כתיבה רחב ומקורי והן מבחינת העמקה וקומוניקטיביות. המאמרים, שנכתבו בין השנים 1987-2008, חושפים הגות הנכתבת באומץ לב ובצורה גלויה. הכתיבה, מטפורית ומשחקית, מעודנת ועמוקה, ומכילה התלבטויות, שאלות ותהיות אודות העובר בראשו, בנפשו ואולי גם בנשמתו של מטפל.
האופן בו המאמרים קובצו, נאצרו והוכנו לפרסום בידי מיכל חזן, פסיכואנליטיקאית, שותפתו לחיים וחברתו לדרך המקצועית של יורם חזן, יכולים אולי לשמש הדגמה ליישום מושג ה"זולתעצמי". כאן משמשת מיכל ליורם 'זולתעצמי' שמיצויו בהוצאה לאור של הספר. הנרקיסיזם אליבא דה קוהוט הוא אנרגיה לעצמה, היכולה להיות מכוונת לעצמי של האדם או לזולתו. לפי תפיסה זו, אנרגיה של העצמי יכולה להיות מושקעת בזולת. זולת זה, כותב רענן קולקה במאמרו "בין טראגיות לחמלה" (עמ' 26 בספר 'כיצד מרפאת האנליזה'), איננו עוד זולת לעצמו, הוא "מעין נציגות חיצונית של אדם שהשקיע בו את האנרגיה הנרקיסיסטית שלו. לזולת ייחודי זה קרא קוהוט זולתעצמי." יורם חזן הטביע את המושג "זולת מטעם-עצמי", על מנת להבליט ולדייק את אפשרות היותו של הזולת כקיים מטעם, רוצה לומר, עבור העצמי של האחר. מתוך ההכרות הקרובה, ההשפעה ההדדית, העשייה המשותפת והעניין התיאורטי שחלקו מיכל ויורם לאורך דרך זוגית משותפת, היטיבה מיכל חזן לקבץ את המאמרים כך שהם הפכו לכדי תלכיד ספרותי, ספר העומד בזכות עצמו.
התשתית התיאורטית והאישית המשותפת אפשרה למיכל חזן, כמשתקף בהקדמה לספר, לחלץ נושאים מרכזיים מן המאמרים, תוך חשיפת השיח ביניהם ובתוכם. אם ניקח לדוגמא את סדרת המאמרים ממקום עבודתו כמנהל מחלקת מתבגרים בבית החולים הפסיכיאטרי 'איתנים', ניתן לזהות את החיפוש אחר הבנה עמוקה של חווית המתבגרים כמו גם של הוריהם. מגוון המאמרים מבליט את ההתייחסות האנושית מעבר לקטגוריות פסיכיאטריות, תוך כדי חשיפה של חלק מספקטרום ההפרעות והמחלות שאפיינו את שוהי המחלקה. בהיות המאמר היחיד חלק מתוך רצף, הלכידות הנבנית מהחלקים (המאמרים) השונים, תוך בחירת סידרם ומיקומם לכדי שלם (ספר) מוציאה מהם ערך מוסף של הבנות משמעותיות המקבלות בולטות וגוון מיוחד. מתאפשרת הרחבה של הבנת הנושאים העומדים בבסיסם, זיהוי ההדהוד ביניהם, כמו גם הזיקה של כותב המאמר עם שטחי נפש ורמות הכרה שונות. כל אלה באים לידי ביטוי בשיח שהוא מקיים עם הקורא. בצטטו את פרויד בהקשר אחר, בהרצאתו האחרונה "הקשבה אנליטית" (פרויד 1912, עמ' 93), אומר חזן: "אל נשכח שברוב המקרים מובאים לאוזננו דברים שמשמעותם מתחוורת לנו רק בשלב מאוחר יותר". כך, בדיעבד, האינטגרציה של החומרים השונים לכדי ספר אחד שלם משביחה את סכום החלקים ומעשירה את המכלול במשמעויות והבנות חדשות.
מתוך קריאת הספר בולטת גישתו האנושית והייחודית של יורם חזן, הרואה את האדם ראשית לכל כבן אנוש, ולא כמי שסובל מהפרעה זו או אחרת. מתוך המאמרים עולה גישה המתייחסת לחווייתו של היחיד תוך ניסיון להבין אותו מתוך עצמו, מבפנים. הראיה החדה, המהירה והניסוחים המקוריים הקצרים מחזיקים לא אחת בדואליות ורוויים בהומור, משחקי מילים ומטפורות. מתוך רגישות לנפש האדם מצביע חזן על האפקט והכוח שיש לטיפול. הוא רואה ברעיונו של שנדור פרנצי אודות המרכיב הכוחני שיש בקשר טיפולי, פוטנציאל מסוכן שיש להיות מודעים אליו ולפגיעה שהוא יכול לגרום. הוא מוסיף ואומר שפוטנציאל זה יכול להתממש גם בקנה מידה מוקטן, בחוסר תשומת לב, באמירה לא זהירה. הוא מוסיף כי "לא יהיה זה מוגזם לומר שדברים כאלה יכולים לקרות וקורים לכל אחד מאתנו" ("מפרנצי עד קוהוט: מבלבול השפות לזולת-עצמי", עמ' 123).
מטפל אנושי, הוגה אנושי
הדוגמאות המובאות בספר לאינטראקציות של יורם עם מטופלים מרגשות ברצינותן, ביראת הכבוד שהן מבטאות, ובהכרת התודה שלו כמטפל על כך שהמטופל בחר לשתף אותו בעולמו ובחוויותיו. במאמרו "פסיכותרפיה של אישיות גבולית מתוך עמדה של פסיכולוגית העצמי" חנה המטופלת מביאה לחדר את הדובי שלה, שזכה לשם 'פרויד'. תגובתו האוטנטית, האישית, החמה והמפתיעה של יורם: "זו מחמאה גדולה בשבילי לפגוש את פרויד פנים אל פנים" (105), הינה פתח לאפשרות לפרוש את הרקע הטראומטי ממנו הגיעה חנה. אנו נחשפים לפיסת טיפול המאפשרת לראות ולחוש: אופן חשיבה ייחודי, מנגינת דיבור, עיתוי מדויק של התערבות והבעת רצון אמתי להכיר את עולמה החשאי, הפרטי והעמוק של חנה, מתוך תגובה מיוחדת, אנושית ואוטנטית. יורם חזן מכניס אותנו, כמו היינו צופים משתתפים, לתוך חדר הטיפולים, למשחק של שניים (שלושה, אם לוקחים בחשבון שגם פרויד היה שם).
הדוגמאות בספר ממחישות את גישתו המיוחדת, התבוננותו הייחודית הקרובה למטופל, והניסיון הכן לראות את המטופל ולהבינו מתוכו. התייחסותו האנושית לאדם באשר הוא מתגלה באופן בו מנהל חזן את אירוע ההתאבדות במחלקת מתבגרים בבית חולים איתנים ("משהו על התאבדות", עמ' 71-83). במאמר, תוך שימוש באמצעים מטפוריים, בפרדוקסים ובהשוואות, אנו עדים למסמך נדיר החושף 'מחלקה במשבר' בעקבות מעשה אובדני של אחד המטופלים.
יורם חזן, כמנהל המחלקה, כ"אב להרבה בנים במשבר" (מטופלים ומטפלים), מיישם את שאומר בסוף המאמר ש"על מנת לשמור על השלמות (integrity) שלנו, יש צורך לאפשר למטפל לקיים דו שיח עם מי שיוכל להתחלק עמו בעומס הרגשי הנובע מוודאות קיומה של טעות" (עמ' 83). באומץ ופתיחות חושף יורם בשמות בדויים את ההתנהלות במחלקה 'רגע אחרי'. ההכרה בקושי של המטפלים מבחינת הפגיעה בחוויית האומניפוטנטיות, האשמה הכבדה ואימת המוות, לצד האמונה ביכולת האנשים להוות תמיכה זה לזה בעת זו, מאפשרת שיח פתוח עם סובלנות למגוון דעות והרגשות.
השיח נע מהקונקרטי לאבסטרקטי וחוזר חלילה. מתייחס לאישי אך מדגיש את התפיסה הכללית, במטרה ללמוד מהניסיון ועם זאת להכיר בכך שיש מצבים משברים (והם לא מעטים) בהם אין תשובה או פתרון ברור. לדידו של חזן, אחת המטרות הדידקטיות של עבודת הצוות, לשם השבת האלמנט ה'אנושי' בעקבות אירוע טראומטי, הן למטופל והן לזה שטיפל בו, היא פיתוח היכולת לשהות באזורי הסבל, במקום של אי-וודאות ואי-ידיעה.
ככלל, קבוץ המאמרים לכדי ספר חושף את הזיקה וההלימה בין העבודה הקלינית לבין הנושאים המרכזיים בהם עוסק יורם חזן. הדבר התבטא במושקעותו, באחריותו, בהתמסרותו ובמחשבה העמוקה שהקדיש לעבודתו במחלקות השונות בבית החולים לאור הכתוב במאמרים אין זה מפתיע כי התמנה למנהל מחלקה בבית החולים בגיל צעיר למדי.
היחס האנושי של חזן מתגלם גם בהתייחסויות האמפתיות להוגים השונים. לצד התפעלות מתרומתם התיאורטית וההמשגתית כמו גם המלצותיהם החכמות לאחרים, נחשפות נקודות החולשה והעיוורון. האופן החם, המתובל בקורטוב של הומור וקריצה, אך בה בעת המפוכח, בו נבנית הביקורת ונחשף הליקוי, מאפשרים לקורא לקבל את הקושי, הסבל, העיוורון והמעידה כחלק טבעי וחיוני מהמתרחש. היחס האמפתי לו זוכה קוהוט ההוגה במאמר "היהדות 'הבלתי פתורה' של היינץ קוהוט" (עמ' 177-190), מופיע במילותיו של יורם: "יצירת התיאוריה שמספרת לנו כיצד לטפל בהפרעה נרקיסיסטית, הייתה טיפול עצמי – בלתי מוצלח – בהפרעה בעצמי (self) של התיאורטיקאי. או בהיפוך: טיפול עצמי (כושל) הוביל לתיאוריה (מוצלחת) על התפתחות העצמי". הוא ממשיך ואומר, "...זו אולי דרך להודות על תרומתו הייחודית וגם ניסיון לאפשר האזנה לרעיונותיו, כשהוא (קוהוט) מובן כאדם עם חולשות אנוש, כמו כולנו...".
'דור שני'? 'אישיות גבולית'? קריאת תיגר על מושגים מוכרים
המאמר "דור שני לשואה' - מושג בספק" שנכתב ראשון (למרות שבספר מופיע אחרון), עוסק בשאלת הגדרת הזהות העצמית. מתוך הסתכלות פסיכואנליטית נוקבת מערער חזן על המשמעות הקונבנציונלית שניתנה למושג 'דור שני'. לתפיסתו "כל ניסיון להתייחס לאדם מסוים על פי שייכותו הדורית " עשוי להביא לסטריאוטיפיזציה המחפה על קושי להכיל מורכבות וריבוי וגורמת לצמצום המורכבות שבחוויה האנושית. ובתוך כך, חזן מזהה את חווית ה'דור השני', כחוויה אקטיבית, המחזיקה בתוכה אלמנט של מרד כביטוי לבחירה בחיים, ולא התקבעות עם אופי קורבני. נראה שטבעי ביותר שמאמר הדן באופן כל כך ברור בשאלת הזהות (ונוגע לחזן אישית בהיותו בן של ניצולים), הוא המאמר הראשון אותו הוא מפרסם, זה המהווה עבורו את כרטיס הכניסה לעולם בכלל ולעולם הפסיכולוגיה בפרט.
קריאת התיגר וההתייחסות הביקורתית מאפיינים את כתביו והגותו של חזן, ובאים לידי ביטוי באופן החשיבה החופשי, שובה הלב, ההופך בצורה נוקבת בנושאים המעסיקים אותו. נושאים אלה נוגעים ברמה האישית, הפרטית כמו שאלות זהות: ברמת האחריות המקצועית-כמטפל, כפסיכולוג וכפסיכולוג מדריך. ברמה ההורית (יחסי אבות ובנים, כמנהל ואיש צוות), וברמת היותו תלמיד במכון הפסיכואנליטי, הנחשף לחומרים תיאורטיים ברוח התקופה. כל אלה באים לידי ביטוי ביחסים ובהבנות המתגבשים אצלו תוך כדי עבודתו הקלינית והתפתחותו כמורה, מדריך, הוגה וכפסיכואנליטיקאי מטפל.
דוגמא לכך נוכל לראות באי הנחת שחש, כמו תיאורטיקנים אחרים, מול מושג האישיות הגבולית. בהשראת גנטריפ (1968, עמ' 90), הציע את שינוי המושג אישיות גבולית לאישיות "שטח הפקר". המניע לשינוי היה יצירת מושג ש"ינחה להבין את מהות ההפרעה, ובה בעת גם יתאר את החוויה הפנימית" (עמ' 89). לשיטתו של חזן "שטח הפקר" "מקשר בין מהות ההפרעה לבין חווית הריקות והחרדה[... ]של מטופלים החיים במקום של בין לבין ובתוך ניתוק" (עמ' 90). בהתבוננו על המושג לא מבחוץ, אלא מתוך חווייתו הפנימית של המטופל, נחשפת השקפת עולמו של חזן, שהלכה והתגבשה, כזו המקרבת אותו לחשיבתו 'הקרובה לחוויה' של קוהוט. לצד התקרבותו לתפיסתו של קוהוט, בלטה שמירה על עמדה ביקורתית, עצמאית ומפוכחת שיכלה לראות את החסר בגישה תיאורטית זו, כמו גם לראות את הנכסים והחסרים בגישות האחרות ואת התרומה וההפריה ההדדית ביניהן.
אבות ובנים
יחסי אבות ובנים בכלל, ותפקיד האב בפרט, קבלו מקום משמעותי בתפיסתו, בהגותו ובמעשיו. במאמר "אבות ובנים במרוץ הזמן" העמדה המחויבת המתייחסת לדוריות ולבן דוריות, מקפלת בתוכה את ההכרה בחשיבות היות ההורה זולתעצמי, (או בלשונו של יורם זולת-מטעם-עצמי), לילדו ואת ההכרה כי להיעדרו כזולתעצמי יהיה אפקט טראומטוגני. כמו שציטטה מיכל חזן בהקדמה (עמ' 15) את השקפתו של יורם על ההימצאות שביסודה אחריות לאחר: "אני נמצא במקום בו אינך מעלה בדעתך שאמצא עבורך. עד שיתקיים מצב חדש, שבו אני מצופה להימצא – לעולם איני מכזיב". חשבתי שהמילה מכזיב מקפלת בתוכה הן את המילה אכזבה והן את המילה כזב. לא בכדי, בדוגמאות המובאות ליחסי אבות ובנים במאמר "שני סגנונות באישיות גבולית" (1988), הוא מאפיין את המטופלים כמגיבים לשני דפוסים הוריים – הסגנון הפולש והסגנון הנוטש – כשבכל אחד מהם מתבטאת הבטחה שקרית, ניסיון נואש להכחיש תחושה של עולם הרוס באמצעות עיצוב רגשי, ניסיון לתקן את דור הבנים. התנהגות כזו של הורים כלפי ילדיהם עשויה להיות פוגענית והרסנית. עם זאת, לתפיסתו של חזן התנהגות כזו הינה "תיאור רגשי... ולא הזדמנות לשיום [קרי, דיאגנוזה פסיכיאטרית], דבר המוביל תמיד לחוסר מוצא" ("שרבר המודרני", עמ').
לתפיסתו של חזן, כאב, אין ניסיון לתקן עולם שנחווה כהרוס אלא ניסיון להבין, על מנת לנסח שאלות, מתוך תקווה שהניסיון לענות עליהן יהיה רציונאלי. הוא מצביע על הצורך לזהות טעות שמקורה בהעברה נגדית. טעות כזו, אומר חזן, "קיימת תמיד, ועל כן יש לחפשה ולא לשגות באשליה שאולי לא הייתה טעות" (עמ' 82). הקושי לקבל את הטעות הבלתי נמנעת נעוץ בוויתור על אומניפוטנטיות ואומנייסטיות (ידיעת הכל). חזן מסביר שיש תמיד לקחת בחשבון שקטע מן ההסבר הכולל הבנת התרחשויות נפשיות בינאישיות ונראטיביות, אינו בידינו. על כך מוסיף עמנואל ברמן: "החיפוש אחר ההבנה הוא גורלי: היומרה למצוא אותה- מסוכנת" (עמ' 32).
לקחת אחריות על הרוע
העניין בשאלות הנוגעות לסבל, לאחריות, לאתיקה ומוסר, מופיע במאמרים כמו "היהדות 'הבלתי פתורה' של היינץ קוהוט" (עמ' 177-190) הנוגע בנושא הרוע, אותו רואה חזן כקשור לעיוורון ול'אי ראיה', ומורחב במאמר "נאורות וחשכה מול המסך" (עמ' 191-208). חזן יוצא בקריאה נגד הנחתו של פרויד שמה שמוסרי הוא מובן מאליו, ואומר מפורשות: "מה שמוסרי אינו מובן מאליו" (עמ' 204). הוא מניח על שולחן הניתוחים את קוהוט, יחסיו עם אביו וזהותו העצמית היהודית, לצד פרויד ושאלת זהותו היהודית ויחסיו הוא עם אביו. במאמרים עוסק חזן בשאלות הזהות היהודית של קוהוט, התורמות להכחשת הרוע והאכזריות של הנאצים במטרה להישמר מהתפוררות המאיימת על העצמי המגובש שלו. הפיצול המכונה על ידי קוהוט 'חצוי אנכי', (חיצוי זה מתייחס לקיומם זה בצד זה של חלקי עצמי מנוגדים), "שמקורו באימה לאבד את ערכה האידיאלי של הגרמניות" גובה מקוהוט, ה'אדם הטרגי', מחיר המתמצה בעיוות העובדות, ובאיבוד עצמו באשר למרכיב זהותו היהודית.
הנגיעה ברוע, מקורותיו וסיבותיו מהווה כנראה את הגירוי להעלאת תמה המעסיקה את חזן ומולידה את המאמר "נאורות וחשכה מול המסך". לתפיסתו של חזן, נושא המוסר בכלל והרוע כחלק ממנו בפרט, חייב להיות בתחום עיסוקה של הפסיכואנליזה. הוא שולל את ההתבוננות על הרוע כתופעה אנושית במונחים של דחף ביולוגי הדורש סיפוק, או כזעם נרקיסיסטי כרוני שאינו מתפשר על פחות מהרס מוחלט. מקור הרוע לטענתו נעוץ בהחלטה קיומית, ששואבת את כוחה מבחירה שאדם בחר. הוא מתרה על ה'עיוורון המקצועי' ביחס לרוע, ומטיל על הפסיכואנליזה והעוסקים בה לא להסס מליטול אחריות על כך.
לסיכום, הספר "להרף עין ולתמיד" הינו יצירה עם מנעד קולות רחב, מגוון ומרובד. הגות עמוקה, אנושית, ייחודית מאד ברמת החשיבה, מקורית בתגובותיה והתערבויותיה הטיפוליות ועשירה בתחומי עניין ותוכן רבים. יחד עם היותה נוגעת בשירה, ספרות, פיסיקה ותנ"ך, היא בסופו של דבר מחוברת מאד לעשייה הקלינית, ועל כן באופן טבעי מתבלת עצמה בדוגמאות. התנועה החופשית והמשוחררת בין תחומי תוכן, המשגות תיאורטיות וחשיפת העשייה הטיפולית, מדגישים את חשיבות הטיפול כאפשרות להעניק משמעות לאדם באשר הוא אדם, כעצמי יצירתי, חי ומתקיים.
