חיים עם זהות מפוצלת
על חווייתם הסובייקטיבית של הומוסקסואלים דתיים הנשואים לאישה
מאת איל זק
מאמר זה מבוסס על הרצאה שניתנה ביום העיון "התמודדות העולם המקצועי עם טיפולי המרה". שנערך ב26.4.15 ביוזמת הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, משרד הבריאות וארגון הו"ד
הקדמה
השיח החברתי המהדהד בשנים האחרונות ובמיוחד בשבועות האחרונים בעניינם של ההומואים הדתיים, מתנהל בתווך שבין "טיפולי ההמרה" מצד אחד לבין מצעדי הגאווה מצד שני. דיון זה המשקף במידה רבה מאבק ערכי-תרבותי בין עמדות חברתיות שמרניות לבין אלו הליבראליות יותר, מתאפיין לעיתים בראייה חד ממדית החוטאת לטבעה המורכב של החוויה האנושית. במאמר זה אבקש להציג בעזרתם של שלושה נרטיבים שונים את פניה המגוונים של החוויה הסובייקטיבית אותה חווים הומואים-דתיים בכלל ואלו הנשואים לאישה בפרט. חוויה רבת-פנים זו מעוצבת בעיקר על בסיס השוני האישי בתפיסתם ובהגדרתם העצמית. בהמשך אתמקד בדגשים העיקריים ובהיבטים האתיים שבעבודה טיפולית עם אוכלוסייה זו.
הרקע – חוויית הקונפליקט
קונפליקט אנושי אוניברסלי מתנסח בין הצורך בקבלה ובשייכות חברתית מצד אחד לבין הצורך בביטוי עצמי ואינדיבידואלי מן הצד השני. בעבור הומואים דתיים רבים הופך קונפליקט זה למשמעותי ביותר בחייהם, כאשר אמונתם הדתית והערכית שוללת ומוקיעה כל סממן של נטייתם המינית. מחד, חווים גברים אלה משיכה מינית ורומנטית כלפי בני מינם; משיכה אשר על פי הבנתנו כנראה מולדת והיא אינה ניתנת לשינוי או מותנית בבחירה (APA, 2009; Frankowski & The Committee on Adolescence, 2004; The Royal College of Psychiatrists, 2010). מאידך, מושפע עולמם המוסרי והערכי מהאיסור ההלכתי המפורש על משכב זכר (ויקרא י"ח, כ"ב ; כ', י"ג) ומפרשנותו המרחיבה בחוגים השמרניים השוללת כל סממן של הזהות ההומוסקסואלית (קורן, 2003).
בנסיבות מורכבות אלו, כאשר אל מול הדחף למימושה של נטייתם המינית ניצבים עולם הערכים ההלכתי והצורך בשימור קשריהם הקהילתיים, חווים גברים אלה את זהותם הדתית ונטייתם המינית כשני היבטי עצמי מפוצלים ואף סותרים זה את זה. פיצול זה המעצב את חווייתם הפנימית, נחווה בשני רבדים; האחד, בין היבטיהם הפנימיים המנוגדים והשני בין מרחב פנימיותם לבין סביבתם החיצונית. כתוצאה מדיסוננס מורכב זה חווים הומואים דתיים מתח תמידי רב המעורר ברבים מהם רגשי אשמה ובושה עמוקים (גרינברג, 2013).
הנרטיב הראשון: הכמיהה לגיבושה של הזהות ההומוסקסואלית
מחירו הכבד של הקונפליקט בין הזהות הדתית לבין הנטייה המינית בחייו של ההומוסקסואל הדתי מומחש כאן בסיפור חייו של משה1 אשר הגיע אליי לטיפול לפני כשנה:
משה, בן 35, נשוי ואב לארבעה, עוטה בגדי שחור ולבן ומגדיר עצמו כחרדי. הוא נולד בארה"ב כבן בכור למשפחה יהודית מסורתית בת חמש נפשות. כבר מגיל צעיר הרגיש משה שונה בשל התנהגותו, שלא תאמה את הציפיות המגדריות של סביבתו. בשל כך, חווה בבית הספר לא מעט התנכלויות מצד חבריו לכיתה. יחסיו עם הוריו אשר הרגישו בשונותו מעולם לא היו הדוקים ותומכים, על כן הרגיש חסר בטחון לשתף אותם ברגשותיו. כשהיה כבן 16 עבר משה ניסיון לתקיפה מינית מחוץ לביתו. במצוקתו הרבה לאחר האירוע, אזר אומץ ושיתף את הוריו במשיכתו לגברים. בתגובה, אסר עליו האב לספר על כך לאיש.
כשהיה משה בן 18 הלך אביו להתייעץ עם הרב לגבי נטייתו המינית של בנו. מתשובתו של הרב למד האב כי את "הנטייה ההפוכה2" ניתן לשנות וצריך לשרש. מספר ימים מאוחר יותר, כפה האב על בנו לעבור עמו מבית-המשפחה לדירת חדר וחצי אותה שכר בעיר אחרת, מרחק כארבע שעות נסיעה מעיר מגוריהם. בדירה קטנה זו במשך כמה שבועות הפעיל האב לחץ בלתי פוסק על בנו כשהוא מנסה לשכנעו להמיר את משיכתו לגברים במשיכה נורמטיבית לנשים. משה, שחויב להסתגר בדירה רוב שעות היום, נאלץ לספוג את הטחות האשמה מצד אביו על דרכו הלא-מוסרית ועל הבושה והכאב שהוא מסב למשפחה. משלא נשאו מאמציו פרי, רכש האב למשה כרטיס טיסה חד כיווני לארץ הקודש. בהגיעם לשדה התעופה הניח האב על ראשו של בנו כיפה סרוגה ואמר לו: "אתה יודע מה אתה צריך לעשות". לאחר מכן, פנה האב לדרכו ומאז לא נפגשו עוד.
משה הגיע לארץ הקודש. בחור צעיר ובודד, ללא השכלה מקצועית או תמיכה כספית. כמצוות אביו הוא עבר להתגורר ביישוב חרדי, שם הכיר את רעייתו לעתיד ולאחר מספר חודשים הם נישאו. הקהילה החרדית הייתה זו שהושיטה את ידה לעזרתם ואפשרה להם לקיים את המצווה הראשונה בתורה ולהקים את משפחתם. אולם במקביל תבעה הקהילה את תמורתה והכיפה הסרוגה שינתה את צבעה לשחור. אל תחושת מחויבותו של משה כלפי אביו הביולוגי נוספה כעת מחויבותו הטוטאלית כלפי אביו הרוחני שבשמיים.
בשנים הראשונות לנישואיו ניסה משה בכל מאדו לדבוק באמונה הדתית ולמלא אחר כל המצופה ממנו מצד אשתו, משפחתו וקהילתו. אולם ככל שנקפו השנים החלו רגשותיו להשתנות. בניגוד להאשמה שהגיעה מבחוץ והופנמה, סביב הקלון שהוא מטיל על משפחתו, החלו לקנן בו רגשי חרטה פנימיים; הוא החל לחוש כי הוא בוגד בעצמו.
עם התחזקותו של הדיסוננס הנפשי אותו חווה והעמקתה של מצוקתו הרגשית, החליט משה לשתף את רעייתו בקונפליקט המייסר אותו. אשתו, אשר התחזקותה הדתית הייתה ללא עוררין, ראתה את וידויו כאקט של התרסה כנגד הדת, המשפחה ונישואיהם. ניסיונו זה לגייס את תמיכתה האמפתית רק העצים את קלונו בשעה שהטיחה בו כי "בגלל אנשים כמוך מוריד הקב"ה צרות אל העולם".
משה שקע בדיכאון. תקוותו לבסס קשר כנה ותומך עם רעייתו התנפצה לרסיסים. משיכתו הרגשית והמינית כלפי גברים ורצונו לחיות את חייו ע"פ רחשי-ליבו, עמדו בסתירה מוחלטת למחויבותו הרגשית והמצפונית כלפי משפחתו ולאהבתו הרבה לילדיו. הוא חש כי בנאמנותו להם הוא בוגד בעצמו. החומה החברתית האטומה בה נתקל הן בעברו והן בהווה, חידדה את חוויית בדידותו וייאושו עד שכל רצונו היה להיעלם מן העולם. לאחר ניסיון אובדני שנכשל ומתוך אקט של קריאה לעזרה, פנה משה באמצעות האינטרנט אל ארגון הו"ד3 ודרכם הופנה אליי.
המחויבות להינשא
סיפורו הכאוב של משה מתאר כיצד עוצבו חייו על בסיס שתי הנחות היסוד של אביו: הראשונה - שהנטייה ההומוסקסואלית ניתנת לשינוי והשנייה - שלא ניתן להיות דתי וגם הומוסקסואל. את בחירתו של משה להינשא לאישה והשתלבותו בחברה הדתית-חרדית ניתן להסביר בראש ובראשונה כאקט של ניסיון לרצות את אביו ולזכות באהבתו; השגת אישורו של האב הותנתה בתפיסתו של משה בקבלתו שלו את תפקידו כבעל, כאב וכירא שמיים. בנוסף, ניתן לפרש את נישואיו גם כמעשה של הענשה עצמית בשירותה של ההומופוביה המופנמת שלו (שנאתו את היבטיו ההומוסקסואלים).
בחברה הדתית-אורתודוקסית בישראל, מוסד הנישואין והמשפחה ניצב בראש סולם הערכים ונתפש כַמסגרת האולטימטיבית להגשמה עצמית וכאפוף בהילה של קדושה. ההלכה מציינת פעמים רבות את הקשר שבין איש לאשתו כמשל לברית שבין הקב"ה לישראל. חשיבותו המרכזית של מוסד זה היא בראש ובראשונה בהיותו שלב מקדים לקראת קיומה של מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ" (בראשית, א', כ"ח).
המחויבות להינשא ולכונן משפחה מוטמעת בצעירי החברה הדתית כבר מגיל צעיר. המורטוריום הניתן לבני החברה החילונית ומאפשר להם לפתח את עצמיותם ולגבש את זהותם בגילאי העשרים, טרם נישואיהם, ניתן במשורה לבני הקהילה הציונית-דתית, המצופים להינשא עד גיל 25 לערך, וכמעט שאינו ניתן בכלל לבני הקהילה החרדית הנדרשים לפסוק ממסכת אבות (ה', כ"א): "בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה".
כפועל יוצא, מוצאים עצמם הומואים-דתיים רבים נדחפים אל מתחת לחופה עוד בטרם התוודעו אל משיכתם הרומנטית והמינית לגברים ולפני שהספיקו לגבש את הגדרתם העצמית וזהותם המינית. לסיטואציה זו, בה רבים מהם אינם מודעים לנטייתם המינית ולהשלכותיה, אחראית במידה רבה מסגרת חייהם התרבותית האוסרת עליהם ומונעת מהם להיחשף לאלטרנטיבות אשר אינן עולות בקנה אחד עם ערכיה הדתיים והשמרניים.
הכניסה למסגרת הנישואים מחדדת אצל הומואים-דתיים רבים את הדיסוננס אותו הם חווים בין היבטי העצמי הסותרים שלהם. קונפליקט זה מודגש כעת עוד יותר, כשאל אכזבתם העצמית בגין חוסר מימושה של נטייתם ההומוסקסואלית מצטרפת כעת גם תחושת כישלונם על חוסר עמידתם בהתחייבויות המגדריות, המשפחתיות וההלכתיות המופנות כלפיהם. תחושת כישלון כפול זו המהדהדת בין רגשי החרטה העצמיים לבין רגשי האשם הסביבתיים, מוסיפה למצוקתם הנפשית.
סיפורו של משה משקף את קולו של ההומו-הדתי אשר נישא בשל מחויבותו המשפחתית והחברתית ועתה מרגיש כי אינו יכול לשאת עוד את הסתירה והשקר שבחייו. בחירתו בקבלה ושייכות חברתית, על חשבון ביטויו העצמי האותנטי, הובילה אותו בסופו של דבר אל מחוזות של כאב ותסכול. על אף ניסיונותיו הרבים לרצות את הוריו ואת סביבתו ולאמץ זהות גברית התואמת את ציפיותיהם, חש כי אינו יכול לסבול עוד את המחיר הנגבה ממנו בדמות הדחקתה של זהותו ההומוסקסואלית. בצר לו, ומפאת אטימותה של סביבתו למצוקתו, פנה משה לבקש עזרה ותמיכה מבחוץ. בכך, ביקש לקבל בפעם הראשונה בחייו הכרה ולגיטימיות לרגשותיו האמתיים ולמשיכתו הרומנטית והמינית כלפי גברים. תקוותו הייתה כי בזכות מצע מקבל זה, במסגרתה של סביבה מכילה ותומכת, ירגיש מספיק חזק ובטוח על מנת להצמיח ולגבש את זהותו המינית ולעצב את חייו בהתאם לה.
כמו משה, הומואים-דתיים לא מעטים, הנישאים לאישה במסגרת מחויבותם החברתית וההלכתית, חווים את חייהם כחסרי אותנטיות ואף כשקריים. אולם עבור חלק מההומואים-הדתיים יכולה אותה המסגרת ליצור חוויה אחרת לחלוטין. נרטיב זה עולה בקולם של אלו הנישאים לאישה על אף הכרתם במשיכתם המינית לגברים ומתוך מודעות והשלמה עם המחיר שיאלצו לשלם בעבור ויתורם על גיבושה של זהותם המינית (אולם לא בהכרח על מימוש משיכתם המינית לגברים, כפי שיוסבר בהמשך).
בשלב זה חשוב לחדד את ההבחנה המושגית שבין הנטייה המינית לבין הזהות המינית. בעוד נטייתו המינית של אדם, המוגדרת כמשיכתו הרגשית והמינית כלפי אדם אחר, הינה אינהרנטית וכאמור אינה ניתנת לבחירה או לשינוי, הרי שזהותו המינית (Sexual orientation identity) מתייחסת לאופן בו האדם מגדיר את נטייתו המינית (בעיניו ובעיניי האחרים) ותופס את השתייכותו החברתית (APA, 2009).
הדרך לגיבושה של הזהות המינית ההומוסקסואלית, היוצאת מנקודת הכרתו של האדם אודות משיכתו הרומנטית והמינית לבני מינו, תוארה במספר מודלים תיאורטיים (Cass, 1996; Coleman, 1982; Fassinger, & Miller, 1996; Troiden, 1989). השלבים העיקריים המזוהים במודלים אלו כוללים את הכרתו של האדם במשיכתו החד-מינית, את פיתוחן של עמדות חיוביות כלפי הנטייה ההומוסקסואלית, את חיזוקם של היחסים האישיים והחברתיים עם בני אותה קהילה, את התחזקותו של הרצון לחשוף את המשיכה החד-מינית בפומבי, ולבסוף את מיזוגה של הזהות ההומוסקסואלית עם כלל היבטי העצמי. לפיכך, מותנית דרכו של אדם מהכרתו בנטייתו המינית ועד לגיבושה של זהותו המינית התואמת, בבחירתו להתקדם בכיוון זה. בחירה זו מושפעת ונתונה לשינוי במסגרתם של אירועי חיים ובאמצעותן של התערבויות סביבתיות כגון: פסיכותרפיה, קבוצות תמיכה או לחץ חברתי. על כן, בניגוד לנטייה המינית עצמה, מובנית זהות נטייתו המינית של האדם על בסיס יחסי הגומלין שבינו לבין סביבתו והיא ניתנת לבחירתו (APA, 2009). בהתאם לכך, גבר החש משיכה רומנטית ומינית בעיקר כלפי בני מינו יכול לחתור, כמו משה, לגיבושה של זהותו המינית תוך שהוא מבקש להגדיר ולזהות עצמו כהומוסקסואל ולאמץ אורח חיים התואם הגדרה זו. לעומתו, גבר אחר החש גם הוא משיכה מינית כלפי בני מינו ימאן לפתח זהות הומוסקסואלית החופפת את נטייתו המינית ובמקומה יבקש לאמץ לעצמו זהות הטרו-נורמטיבית התואמת את הציפיות והסטנדרטים המגדריים של סביבתו החברתית. נסיבות אלה יובהרו להלן.
הנרטיב השני – הכחשתה של זהות הנטייה המינית
לפני כשנה פנה אליי בחור חרדי בן 25 בבקשה להגיע לפגישת ייעוץ. בחיל ורעד שיתף אותי בסודו הכמוס באשר ל"נטייתו ההפוכה" ולמשיכתו המינית המעטה לנשים. בתקופה האחרונה, כך סיפר, הוא נתון ללחצים רבים מצד משפחתו וקהילתו – זמנו הגיע להיכנס אל מתחת לחופה.
בפגישתנו הפנה אליי שתי שאלות: האחת – האם יש אפשרות לשנות את הנטייה המינית? והשנייה – במידה ולא, האם יש סיכוי לחיי זוגיות ומשפחה בעבור גבר כמוהו? לשאלתו הראשונה עניתי כי על פי מיטב ידיעותינו ובהתאם לחוות הדעת של ארגוני בריאות הנפש בעולם ובארץ, התשובה היא שלילית. לשאלתו השנייה עניתי בהסתמך על ספרות מקצועית וממצאי מחקר הדוקטורט שלי, העוסק בדרכי התמודדותם של גברים הומוסקסואלים דתיים הנשואים לאישה, כי התשובה יכולה להיות חיובית אולם בסייגים מסוימים. כל ניסיונותיי לבחון עמו אלטרנטיבות נוספות, כמו גם הצעתי להיכנס עמו לבירור נפשי ומעמיק יותר של מניעיו ואופן תפיסתו את נטייתו המינית, נענו בשלילה מוחלטת. לטענתו לעולם לא יחיה עם גבר ולא יעזוב את בית הוריו ואת קהילתו תוך הפניית עורף לאורח החיים היחיד אותו הוא מכיר ומוקיר ואשר במסגרתו גדל וחונך. הוא היה נחוש בהחלטתו להינשא לאישה.
הצורך להרגיש שייכות חברתית ולשמר התקשרויות בינאישיות הוא מניע אנושי בסיסי וחזק (Baumeister, & Leary, 1995). מניע זה מקבל משנה תוקף במסגרתה של חברה קולקטיביסטית בה מוערך ערכו ומעמדו של האדם במסגרת השתלבותו החברתית, שמירת ערכיה ותרומתו לקהילה. עבור חלק מההומואים הסרוגים ובוודאי עבור אלה החרדים, היציאה מהארון פירושה לרוב גם הוקעה מהקהילה. גיבושה של זהות הומוסקסואלית עולה במחיר יקר של אובדן הזהות החברתית ואף השייכות המשפחתית. בנסיבות מורכבות אלו, מנסים חלקם, בלית ברירה, להשלים עם שני היבטי העצמי הסותרים שלהם. תיאור זה עולה בדבריו של דויד, ציוני-דתי, בן 28, שהשתתף כמרואיין במחקר הדוקטורט שלי:
"כשבחרתי להתחתן ולהביא ילדים לעולם זו הייתה בחירה מושכלת. הצורך המיני, הביולוגי אומנם קיים, אך רק הוא בא לידי סיפוק. שום דבר אחר לא. המפגשים שלי עם גברים כיום הם רק מפגשים פיזיים, לחלוטין. אין שום היקשרות רגשית. אין לי את הצורך הזה. אני מאד אוהב את אשתי, היא אהבת חיי. רדפתי אחריה המון זמן עד שהיא נענתה לי ומבחינתי זה נס גלוי כל בוקר שאני פותח עיניים והיא לידי. מבחינתי היא הנס שלי בעולם. היא אפשרה לי לחיות חיים נורמטיביים. יותר מזה אני לא צריך"
דרכו של דויד לקיים ולשמור על בריאותו הנפשית נסמכת על יכולתו לספק את שני היבטיו הסותרים: משיכתו המינית לגברים ואמונתו הדתית. על אף הכרתו במשיכתו ההומוסקסואלית רואה בה דויד כפרקטיקה מינית בלבד וממאן לסגל אורח חיים תרבותי התואם נטייה זו. בנישואיו לאישה בחר לאמץ אורח חיים הטרו-נורמטיבי ולהגשים בכך את גבריותו כפי שמנוסחת ע"י קהילתו הדתית. אולם, כפי שעולה מדבריו ומתיאוריהם של גברים נוספים במצבו, דווקא הצגתה של הזהות ההטרו-נורמטיבית באמצעותם של נישואים כדת משה וישראל, מאפשרת להם לממש באופן הנסתר מעיני כול את נטייתם ההומוסקסואלית.
על אף נטייתם ההומוסקסואלית והיותם נשואים לאישה, משקפים משה ודויד שתי חוויות סובייקטיביות שונות לחלוטין. משה כואב את הפיצול המושל בעולמו שבין נטייתו ההומוסקסואלית לבין זהותו כגבר הטרוסקסואל דתי ונשוי, וחווה את חייו כנעדרי אותנטיות ומוחמצים. דויד בניגוד אליו, חובק פיצול זה ומוצא בעזרתו את דרכו להשלים עם חייו תוך שהוא חווה אותם כאותנטיים ומספקים. בעוד משה מבקש עזרה בגיבוש הגדרתו וזהותו ההומוסקסואלית, דויד שואב סיפוק מזהותו ההטרו-נורמטיבית ומסתפק בתפיסתה של משיכתו לגברים כפרקטיקה מינית בלבד תוך שהוא מממשה בסתר במסגרתם של מפגשים חשאיים עם גברים אחרים.
הנרטיב השלישי: על פרשת דרכים בין זהויות
בין שתי חוויות מובחנות אלו, של ההומו-הדתי המבקש להשתחרר מנישואיו לבין זה המבקש לשמר אותם, ממוקם הנרטיב השלישי. נרטיב זה אשר מניסיוני הוא השכיח יותר בקליניקה הטיפולית הוא זה של ההומו-הדתי הצעיר המוצא עצמו על פרשת דרכים טרם נישואיו ומבקש לברר את נטייתו המינית ולגבש בהתאם את זהותו ודרכו בחיים.
נרטיב זה ייוצג כאן בעזרתו של מתן, דתי-ציוני, בן 27, אשר הגיע לטיפול בשל הלחץ הרב בו הוא נמצא. כמו אחרים במצבו גם הוא חווה לחץ סביבתי רב להינשא. אולם בניגוד לשני קודמיו הוא חש במעצור פנימי שאינו מאפשר לו לעשות כן. הוא מרגיש תקוע, חסר בטחון ומבולבל ביחס לנטייתו ולהגדרת זהותו המינית.
לפני כשנה הכיר מתן בחור בגילו ומאז הם מנהלים קשר רומנטי. באותו הזמן לערך, אזר אומץ וביקש לספר להוריו על משיכתו לגברים. הוריו לא ראו זאת בעין יפה והטיחו בו כי "עשה בחירה מוטעית" וכי עליו "להחלים" מנטייתו. מאז מרגיש מתן שהוא מאכזב אותם וחש רגשי אשם על אומללותם. אולם מנגד עולה בו כעס רב על כך שמשחר ילדותו נטו הוריו לבקר אותו על כל צעד ושעל שעשה ומעולם לא עמדו לצידו ולא תמכו בו.
מתן פנה לטיפול פסיכולוגי וביקש עזרה בבירור נטייתו המינית. למטפל הסביר כי הוא נמשך בעיקר לגברים וכמעט ואינו חש משיכה לנשים. לאחר מספר פגישות החל המטפל לעודדו לקבל את נטייתו המינית ולגבש בהתאם את זהותו כהומוסקסואל. אולם, עם כל פגישה נוספת החל מתן להרגיש מועקה רבה יותר. הזהות ההומוסקסואלית אותה עודדו מטפלו לאמץ, עלתה בסתירה לערכי אמונתו הדתית עליהם התחנך ויתרה מכך – לציפיותיהם של הוריו ממנו. בחווייתו הלא מודעת החל הטיפול לשחזר את מערכת יחסיו הביקורתית והכופה עם הוריו. לאחר מספר פגישות נוספות החליט לעזוב.
כעבור מספר חודשים החל לחפש שוב מטפל וכך נפגש עמי. הוא תיאר את המצוקה בה הוא נמצא וביקש לברר את נטייתו המינית. אולם מתחת לסיבת פניה זו החלו לבצבץ שאלותיו האמתיות: האם משיכתו המינית לגברים אינה רק סממן של משיכתו המעוכבת לנשים? האם העובדה שהתרגל לקיים יחסי מין עם גברים כיוון שלדבריו זה קל וזמין יותר עבורו, אינה הסיבה האמתית למשיכתו ההומוסקסואלית? שאם כן, אולי משיכתו לנשים חבויה בתוכו וכל מה שעליו לעשות הוא פשוט "לעבוד" עליה והיא תתפתח?
מתן ניסה בכל מאודו לשכנע את עצמו כי אינו חריג מהכלל וכי נטיותיו המיניות אינן "הפוכות". על אף בקשתו לעזרה בבירור נטייתו המינית, עצם המחשבה כי עליו לזהות עצמו כהומוסקסואל ולאמץ אורח חיים המנוגד לנורמות החברתיות עליהן התחנך, הילכה עליו אימים. בשלב זה של הטיפול, כל שנחוץ לו היה מצע פורה ותומך לגידול ולהתפתחות שיאפשר לו לזהות את קולו הפנימי ולחזקו; מרחב נקי בו יוכל לבחור ולהחליט מיהו ללא כל הפרעה מצדו של הסופר-אגו.
מטופלים רבים כמתן, חלקם בעלי ניסיון מיני וחלקם נטולי ניסיון, מגיעים לקליניקה הטיפולית בבקשת עזרה בבירור נטייתם המינית. במסגרת זו נוטים מטפלים חילוניים רבים לעודד את מטופליהם לחוות התנסויות רומנטיות ומיניות ובכך לאפשר להם לפתח ולעצב את הכרתם במשיכתם המינית. אולם כאשר מדובר במטופלים בעלי רקע דתי, הרי שפתרון זה אינו ישים בשל האיסור ההלכתי על כל מגע בעל מתח או אוריינטציה מינית. בנסיבות אלה מתמקדת העבודה הטיפולית בהבנתם של הקונפליקטים הנפשיים של המטופל וביצירת המרחב הבטוח שיאפשר את התפתחותו.
מנעד החוויות הסובייקטיביות – בין שילוב זהויות לפיצולן
משה, דויד ומתן מייצגים קולות שונים על מנעד הנרטיבים של ההומואים-הדתיים. הוקעתה של הדת את נטייתם המינית והעדרם של מענים הלכתיים למצוקתם, מאלצים רבים מהם ליצור פתרונות ייחודיים לדיסוננס אותו הם חווים. בריאותם הנפשית של הומואים-דתיים רבים נסמכת על הצלחתם לקיים את שני היבטי העצמי המנוגדים שלהם. כיום, עם נראותה החברתית של התופעה על גבי המדיה האלקטרונית ובמסגרתן של הרשתות החברתיות ומגוון ארגוני התמיכה הקיימים, מצליחים רבים מהם לעשות זאת על ידי שילובן של נטייתם ההומוסקסואלית ואמונתם הדתית לכדי זהות אינטגרטיבית אחת. בסיסי תמיכה אלו מקדמים את שינוי תפיסתה השלילית של הנטייה החד-מינית ומציעים לפרט קהילה אלטרנטיבית בה ירגיש שייכות חברתית שאינה באה על חשבון רגשותיו האותנטיים הנובעים מנטייתו המינית. יחד עם זאת, קיימים גם אחרים, כמו דויד, הממאנים לעזוב את המרחב הקהילתי אליו הם שייכים ומעדיפים לפצל בין שני מרכיביהם הסותרים תוך מיצוב זהותם ההטרו-נורמטיבית מחד וקיומה בחשאי של נטייתם המינית מאידך. בעבור גברים אלה, ערכה של השתייכותם החברתית והגשמתם את הערכים והנורמות כפי שנוסחו ע"י קהילתם הדתית, חשובים יותר מביטויה הפומבי של משיכתם הרומנטית והמינית לגברים. מבחינתם, המחיר אותו הם משלמים בגין ההסתרה והשקר בחייהם נמוך מזה אשר ייגבה מהם בשל יציאתם מהארון והסיכוי להדרתם החברתית.
בשיח הפסיכולוגי המקובל, המונח "פיצול" מבטא על פי רוב עמדה שאינה מפותחת דיה. זהו מנגנון הגנה המעצב תפיסת מציאות בינארית של טוב ורע המונעת מהאדם לחוות את חייו ואת זולתו כמכלול שלם בעל גוונים מרובים. תפיסה זו, הנשענת על העמדה הסכיזואידית-פרנואידית של קליין, נועדה כידוע לשמור על ההיבטים הטובים מפני אלו אשר עלולים לפגוע בהם. במציאות המורכבת של נישואי גבר הומוסקסואל לאישה הטרוסקסואלית, חשיפתו של הגבר את נטייתו המינית בפני האישה מובילה במרבית המקרים לפרידה וגירושים (Buxton, 2006; Coleman, 1985). גברים רבים כמו דויד, מעדיפים, מתוך החשש ליציבותם של נישואיהם ובצל רגשי הבושה והאשמה, לפצל בין מציאות חייהם ההטרוסקסואלית לבין נטייתם ההומוסקסואלית, תוך שהם מסתמכים לשם כך על פרקטיקות של חשאיות והסתרה. התנהלות זו באמצעותה הם ממדרים את רעייתם ומשפחתם מעולמם המיני והכמוס, מאפשרת להם לשמור על יציבות נישואיהם לאורך זמן (אדלר, 2015; Berger, 1982; Kissil, & Itzhaky, 2015) ובמקביל להמשיך ולממש את משיכתם המינית לגברים. מחקרים שבחנו את חווייתם של גברים הומוסקסואלים הנשואים לאישה הטרוסקסואלית מצאו כי למימושה של הנטייה המינית מחוץ למסגרת הנישואים תרומה משמעותית לתחושת הסיפוק והרווחה הנפשית של גברים אלה ואף השפעה חיובית על אופן התייחסותם לרעייתם ולחיי נישואיהם בכלל (Ben-Ari, & Adler, 2010; Binger, 2013; Yarhouse, & Seymore, 2006). יחד עם זאת, אל לנו לשכוח כי שלום הבית תלוי גם במימוש צרכיה הרגשיים והמיניים של האישה. מבחינה זו מצבם של גברים הומוסקסואלים המסוגלים לקיים יחסי אישות עם רעייתם (ובהיבט ההלכתי גם מקיימים את מצוות "עונתה") טוב יותר ממצבם של אלו המתקשים בכך.
כפי שניתן להבין, יכולתם של הומוסקסואלים דתיים הנשואים לאישה לגשר על הפער שבין אמונתם הדתית לנטייתם המינית, מותנית פעמים רבות בפיתוחן של אמות מוסר אישיות במקומן של אלו הקונבנציונליות. ההסתמכות על מצפן מוסרי פנימי במקומם של עקרונות המוסר הכלליים מאפשרת להומואים-דתיים רבים לפלס את דרכם ליישוב הדיסוננס המושל בחייהם. פעמים רבות מצאתי בתשובה לשאלותיהם של מטופליי כי הפנייתם לכתבים של רבנים סובלניים יותר כגון רבני צוהר, לאתרי אינטרנט של ארגונים להט"בים דתיים ואף למאמרי מחקר מדעיים בנושא הנטייה ההומוסקסואלית, מרחיבה את דעתם ועמה את מרחב הפעולה וההתמודדות שלהם.
המרחב הטיפולי ונקודת האפס: ניטראליות
עבור הומואים-דתיים כמו מתן, אשר עדיין מתמודדים עם הקונפליקט שבנטייתם וזהותם המינית, מציע המרחב הטיפולי זירה בטוחה ומוגנת לבירור עצמי ומצע לצמיחה והתפתחות. לעיתים מרחב זה הוא המקום הראשון בו מוכן ההומו-הדתי לחשוף (גם בפני עצמו) את סודו הכמוס. סביבה מכילה, חסרת ביקורתיות ושיפוטיות מייצרת חוויה מתקנת עבור רוב ההומואים-הדתיים הבאים מסביבה מצרה השוללת את חווייתם האותנטית.
הומואים-דתיים חווים עצמם במרחב הציבורי כקבוצה בעלת "שוליות כפולה" כפי שהגדירה זאת עירית קורן (2003); כמיעוט הומוסקסואלי בחברה הדתית וכמיעוט דתי ואף חרדי בקהילה הלהט"בית. חוויה זו של שוליות עלולה בעיני להיות אף 'משולשת' כאשר גם בחדר הטיפולים מתקשים אנשים אלה למצוא את מקומם - מטפלים דתיים מתקשים לעיתים לקבל את מהותה האינהרנטית של המשיכה ההומוסקסואלית, מטפלים חילוניים מתקשים לעיתים להבין את דבקותם של ההומואים-הדתיים באמונתם הדתית, ומטפלים להט"בים מתקשים לעיתים לקבל את העדפתם של הומואים-דתיים להישאר בארון ואת הימנעותם מגיבושה של זהות הומוסקסואלית.
בפנייתם אלינו מבקשים ההומואים-הדתיים עזרה במציאת קולם הפנימי ודרכם בחיים. הם מגיעים אלינו חצויים בין עולמות, שבעי-קונפליקטים עם הסביבה, שסועים מבפנים ורווי תחושות של בושה ואשמה. הם ערים ורגישים לכל התערבות טיפולית מצדנו, שכן הורגלו לחיות בצילה של מסגרת ביקורתית המגדירה עבורם את זהותם. כמטפלים עלינו להיות שם בשבילם ב'עמדת האפס' הניטרלית, ללא שמץ של ביקורתיות וללא שום יומרה לדעת במקומם מה טוב עבורם. למרות הטריוויאליות שבדבר, קל מאוד לסטות מניטראליות זו עם מטופלים אלה, הזקוקים לה יותר מכל. על כן, אני מבקש להחזיר גם אתכם אל נקודת האפס ולהזכיר לכולנו דברים שאמר אבי הפסיכואנליזה בקונגרס הפסיכואנליטי החמישי בשנת 1918:
"אנו דחינו בתוקף את הפיכתו של המטופל, המפקיד את עצמו בידנו כדי שנעזור לו, לרכושנו הפרטי, מתוך מטרה להכתיב לו את גורלו ולכפות עליו את האידיאלים שלנו, ובגאווה של בורא עולם לברוא אותו בצלמנו [...] עלינו לחנך את החולה לא להידמות אלינו, אלא להשתחרר ולממש את טבעו שלו" (פרויד, 2005, עמ' 133).
קולותיהם השונים של ההומואים-הדתיים שהצגתי במאמר זה משקפים את דרכיהם הייחודיות והיצירתיות להתמודד עם הקונפליקט שבחייהם. אני סבור שכמטפלים, עלינו לכבד את זכותם של מטופלינו להגדרה עצמית, לחזקם וללוותם בדרכם לממשה. כשם שעלינו להימנע מהפנייתם לטיפולים המתיימרים לשנותם ו"להמיר" את נטייתם המינית ואשר עלולים לסכן את בריאותם הנפשית (הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, 2011; משרד הבריאות, 2014; APA, 2009), כך עלינו להיזהר גם מהכוונתם בטרם עת לגיבושה של הזהות ההומוסקסואלית ואף לקבל ולהבין את ההעדפה של חלק מהם להינשא לאישה. האוריינטציה הטיפולית בהומואים-דתיים דורשת רגישות תרבותית רבה, לפיכך על הטיפול להתנהל מתוך מקום של קבלה והכלה ופחות ממקום של הכוונה והנחיה. על כן, בבואכם לטפל בהומואים דתיים - אל תהיו דתיים, אל תהיו חילוניים, אל תהיו להט"בים.
הערות
- כל תיאורי המקרה מבוססים על אירועים אמתיים. הפרטים המזהים שונו לצורך שמירה על הפרטיות והאנונימיות של הפונים.
- המונח "נטיות הפוכות" הוא מונח נרדף לנטייה ההומוסקסואלית המשמש בעיקר רבנים ואנשי דת המבקשים להביע דעה שלילית כלפי הומוסקסואליות ומתנגדים לראותה כנטייה מינית נורמטיבית.
- ארגון הו"ד (הומואים דתיים) בהנהלתו של הרב רון יוסף
מקורות
אדלר, א' (2015). "איך בכל זאת נשארים ביחד בלי להשתגע": מציאות החיים הדיאלקטית של גברים ונשים מיחסי אוריינטציה מעורבת. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה". אוניברסיטת חיפה.
גרינברג, ס' (2013). עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (נובמבר, 2011). נייר עמדה בנושא טיפולי המרה. נשלף ב 01/07/15 מתוך אתר האינטרנט של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל: http://www.psychology.org.il
משרד הבריאות (05/10/14). משרד הבריאות מזהיר את הציבור מפני טיפולי המרה לשינוי נטייה מינית. נשלף בתאריך 05/07/15 מתוך אתר האינטרנט של משרד הבריאות בישראל: http://www.health.gov.i...02014_1.aspx
פרויד, ז' (2005). דרכיה של התרפיה הפסיכואנליטית (1919). בתוך "הטיפול הפסיכואנליטי" (עמודים 135-129). עם עובד: תל אביב.
קורן, ע' (2003). ארון בתוך ארון: סיפוריהם של הומואים ולסביות דתיים. תל אביב: ידיעות אחרונות.
American Psychological Association [APA] (2009). Appropriate Therapeutic Responses to Sexual Orientation. pp. 63, 86. Retrieved from: http://www.apa.org/pi/l...response.pdf
Baumeister, R.F., & Leary, M.R. (1995). The need to belong: Desire for interpersonal attachments as a fundamental human motivation. Psychological Bulletin, 117, 497–529.
Ben-Ari, A., & Adler, A. (2010). Dialectics between Splitting and Integrating in the Lives of Heterosexually Married Gay Men. Psychology, 1, 106-112.
Berger, R.M. (1982). Gay and gray: The older homosexual man. Urbana: University of Illinois Press.
Binger, J.J. (2013). Disclosing gay or lesbian orientation within marriage: A systems perspective. In C.A. Everett & R.E. Lee (Eds.), When marriages fail: Systemic family therapy interventions and issues (pp.85-100). New York: Routledge.
Buxton, A.P. (2006). When a Spouse Comes Out: Impact on the Heterosexual Partner. Sexual Addiction & Compulsivity, 13 (2&3), 317-332.
Cass, V. C. (1996). Sexual orientation identity formation: A western phenomenon. In R. P. Cabaj & T. S. Stein (Eds.), Textbook of homosexuality and mental health (pp. 227–251). Washington, DC: American Psychiatric Press.
Coleman, E. (1982). Developmental stages of the coming-out process American Behavioral Scientist, 25(4),469-482.
Coleman, E. (1985). Integration of male bisexuality and marriage. Journal of Homosexuality, 11 (1-2), 189-207.
Fassinger, R. E., & Miller, B. A. (1996). Validation of an inclusive model of sexual minority identity formation on a sample of gay men. Journal of Homosexuality, 32, 53–78.
Frankowski, B. L., & American Academy of Pediatrics Committee on Adolescence (2004). Sexual orientation and adolescents. Pediatrics, 113 (6), 1827–1832.
Kissil, K., & Itzhaky, H. (2015). Experiences of the Marital Relationship among Orthodox Jewish Gay Men in Mixed-Orientation Marriages. Journal of GLBT Family Studies, 11, 151-172.
Royal College of Psychiatrists (2010). Psychiatry and LGB People. Retrieved from: http://www.rcpsych.ac.u...bpeople.aspx
Troiden, R. R. (1989). The formation of homosexual identities. Journal of Homosexuality, 17, 43-73.
Yarhouse, M.A., & Seymore, R.L. (2006). Intact marriages in which one partner dis-identifies with experiences of same-sex attraction: A follow-up study. The American Journal of Family Therapy, 34, 151-161.
