כשהאמפתיה נעשית בלתי נסבלת: עימות כאקט של חופש ואותנטיות בהעברה הנגדית
מאת דני שראל
במאמר זה אציג קטעים מטיפול שהתקיים לפני שנים רבות, ואני רואה בו אבן דרך בהתפתחותי האישית והמקצועית. בטיפול קשה זה, הזעם, הזלזול, החודרנות ומה שהרגשתי כהנאה סדיסטית של המטופל לפגוע בי בתגובה לכשלים אמפתיים, היו קשים להכלה ועוררו בי לא פעם חרדה, זעם או שיתוק. אתאר את הניסיונות שלי להתמודד עם ההעברה הנגדית המסובכת דרך פירושים שחשבתי שנובעים מאמפתיה, וכן רגעים שבהם האמפתיה נעשתה בלתי נסבלת. עוד אתאר כיצד ההילכדות בכבליה של העברה נגדית משתקת, שהובילה לתהליך הרסני וכמעט להפסקת הטיפול, נעצרה והותמרה למפגש מיטיב, אחרי שחדרה אליי ההכרה שההישרדות שלי כמטפל חשובה יותר מאמפתיה, ושהכלה במצבים מסוימים מתקיימת דווקא דרך עימות. אדגים גם את תהליך השתחררותי מכבליה של חשיבה תיאורטית שתרמה לשיתוק ואת נסיבותיו של תהליך זה.
אלי, בחור בן 24, פנה לטיפול כשלושה חודשים לאחר שסיים טיפול קודם שנמשך שנה, עקב עזיבת המטפלת את השירות. בעבר היה בארבעה טיפולים, שנמשכו פחות משנה כל אחד. כל המטפלות היו נשים. המטפלת האחרונה חשבה, בעצה אחת איתו, שכדאי לו לנסות טיפול עם מטפל גבר. שיחת הטלפון הקצרה והנעימה, שתיאמנו בה את מועד הפגישה, לא הכינה אותי לפגישה הראשונה.
אלי, בחור נאה ואינטליגנטי מאוד, נראה מתוח וסוער. הוא פתח באופן בוטח, כאילו כדי לא לבזבז זמן, סיפר שעד היום טופל בידי נשים, שיש לו קושי עם זהותו המינית, שדרוש לו הפעם פידבק גברי, ומיד העביר את המוקד אליי. הוא אמר שהקול שלי נשמע לו בטלפון נעים. הוא פנטז שאני חתיך, חשש שתהיה בינינו תחרות על יופי, ושהוא עלול להימשך אליי, אבל עכשיו כשהוא רואה אותי הוא נרגע... הוא הזהיר אותי מראש, שאם לא אמצא חן בעיניו, הוא יחליף אותי במטפל אחר, ושבכוונתו לעשות לי מבחנים. הוא החל במעין ריאיון קבלה, שדמה יותר לחקירה, בנוגע לרקע המקצועי שלי ולניסיון שלי בעבודה. שיקפתי שקשה להיפרד מטיפול וממטפלת שהיה לו טוב איתה, שקשה להמתין לתחילת הטיפול, ושאולי הוא חושש להתחיל טיפול חדש עם גבר. הוא הסכים עם תוכן הדברים, אך ביטל באופן מוחלט את חשיבות העניין.
עניתי באופן ישיר על שאלותיו בנוגע לרקע המקצועי שלי. עצרתי את ה"חקירה" כשהוא ביקש לדעת אם אני נשוי. כשניסיתי לברר למה זה חשוב לו, הוא תקף אותי בטענה שאני מתחמק, והוסיף בכעס: "המטפלת הקודמת ואתה זה אותו הדבר, אבל לך כגבר יש ערך מוסף. אתה יכול לתת לי פידבק גברי, שנשים לא יכולות לתת, ולכן אני צריך לדעת אם אתה נשוי. אני גם רוצה שתענה לי אם אתה הומוסקסואל, ביסקסואל או סטרייט, כי אם אתה הומו, אין לי מה לעשות כאן. באתי כדי ללמוד ממך על שלבי החיים של גבר נורמלי".
בעוד אני מנסה להתאושש מהמתקפה החודרנית הזאת, הוא החל לפרש, שאני לא עונה לו מיד, כי אני חושש שלא יעריך אותי. הטיעונים שלו היו שילוב של איומים ופיתויים: אם אענה לו, זה ייטיב עימו מאוד וירגיע אותו, ואל לי לחשוש שהוא לא יעריך אותי בשל כך, אבל אם לא אענה, הוא ממילא יוכל לברר בעצמו, והוא דרש תשובה מיידית. הוא היה עוין מאוד, ואני חשתי תערובת של חרדה וכעס.
בדיקת גבולות אגרסיבית
ההשערות שהיו לי בנוגע לסיבות שעוררו את תוקפנותו, או בנוגע לצרכים שבבסיס התוקפנות, נחוו כלא רלוונטיות. הרגשתי שהוא מחפש עימות ובדיקה אגרסיבית של הגבולות שלי, ומצאתי את עצמי נלחץ אל הקיר ומתקומם אל מול מה שחוויתי כתובענות וכחודרנות, שהיענות לה תורגש כמשפילה, ואי-היענות תוביל להתפרצות זעם. מתוך הלחץ שהייתי נתון בו בפגישה, לא הרגשתי שהייתה לי אפשרות ביניים. בשלב מסוים שמתי גבול ברור ונוקשה ואמרתי: "אם יש לך שאלות על חיי האישיים, חשוב שתשאל אותן, כי ודאי יש להן משמעות, וננסה להבין אותה, אבל חיי האישיים כפי שהם בפועל הם מחוץ לתחום של הטיפול, ואני לא אענה על שאלות בנוגע להם". הוא נפגע מאוד ואמר שהצורך שלי בשליטה הורס לו את הטיפול.
אולי התגובה שלי נשמעת לכם מקצועית ובמקומה, אבל כבר אחרי עשר דקות הרגשתי שאיבדתי את הנוכחות שמאפשרת לחשוב באופן רחב וצלול יותר. מצאתי את עצמי עסוק ב"הישרדות" מולו, נגרר למאבק כוח "גברי" על שליטה. עם זאת, הצבת הגבול החזירה לי את תחושת השליטה, וגם את המרחב הפנימי לעבודה, ואפשרה לי לחזור לעמדה אמפתית יותר כלפיו. אמרתי שאני רואה שהעמדה שלי פוגעת בו, והצעתי שנבדוק מה קורה לו כשלא נותנים לו מיד את מה שהוא מבקש. הוא קם בזעם: "עכשיו אני אעשה משהו מגעיל", ועזב את החדר. התברר שהלך לשאול את מזכירת השירות אם אני נשוי. היא לא הייתה שם, והוא חזר אחרי כמה דקות, מדוכא ומובס בעליל, ואמר: "טוב, בוא נעזוב את זה, ואני אתחיל". אמרתי שלצערי הזמן שלנו הסתיים ושנמשיך בפעם הבאה.
הייתי המום למדי. פגישה ראשונה כזאת לא חווים כל יום. ראיתי באיזו קלות אפשר להיכנס איתו לעימות, שנחווה כמאבק כוח, שבו כמובן אין מנצחים, שבו הוא הפך אותי בעל כורחי ל"גבר" כוחני שאני לא רוצה להיות. תהיתי אם הגבול שהצבתי נחווה כהשפלה וכפגיעה קשה מדי בו. בדיעבד אני מבין שזו הייתה דרכו של אלי לסמן מה צפוי לנו, למה הוא זקוק ממני וממה עליי להיזהר.
כאב ההיעדרות
לפגישתנו השנייה הוא לא הגיע. הוא התקשר למטפלת הקודמת שלו והתלונן עליי, אך היא החזירה אותו אליי. בבואו לפגישה השלישית, התנצל על כך שהיה ילדותי כל כך. הוא הסביר שקשה לו מאוד לקבל סירוב, שקשה לו עם העובדה שאני גבר, אבל הוא מעוניין שנתחיל בטיפול. בהדרגה הלכו ונפרשו קורות חייו, שמפאת קוצר היריעה ומפאת הצורך לשמור על פרטיותו לא אוכל לפרטם. אציין שהיה לו קשר קרוב מאוד לאמו; הוא העריץ אותה והרגיש אהוב ונערץ על ידיה, ואת הקשר ביניהם חווה כמיוחד במינו. אביו תואר לסירוגין כמרוחק, כלא קיים, כאלים, כשנוא או כמי שאפשר להתבייש בו. מאז ומתמיד חסרה לו דמות אב שיוכל להזדהות איתה.
אחד מזיכרונותיו הראשונים: הוא שוכב במיטה של אמו כשהיא איננה, ומחפש את חום גופה. תוך כדי כך הוא מנסה בכל מיני צורות להתקרב לאיבר מינו של אביו ולגעת בו כאילו בטעות. זיכרון זה מחזיק בתוכו את כאב היעדרותם של שני הוריו כנוכחות הורית מיטיבה ומותאמת; את כמיהתו וגעגועיו לאם אידיאלית שהייתה ואבדה – כמיהה שהאופי האינצסטואוזי שלה בולט ומותק אל האב; ואת הסקסואליזציה של החיפוש הנואש שלו אחר כוחו של אבא ומגעו.
מאז ומתמיד נחשב נשי בין הילדים, והם לעגו לו ודחו אותו. הוא היה מעורב בכל מיני פיתויים והתפתויות, ויחסיו הבין-אישיים נצבעו בגוונים פרוורטיים. מצבי דחייה וכישלון בבית הספר ובחברת ילדים הובילו להתקפי אלימות קשים מאוד: הוא זרק אבנים לכיתה, ורדף עם סכין אחרי ילד שפגע בו. במשך הזמן למד לזלזל ולפגוע, כשהרגיש שפוגעים בו, ולמד לשים חומה רגשית, שהגנה עליו מפגיעתם של אחרים. בהמשך הצליח להסתתר מאחורי פסאדה צבעונית ומוחצנת, וליצור מראית עין של שביעות רצון מחייו, כשבינו לבין עצמו הוא יודע שהוא בדיכאון.
בגיל ההתבגרות הבין שהוא נמשך לגברים. כשאמו חשדה בכך, היא אמרה לו שלוּ הייתה יודעת שבנה הומו, הייתה מתאבדת. הוא הבין שלעולם לא יוכל לשתף אותה במרכיב זה של זהותו. חמש שנים לפני תחילת הטיפול נפטרה אמו מסרטן. מות האם ותהליך גסיסתה היו טראומתיים. הוא ניסה להכחיש את המוות המתקרב באופן גרנדיוזי: "לא מתאים לי שאימא תמות, אז היא לא תמות". הוא תיאר את ההלוויה ואת השבעה כאילו קרו אתמול. מות האם הוביל לחוויות קשות של ריקנות, לתחושה שהעולם חרב, והוא היה קרוב להתאבדות.
התיאור של ניסיונותיו להחיותה, הרצון לנגוע בפניה אחרי מותה, והחרחורים שלה כשהיא בידיים שלו, כועסת עליו שהוא לא נותן לה למות בשקט, היו קשים לשמיעה ועוררו אצלי סימפטיה ועצב עמוקים. אבל כשהוא עבר – באופן מאני – לתאר בעליזות איך היה עסוק בשאלה מה ילבש בהלוויה, ועד כמה חשוב היה לו לתת הופעה טובה למבקרים, הרגשתי נעשתה מוזרה ומבולבלת. חשתי שהוא משחק ברגשותיי, מנסה לזעזע אותי, מפתה אותי להיות חם ורך כלפיו, ואז נוטש אותי רגשית. תהיתי אם זו דרכו לספר לי על היחס שזכה לו בילדותו, שכן הטיפול התאפיין בתקשורת מסיבית דרך הזדהות השלכתית, ודרך enactments שבמסגרתם הוא שאב אותי לתוך דרמות שונות בחייו, והמחיש לי באופן חווייתי איך זה להיות הילד שהוא היה, ואולי איך זה להיות אמו או אביו.
טלטלה מקצה לקצה
זה היה טיפול מרתק, מאתגר, שאי-אפשר לנוח בו לרגע. הקשר שלנו מהרגע הראשון היה מסובך, סוער ומשתנה, לפעמים בתוך אותה שעה עצמה. לעתים חשתי קרוב אליו, בעיקר בשעות שבהן התקלפה הפסאדה התוקפנית, המזלזלת והגרנדיוזית, ויכולתי להרגיש אותו כילד בודד, פגיע ועצוב, אבל בדרך כלל היה לי קשה איתו, כי רוב הזמן הוא היה מאוכזב ממני, פגוע ועוין. הזעם, הזלזול, החודרנות ובעיקר ההנאה הסדיסטית לפגוע בי היו קשים להכלה ועוררו בי לא פעם חרדה, זעם או שיתוק.
בתחילת הטיפול הרגשתי, שהוא כל הזמן מנסה להפתיע אותי, לזעזע אותי, לנער אותי או לבלבל אותי. בפגישה הרביעית למשל הוא הודיע לי, שהיום יחלק את הזמן בין תיאור התפתחותו המינית לבין האבל על מות אמו. תחילה הוא סיפר לי על התנסויות מיניות בילדותו באופן קר, מנוכר ופרובוקטיבי, ועורר אצלי ניכור ואף גועל. הוא הפסיק את התיאור אחרי כעשרים דקות, כפי שתכנן, ועבר לתאר את מות אמו, תוך כדי בכי קורע לב, כשהוא משאיר אותי תחת אימפקט רגשי חזק.
בפגישה הבאה הוא סיפר שעשה לי הצגה, שהוא שולט לחלוטין ברגשותיו, כמו שחקן. כדי להוכיח לי שעשה הצגה, הוא הציג בפניי בגאווה את האופן שבו השתחרר משירות מילואים בצבא: איך הסביר לקב"ן על בדידותו, על דיכאונותיו, על מחשבות ההתאבדות שלו ועל קשייו כהומוסקסואל. זה היה מחזה מרשים של דברי אמת כהצגה. גם בהמשך הטיפול, היו פגישות שחוויתי כאותנטיות וכמרגשות, ולאחריהן סיפר שעשה הצגה והשאיר אותי בחוסר ודאות, האם זה היה אמיתי ועכשיו הוא מתגונן, מכחיש ומחזיר לעצמו שליטה, או שבאמת "עבד עליי"?
בשבועות הראשונים של הטיפול התייחסתי בעיקר למה שחשתי כצורך העצום שלו ליצור אימפקט רגשי עליי, אולי עקב החשש שאם לא אטולטל רגשית, הוא לא יהיה בטוח שאני איתו. ביני לבין עצמי תהיתי אם זו דרכו לספר לי שכילד הוא טולטל רגשית והיה מבולבל, מפותה וננטש, מרגיש דבר מסוים ואז מגלה שהכול הפוך. כשלא הגבתי אליו במהירות מספקת, או כששתקתי מדי לטעמו, הוא חווה זאת ככישלון אמפתי. הדבר גרר עוקצנות, זלזול, השוואתי למטפלת הקודמת, שהייתה טובה ממני, ואיומים בעזיבת הטיפול והחלפתי במישהו אחר, ראוי יותר.
בדיקת המצבים האלה איתו העלתה שכשאני שותק ולא מגיב, הוא מרגיש כאילו אני מת והוא צריך להחיות אותי. ההתרחשות הזו בהעברה הובילה אותו לזיכרונות על מות אמו, על גסיסתה ועל הניסיונות להחיותה, והוא בכה ללא שליטה. היו אלה רגעים שחוויתי כאותנטיים והם עוררו בי עצב עמוק, אבל הוא תיאר את הבכי שלו כמבייש. להרגשתו, האינטימיות שנוצרה בינינו מוגזמת, והוא הרגיש חשוף, פגוע ופגיע בגבריותו. בלט בעיניי עד כמה אינטימיות מסוכנת בחוויה שלו, כיצד הוא בונה את השריון הנרקיסיסטי, וחוסם מפניי ומפני עצמו את המגע עם החלקים הפגועים שלו.
הפסאדה שמגנה
מפגש קרוב נוסף התרחש אחרי פגישה שבה היה באקסטזה לפני הגשת עבודה יצירתית שאותה תיאר כתינוק שלו. הוא שמח בפגישה, ואני שמחתי איתו. לפגישה שאחרי הגשת העבודה הוא הודיע, תוך כדי הפגנת שמחה מאולצת, שהפגישה הפעם תהיה שמחה יותר מהפעם הקודמת. הוא סיפר על ההגשה: כולם היו בשוק, והיה קונצנזוס שזו עבודה טובה. אנשים כה התפעלו, שלא ידעו מה לומר, ורק צחקו במשך חמש דקות. הוא לקח את העבודה ושם אותה על ראשו של המורה, ורק אז החלו כולם להגיב.
כששאלתי איך הרגיש בתהליך, הוא הגיב בסופרלטיבים: "היה נהדר, מדהים, משגע וכו", ואז פנה אליי ושאל מה אני חושב על מה שסיפר. אמרתי: "אני שומע ממך שיש קונצנזוס, שהעבודה שלך טובה ומרשימה, ואני בטוח שזה משמח אותך, אבל מעבר לאיכות האמנותית של העבודה, חשובה לך גם ההתפעלות והאימפקט הרגשי שלך עליהם, וזו הרי לא סתם עוד עבודה, זה התינוק שלך, ואולי התינוק הזה הוא אתה, ואתה שמח כשמתפעלים ממך. אבל גם שמתי לב שעד שלא עשית משהו, אף אחד לא נגע בתינוק הזה, ופנית למורה שיגיב, שייגע".
הוא התרגש מאוד ואמר שזה פירוש חכם ונכון ויפה. למשך כמה שניות הרגשתי קרבה נינוחה ושקטה איתו, כאילו גם אני הצלחתי הפעם לגעת בו ובתינוק שבתוכו באופן מתאים. אלא שאז הוא נעץ בי בשתיקה ארוכה מבט חודר, שבלבל והביך אותי. "הבכתי אותך, ואני נורא נהנה מזה", הוא אמר. הוא המשיך להביט בי באופן לא נעים, ולא ידעתי מה לומר. הוא הוסיף: "השקט שלך מדכא ומבאס אותי, למה אני צריך לנער ולהחיות אותך?". הוא החל לתקוף אותי על כך, שהוא נכנס לכאן שמח ויוצא עצוב.
המתקפה והמבט החודרני כמו שיתקו את האפשרות שלי לומר לו שהוא כנראה נבהל מהאינטימיות שהייתה בינינו ומהמחמאה שנתן לי. הצלחתי לומר לו: "אני רוצה לשתף אותך בהרגשה שהייתה לי כבר מתחילת הפגישה, שלמרות שאמרת שאתה שמח, כבר הגעת לכאן עצוב". הוא נאנח ואמר שהוא יודע, שהוא תמיד עצוב. מה שעלה בהמשכה של אותה שעה נדירה היה הרצון שלו לשמור בכלל וגם בנוכחותי, על פסאדה שמגנה עליו, של מישהו מוצלח ולא פגיע, אבל הוא יודע שהיא שקרית.
בחלום שבא לאחר הפגישה, הוא חובש שמגיע אל תינוקות שנפגעו ברמות חומרה שונות בתאונת דרכים, והוא רוצה לסתום להם את הפה ואפילו להרוג את התינוק שהיה במצוקה הגדולה ביותר. באסוציאציות לחלום הוא חשב שהתינוקות הללו מייצגים אותו. אמרתי לו: "לפעמים אתה מצליח להציג את הפסאדה המוצלחת, וכך גם סותם לתינוק שבמצוקה את הפה, אולי אפילו חונק אותו, רק שאז אתה מרגיש דיכאון וריקנות איומה, כי הרי התינוק זה אתה, והתינוק אכן פצוע וזקוק לעזרה". בהתחלה הוא התרגש והתחבר לעצבות שבחלום, אך סיים את הפגישה בזקיפת קומה ובאמירה נחרצת: "עכשיו אני אצא החוצה, ואני אצא מהדיכאון הזה".
חשבתי שיחסו הסדיסטי של החובש לתינוק הפצוע מתאר את יחסו הסדיסטי אל החלקים הפגועים שלו, ואם ביחסי ההעברה החובש מייצג גם אותי, אפשר להבין את הפחד הפרנואידי של התינוק להתקרב אליי ולחשוף בפניי את פגיעותו.
מגבלות האמפתיה
בתקופה שבה התנהל הטיפול הושפעתי מאוד מפסיכולוגיית העצמי, ששמה במרכז את חיפושו של המטופל שסובל מהפרעת אישיות או מהתנהגות נרקיסיסטית אחר השלמת ההתפתחות שנעצרה דרך קשר עם זולתעצמי המותאם לצרכיו (קוהוט, 1984). בגישה זו, לאמפתיה יש חשיבות מכרעת כדרך לאסוף מידע על המטופל (vicarious introspection) וכהיענות לצרכים בסיסיים של העצמי הפגוע שלו. הזעם הנרקיסיסטי המופיע בהעברה מובן כביטוי לפרגמנטציה של העצמי בתגובה לכשלים אמפתיים, ואין לראות בו ביטוי לדחפים הרסניים מולדים. הזעם המתעורר הוא תוצר של פגיעה אצל אדם שהעצמי שלו פגוע מאוד. הוא מבטא את סימני האובדן של לכידות העצמי בתגובה לאכזבות ולפגיעות נרקיסיסטיות שהמטפל עורר, והוא נועד לשמור על לכידות העצמי, על רקע של ילדות טראומתית, שלא נתנה מענה לצרכים בסיסיים.
מזווית הראייה של פסיכולוגיית העצמי, כפי שהבנתי אז, כאשר התינוק צורח, בועט ומכאיב לחובש, על החובש לקבל זאת, בראש ובראשונה, כמסר שהוא אכן פגע בתינוק, נטש אותו וכדומה. אין זה מקרה, שחלום החובש והתינוקות הופיע אחרי הגשת העבודה, שנחוותה כיצירה של תינוק חדש, שלא זכה להתפעלות שהיה זקוק לה, וכדי לזכות בהתפעלות ובמגע היה עליו להתאמץ נואשות, ולהחיות את המרצה ולאחר מכן אותי. ייתכן שמבחינתו, המורה ואני בפסיביות שלנו מתנהגים כלפיו באופן סדיסטי, בדומה לדמויות מאכזבות בעברו. עוצמת התוקפנות שלו כמו מתארת את עוצמת הפגיעה ואת עוצמת התפרקותו של העצמי לנוכח האכזבות הללו. בשפת החלום, כשהחובש יחזור לטפל ברגישות המתאימה, ובשפת פסיכולוגיית העצמי, כשאחזור להיות זולתעצמי עבורו, התינוק הפגוע יוכל להפסיק לבעוט ולצרוח, ואולי גם להתמסר לטיפול.
ההבנות הללו עזרו לי לתת משמעות לפחד שלו מקרבה ולתוקפנות שלו, אולם לא תמיד הן עמדו לרשותי במפגש הממשי עם התוקפנות ועם הזעם שלו כלפיי. לעתים קרובות, גם כאשר הבנתי שלפניי תינוק שצורח ופוגע כי הוא נפגע, לא יכולתי שלא לחוות את התוקפנות ואת הסדיזם שנלוו לתגובותיו למה שהוא חש ככשלים אמפתיים.
כך, למשל, באחד המפגשים הוא תיאר בפניי את חוויותיו מצפייה בסרט פורנו סדומזוכיסטי, שבו גבר משפיל אישה. הוא נשמע מרוגש כמו ילד, שמסתכל מוקסם כלא מאמין למה שהוא רואה. הוא היה מרוצה מכך שהצליח לשתף אותי בכל הפרטים האלה, ורצה להמשיך בכך גם בפגישה הבאה, אלא שהפעם זה נשמע אחרת. הוא חזר ותיאר בפניי אקטים מיניים שראה בסרט באופן קר, טכני ומשעמם. הפעם לא הרגשתי שאני יושב עם ילד מוקסם, אלא עם גבר פרוורטי שכמו גורר אותי לצפות בסרט פורנוגרפי מנוכר ודוחה.
שאלתי את עצמי אם הוא מנסה להרשים אותי, לגרות אותי, לבדוק אותי, אבל בעיקר הרגשתי שהוא מנסה להחיות את ההתרגשות האותנטית של השעה הקודמת ולא מצליח. כשהוא סיים וביקש את תגובתי, הגבתי לדרך שבה הביא את הדברים היום לעומת הפעם הקודמת (מרוחקת יותר), וניסיתי להבין למה. הוא קלט את תגובתי כביקורת עליו ונפגע. הוא החל להתקיף בחריפות משתקת את הפסיביות שלי ואת עליבות התגובה שלי: "אם אין לך מה לומר, למה אני בכלל צריך אותך?". הפגישה הסתיימה באכזבה גדולה ממני.
ויתור על הנרקיסיזם
את הפגישה הבאה הוא פתח בתוקפנות: "הטיפול הזה מחורבן!". הוא התקשר שוב למטפלת הקודמת והתלונן עליי. הוא אמר: "את השעה הזאת אתה לא תשכח. לא אכפת לי מה תרגיש, אתה קר, לא מעורב, אתה ירושלמי (יש שרואים בכך עלבון...), ואתה לא נותן לי כלום!". תוך כדי כך הוא הביט בי באופן חודרני, במבט מלא בוז, פירש כל תזוזה שלי על הכיסא כמבטאת לחץ וחרדה, ועורר בי רצון גובר והולך לזרוק אותו מהחדר בזעם. אולם זכרתי היטב את הפגישה הקודמת.
אמרתי שאני רואה שהוא הגיע היום מאוד תוקפני ושחשוב לו לפגוע בי, ושאני משער שזו תגובה לפגיעה שהוא כנראה חש בפגישתנו הקודמת. הוא הגיב לכך בלעג ואמר שהטיפול הזה כולו פגיעה אחת גדולה. הוא אמר שיתלונן עליי ויחליף אותי במטפל אחר, כי אני לא מתאים לו, והמשיך לזלזל ולבטל. מה שהיה קשה לי במיוחד הייתה ההרגשה שהוא ממש נהנה מהדבלואציה שלי. הוא גם אמר שהוא מתענג על הפגיעה בי, שהוא נהנה לשפוך עליי הכול.
אחרי כעשרים דקות הוא נרגע ואמר שהוא מוכן לסלוח לי, אם אבטיח להשתנות בעתיד. הוא אמנם נרגע, אבל אני לא... התקשיתי לשאת את מה שחוויתי כהתעללות שלו בי. אמרתי שהוא מתייחס לקשר בינינו כאל אקט מיני שבו הוא דופק וזורק, וכך כנראה מחזיר לעצמו תחושת ערך. הוספתי שהוא כנראה חש מושפל על ידי והיה צריך להחזיר לי באותה מטבע. אמרתי דבר מה, שאני חושב שהוא נכון, אבל אמרתי זאת כדי להחזיר לעצמי תחושת שליטה וערך, ואם להיות כן, גם כדי "להכניס לו" בחזרה בשפה שבה הוא השתמש. הוא כמובן נפגע, והסיפור התחיל מחדש.
לקראת סוף הפגישה, כשהלחץ ירד, הוא לחץ עליי לומר אם בכוונתי להשתנות בכיוון הרצוי לו, דהיינו להיות מעורב יותר, לדבר יותר, להגיב מיד לשאלותיו, גם אם אין לי משהו מיוחד לומר, וגם לספר על עצמי כשהוא מבקש. אלה הם דברים שיתנו לו תחושה נעימה יותר. אם לא אעשה זאת, ילך למטפל אחר, שבמחיצתו יהיה לו נעים יותר. על כך הגבתי: "לו במקומי ישב כאן מטפל אחר, אולי היה לך נעים יותר, ויכול להיות שזה גם היה מועיל יותר, אבל אני זה אני, ואני יכול לעבוד איתך לפי איך שאני מבין ומאמין". הוא היה מרוצה מהתשובה ומעצמו על שהוציא ממני תגובה אנושית ואותנטית. אפשר היה לראות גם בחילופי דברים אלה עד כמה להישרדות תקיפה מולו יש חשיבות עצומה עבורו לעומת היענות פשוטה לבקשותיו, וברובד אחר – עד כמה עמידה תקיפה מולו היא בעצם היענות לבקשה שלו ל"פידבק גברי" שפוגש אותו, שלא נמחק על ידיו אבל גם לא מוחק אותו.
ובכל זאת עליי להודות שגם אם לא נמחקתי, הרגשתי מנוצח במקצת, מפויס בעל כורחי וכמי ש"מחל על כבודו". העמדה האמפתית הייתה קשה לי, אבל לא חוויתי אותה כהתבטלות מולו או ככניסה לתפקיד מזוכיסטי. היא נבעה מהכרה, שהסכמה לשמש זולתעצמי למישהו כה פגיע, כרוכה בנכונות לוותר על הנרקיסיזם שלי. האמנתי שהזווית הסובייקטיבית שלו, שלפיה אני מאכזב, היא אמיתית, ואני חייב להכיר בה.
העבודה נושאת פרי
בחודשים הבאים המשיך הטיפול להיות סוער ודרמתי. אלי חשף בפניי יותר ויותר את הפגיעות שחווה כילד מאביו ומילדים אחרים, ואת התקפי הזעם הרצחניים שלו, שנשמעו מפחידים למדי. כינינו את האירועים הללו "הכוויות שלו". השאלה שחזרה ועלתה הייתה באיזו מידה הוא יוכל להרשות לעצמו לשתף אותי בהן, כשאני לא תמיד רגיש מספיק. אמנם נמשכו העליות והירידות, ואיתם איומי העזיבה, אבל הזעם פחת, והדיון באכזבות שלו ממני היה שקול יותר. כך, למשל, הוא היה מוכן לקבל את העובדה, שאני לא מגיב אליו מיד כשהוא מבקש, כי אני זקוק לזמן לחשוב לפני שאני עונה, ולא במסגרת טכניקה טיפולית שאני נאמן לה ולא לו. אני יכולתי לקבל את העובדה שמבחינתו זה מצב מתסכל ומאכזב.
באמצעות האכזבה ממני, בעיקר בנוגע למה שהוא חש כריחוק שלי, אפשר היה לגעת בחוויות מוקדמות של אכזבה, במשאלות לאבא טוב יותר, שאפשר יהיה להזדהות איתו, שיהיה מעורב יותר בחייו, ולא אלים, מפחיד ומנותק, כפי שזכר את אביו. הטענות שלו כלפיי, מלבד חוסר המעורבות שלי, היו על עצם יכולתו למחוק אותי בלי בעיה. העובדה שהוא מסוגל לעזוב אותי, שהוא לא מרגיש תלוי בי, שהוא יכול להחליף אותי, ולהיפרד ממני בלי להתגעגע אליי, ביטאו, להרגשתו, את החולשה שלי. אני זה שלא הצלחתי ליצור כאן משהו.
כתשעה חודשים לאחר תחילת הטפול, אחרי פגישה שנראתה לי טובה וקרובה, הוא הגיע תוקפני מאוד, וזה לא היה מובן לי. התקשיתי לחשוב על כשל אמפתי כלשהו בפגישה הקודמת. בירור העלה, שמישהו שאל אותו אם הטיפול עוזר לו והוא לא ידע לענות. הוא ראה בכך כישלון שלי. אחרי שחלפה הסערה, התברר שמשהו נוסף העסיק אותו. הוא ביקש בצורה מפותלת ומהוססת, שנמשיך בטיפול שנה נוספת, ולא נפסיק כמתוכנן אחרי שנה, מאחר שתוכניותיו לשנה הבאה השתנו. אמרתי לו מיד שאני בהחלט מוכן. אמנם הרגשתי שכל היסוס מצדי יהיה טראומתי, אבל תגובתי הייתה אותנטית; שמחתי על האפשרות וגם על האמון המרומז שהיה בבקשתו.
תוקפנותו מתחילת הפגישה נראתה לי מובנת יותר, ושמחתי שהוא העז לבקש. תגובתי גרמה להתרגשות עצומה אצלו, והוא אמר שהרגיש שאני מקבל אותו. עם זאת, באותה שעה הוא לא היה יכול לשאת את ההתרגשות, וממש ברח מהחדר לפני סוף הפגישה, כשהוא שואל בדמעות אם אני יכול להבין עד כמה הוא מרגיש חשוף ופגיע, והסביר שהוא חייב לשמור על עצמו. הערתי שבין ההכרח לברוח מהחדר לבין ההכרח לדבר יש אפשרות נוספת: לשבת בשקט עד סוף הפגישה, אך הערתי זו נתקלה בסירוב נרגש.
אחרי השעה הזאת הוא תיאר אדם שהוא מכיר, איש חם ורך, שמעורר בו רצון חזק לקרבה רגשית, וחששות שיימשך אליו מינית. ניסיון פירוש שלי, שאולי הקרבה בינינו והחוויה שאני מקבל אותו עוררו בו חשש דומה, נתקל בביטול מוחלט. חשוב לציין, שלאורך כל השנה חל שיפור עקבי ביחסים שלו עם אביו. הוא הכין סרט, שבו הוא ראיין את אביו והשמיע כלפיו טענות מינוריות על כך שהיה מרוחק מדי כשהיה ילד. האב, שתואר בעבר בצבעים קודרים כנוטש, מרוחק או סדיסט, החל להצטייר כאנושי יותר: כאדם מורכב יותר ובעל צדדים חמים. התיאור עזר לי להרגיש, שלמרות הקושי העצום, עבודתנו המשותפת נושאת פירות.
כמו מקל של ארטיק
לקראת חופשתי באוגוסט חלה רגרסיה קשה בקשר בינינו. האכזבה ממני והכעס עליי התגברו: "אתה לא מעורב, אתה מרובע, וקל למחוק אותך, אתה לא מתאים לי!". הוא שוב התלבט ברצינות אם לעזוב את הטיפול. כל ניסיון שלי לרמוז על קשר כלשהו בין רגשותיו כלפיי לבין חופשתי המתקרבת נתקל בבוז על החשיבות שאני מייחס לעצמי בחייו. הפגישה האחרונה לפני חופשתי הייתה קשה במיוחד, וכמוה הפגישה הראשונה שלאחריה. הוא אמר שכלל לא חסרתי לו. החודש שלאחר חופשתי לווה בניכור ובדבלואציה מסיבית: הטיפול לא נותן לו כלום, וחבל על הזמן שלו. השיא היה באחת הפגישות שבסיומה כינה אותי "בוק". אמנם בעבר הוא אמר לי דברים גרועים יותר, אך משהו בטון שלו נשמע כמו קללה.
בד בבד הוא נעשה תוקפני ומשפיל גם בחייו: הוא קבע פגישות עיוורות עם גברים, צפה בהם משולחן סמוך מחכים לו, ולא ניגש אליהם. או שאמר לאנשים דברים פוגעים מאוד, "בשם הכנות". דמויות ההזדהות שלו באותה תקופה היו נשים חזקות, שדורסות את כולם בדרך לפסגה. הוא אמר שהוא רוצה להיות מפורסם ומוכן לדרוס את כולם בדרך. אותי הוא חווה כחלש, ואמר שאין לו זמן לבזבז על חלשים. הוא דיבר באופן גרנדיוזי על אנשים בכלל ועל פסיכולוגים בפרט, ואמר שאפשר לזרוק אותם כמו מקל של ארטיק ולהחליף כשלא צריכים אותם עוד.
הפירוש המרכזי שלי באותה תקופה היה שהוא צריך לדרוס את החולשה שהוא מוצא בי, כדי לדרוס את הרגשת החולשה שבתוכו, שהתעוררה בעקבות חופשתי וגרמה לו להרגיש חשוף ופגיע. התייחסתי גם לצורך שלו לנקום בי עקב כך, ולהיות סוף סוף בצד החזק, הפוגע והעוזב. הוא הסכים בלעג, שיש היגיון בדבריי, אך העמדה התוקפנית שלו לא השתנתה. במבט לאחור אני סבור, שהפירושים הללו, למרות סבירותם, איבדו מהאפקטיביות שלהם, שכן הם נאמרו ממקום נעלב וחרד. אני סבור, שניסיתי להרחיק מעצמי את תחושת החולשה והפגיעה שחשתי מול התקפותיו, שכן העלבונות שלו ועוצמת הזעם שלו הלכו ונעשו קשים להכלה. הוא בהחלט הצליח להעליב אותי ולעורר בי דחייה גוברת כלפיו, ולאט לאט התחלתי לתעב אותו. הייתי במגע עם ההרגשה הזאת, אך לא ידעתי איך להפיג אותה או להשתמש בה באופן קונסטרוקטיבי. המחשבה שהחופשה שלי, שבעטיה נתתי לו לחכות לי חודש, פגעה בו קשות, ואולי היא זו שעומדת בבסיס התנהגותו התוקפנית בתוך הטיפול ומחוצה לו, לא עזרה לי לגייס אמפתיה כלפיו. הייתי משותק.
יום אחד הגעתי לשירות ופגשתי את המזכירה, והיא הראתה לי במבוכה פתק שקיבלה ממנו, שבו הוא מודיע לה שהחליט להפסיק את הטיפול איתי, והוא מבקש שימצאו לו מטפלת אישה. זה היה מבחינתי שיאה של מה שחוויתי כהתעללות הסדיסטית שלו בי. חשתי פגוע, נעלב, נכשל, חסר אונים ומבויש מול המזכירה. התעורר בי זעם רב כלפיו. הדחף הראשוני היה לוותר עליו, לברך "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". שמישהו אחר יסבול אותו...
בעבר, לנוכח גילויי התוקפנות הקשים שלו, ניסיתי לשמור על עמדה אמפתית, להיות קרוב לחוויה שלו, להתייחס להשתלשלות המאורעות שהובילה לתוקפנותו, לראות בה תגובה לאכזבה מכישלונותיי האמפתיים, ולקוות שעם החזרת הקשר האמפתי תתפוגג גם התוקפנות. אך הגעתי לנקודה שבה לא יכולתי להמשיך עוד. חוויתי את העמדה האמפתית כהתבטלות בלתי נסבלת שמזמינה אותי לכניעה מזוכיסטית משפילה. הבנת המתרחש כסוג של הזדהות השלכתית, שבה אני מופעל להיות האב המאכזב שנוקמים בו, או שאני מופעל להרגיש כמוהו, כפי שחווה את עצמו אל מול דמויות מתעללות בילדותו, נחוותה על ידי כהתעלמות הגנתית ומזויפת ממשהו ממשי מאוד שמתרחש ביחסים בינינו. משהו בי התקומם כנגד מה שחוויתי כהתעללות שלו בי, כנקמנות נטולת אשמה, בושה או חרטה, וסירבתי לקבלה. הרגשתי שאין סיכוי שאוכל לעבוד איתו, בלי להתעמת עם התוקפנות שלו ועם מה שהיא גורמת לי. בהכרה הזו היה משהו משחרר אבל גם מסוכן, שכן ברור היה לי שעליי להיזהר מנקמנות כלפיו.
בצר לי פניתי לעמית להתייעצות. עמיתי סבר גם הוא שבנקודה שבה היינו פחות חשובה הדינמיקה המסובכת שהובילה למשבר, וחשוב יותר להחזיר לי את חופש הפעולה. הוא סיכם את ההתייעצות הקצרה באמירה פשוטה ומאוד לא "פסיכולוגית": "תגיד לו שככה לא מתנהגים". המשפט הפשוט ו"הקומונסנסי" הזה עזר לי להחזיר לעצמי את החופש הפנימי שאבד לי, וגם הנחה אותי לקראת המפגש איתו.
צידה לדרך
באותו יום התקשרתי אליו והצעתי שיבוא לפגישה נוספת. הוא היה צונן וחד משמעי: הוא מוכן לבוא לפגישה רק לבירור החלפת המטפל, אם כך הביורוקרטיה שלנו עובדת. ההתייעצות, שבעזרתה החזרתי לעצמי את החופש הפנימי, שחררה אותי מהצורך לשכנע אותו להישאר, וגם מהמשאלה לזרוק אותו מהטיפול, אבל היה לי חשוב לומר לו כמה דברים.
הוא התחיל את הפגישה בעוינות, ואמר שהוא לא מבין מה הצורך בפגישה הזאת. החלטתו סופית: "אני נתתי לך מספיק התראות, אתה אכזבת אותי, ואני קם והולך. אני לא מוכן למצב הזה. אני אפילו לא יכול לומר שאני מצטער. זהו זה!". או אז פתחתי ב"נאום" שלי: "אכן נתת כמה וכמה התראות, ואני לא יכול לומר שאני מאוד מופתע. זה המשך ישיר למה שדיברנו עליו בפגישות האחרונות, שאנשים בשבילך הם כמו מקל של ארטיק. אתה משתמש וזורק כשזה לא מתאים לך יותר. כנראה היה חשוב לך להעביר אותי חווייתית, איך גם אני יכול להיות מקל של ארטיק עבורך, שאתה יכול לזרוק אותי מתי שאתה רוצה". הוא הנהן בראשו ללא אשמה או מבוכה ואמר שזה נכון.
המשכתי: "אני גם יכול להבין למה מהזווית שלך, ומתוך העולם הפנימי שלך, ומההיסטוריה שלך כילד, הצעד הזה הוא הגיוני. אתה מחפש הורות טובה, שתהיה מותאמת לצרכים המיוחדים שלך. בתור ילד עברת דברים מאוד קשים, רק שאז לא יכולת למחות, וגם לא להחליף את הסביבה לכזו שמותאמת לצרכים שלך. אני חושב ששחזרת איתי בחלקים שונים של הטיפול את החוויה הזאת, רק שהפעם יש לך הכוח למחות ולומר לי: 'בתנאים כאלה אני לא ממשיך, אני צריך משהו ומישהו אחר' ". אלי: "נכון מאוד".
אני: "בהזדמנות זו מתחשק לך גם לנקום ולפגוע בי, ודרכי לפגוע בכל אלה שתסכלו אותך ופגעו בך. אתה עושה את זה עכשיו איתי". אלי: "נכון". עד כאן נשמעתי והייתי אמפתי לצרכיו ולתוקפנותו, שאותה פירשתי כתגובה לכישלון אמפתי מתמשך. מכאן עברתי לעמדה אחרת, שלא מתבוננת על הדברים מהזווית שלו, שלא מנסה להבין אותו, עמדה חיצונית, שיפוטית, מעמתת, שלא מזדהה איתו אלא עם מי שמולו, וכרגע זה אני: "עם כל ההבנה, בכל זאת יש משהו פגום בעמדה הזאת שלך, כשאתה מפעיל אותה על אנשים. משום מה אתה מצפה, שאותם אנשים שאתה משליך עליהם ישתפו איתך פעולה. אתה רוצה שאני אסכים להיות מקל הארטיק שלך? שתשתמש בי, תזרוק ותלך? שאחרי שנה של השקעה משותפת, אני אקבל את הדרך והצורה הזאת? אז אני רוצה לומר לך שאתה חי בטעות, ושעם השקפת העולם הזאת והביטוי ההתנהגותי שלה, לא תגיע לשום מקום. אתה מעלה בדעתך שמישהו או מישהי שפויים בדעתם יסכימו לחיות איתך במין עמדה כזאת? איפה אתה חי?".
עכשיו היינו לפני רגע קריטי: מה יקרה עכשיו? הוא יכול להיעלב עד עמקי נשמתו, להיכנס למגננה, להגביר את מתקפותיו, לקום וללכת. אבל הוא הגיב אחרת: "אני מקשיב לכל מילה. איפה היית כל השנה? למה לא אמרת לי את הדברים האלה? אני אענה לך איפה אני חי, בעולם שבו צריך לשרוד. אני דורך על אנשים, כי זו הדרך היחידה שלי לשרוד. כך אני מתגונן". אני: "נכון, כך אתה שורד, אבל אתה לא חי. אתה כאילו מתקדם מאחד לשני, אבל אתה דורך במקום. את הצרכים האמיתיים שלך אתה לא פוגש".
הטון של אלי השתנה: "זאת השעה הכי משמעותית שהייתה בטיפול הזה. אתה מתמצת בכמה משפטים את דעתך עליי, ומאוד חשוב לי לשמוע את זה, אבל איחרת. נתתי לך צ'אנס ואכזבת. אני רואה שאתה פגוע. טוב לי עם זה, אני נהנה מזה, וזה חשוב לי. למה הייתי צריך לעשות צעד קיצוני כל כך כדי לזעזע אותך? אמרת לי דברים ברורים, חדים ועם עומק רגשי. אני לא יודע אם פציינטים אחרים העבירו אותך קטעים כאלה, אבל אולי תלמד מזה משהו. תדע שאני דווקא מעריך אותך מבחינה מקצועית ואישית, אבל לא כמטפל בשבילי. השעה הזאת היא פיתוי בשבילי להמשיך, אבל אז אני אכעס על עצמי, ולכן החלטתי לעזוב. אני אלך לטיפול אחר, כשיהיה לי זמן, כסף וחשק. בכל זאת לפני שאני הולך, האם תוכל לומר לי עוד דברים? נורא חשוב לי לשמוע, לקבל מין צידה לדרך לטיפול הבא".
פתח לתקווה
חשבתי קצת. בנקודה זו לא הרגשתי כמו מקל של ארטיק. כבר לא הרגשתי כועס, מושפל או מנוצל. מבחינתי חזרתי להיות המטפל שלו, והחלטתי להיענות לבקשתו. מצאתי את עצמי נותן עוד "נאום" חינוכי במקצת, כמו אב לנער מתבגר: "אני אכן חושב, כמו שאמרתי לך לא פעם בעבר, שאתה צריך טיפול אינטנסיבי וממושך יותר מזה שאני יכול להציע לך, אבל לדעתי בכל טיפול יגיע הרגע שיהיה דומה למה שעברנו כאן יחד. אתה תמצא שהמטפל שמולך לא מתאים באופן מלא לצרכים שלך, תתאכזב, תיפגע, תכעס ותרצה לעזוב. אני ממליץ לך לא לעזוב אלא לעבור את החלק הזה בתוך הטיפול. כשאתה עוזב ומוחק את השני, אתה בעצם מוחק משהו בתוכך, ולא לומד. כדי לשמור על חוויות טובות, תצטרך לפגוש גם קושי, כאב, תסכול ואכזבה, ואם תנסה לברוח בכל פעם שעולות תחושות כאלה – בתקווה שעם המטפל הבא זה לא יקרה – אתה תרוץ מדמות לדמות ולא באמת תתמודד עם הדברים".
הוא הקשיב לי בערנות מוחלטת ואז אמר: "בעצם אתה מציע לי להישאר, וזה מאוד מפתה". אני: "אני לא מתכוון לפתות אותך להישאר, אבל אני אכן משוכנע שבכל טיפול תגיע לנקודה כזאת, ולא רק בגלל המוגבלות הבלתי נמנעת של האדם שיהיה מולך, אלא גם כי לדעתי חשוב לך לשחזר בדיוק את הנקודה הזאת". הוא חשב קצת ואז תיאר בעצב את הצורך העצום שלו למצוא מישהו שיהיה איתו ב"ראש אחד", שיבין אותו מיד באופן מדויק ובלתי אמצעי, במעין הבנה מלאה, מוחלטת ואוטומטית.
אמרתי: "אני יכול לשמוע ולהבין את הגעגועים שלך למין מצב שבו אתה כמו עם אימא, בראש אחד, וזה טוב, נעים, וקרוב. כל כך חסר לך מהחוויה הזאת, שאיכשהו נפסקה טרם זמנה, ואתה באבל נוראי על זה". הוא התחיל לבכות ואמר: "זה באמת אבל נוראי, היה לי כל כך טוב עם אימא".
אחרי שנרגע פנה אליי שוב: "אז מה אני עושה עכשיו? הרי אם אני אשאר, בסוף אני אכעס על עצמי, כשתאכזב אותי שוב בעוד חודשיים". אמרתי: "סביר שזה יקרה, ואני רואה עד כמה אתה חושש להתחייב לטיפול. כאילו להסכים להיות בטיפול שגם מאכזב פירושו לוותר על הפנטזיה למצוא שוב את אותו קשר אבוד. אני יכול להבין כמה זה צריך להיות קשה עבורך". אלי: "נכון, אני לא מוכן לוותר יותר, נמאס לי לוותר. אתה בשבילי דמות שדורשת התמודדות". הוא סיים את הפגישה בדבלואציה קלה שלי על ידי השוואתי למטפל גבר שהכיר, שעולה עליי מבחינה רגשית בעשר דרגות. הוא שילם עבור הפגישות שהיה חייב עבורן, וביקש כמה ימים כדי להחליט אם הוא חוזר או מסיים. אחרי כמה ימים הודיע לי שברצונו להמשיך. בפגישה הבאה אמר, שהפגישה האחרונה הייתה מרעננת עבורו ונתנה פתח לתקווה. הטיפול נמשך עוד כמה חודשים לא פשוטים, והסתיים עקב עזיבתו של אלי לעיר אחרת.
פירושים כביטוי לעמדתו הסובייקטיבית של המטפל
בטיפול זה, תהליך הרסני שעמד להותיר את אלי עם ניצחון פירוס נקמני – שאינו אלא עוד הפסד – ואותי עם חוויית כישלון וערעור, נעצר ואף הוביל למפגש מיטיב. אצל אלי התפוגגה התוקפנות והתעוררה תקווה שאבדה קודם לכן. אני שרדתי את ההתקפה וחזרתי לעמדה של מטפל נוכח.
התהליך ההרסני הגיע לשיאו בהודעת הסיום המוחקת והמעליבה למזכירה, כשמתוך עלבון וכעס כמעט הסכמתי לסיום הזה. הוא החל קודם לכן, סביב חופשתי, שבאה אחרי ההסכמה להמשיך לטפל בו. ניסיונותיי להתמודד עם מה שעובר עלינו בעזרת פרשנויות שחשבתי שיש בהן אמפתיה לזעמו התגלו ככשל אמפתי. אלי לא יכול היה לקבל את ה"אמפתיה" לזעמו, והזעם לא התפוגג, להפך.
מדוע בעצם? האם הפירושים היו שגויים בתוכנם או בתזמונם? האם לא נוסחו כיאות? אולי הייתה זו התנגדות? או תגובה תרפויטית שלילית? אולי מדובר בבחור עם עצמי פגוע מדי? או שהרסנותו הבסיסית חיפשה תירוץ לבוא לידי ביטוי? אני סבור שהתשובה לכך שונה: הפירושים שהצעתי לו בשבועות שלפני דרישתו להחליף מטפל נראים "בסדר", לכאורה הבנתי אותו, אך בעצם הם ניתנו במידה רבה כדי להרחיק מעצמי את תחושת החולשה והפגיעה שחשתי לנוכח התקפותיו ועלבונותיו. הפירושים שלי היו חיפוש אחר ניסוח שיגרום לו להפסיק להתקיף אותי ולחזור לקבל אותי כמטפל בשבילו.
המשאלה שהוא יקבל את הפירושים או יפיק מהם תועלת היו ניסיון לחוץ להרחיק ממני את האש, ולהעביר את המוקד ממני אליו. לפיכך, הם לא שיקפו אמפתיה אמיתית כמו זו שזקוק לה ילד פגוע או משתולל, אלא אמפתיה מזויפת שהורה מפוחד, מאוים, מתוסכל או זועם מציע לילדו, בניסיון להסתיר את רגשותיו, ומתוך תקווה להיחלץ מתחושת חוסר האונים שבה הוא נמצא. זהו מצב שלעתים משקף את הרגשתו של הורה שבעצם חש את הילד כמי שמתעלל בו. המסר שמוחזר אל הילד דרך פירוש כזה – לאו דווקא בגלל התוכן אלא בגלל הטון שבו נאמרים הדברים – הוא שהוא ילד רע ומפחיד, הנתון בידיו של הורה פגוע וחסר אונים שעלול להתפרץ. ניסיון ה"תיקון" דרך פירושים כאלה הופך לרה-טראומטיזציה.
מטופל כמו אלי לא יתחיל להקשיב לפירושים, לא כל שכן לקבלם, אלא אם ירגיש את המטפל כדמות ששורדת את מתקפותיו, יהיו סיבותיהן אשר יהיו. ואילו אני, בשעות שתיארתי עד שהודיע על עזיבה, לא הייתי דמות כזאת, גם אם ניסיתי להתחזות לדמות כזאת באמצעות פירושים לכאורה אמפתיים. סביר להניח שאמפתיה הנובעת מעמדה כזאת תורגש כחולשה שעלולה דוקא לגרות וללבות תוקפנות, והקשר יקבל אופי סדומזוכסיטי שיוביל למבוי סתום או ל-acting out.
הכוונה המקורית של כותרת המאמר היא שהאמפתיה נעשית בלתי נסבלת עבור המטפל, אבל במבט לאחור אני חושב שאלי ביקש להפסיק את הטיפול כי האמפתיה שלי נעשתה בלתי נסבלת גם עבורו. אילו ניסיתי להעמיק עוד בהבנת הסובייקטיביות שלו, הייתי מותיר אותו מבוהל, ואולי גם אשם, עם הניצחון המדומה שלו כמי ששוב הרס יחסים. זה בוודאי לא הפידבק הגברי שאותו הוא ביקש למין הפגישה הראשונה. אין זו הדמות ההורית שילד תוקפני מחפש.
רק אחרי שעברתי שינוי והתמודדתי בכנות עם ההעברה הנגדית בעזרתו של העמית שהתייעצתי איתו, התעשתתי. כשיכולתי לזהות את מורכבות רגשותיי, על האימה והשנאה שהייתה בהם כלפיו, כשבתוכי סירבתי להימחק ולהיזרק כמקל של ארטיק, כשוויתרתי על הפיתוי להיפטר ממנו או לנקום בו, כשהשתחררתי מהחובה להיות אמפתי לתוקפנותו ובחרתי להתעמת איתו בלי לוותר על עמדה של אחריות אתית כלפיו, יכולתי באמת לעמוד מולו. יכולתי לאפשר לו לחוש את השינוי שעברתי, שהיה תנאי לכך שיוכל להרגיש ביטחון, או לפחות לחוש תקווה שיוכל לסמוך עליי בעתיד.
הישרדות לנוכח תוקפנות
מה עזר לי להתעשת? ראשית, תגובתו המוחקת של אלי, שזעזעה אותי והובילה לתחושה ברורה וצלולה שכל גילוי אמפתיה יהיה מזויף או מזוכיסטי. אלי כאילו כפה עליי לראות נכוחה שנדרש לו דבר מה אחר. זה היה צעד "אנטי-חברתי", שרק במבט לאחור אני יכול להתבונן בו ברוח תפיסתו של ויניקוט על הנטייה האנטי-חברתית כמשקפת תקווה (ויניקוט, 1995 [1968]), ועל הדינמיקה המובילה לניסיון להרוס את האובייקט (ויניקוט, 1995 [1968]א), שהישרדותו מאפשרת את השימוש בו, אך לא שימוש כמקל של ארטיק, אלא כדמות נוכחת להישען עליה.
עזרה לי כמובן ההתייעצות בפשטותה ובהבחנה בין עיקר לטפל שהיא סייעה לי לעשות. אפשר לדון בסיבות התיאורטיות לתוקפנות שהתעוררה, אבל לא זה מה שהיה חשוב באותו רגע בטיפול. נתמכתי מאוד על ידי עמדת היועץ, שלפיה יהיו הסיבות לתוקפנות אשר יהיו, הבעיה הקלינית הייתה הקושי שלי עם ההעברה הנגדית לנוכח גילויי התוקפנות. עזרה לי ההכרה שכדי שאצליח להחזיר לעצמי את כושר המחשבה והפעולה, עליי לוותר באופן זמני על העמדה האמפתית ולדאוג לעצמי בתוך הקשר. גם ההכוונה ה"קומונסנסית" חסרת התחכום הפסיכולוגי, "תגיד לו שככה לא מתנהגים", התאימה לי ולו והוכיחה את עצמה (אחרי שמנסים את כל ההבנות המתוחכמות, כדאי לפנות לשכל הישר...).
גורם נוסף שחייב ללוות את הבנת ההעברה הנגדית, ונמנעתי מלתאר אותו במהלך ההילכדות שלי בסיטואציה התוקפנית, הוא החלק שאני מביא איתי לסיטואציה: הקושי שלי במפגש עם תוקפנות, ההזדהויות שלי עם דמויות במצוקה, שקצרה ידי מלהושיען, ועם דמויות מופנמות מאשימות, הקשורות להיסטוריה הפרטית שלי שהופכת אותי פגיע להילכד בסיטואציות כאלה. תהליך ההיכרות שלי עם החלקים האלה בתוכי ועם הצורך שלי להתקומם ולהשתחרר בשלב כלשהו הוא ארוך שנים. לפיכך, למפגש עם אלי הייתה משמעות אישית עמוקה מבחינתי, שלא אכנס אליה במאמר זה, אבל איני יכול שלא להזכיר אותה, שכן עלינו תמיד להיות ערים לתובנה ההתייחסותית שההעברה הנגדית מעצבת את ההעברה ולא רק להפך.
מקומה של התיאוריה
המשענת התיאורטית שמצאתי באותה תקופה הייתה של פסיכולוגיית העצמי, ואולי נכון יותר לומר האופן שבו הבנתי את פסיכולוגיית העצמי. אני מציין זאת כיון שעמדתו של קוהוט בנוגע להכרח או לתועלת שבעימות במצבים מסוימים מורכבת יותר מזו שהבנתי אז (קוהוט, 1984, עמ' 136).
פרסטון (2005) כותבת שבעקבות המשפט הידוע של ישו בברית החדשה: "ותדעו את האמת והאמת תשחרר אתכם", היא גדלה לחשוב שגילוי התיאוריה הנכונה, או הפירוש הנכון, משחרר אותנו. אבל עכשיו היא מבינה זאת אחרת: אדם יכול לזהות משהו כאמת, כאשר הוא משחרר אותו, כלומר כשהזיהוי מוביל לתחושה פנימית של היפתחות, של יציאה לחופש. תיאוריה טובה או לא טובה (נקודה שיכולה להשתנות מטיפול לטיפול) נמדדת בזמן מסוים לפי האופן שבו היא מתפקדת עבורנו כסביבה מחזיקה (בשפתו של ויניקוט) או כשהיא מספקת עבורנו חוויה של זולתעצמי (בשפתו של קוהוט).
האם פסיכולוגיית העצמי כפי שהבנתי אותה אז עזרה לי להבין ולהתמודד עם תוקפנותו של אלי באותם ימים? האם הייתה עבורי חוויית זולת עצמי מחזיקה? היא בהחלט עזרה לי להבין את התעוררות הזעם הנרקיסיסטי של אלי לאורך חייו ובטיפול. את ההסברים של אלי בנוגע לסיבות לתוקפנותו אפשר לתאר כעולים בקנה אחד עם התפיסה הקוהוטיאנית: הוא אינו תוקף מתוך הרסנות בסיסית שקיימת בתוכו אלא כדי לשרוד. הוא מגיב לאי-היכולת שלי להגיב אליו כפי שלדעתו הוא זקוק באופן נואש. בהתקפותיו הוא מנסה לגרום לי להגיב לצרכיו ולהיות רגיש לכוויותיו, וכשאני מאכזב מדי הוא חייב לנקום ולהעביר את הפגיעה אליי, כסוג של הישרדות לעצמי הפגיע שלו המצוי בסכנה.
אלי לא הכחיש את תוקפנותו וגם לא את הנאתו ממנה. הוא גם לא גילה אשמה או חרטה, שכן התיאוריה שלו בנוגע להתעוררות זעמו לא סיפקה לו רק הבנה אלא גם הצדקה ולגיטימציה לבטא את התוקפנות בפועל (דבר שפסיכולוגיית העצמי איננה טוענת, אך לא מדגישה זאת מספיק לטעמי), וכן רשות להתעלם ממני כסובייקט, שהרי בטיפול אני זולתעצמי.
מה הבנתי שפסיכולוגיית העצמי מציעה לי? הבנתי שעל המטפל לפגוש את התוקפנות של המטופל המתעוררת עקב כשל אמפתי לא בעימות מבחוץ, אלא בראייה מבפנים, המתחקה אחר ההשתלשלות שהובילה לתוקפנות מזווית הראייה של המטופל.
אדלר (1989), בביקורתו על פסיכולוגיית העצמי, טוען שתיאוריה שמדגישה את הטבע המשני של הזעם נוטה להתייחס לזעם כאל תופעה בעלת חשיבות משנית. הוא מצביע על כך שפסיכולוגיית העצמי, אשר נוצרה כדי להתבונן על הדברים מתוך הפרספקטיבה של המטופל, עלולה להתעלם מהפרספקטיבה של המטפל, ולהחטיא את כאבו, את ייאושו, ואת בדידותו.
מיטשל (1993, עמ' 207) כותב: "אלה שנוטים לצייר את התוקפנות לא כספונטנית אלא כתגובה להתגרות, לא כבלתי נמנעת אלא כבלתי הכרחית, ולא כמרכזית אלא כשולית להתפתחות ולהבניה של העצמי, מתוך רצונם להיפרד מפרויד בשאלת מקורותיה של התוקפנות, לא התמודדו באופן משביע רצון עם השלכותיה של התוקפנות ועם תוצאותיה".
במובן זה פסיכולוגיית העצמי לא עזרה לי, ולמשך זמן מסוים אף העמיקה את הקושי שלי בהתמודדות עם הזעם שהתעורר ועם ההעברה הנגדית שנעשתה קשה להכלה, עם האמפתיה שהלכה ונעשתה בלתי נסבלת עבורי. בכך שהיא כיוונה אותי לבחון את הכשלים האמפתיים שלי, ולעקוב אחר התעוררות והשתלשלות התוקפנות, פסיכולוגיית העצמי נחוותה כסוג של מדריך פנימי ביקורתי, יחד עם המטופל המאוכזב והמאשים ועם החלקים הקשים בסופר-אגו שלי ובהיסטוריה שלי אל מול דמויות דורשות ומאשימות. היא לא עזרה לי להחזיק בעת ובעונה אחת את האמפתיה למטופל ואת האמפתיה לעצמי כמי שמותקף בחריפות שכזאת, והיא לא סיפקה לי את הגב התיאורטי והרגשי שמאמריו של ויניקוט מספקים לי היום על שנאה בהעברה הנגדית, ועל חשיבות ההישרדות כדי שיוכל להיות שימוש באובייקט.
נלכדתי בתוך העברה נגדית, ונזקקתי למה שסימינגטון מכנה "אקט החופש של המטפל" (סימינגטון, 1983), שישחרר אותו מהלאסו של המטופל. אבל באופן פרדוקסלי, אני סבור שהדרך לחזור להיות זולתעצמי עברה דרך הכרה בקריטיות של היותי סובייקט, בהכרח לדאוג לעצמי. אם להשתמש במטפורה אחרת שחביבה עליי, של בולאס (1987), אזי תהליך טיפולי מעודד יסודות רגרסיביים גם במטפל, ואם הוא מוכן לקבל על עצמו דרגות של מחלה הנובעות משהייה בסביבתו של המטופל, לעתים יהיה עליו לטפל קודם במחלה של עצמו כדי לקדם את הריפוי של המטופל.
ברבות השנים, אחרי היכרות מעמיקה עם כתביו של ויניקוט, ואחרי עבודה ממושכת עם מתבגרים והוריהם, אני חושב על העוגן התיאורטי שיכולתי למצוא בדבריו של ויניקוט (1995 [1968]א) על הורות למתבגרים, שמפגש עם התוקפנות הוא חלק מהותי מהגדילה שלהם: הוא כותב שהמתבגר זקוק לכך שלתוקפנותו תינתן ממשות על ידי פעולה של עימות, שהעימות חייב להיות אישי, שנדרשים מולו מבוגרים שיהיו בעלי חיים ובעלי חיוּת, ושהעימות הוא מין הכלה, שאין בה השבת מידה כנגד מידה ואין בה נקמנות.
הפגישה שתיארתי עם אלי חרותה בתוכי כדוגמה חיה לאפשרות לחוות עימות כאקט של חופש, ששחרר גם אותי וגם את אלי מהמלכודת של תוקפנות כלפי אמפתיה המורגשת כמזויפת. היה זה עימות שסימן את החלמתי וחילץ אותנו מקשר שנעשה סדומזוכיסטי, ובסופו של דבר היה אקט אמפתי, או לפחות כזה שהשיב אותי לעמדה אמפתית אותנטית יותר. על השיעור הזה אני מכיר תודה לאלי עד עצם היום הזה.
מקורות
בולאס, כ' (2000). צלו של האובייקט. תל אביב: דביר (נדפס לראשונה בשנת 1987).
קוהוט, ה' (1984) "כיצד מרפאת האנליזה". הוצאת ספרים עם עובד, תל אביב.
ויניקוט, ד"ו (1995 [1968]א). "מושגים בני זמננו על התפתחות המתבגר והשלכותיה על החינוך הגבוה", פרק 11 בתוך: משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד"ו (1995 [1968]). "עבריינות כסימן לתקווה" בתוך: הכל מתחיל בבית, עמ' 76-84.
ויניקוט, ד"ו (2009 [1947]). "שנאה בהעברה נגדית", בתוך: עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 65-75.
ויניקוט, ד"ו (2009 [1956]). "הנטייה האנטי חברתית", בתוך: עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 156-167.
מיטשל, ס' (1993). "תקווה ופחד בפסיכואנליזה". תולעת ספרים, תל אביב.
Adler, G. (1989) The Use and Limitations of Kohut's Self Psychology in The Treatment of Borderline Patients. Journal of American Psychoanalytic Association, 37.
Preston L. (2005) Two Interwoven Miracles: The Relational Dimension of Focusing Oriented Psychotherapy. Focusing Institute, www.focusing.org/fot/fot_articles.html.
Symington, N. (1983) The analyst's act of freedom as agent of therapeutic change. International review of psychoanalysis 71:783-792.
