נורמופתיה
מאת יואל בלום
"מי זה בוב דילן? אני בוב דילן רק כשאני צריך להיות בוב דילן. רוב הזמן אני פשוט עסוק בלהיות מי שאני"
(בוב דילן, 1986)
קורבן של נורמופתיה
בסרט הדני הנפלא ועוכר השלווה "ניצוד" (דנמרק 2012, במאי: תומאס וינטנברג), מתוארת עיירה דנית קטנה שבה כולם מכירים ואוהבים אחד את השני ומתייחסים זה לזה בנחמדות. על רקע זה נבנית עלילת הסרט שבמהלכה ילדה בת 5 מתלוננת, כמובן מבלי להיות מודעת להשלכות, כי הגנן בגן הילדים שלה הראה לה את איבר מינו. המהתלה האבסורדית נתפשת כאמת בעיני הוריה, ואפילו לאחר שהילדה מכחישה כל מה שאמרה ומתוודה שהייתה זו בדיחה, הם מחליטים בכל זאת שדבריה הם אמת לאמיתה. הם הופכים את הגנן לניצוד – ניצוד כמו צבי חף מפשע. השמועה מתפשטת בעיירה הקטנה כאש בשדה קוצים ומכניסה את התושבים להיסטריה. גיבור הסרט, לוקאס בן ה-40, מנסה עדיין לשקם את חייו לאחר גירושים כואבים, כאשר כאמור הוא מואשם בהטרדה מינית של ילדה קטנה. כך הוא נותר לבדו להילחם על חפותו, על משפחתו ועל כבודו. בתחילה הוא מפוטר מעבודתו ובהדרגה הוא מושלך מהחברה עד לשלב שבו יציאה החוצה, או אפילו הישארות בבית, מסכנת את חייו. לאורך הסרט כולו, הקהל יודע כי הגיבור חף מפשע.
אחת הסצנות מתרחשת בכנסיה בערב חג המולד כאשר מדברים על סליחה ומחילה לחוטאים, אבל מנדים את לוקאס בשל חטאו המדומיין. הסרט מראה את הפורקן של אנשי העיירה כאשר תחת מסווה של כוונות וערכים נעלים, פועל סאדיזם נורמופתי שמוצא מטרה נוחה לציד מכשפות. כעת מתגלה שמתחת לפסאדה של נחמדות ואהבה, מבעבעים בעיירה שנאה, רוע ואלימות מוכחשת. ההתנהגות העדרית של אנשי העיירה באה כביכול לשמור על הסדר הנורמלי. כולם מתנהגים "בסדר", עוקבים אחר הכללים ומצייתים לנורמות באופן עיוור ולאף אחד אין אומץ להפעיל שיקול דעת ושכל ישר או לפקפק באמיתות השמועה. זוהי נורמופתיה קולקטיבית.
מהי נורמופתיה?
"נורמופתיה" הוא הכינוי שהעניק הפסיכואנליטיקאי הבריטי כריסטופר בולאס (1987) לאנשים שהעיגון שלהם במציאות החיצונית, בנורמות החברתיות ובקונפורמיות הוא כה מוחלט, עד כי איבדו כל קשר אל פנימיותם. הם למדו לוותר על תשוקות, יצרים ומאוויים פנימיים, וכל שנותר הוא רק מה שיש לו ייצוג ויישום בעולם החיצוני. כלומר, יש כאן מחיקה של היסוד הסובייקטיבי באישיות. בולאס מתאר את התופעה במילים הבאות:
לדעתי, אנו עדים להופעת דגש חדש בחולי אישי או לחילופין, להבנת יסוד באישיות שהיה קיים מאז ומתמיד. היסוד הזה הוא דחף מיוחד לנורמליות, המאופיין בהקהיה ולבסוף בחיסול הסובייקטיביות לטובת עצמי הנתפס כאובייקט חומרי בין שאר המוצרים שנוצרו על ידי האדם בעולם האובייקטים.
במונח "יסוד סובייקטיבי" הכוונה היא למשחק הפנימי של רגשות ורעיונות המעניק אישור לדמיונות הפרטיים שלנו, ליצירתיות בעבודתנו ומספק משאבים ליחסים הבין-אישיים שלנו. בולאס מצטט את טענתו של ויניקוט שבני אדם מסוימים חיסלו את היסוד היצירתי על ידי פיתוח מנטליות חלופית, כזו החותרת לאובייקטיביות. ויניקוט (1960) תיאר את העצמי הכוזב כחיקוי כמעט מושלם של נורמליות שמכסה למעשה על ריקנות, כמעט פסיכוטית. אנשים אלה יכולים להיראות נורמליים בהתנהגותם ואף במחשבותיהם, אך הנוקשות הסטריאוטיפית וההיצמדות הכפייתית לנורמליות מסגירה כי חסר להם אותו ממד של משחק במרחב הביניים המאפשר גמישות.
ניתן לאפיין את האדם הנורמוטי בין השאר כיציב מדי, בטוח, נינוח ופתוח מבחינה חברתית, אך כמי שאינו מגלה כל עניין בחיים הסובייקטיביים ונוטה לחשוב רק על החפציות של החפצים ושל אנשים, על ממשותם החומרית או על "נתונים" הקשורים לתופעות חומריות. האדם הנורמוטי מעוניין בעובדות, אך אין בו תשוקה לנתונים עובדתיים כדי לעודד יצירתיות של קבוצה מסוימת (כמו בקהילה המדעית, למשל). העובדות נאספות ונאגרות משום שפעילות זו משרה ביטחון. בני אדם הסובלים מהפרעה נורמוטית מצליחים לשכך חלקים שונים של עולמם הפנימי בתוך אובייקטים חומריים, ואפילו כשהם עושים בהם שימוש ואוספים אותם בתוך מרחב מוכר, הם אינם משרתים כל מטרה סמלית. אדם כזה חי בתוך עולם של שפע חסר משמעות. כאמור, האדם הנורמוטי חי לפי הקונבנציות של החברה ללא כל ניסיון לחשוב או לערער עליהן (אפרופו הסרט "ניצוד"). הנטיות הנורמופתיות מתבטאות באימוץ יתר של מוסכמות חברתיות ובהסתגלות יתר לקבוצה החברתית אשר עמה מזדהה האדם. זו נורמליות שמתנגדת באופן פתולוגי למתן משמעות למציאות הנפשית ועל כן היא ביטוי לדחף המוות. בהקשר זה אני נזכר באמירתו של ויניקוט: "אכן דלים אנו אם איננו אלא שפויים".
בנורמופתיה נעדרים ביטויים של מקוריות ויצירתיות, הן בפעילותו של האדם והן בדמיונו. כדי לחוות ולתת ביטוי למשאלות ולצרכים אישיים, נדרשת יכולת לדמיין ולחלום בהקיץ. בצורתה הקיצונית, נורמופתיה היא אי-יכולת לפתח דמיונות אישיים, ותחת זאת האדם נצמד למוסכמות ולערכים חברתיים. בצורתה הקיצונית, האדם מסתגל ביותר מבחינה חברתית ומזדהה ללא ביקורת עם ערכים ממוסדים, שלעולם אינם מוטלים בספק, ואשר הופכים לחלק מובן מאליו מהזהות של הפרט. גם בדמיון וגם במציאות, מתמיד האדם בשמירה על הקלישאות של הקבוצה החברתית שעמה הוא מזדהה, כולל קלישאות של המעמד הסוציו-אקונומי, או עם תפקידים מיניים, מגדריים או מקצועיים. אין ביטוי לפנטזיות אישיות, חלומות ומשאלות. ביטויים של צרכים אישיים הם נדירים. היחס של האדם כלפי עצמו וכלפי אחרים בדרך כלל נוקשה, ובעל אופי קונבנציונלי ביותר (ויינריב ורוסל, 2002).
היומרה הגדולה ביותר של האדם הנורמוטי היא התפיסה שהתנהגותו היא הנורמלית. לאדם הנורמוטי לרוב אין מצבי רוח והוא עושה רושם של אדם יציב או בריא במיוחד. אם בכורח הנסיבות הוא נקלע למצב מורכב שבו היסוד הסובייקטיבי מחויב המציאות (למשל במריבה משפחתית, בדיון על סרט או כאשר הוא שומע על אירועים טרגיים) הוא מבטא חסר בעולמו הסובייקטיבי. הוא עלול לדבר על תופעה כעל אובייקט בזכות עצמו הכפוף לחוקים ידועים ועל כן גם מובן. בולאס מדגים זאת כאשר הוא כותב כי אדם כזה עשוי לומר בזמן מריבה: "אתם סתם מתנהגים בחוסר היגיון", ועל המלט (נסיך דנמרק) יאמר "בחור מסכן", ובדרך כלל ישמור על שתיקה מתוך יראת כבוד. למשל מאמנת אישית שאחד מלקוחותיה משתף אותה במותה של אמו הקשישה, עשויה לומר: "היא הייתה קשישה מאוד, אתה יודע, וכולנו נמות פעם!". אדם כזה אינו יודע כלל מהי המשמעות של דיבור בגילוי לב על עצמו, על אישיותו ועל רגשותיו. האדם הנורמוטי נמלט מפני חיי החלום, מפני מצבי נפש סובייקטיביים, חיים בדמיון ומשחק תוקפני מבודל מול הזולת. הוא מעדיף סילוק של חיי הנפש על פני פיתוח מילולי המחייב תהליכים סמליים ותקשורת אמתית.
בני משפחה נורמוטיים מעוניינים להיחשב בעיני בני המשפחה האחרים לאובייקטים יציבים וידידותיים הדומים במעמדם לאובייקטים החומריים שהם מעריכים. העצמי נתפס כאובייקט חומרי, כפי שמדמיינים אובייקט מצוי. הערכת העצמי תלויה אך ורק בתפקוד החיצוני של העצמי, במידה שהוא תואם את הנורמה: הטיפול של האדם בעצמי כאובייקט דומה לעבודתה של מחלקת בקרה המפקחת על האיכות התפקודית של המוצר. אדם כזה רומז שהנפש עצמה, ובעיקר הלא-מודע, היא תופעה ארכאית שיש לנטוש אותה למען הקדמה האנושית. הוא מרגיש בטוח בקבוצות חברתיות המאפשרות אינטימיות, לכאורה כחלופה להתוודעות אל אדם אחד מסוים.
בהקשר זה, ניתן לומר כי אנשים שמתאפיינים בפתולוגיה נורמוטית עלולים גם לאמץ עמדה והתנהגות התואמת את המונח: Tall Poppy Syndrome. מונח זה מתאר תופעה חברתית שבה אנשים שניחנים באיכות מקורית ואותנטית המבדילה אותם מקבוצת השווים, נתונים למתקפה ולביקורת או שישנה התעלמות מיכולותיהם, וצמצום וזילות שלהן. האדם הנורמוטי יחוש דחף להוריד אדם מסוג זה לדרגתו שלו, באמצעות השפלתו או בדרכים מעודנות יותר כגון: עמדה שמבטאת פיחות של כישרונותיו או איכויותיו או רדוקציה שלהם. כל זאת מתוך מטרה לבטל את ההבדל ביניהם שהוא בלתי נסבל ואינו ניתן להכלה ולעיכול מצד האדם הנורמוטי. אדם כזה, בעל יסוד סובייקטיבי עשיר ופורה עלול להוות, מעצם קיומו, איום חמור על אישיותו של האדם הנורמוטי.
באופן דומה, לאדם הנורמופט יהיה דחף חזק לתקן "אנשים רעים" כאשר הצורך להרגיש נורמלי יאוים על ידי חרדות חזקות. התשוקה תהיה לבטל שונות או הבדל עקב הפחד מנפרדות, אובדן או אי שפיות ובשל כך תתעורר חרדה חזקה ומשאלה להרגיש שוב ביטחון. לשם כך תיבחר האופציה של ביטוי לעג או בוז, שיפוטיות והענשה של אדם אחר שחי את חייו באופן שונה. כל מה שלא ייחשב כחלק מהקאנון ה"נורמלי" יזכה לגינוי. למשל, אישה נורמוטית שמרגישה מאוימת בגלל פחד מאובדן, קנאה, חמדנות, רגשות מיניים בלתי רצויים או זיכרונות בלתי נעימים, תשפוט בחומרה אישה אחרת שלובשת בגדים חושפניים או לחילופין תדמיין שהאישה האחרת היא בהכרח קורבן של גבר מסוים שמשפיל אותה.
בהמשך לנאמר על החוויה הבלתי נסבלת של ההכרה בנפרדות, כותבת ג'ויס מקדוגל (1989) כי חוויות ההיפרדות וההכרה בהבדלים קיומיים הם הקטבים שסביבם נבנות תחושת העצמי ותחושת הזהות האישית. כל אימת שהיפרדות ושונות אינן נחוות כרווחים נפשיים המעשירים את החיים היצריים ומעניקים להם משמעות, הן הופכות למעוררות פחד ומאיימות להפחית את הדימוי העצמי או לרוקן את האדם ממה שהוא תופס כחיוני להישרדותו הנפשית, כלומר אשליה של אחדות מתוך התמזגות עם דימוי האם הארכאית מתקופת הינקות.
הנורמוטיות קשורה גם למושג אלקסיתימיה. אלקסיתימיה היא הפרעה ביכולת לסימבוליזציה ואי-יכולת יחסית לזהות, לחוות ולבטא וריאציות של רגשות ומצבים רגשיים באופן מתאים ומובחן. אלקסיתימיה גלויה מאופיינת בקושי משמעותי להבחין בין תחושות ורגשות שונים (למשל בין הצקה, כעס, צער, רעב או קור), ולכנות אותם בשם. במקום זאת, רגשות ומצבים רגשיים יכולים להתבטא בפעולות או בתחושה גופנית. אלקסיתימיה היא מושג משיק לנורמופתיה (כמו גם לנסיגה בשירות האגו). בנורמופתיה טווח הביטוי הרגשי מצומצם באופן קיצוני וחמור, בראש ובראשונה בשל מערכת יחסים נוקשה וסטריאוטיפית שאִתה האדם מזדהה. באופן טבעי, נטיות אלקסיתימיות יכולות להופיע יחד עם נטיות נורמופתיות, כשמתעורר קושי לבטא רגשות ומצבים רגשיים, אפילו בתוך מגבלות המותר במסגרת הערכים שאִתם האדם מזדהה.
לא יהיה נכון לומר שהאדם הנורמוטי אינו מסוגל להתאהב או ליצור מערכת יחסים, אך הוא נמשך לבני אדם הדומים לו. כמו כן, הואיל ואהבה עשויה להיות קרובה להתמכרות, הוא עשוי להיות מאוהב במישהו מבלי להידרש לסובייקטיביות שלו. תוהה בולאס: האם הרגש שלו מדולדל? ועונה: לא במובן של חוסר רגש. ייתכן שהוא ניחן בחוש הומור, מסוגל ליהנות מצחוק משחרר ואוהב, להתבדר, אך במקום לחוות צער הוא נעשה איטי יותר. פעילות היא איכות חיים בשבילו ולכן דיכאונות ומצבי חרדה אינם מופיעים אצלו בצורה מפותחת, הם רק גורמים לו להאט את רדיפתו "חסרת הדופי" אחר האושר. הבילויים שלו חסרים את יסוד המשחק והוא מתמסר להם באותה קנאות כמו לכל משימה אחרת. מפתיע שאדם כזה מסוגל להגיע למצב של חלום בהקיץ.
התמוטטות נורמוטית
כאמור, האדם הנורמוטי מוחק את אישיותו למען הגשמת הציפיות החברתיות ממנו. רוב בני האדם מתנסים בנורמופטיות במידת מה בזמנים ובנסיבות שונות של חייהם, בעיקר כאשר הם משתדלים להתאים את עצמם לסיטואציה חברתית חדשה או כאשר הם מנסים "להחביא" התנהגויות שהם מאמינים שיזכו לגינוי מצד אחרים. ואולם, אם נבחן נורמופתיה מוגזמת וקיצונית, הרי שלעניות דעתי עלולה זו להביא לקריסת נפשו של האדם הנורמוטי בשל הלחץ המבעבע לקונפורמיות. השלכה אפשרית של תהליך כזה עלולה להתבטא אף בהתנהגות מסוכנת או אלימה. לאדם הנורמופט ישנו צורך להיתפס כקדוש. כולם צריכים לאהוב אותו, וזו אכן עבודה קשה. השילוב בין חזות נעימה ועדינה לבין ניסיון ליצירת אטמוספרה של אשמה בקרב האחר עלול להיות מצמרר. הנורמופט לרוב יחייך בהיותו זועם מבפנים ובעולמו הפנימי ישררו פנטזיות רצחניות בלתי-מודעות, שפעמים רבות יוסוו תחת מעטה של "כוונות טובות". למשל, דחפים סאדיסטיים שימומשו באמצעות אימוץ אידאולוגיות "נעלות" או פסאודו-רוחניות.
אדם זה כאמור, אינו חסר ערכים או דעות, אך נראה כאילו ירש גם את אלה וגם את אלה ממקור כלשהו מחוץ לעצמו. הוא השקיע רק מעט מחשבה או דחף סובייקטיבי בעבודת הנפש שלו. הואיל והוריו של האדם הנורמוטי לא היו ערים די הצורך למציאות הפנימית שלו, הם לא אפשרו ביטוי יצירתי של גרעין העצמי שלו. נכון לומר שהם גילו רגישות להתפתחות העצמי המזויף של הילד בכך שהגיבו בשבחים ובתגמולים חומריים להסתגלות שלו לנורמות המקובלות. על מנת להרגיש נורמלי, אדם כזה מאמץ קוד התנהגות, יותר מאשר יוצר או מפתח אותו, ולדידו, כולם צריכים להישמע לקוד זה.
ייתכן גם שהפרעות פסיכוסומטיות מסוימות או הפרעות אכילה הן צורות של התמוטטות נורמוטית. במקרים אלה האדם מנסה לחמוק מהתבוננות פנימה אל המקורות הסובייקטיביים של מצוקתו, ומעדיף את הסימפטומים של התמוטטות גופנית מוחשית כגון כאב, ליקוי בתפקוד של חלק מגופו או התעסקות בקליטת מזון ופיקוח על צורת הגוף. בספרה "תיאטרוני הגוף" כותבת מקדוגל (1989) כי כאשר אדם מפחד מהיפרדות ומשונות משום שהוא רואה בהם איום על תחושת העצמי שלו, ומרגיש שהוא אנוס להיאבק בחלוקה הבסיסית היוצרת את "האינדיבידואל", תהיה התוצאה מגוון של "פתרונות" אפשריים: סקסואליזציה של הקונפליקט; בניית דפוסי אישיות נרקסיסטיים או גבוליים; פתרונות של התמכרות, כמו תלות בסמים או בתרופות, אלכוהוליזם או בולימיה; או פיצול עמוק בין הנפש לבין הגוף. כך גם ניתן להבין את נטייתם של חולים פסיכוסומטיים שנחשפו לטראומות מתמשכות בגיל הרך (כלומר לגירויים חיצוניים בעלי עוצמה גדולה כל כך עד שפרצו את הקליפה המגוננת), לייחס את מחלותיהם לנסיבות חיצוניות, משום שמצבים רגשיים פרימיטיביים לא עברו אצלם פיתוח נפשי, סמלי או מילולי. כישלון בתהליך היסודי של גיבוש האינדיבידואל יפחית באורח בלתי נמנע את הכושר של הפעוט להכליל ולהכיר בכך שתחת בעלותו האישית נמצאים לא רק גופו והאזורים הארוגניים שלו אלא גם נפשו, כלומר מחשבותיו ורגשותיו. כאשר חוסר עיבוד של מתח נפשי או פורקן בלתי מספק שלו באמצעות עבודה או פעילות הנפש, מצטרפים לחוסר יכולת של מטופל לטפל בעצמו, הוא פשוט מתעלם מסימני הסבל של גופו ואינו קשוב לאותות המצוקה של נפשו. במקרים כאלה הפיצול הנוצר בין הנפש לבין הגוף עלול להיות בעל תוצאות חמורות.
הואיל והאדם הנורמוטי אינו מוכר לזולת באופן אינטימי ואינו זוכה לשיקוף מצדו, חסרות לו טכניקות של תובנה עצמית. יכולתו להפנים אובייקט מוגבלת, ולכן הוא אינו מסוגל להזדהות עם הזולת וגם יכולת האמפטיה שלו לקויה. עולם האובייקטים הפנימי שלו חסר אובייקטים להפליא. אדם כזה אינו חושב על הזולת וגם לא משרטט לעצמו את טבעו של הזולת. כפי שהמזוכיסט נמשך לסאדיסט, ניתן לומר כי הפאסיבי נמשך לנורמופט. משום שאז יש לו על מי לסמוך שיאמר לו כיצד לחיות את חייו מבלי להזדקק לחשיבה יוצרת. מה טיבה של תקשורת נורמוטית? תחושה כי האדם הנורמוטי מנקה את התקשורת מכל משמעות ומאפשר על ידי כך לאדם לאדות כל קונפליקט ולהופיע כנורמלי לחלוטין. אחת הדרכים לכך היא שימוש בביטויים בעלי משמעות כשלעצמם, אך שימוש תכוף מדי בהם גורם, בסופו של דבר, לאובדן המשמעות הסובייקטיבית המקורית שלהם. רק כעבור זמן ובתנאי שמכירים את האדם, ניתן להבחין בשימוש בביטויים מקובלים לצמצום אוצר המילים ולעיקול השפה. באופן זה, אדם בעל הפרעת אישיות נורמוטית ישתמש באוצר של ביטויים שמנקים את העצמי מכל משמעות; כגון: "זה טרגי", "וואו", "באמת", המבטלים את המובן המילולי בעודם מכירים לכאורה במשמעות. ייתכן גם שימוש בביטויים מורכבים יותר כגון: "זה באמת מדהים", "מוזר מה שקורה לעולם", המסיטים את השיחה ומונעים חליפין בין סובייקטים.
האדם הנורמופט גם יתאפיין פעמים רבות ביחס מתחסד וביקורתי כלפי סקס וייטה לגלות עניין רב בחיי המין של אחרים. בגלל שזעם (לא מודע) הינו מאפיין טיפוסי של הנורמופט, כמו גם הדחקה, הרי שמושאי התאווה שלו יאופיינו על ידו באופן שלילי. במקום להכיר בסקרנות המינית של עצמו, הוא יתקוף את מה שנתפש בעיניו כסקסואלי. יתרה מכך, הנורמופט יפאר למשל באופן מלאכותי וכוזב את המודל המשפחתי של קשרי נישואין ואת חיי המין בקשר שכזה ויבטא זעם כלפי כל מי שחורג ממודל זה.
נורמופתיה קולקטיבית וסמכותנות
בהקשר לתופעת הנורמופטיות אני חושב גם על אסכולת פרנקפורט והאישיות הסמכותנית. להסבר של תופעה זו הגיעו אדורנו ועמיתיו (1950) לאחר שחקרו את המקורות לעוינות כלפי היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. בדיקתם העלתה שהסיבה לעוינות ולהבעת הדעות הקדומות כלפי היהודים מקורה באתנוצנטריות תרבותית, דהיינו: הנטייה לראות באור חיובי את מי ששייך לתרבותך ולראות באור שלילי את מי שתרבותו שונה משלך. לצורך זה פיתחו אדורנו וחבריו אמצעי למדידת האישיות הסמכותנית. אמצעי זה נקרא סולם פשיזם, והוא בנוי משאלות המתייחסות למרכיבי האישיות הסמכותנית. אדם המקבל ציון גבוה באוסף תכונות זה, מאופיין בתסמונת של אישיות סמכותנית.
אלה מאפייני האישיות הסמכותנית:
בעל דעות קדומות וחשיבה סטריאוטיפית
צייתן
נכנע לסמכות בצורה עיוורת
מגנה כל אדם הסוטה מהנורמות השמרניות
מגלה חוסר סבלנות כלפי חולשה
חשדן
דוגל בהענשה
מעריץ את הוריו בצורה עיוורת ונוטה לעוות את המציאות כאשר נתקל במידע המציג את הוריו באור שלילי
נוטה להתחבר עם אנשים במעמד גבוה ואינו יוצר מערכת קשרים אינטימית
ניתן לומר כי תיאור זה משיק לתיאור של תופעת הנורמופתיה באופנים רבים. גם במאמרו "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" משנת 1921, מתייחס זיגמונד פרויד לפסיכולוגיה של חברה או של המון ובעיקר למה שהוא מכנה "דחף העדר". התקבצותם של יחידים סביב לאומיותם מתאים להגדרתו של פרויד את "ההמון", ואינו מחמיא במיוחד לקבוצת האנשים שמתקבצת תחת כינוי זה. פרויד הושפע מכתיבתו של לה בון שגרס שבהמון מיטשטשות תכונות האישיות של היחיד וכך גם נעלם ייחודו. גם אם כיחיד הוא עשוי להיות עדין ומשכיל, בתוך הקבוצה הוא עלול להפוך "קהה חושים, ברברי, פרימיטיבי ובעל כושר אינטלקטואלי ירוד". ההמון הוא גוף אימפולסיבי הפועל מתוך הלא-מודע ומתוך דחפיו, נאצלים או אכזריים, מתוך גבורה או מורך לב, הכול לפי הנסיבות. ההמון נוח להשפעה וחסר חוש של ביקורת ואין הוא יודע ספקות והיסוסים. ההמון אינו חפץ באמת. מכאן שההבדל בין נורמופט לפסיכופט עלול להיות דק משנדמה.
סיכום
במאמר זה ביקשתי לתאר את הנורמופתיה, למצוא משמעויות והקשרים ולהציג תופעה שנדמה לי שבאקלים החברתי-תרבותי שלנו היא שכיחה משחושבים ואף להתריע מפני הסכנות הגלומות בה. אני סבור כי הפניית תשומת ליבנו להיבטים המתוארים כאן עשויה להועיל באופנים שונים ומגוונים וברבדים שונים – פרטיים, קבוצתיים וחברתיים.
ובדיחה לסיום:
על חמישה יהודים עומד העולם.
משה אמר שהכול חוק,
פרויד אמר שהכול סקס,
ישו אמר שהכול אהבה,
מרקס אמר שהכול כסף,
ואיינשטיין אמר שהכול יחסי.
ואני תוהה: הנורמוטי, מה הוא אמר? אולי "חפרת מספיק"?
מקורות
בולאס, כ' (1987). צלו של אובייקט: פסיכואנליזה של הידוע הלא נחשב. הוצאת דביר, 2000.
ויינריב ר' ורוסל ר'י' (2002). הפרופיל של קרולינסקה, שיחות, ט''ז, 2, 186-198.
ויניקוט, ד' (1960). עצמי אמתי ועצמי כוזב. הוצאת עם עובד, 2009.
מקדוגל, ג' (1989). תיאטרוני הגוף. הוצאת דביר, 1998.
פרויד, ז' (1921). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני. הוצאת רסלינג, 2009.
Adorno,T.W, Frenkel-Brunswik,E, Levinson, D, and Sanford, N.(1950). The Authoritarian Personality, Studies in Prejudice Series, Volume 1. New York.
