ניתוח יחסי קבוצה בשטח והרחבת מושג ההחזקה הסביבתית של ויניקוט
מאת מעין פנירי
הפסיכיאטר האמריקני ארווין יאלום טוען שהטיפול הקבוצתי הוא צורה יעילה ביותר של פסיכותרפיה, והוא שקול לפחות לטיפול הפרטני ביכולתו להביא להטבה משמעותית (יאלום, 2006). בין השנים 2014-2003 עבדתי בשירות המבחן למבוגרים. בשנים אלה הייתי חשופה למגמה של שינוי, שכלול ופיתוח של שיטות התערבות רבות, אשר במרכזן עמד הטיפול הקבוצתי. הצורך בהקמת קבוצות טיפוליות גדל עם השנים, ואיתו גדלו גם הרצון והמוטיבציה שלי לעבוד עם אוכלוסיית בגירים צעירים.
שירות המבחן למבוגרים יונק את כוחו משלושה מוקדים: מכוח מערכת אכיפת החוק, מתוקף היותו שירות חברתי המשתייך למערך שירותי הרווחה, ומכוחם של ערכים ואוריינטציות חברתיות. שירות המבחן למבוגרים הישראלי מופקד על שתיים מחלופות הענישה: צו המבחן וצו שירות לתועלת הציבור. מטרת צו המבחן היא הפסקת הפעילות העבריינית של המופנה, באמצעות תהליך אקטיבי המכיל אלמנטים של טיפול ופיקוח. המבחן מציע התערבות בגישה קונסטרוקטיבית ופוזיטיבית, תוך כדי התאמת העונש המתאים ביותר לאדם המסוים שעבר עבירה מסוימת, ומתוך התייחסות למצבו, לסיכויים ולסיכונים הצפויים לו בעת ההחלטה המשפטית. כמו כן כולל המבחן את הערכת התאמתו של המופנה לאחת משיטות ההתערבות של קצין המבחן. במאמר זה אתייחס לחלופה טיפולית זו.
משנת 2007 הנחיתי קבוצת "בגירים צעירים" (Emerging Adulthood) בשירות המבחן למבוגרים. הקבוצה הייתה קבוצת רכבת ארוכה אשר השתתפו בה צעירים בני 25-18. על סמך נתונים שנלקחו מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2012 התגלה נתון מדהים ולפיו צעירים בין הגילים 24-19 מהווים קרוב ל-20% מסך המורשעים בישראל (כולל קטינים), בעוד קבוצת גיל זו מהווה קרוב ל-9% מכלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל. המסקנה מנתונים אלו היא כי אוכלוסייה זו מורשעת בעבירות למעלה מפי 2 ממספרם הכללי באוכלוסייה.
קיימת הבחנה בין בגירים צעירים המשתייכים לקבוצה מוחלשת, לבין בגירים צעירים מקבוצת הרוב. על פי הבחנה זו, לקבוצה הראשונה סבירות גבוהה יותר להשתהות בהשלמת חוק לימודיהם, ולא להסתמך כלכלית על ההורים עד גיל מאוחר. משתתפי הקבוצה שלנו היו שייכים לקבוצה זו. כמו כן, השלכות המאסר על קבוצת הבגירים הצעירים חמורות בהרבה מאלו של בגירים רגילים, וקיימת סבירות גבוהה יותר בקרב חברי הקבוצה לניסיונות התאבדות ולפגיעה עצמית.
בקבוצה שהנחיתי השתתפו בגירים צעירים מהאוכלוסייה היהודית ומהאוכלוסייה הערבית, אשר רובם הגיעו לשירות המבחן בגין עבירה ראשונה. העבירות כללו פציעה בנסיבות מחמירות, דקירה, נהיגה בגילופין ועוד. מספר המשתתפים נע בין 7 מטופלים ועד 13, וההנחיה הייתה משותפת לי ולמנחה נוסף. הופנו לקבוצה אנשים ללא התמכרות פעילה, אשר זוהו כבעלי דפוסי התנהגות אימפולסיביים ותקשורת כוחנית.
במשך כשנתיים הנחינו יחד את קבוצת הצעירים בצורה קונבנציונלית, מסורתית, כקבוצה טיפולית בחדר הטיפולים. הרושם היה כי ההתקדמות איטית ורצופה משברים וקשיים התנהגותיים, אולי גם בשל מאפייני הגיל. חיפשנו כיוון טיפולי נוסף לעבודה עם קבוצה זו. בשנת 2010, נחשפנו לפעילות אתגרית במסגרת שירות המבחן, כאשר נדרשנו לנסות לעבוד עם קבוצת הצעירים שלנו בשטח. מניסיוננו, ובהסתמך על החומר התיאורטי, בחרנו לשלב התערבות באמצעות אתגר (ABT- Adventure Based Therapy) והחלטנו לצאת למסעות שטח. מטרת היציאה למסעות הייתה לסייע למטופלים בתהליך של העצמה אישית וקבוצתית, תוך כדי ניהול עצמי אישי וקבוצתי.
מהניסיון שלנו בהנחיית קבוצת הצעירים, נוכחנו לא פעם כי העבירה קטעה למעשה את החיים שהם חיו עד לביצועה, והחזרה ל"שביל" הייתה קשה ולעתים בתחושה שלהם אף בלתי אפשרית. לאורך השנים הבנו כי אחת המטרות שלנו בקבוצה היא לנסות לאפשר להם לקיים רצף רגשי וממשי בין החיים שלפני העבירה לבין החיים שאחריה.
לשם כך יצאנו לכמה מסעות בכל שנה. מסעות אלו נמשכו בין יום לשלושה ימים והיו כרוכים בקושי פיזי ובקושי מנטלי לא מבוטלים. כאן המקום לציין שהיציאה למסעות לוותה באנשי צוות נוספים, שכללו בין היתר שני מדריכים, צלם ואיש האחראי על הלוגיסטיקה.
אני מאמינה שהיציאה למסעות השטח ועיבודם בחדר לאחר מכן אׅפשרה לנו לתת לחברי הקבוצה חוויה טיפולית ששזורים בה רבדים שונים של החזקה טיפולית. לאורך השנים שאלתי את עצמי כיצד ההחזקה הטיפולית נמצאת גם בשטח הפתוח? ההבנה שהמטופל מצליח באמצעות המסעות להפנים יכולת לאינטימיות, לצאת ממצבים של חוסר אונים, להבין את המגבלות של שליטה וכוח, לפתח ערך של גאווה והערכה עצמית ולפתח שאיפות, הובילה אותי לחקור ולתהות על סוגיית ההחזקה בקבוצה.
במאמר זה אתאר את הקבוצה הטיפולית שהנחיתי בין השנים 2014-2009. בתחילה אתאר את מושג ההחזקה של ויניקוט, לאחר מכן אתאר את ההחזקה הקיימת בקבוצה זו במהלך המסעות 24 שעות ביממה, ולבסוף אבקש להציע הרחבה למושג ההחזקה של ויניקוט למושג "שדות החזקה".
החזקה סביבתית על פי ויניקוט
ויניקוט (1995) טען כי בשלב הראשון בהתפתחות הרגשית של התינוק, ממלאת הסביבה תפקיד חיוני. בשלב זה התינוק לא חווה את הסביבה כנפרדת ממנו אלא כחלק ממנו. בהדרגה מתרחשת הפרדת הלא-אני מן האני, בתהליך שמשתנה על פי הקצב של התינוק ושל הסביבה. השינויים העיקריים מתרחשים בהפרדת האם ובהעמדתה כגורם סביבתי הנתפס תפיסה אובייקטיבית. תפקיד הסביבה, על פי ויניקוט, הוא בהחזקה, טיפול והצגת האובייקט. אם תינוק מוחזק ומטופל בדרך משביעת רצון, אנו יכולים להניח שמוצג לפניו אובייקט שאיננו פוגע בתהליך הצמיחה וההתפתחות שלו.
על פי ויניקוט, אם נבחן את השלבים המוקדמים יותר של תהליך זה, נראה שתינוקות תלויים מאוד בהחזקה הטיפולית של האם, בנוכחותה הרציפה ובהישרדותה. עליה להתאים התאמה טובה דיה לצורכי התינוק. אחרת התינוק לא יוכל להימנע מלפתח הגנות אשר משבשות את התהליך. כאשר האם מחזיקה את התינוק בצורה טובה דיה, מתאפשרת אינטגרציה בין צרכיו של התינוק לאם. לפני האינטגרציה התינוק לא היה מאורגן, הוא היה אוסף של תופעות שהסביבה המחזיקה אוספת. לאחר האינטגרציה, התינוק מתחיל לגבש עצמי משלו. תינוק שהשיג אינטגרציה למעשה כבר נמצא בקבוצה הראשונה שלו, קבוצת המשפחה.
על פי ויניקוט, הקבוצה מפיקה תועלת מהחוויה האישית של היחידים המשתייכים אליה. כל אחד מהם נתמך עד שהשיג את רגע האיטנגרציה, וכל אחד מחברי הקבוצה נעטף עד שיכול לרקום מעטפת עצמית. הוא הגדיר את ההחזקה כרלוונטית למטופל שנמצא במצב רגרסיבי, ומתייחס לצורך שלו שהמטפל ישמור עליו מפני גורמים שעלולים להפריע לחיבור שלו עם עצמו. לדבריו, קשיים בהסתגלות מעידים על כך שבמועד מוקדם כלשהו כשלה הסביבה להתאים את עצמה כראוי לילד.
בזמן המסע, ההחזקה של המטפל את המטופל היא מעבר לזמן. לא היום והלילה קובעים את הסדר של הקבוצה, אלא התהליכים המתרחשים בזמן המסע, והמטפל חייב להיות מודע לצורכי הקבוצה ולצורכי הפרטים שבה בשדות ההחזקה הרבים. בשטח הקבוצה הופכת לישות מורכבת, ישות שזקוקה לגבולות אחרים ולהחזקה רגשית אחרת, אינטנסיבית. במסע אחד אנו חווים כל כך הרבה; באחד המסעות עברנו נסיעה ארוכה, הלכנו במדבר בלילה בגשם, ישנו בתוך ניילונים כדי להתחמם ולהישאר יבשים בקור מקפיא של תחילת דצמבר, כאשר הכוכבים מעלינו.
תנאי קיצון מזרזים רגרסיה, מאחר שמערך ההגנות האפקטיבי לתנאי החדר יעיל פחות בטמפרטורה של 40 מעלות במדבר, בתנאי רעב או לנוכח חשיפה אינטימית. כך, התהליך הטיפולי, באמצעות רגרסיה מבוקרת, עשוי לחבר את המשתתפים לצורך הראשוני שלא קיבל מענה ולאפשר לו לקבל הכרה ואולי אף פתרון.
מאפיין נוסף של קבוצות מסע הוא סוגיית ההדדיות. זוהי מסגרת שבה המטפל יכול להיות בחוויות הפיזיות הקשות של המטופל כאשר זה מהצד רואה בו אדם, אשר מתמודד גם הוא עם קשיים במהלך המסע. באחד המסעות הקשים פיזית, עלינו עלייה אשר השאירה אותי חסרת נשימה. ראיתי בעיניים של המטופלים את הדאגה. חלקם עצרו ושאלו אם אני צריכה עזרה. הודיתי להם ובלבי הודיתי על ההזדמנות להיות חשופה בפניהם בחולשותיי. החשיפה הזו מאפשרת מגע קרוב כל כך, שממנו נבנה ככל הנראה הקשר הטיפולי האנושי.
לעניות דעתי, החזקה היא הנושא המשמעותי ביותר שעולה בקבוצות מסע כאלה, שכן תנאי המסע מספקים סביבה זמינה ומזמינה, שעשויה לספר לנו איזו חוויית החזקה הייתה למטופל, ומה זה בחוויה שלו קשר, אמון וחשיפה.
בעקבות החוויה שלי כמטפלת בקבוצה זו, אני מבקשת להציע הרחבה למושג ההחזקה הסביבתית של ויניקוט למושג "שדות החזקה". במושג זה טמון להערכתי המתח בין היחיד לקבוצה. הבנתי שהקבוצה נמצאת בהתהוות ובהתפתחות מתמדת, ואני שם בין היתר כדי לפגוש ולהבין את נפש האדם ולהסתכל בו זמנית על הקבוצתי ועל האישי. להלן אציג שדות החזקה אשר נראים לי חשובים להבנה בעבודה עם קבוצות בשטח. מן הסתם יש שדות החזקה נוספים, אולם אתמקד באלו שבעיניי הם המשמעותיים ביותר.
שדה החזקה בסביבה הפיזית: קרקוע
במושג "קרקוע" אני מבקשת לתת ביטוי רחב ומאתגר לקרקע, לעוגן ולבסיס היציב של השביל. החזקה מסוג זה היא חשובה במיוחד, בשל חוויית ההחזקה הרופפת המאפיינת רבים מהצעירים המשתתפים בקבוצה. שדה ההחזקה הפיזית כרוך בהתמודדות עם צרכים ראשוניים כגון רעב, עייפות וכדומה, והמטופלים אינם תמיד יודעים לבטא צרכים אלו במילים. אנו נותנים מענה "כאן ועכשיו" לצורכי הקבוצה ולצורכי הפרטים החברים בה בהתמודדויותם עם קשיים רגשיים, ומספקים עבורם מקום לעיבוד תחושות ורגשות.
ברצוני לשתף בחוויה של מטופל שהשתתף בקבוצה למעלה משנה. מ', בן 23, הוא בן לאם הסובלת מדיכאון. יש לו אח פגוע נפש ואחות נוספת. אביו התגרש מהאם ועזב את הבית, והוא נותר לגדל את אחיו ואת אחותו. מ' הגיע לקבוצה בגין עבירה של פציעה חמורה. הוא יצא לשני מסעות, האחד נמשך שלושה ימים והשני נמשך יומיים. באמצע המסע הארוך יותר, התקשה מ' ללכת. הוא עצר את הקבוצה והחליט שהוא תופס טרמפים בחזרה לביתו. כל שמונת חברי הקבוצה וארבעת אנשי הצוות עצרו יחד איתו וקיימנו שיחה טיפולית. הבנו כי הוא חווה קושי פיזי. הוא דיבר על כך שהוא מתקשה בהליכה ומעולם לא עזב את ביתו. דברים אלו עלו בחדר הטיפולים, ואנו כמנחי הקבוצה עודדנו אותו לצאת לשטח. הוא דיבר על אכזבה מאיתנו כמנחים. הוא דיבר על הקשיים שיש לו בהליכה הארוכה בשבילים. אולם ניכר היה כי קיים גם רובד נוסף, ראשוני יותר.
אחד ממדריכי השטח זז עם מ' אל מחוץ למעגל הקבוצתי ושוחח איתו. הוא הבין כי מ' אינו יודע כיצד להתנהל בשטח מבחינת צרכיו הפיזיים כגון רעב, עייפות, כיצד להתפנות בשטח, פחד ליפול בשביל ועוד. לאחר הבהרות מסוימות, ולאחר פסק זמן של שלוש שעות, הקבוצה חזרה לשביל. יכולתו של מ' לגייס כוחות ולבצע את מה שנראה לו קודם בלתי אפשרי נבנתה מהתחושה שהוא אינו לבד, ושהצוות והקבוצה עונים על צרכיו בידע לגבי המסלול ומקנים לו תחושה שהדבר אפשרי והם שם עבורו.
דוגמה נוספת: ס', רווק בן 20, הוא בן להורים גרושים, ואביו שוטר. במהלך שנות ילדותו המוקדמות הוא היה חשוף למערכת יחסים בעייתית וקשה בין הוריו. ס' השתתף בקבוצה במשך חודשיים ויצא, בקושי רב ולאחר שכנועים רבים, למסע אחד. הוא הגיע לקבוצה בגין עבירה של תקיפת שוטר. במהלך המפגשים הקבוצתיים בחדר הוא שיקר לא אחת והתגלה כטיפוס מניפולטיבי. לעומת זאת, במהלך המסע הוא תפקד באופן אחראי ובוגר ושימש לחבריו מנוף לחוזק ולהתקדמות. לא פעם אמרתי לו כי הוא מפתיע אותי, והוא אמר שהוא מפתיע גם את עצמו. בפעמים שבהן יצא ס' לשטח הוא הגיע ראשון ועזר לכולם. זכורה לי במיוחד הפעם שבה בסוף מסע מתיש במיוחד, עמדנו ליד מבצר בצפון והוא היה הראשון שראה את המוני שפני הסלע על ההר המרוחק. כולם החמיאו לו (שפני סלע בתום מסע מתיש נראים כאחד משבעת פלאי תבל), והוא היה גאה בעצמו כל כך. בתום המסע הוא אמר על עצמו שהוא אדם שצרובה בו חוויית הכישלון, אולם היציאה לשטח וההליכה על הקרקע אפשרו לו לגלות חלקים חזקים בעצמו, וכעת הוא מאמין בעצמו יותר. בחוויה שלי הקרקע החזיקה את החלקים החיוביים שהיו קיימים בו ונתנה להם ביטוי. באמצעות הקרקוע הוא חווה העצמה אישית שכולם היו שותפים לה.
היציאה מהחדר לשטח, ללא הקירות המחזיקים, עלולה לגרום לערעור פנימי ואף לתחושת פירוק, אך היא גם מספקת הזדמנות להתארגנות אחרת, חדשה ומפתיעה. כמטפלת, הקרקע בשטח מאפשרת לי להיות עם המטופלים בחוויה, קשובה לצורכיהם, פנויה ואנושית. למטופלים היא מאפשרת להתמודד עם היציאה לשטח בכוחות עצמם.
שדה ההחזקה של הצוות
שיתוף הפעולה בין מנחי הקבוצה לבין מנחי השטח מאפשר לקבוצה לנוע על שבילים בטוחים. שדה ההחזקה של הצוות הוא משמעותי, החל בהכנה למסע וכלה ברגע הפרידה. אני מאמינה שעל מנחי הקבוצה להיות מעין "רב החובל" של הקבוצה ולהוביל אותה. תוך כדי המסע הם נושאים בתפקידי הניווט השונים מתוך הידע והניסיון שלהם על הקבוצה ועל האנשים שמרכיבים אותה, כאשר שדה ההחזקה של הצוות עומד בראש מעייניהם.
המסע קשור לרצף של תנועה, שהכרחי להבניית עולם פנימי שלם. במסע אנו מחזיקים עבור המטופל רצף של תהליכים שהוא עובר ומחזקים אותו לסיים את המסלול עד סופו, דבר שמאפשר להמיר את ההחזקה החיצונית בהחזקה פנימית. כמנחי הקבוצה עלינו להיות מודעים לתפקיד זה של החזקה, מתוך ההבנה שבמסע משתתפים מנחי שטח נוספים שהם אינם בהכרח אנשי טיפול. בניגוד לחדר הטיפולים, היציאה לשטח מלווה בעוד "עיניים הוריות", בעוד דמויות סמכות היוצרות מורכבות הן כלפי המטופלים והן כלפי המטפל.
באחד המסעות שערכנו על שביל החוף, מדריך השטח הציע כי המטופלים ינחו ויובילו את המסע. אחד המטופלים הציע כי נלך על השביל עד אשר נגיע לארובות של חדרה. מהצצה במפה נראה היה כי מדובר ב-11 קילומטרים. מכיוון שהחלטנו שהם יובילו, נתנו להם להתחיל במסע.
במהלך המסע, שניים מתוך חמישה משתתפים החלו ללכת מהר ולא עצרו. שאר חברי הקבוצה הלכו בעקבותיהם וניסו להגיד להם לעצור, אולם ללא הצלחה. מכיוון שרצינו לחבור אליהם, רצנו אחריהם ולא התאפשרה שום עצירה בדרך, כולל עצירה להפסקת סיגריה כפי שנקבע קודם לכן. המסע הותיר את השלושה מאחור בתחושות של כעס ועלבון. אחד המשתתפים ביטא כעס באופן קיצוני ונוקשה, וגם השניים האחרים ביטאו כעס ותסכול.
מהצד שלנו, המנחים, עלו תחושות של אשמה ואחריות. התמודדנו עם תחושות אלו תוך כדי הליכה. ההבנה שעלתה היא כי ההחזקה של הצוות היא ההחזקה המשמעותית בכאן ועכשיו. עלינו כמנחים לקבל החלטות מיידיות. הייתה ממש פעולה של איסוף הצוות והתוויית המשך הדרך, למרות תנאי הלחץ. אנחנו כמנחי הקבוצה עשינו את פעולת האיסוף וההחזקה הצוותית, כדי לשמור על המסע, על המטופלים ועל הצוות.
לאחר כשלוש שעות לערך הסתיימה ההליכה, וכל הקבוצה חברה יחדיו. השיחה שהתקיימה לאחר מכן הייתה מופלאה אך קשה. עלו בה תכנים של כעס והשפלה ("השארתם אותי לבד מאחור"), של פריצת גבולות ופיתוי ("מה אני עושה עם האחריות שהוטלה עליי, וכאשר אין גבולות חיצוניים, כיצד אני מתמודד ללא גבולות פנימיים?"), של אחריות והדדיות קבוצתית, של בדידות וניכור. דיברנו על התמודדות עם תחושות קשות שעולות ומציפות ברגע זה: כעס, אשמה, האשָמה, ועוד.
למעשה, התרשמנו כי דפוסי ההתנהגות שהובילו כל אחד מהמשתתפים לבצע את העבירה באו לידי ביטוי במסע. לדוגמה, אחד המשתתפים הגיע לקבוצה עקב עבירה של גניבה ממעסיקו יחד עם חבריו. הוא היה טיפוס שנוטה להיגרר, ובמסע היה אחד המשתתפים שרצו קדימה ללא חשיבה על ההשלכות העתידיות, מתוך מקום של ריצוי.
אני מאמינה שאלמלא ההחזקה שלנו את הצוות בכאן ועכשיו, בבחירת דרך הפעולה הנכונה לאותו הרגע, לא היינו יכולים לסיים את המסע בזמן. ייתכן שהיינו נכנסים לחשיכה ללא היערכות לכך. כמו כן, התכנים שעימם חזרנו לטיפול בחדר היו בעלי רבדים עמוקים שנגעו בבסיס העבודה הטיפולית.
להלן דוגמה נוספת שעשויה להמחיש את שדה ההחזקה של הצוות: במשך השנים עבדנו עם שני מנחי שטח מעולים. בשנים הראשונות את רוב המסעות ניהל מנחה אחד, והשני היה עזר כנגדו. באחד המסעות הם התחלפו בתפקידים, כך שמי שניהל את המסע היה הפחות דומיננטי מבין השניים. כבר בשעות הראשונות של המסע הרגשנו שמשהו אינו כשורה. שניהם ניסו לתפוס מקום.
קשה מאוד לנהל מסע כששני מנחי השטח הם דומיננטיים, מכיוון שזה יוצר בלבול וקושי בהבנת כללי המסע. ואכן, מה שקרה בפועל הוא שנאלצנו לעצור לעתים תכופות להתמודד עם בעיות משמעת שבדרך כלל איננו מתמודדים עימן. לאחר זמן מה הרגשנו חסרי אונים. בסופו של דבר, לאחר כמה שעות, פנינו למנחי השטח ודיברנו איתם על מהות היחסים ביניהם ועל הפגיעה בקבוצה. ביקשנו שהאחד יחזור להיות דומיננטי והשני יהיה עזר כנגדו, ואכן כך היה. מיד לאחר מכן, הפלא ופלא, הסתיימו בעיות המשמעת הקשות והמסע חזר להתנהל ללא בעיות משמעת, מתוך הבנה של כללי המסע.
שדה ההחזקה של היחיד בתוך הקבוצה
אם היו מבקשים ממני לתאר את המשתתפים בקבוצה, הייתי מתארת אותם כבעלי "עצמי בודד". הם היו אנשים שרוב הזמן חשו שלא רואים אותם. הם חשו בודדים, ללא משמעות, עם תחושת ערך עצמי נמוך ודימוי עצמי נמוך, וללא יכולת לקבל עזרה. פעמים רבות ביצעו את העבירות מתוך רצון לקבל נראות מהסביבה, ולעתים אף כדי לקבל הכרה עצמית.
על פי קוהוט (1977), ה"עצמי" עשוי מחוויה של שלמות נרקיסיסטית, מתחושה הוליסטית בריאה ומשמחת של היות חי, קיים, בעל ערך והשפעה בעולם. חוויה כזו נוצרת אך ורק מזיקה חיובית עם הסביבה. כאשר אין אינטראקציה מיטיבה כזו, נוצר מעין חור או צלקת גדולה במבנה העצמי. האדם חש מפורק, חסר חיים מבחינה נפשית, חסר ערך לעצמו ולאחרים, מיותר, לא משמעותי ובלתי נראה על ידי העולם. עצמי שביר שכזה מוליד פעמים רבות מבנה הגנתי, כסוג של שריון תחליפי שמכסה ושומר על העצמי המחורר והחסר. השריון ההגנתי המולבש עליו מציב את האדם בתוך סד נוקשה, שאמנם מונע את התפרקותו אך מונע ממנו גם ספונטניות, חיוניות ובעיקר אפשרות למגע אמיתי וקרוב.
בתקופה הראשונה, טרם יציאתנו למסעות, התנהלותנו והתנהלות המטופלים הייתה מכנית ורובוטית. בתוך החדר היה קושי ביצירת קשרים בין-אישיים, וחברי הקבוצה התקשו לשתף זה את זה. התחושה הייתה של דריכות וריחוק. לאחר היציאה למסעות התחלנו להרגיש קשר אנושי בין אדם לאדם, שבו רב המשותף על השונה, ובדיוק במקומות המשותפים מתרחש חיבור אותנטי ואמיתי המאפשר דיאלוג בטוח והדדי וכולל מושגים כגון חופש, בחירה, העצמה ואחריות אישית. התהליך הטיפולי בשטח תורם לשיקום העצמי הפגוע של המטופלים ומאפשר להם פיתוח מראות חדשות, שדרכן יוכלו לראות את עצמם כרצויים בעולם ולחוש כבעלי ערך. מתוך עמדה זו, שבה האדם מסוגל להחזיק את עצמו כאישיות בעלת מבנה עצמי מלוכד, אפשר לדבר על החזקה של העצמי בתוך התהליך הקבוצתי, כאשר למטופל שמשתלב בקבוצה נדרשת החזקה עצמית תוך כדי אינטראקציה קבוצתית.
ד' השתתף בקבוצה במשך שנה ושמונה חודשים, ויצא לשישה מסעות. הוא הגיע לקבוצה בגין עבירות של גניבה. הוא בא ממשפחה קשת יום, שבה אביו הוא מכור לשעבר, שני אחיו הקטנים הוצאו מהבית לפנימיות, אח נוסף חי בהוסטל ואחותו הצעירה מגדלת את בתה התינוקת בביתם. הוא נהג לקום בלילות כדי להאכילה.
במסע הראשון שבו השתתף ניכר היה כי הוא מתקשה להחזיק מעמד ללא הטלפון (חל איסור על שימוש בטלפונים במהלך המסעות, ואנו מעבירים למטופלים את האחריות לאחסון המשותף של הטלפונים אצל אחד המשתתפים במסע). הוא גנב את מכשיר הטלפון שלו מהתיק ותירץ זאת בכך שכאשר הוא אינו נמצא בבית אביו מרביץ לאמו. למעשה הוא היה שומר הבית. במסע השני שבו השתתף הוא הציב לעצמו מטרה לא להתקשר הביתה במשך כל היום, ובמסע השלישי הוא הצליח לא ליצור קשר עם הבית במשך שלושה ימים. לאחר תום שהותו בקבוצה הוא שיתף אותנו שכעת הוא יודע שגם לו יש צרכים. כיום הוא מנהל קשר זוגי עם חברה ויודע שהוא יכול לעזוב את הבית ולהתגורר עם חברתו. לדבריו, הוא הבין בקבוצה את משמעות היותו אדם נפרד מהוריו ומאחיו ויוצא לדרך חדשה מתוך הכרה בתחושותיו ובפגיעות הקיימת באישיותו. בדברים האלו באה לידי ביטוי חוויית ההחזקה המתמשכת של היחיד בתוך הקבוצה, גם לאחר שהמסעות נגמרו.
החזקת התרבות הקבוצתית
המסעות בשטח מאפשרים חשיפה לתרבות מיוחדת ולא מוכרת, תרבות של חיבור לאדמה ושמיים, תרבות אשר מעגנת בתוכה דרגות חופש וגילוי של כוחות וקשיים אישיים – עד כמה קשה לעמוד בציפיות ולדחות סיפוקים, עד כמה תנאים של מחסור ומצוקה, אפילו במישור האישי, יכולים להוות מנוף להתגברות ולצמיחה. באמצעות חשיפה זו מתפתחת תחושת אמפתיה אותנטית ואמיתית, הנמצאת בלב לבה של התרבות הקבוצתית.
מובן שלתרבות הקבוצתית ישנה משמעות בתהליכים ובשזירת המסעות ברצף הטיפולי. הביטחון והאמון במסעות, שעובר מדור לדור בהיסטוריה הקבוצתית, מאפשר להוויה הטיפולית להיות נוכחת הן בחדר הטיפולים והן במסעות. שדה התרבות הקבוצתית מאפשר לקבוצה להיות בשלה ליציאה למסעות כמעט בכל נקודת זמן, ללא קשר לתהליכים שעוברים הפרטים בתוך הקבוצה, שכן השלם גדול מסך חלקיו. שדה זה בעצם יוצר תשתית קבוצתית ומושך את המטופלים, את מנחי הקבוצה ואת מנחי השטח אל נבכי הטיפול באמצעות אתגר.
בתהליך פרידה מאחד המטופלים שלנו דיבר המטופל על המחויבות לקבוצה ועל תחושת האחריות שחש בעקבות השתתפותו בקבוצה. הוא סיפר כי בקבוצה הבין שיש משמעות לתוכניות שלנו בחיים ולמה שקורה איתן בפועל, כמה חשוב להבין שלא הכול נתון לשליטתנו ולכן יש צורך בחשיבה לפני מעשה. הוא סיכם ואמר שלמד בקבוצה להתמודד עם מצבים לא מוכרים ולגייס משאבים מהסביבה, כמו שעשה במסעות הטיפוליים שהשתתף בהם. למעשה, החוויה הייתה מעין העברת הלפיד התרבותי הקבוצתי ליתר המשתתפים בקבוצה. ההחזקה של התרבות בתוך הקבוצה נמצאת ככל הנראה בתנועה מתמדת בין המשתתפים הוותיקים לחדשים.
אחד המשתתפים סיפר כי הגיע למסע למרות מותו הפתאומי של בן דודו יום קודם לכן. הוא דיבר על מחויבות לקבוצה ועל אחריות המשתתפים. הופתענו מהגעתו ובמהלך המסע הרגשנו כי הוא חווה חוויה משמעותית. ואכן, בשיחת הסיכום הוא אמר שהמסע עשה לו טוב והוא מרגיש משוחרר יותר. לדבריו, הוא חוזר לסוכת האבלים מתוך עמדה של כוח והשלמה עם המוות. לדעתי, הגעתו למסע מתוך סוכת האבלים מעידה על חשיבות ההחזקה של התרבות בתוך הקבוצה. שדה החזקת התרבות הקבוצתית הוא שדה שלם שנזרע בתוך הקבוצה מיום התחלתה. הוא צומח וגדל לאט, במקביל לצמיחתם ולגדילתם של המטופלים, ומעניק להם זהות קבוצתית ייחודית.
ככל שיצאנו ליותר מסעות טיפוליים, ניכר היה כי המטופלים מצליחים להכות שורשים, להתפתח ולהצמיח ענפים. וגם אנחנו. התרבות הקבוצתית מאפשרת לחוות את העולם על כל המנעד הרגשי הקיים בו ולהתנהל בו מתוך תחושת מסוגלות להתמודד עם כל אשר יופיע.
באמצעות האינטראקציה במסעות השטח, מעניקה הקבוצה למשתתפיה תחושת שייכות ואוניברסליות, בניגוד לתחושות של קורבנות ובדידות שמהן סובלים אנשים רבים הנוהגים לעבור על החוק. המפגשים הקבוצתיים אפשרו התחלקות בנושאים רגישים וטעונים, קרבה, תמיכה, שייכות ושותפות גורל, שמפיגה במעט את הבדידות. בקבוצה, כל חבר מרגיש תורם ונתרם בו זמנית. היכולת לתרום לאחרים מביאה להעצמה ולתחושת ערך עצמי. אך יותר מכול היא מאפשרת חוויה קבוצתית, החזקה של האחד מול השני. ההתערבות באמצעות מסעות בשטח מאפשרת התבוננות רב-תודעתית באדם.
סיכום
לפי פוקס, (Foulkes,1975) היחיד משפיע על הקבוצה והקבוצה משפיעה על היחיד. שניהם שלובים זה בזה ומהם מורכבת הנפש הקבוצתית. היחיד והקבוצה כאחד זקוקים לתשומת לבו של המנחה המתייחס גם ליחיד בתוך הקבוצה וגם לקבוצה כשלם.
במאמר זה הצגתי את נושא ההחזקה בקרב קבוצות טיפוליות של בגירים צעירים בשירות המבחן למבוגרים. במשך השנים תהיתי מהו סוד ההצלחה של מסעות השטח. שאלתי את עצמי מדוע לאחר המסעות בשטח ניכר שהמטופלים עוברים חוויית ליכוד עצמי טובה יותר? מדוע לאחר המסעות, המטופלים, על כל המורכבויות העצומות שלהם, מצליחים לבטא את קשייהם במילים מתוך חוויה של מסוגלות עצמית? כיום התשובה ברורה לי יותר. חוויית ההחזקה שהמסעות עשויים לספק ליחיד ולקבוצה היא מעין קרקע פיזית ורגשית נרחבת שעליה אפשר להתנסות, להתמודד, לצמוח וליצור שינוי.
כמנחת קבוצות, נוכחתי לגלות שההחזקה היא אבן דרך מרכזית ומשמעותית במסגרת הטיפול הקבוצתי. מתוך היכולת שלי להתבונן ממרחק של זמן על התהליכים שבהם קשיים הופכים להזדמנויות, ביקשתי להרחיב את מושג ההחזקה של ויניקוט בטיפול הקבוצתי למושג "שדות החזקה", כלומר שדות שלמים הנותנים מענה למטופלים ומאפשרים להם להתמודד עם מגבלות החיים. אני מאמינה שהרחבת המושג פותחת צוהר למקומות שלא תמיד הצלחתי לזהות בטיפול הקבוצתי. זיהוי מקומות אלו מאפשר לי כמנחה לנסות ולהפיק מהקבוצה את הפוטנציאל הטמון בה.
מקורות
ויניקוט, ד"ו. (2014). חסך ועבריינות. (תרגום: ע' גילן). הוצאת תולעת ספרים.
ויניקוט, ד"ו. (1995). משחק ומציאות. תל אביב: הוצאת עם עובד.
יאלום, א' ולשץ, מ' (2006). טיפול קבוצתי-תיאוריה ומעשה. (תרגום: ב'-צ' הרמן). ירושלים: כנרת.
Foulkes, H.S. (1975). Group Analytic Psychotherapy, Method and Principles. London: An Interface Book.
Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self. International Universities Press.
