שחור ולבן בצבעים
על הסרט "את לי לילה"
מאת רותי שפר
את עלילת הסרט "את לי לילה", בבימויו של אסף קורמן, ניתן לסכם בשניים שלושה משפטים. חלי (לירון בן-שלוש), עובדת כמאבטחת בבית ספר תיכון ומקדישה את רוב חייה לטיפול באחותה, גבי (דאנה איבגי), בת העשרים וארבע, שנולדה עם פיגור שכלי. בשלב מסויים נכנסת צלע שלישית לחיים של שתי האחיות, זוהר (יעקב דניאל), שעובד כמורה מחליף להתעמלות בבית-הספר בו עובדת גם חלי. בין השניים נרקמת מערכת יחסים רומנטית וזוהר נכנס לגור בדירה בה מתגוררות חלי וגבי. מכאן והלאה המשולש המורכב הזה מניע את העלילה. זהו הסיפור כולו, אלא שמאחורי סיפור המסגרת עם הנפח העלילתי המצומצם הזה מסתתרות דמויות בעלות עולם פנימי סוער ומסקרן.
בן-שלוש, שגם כתבה את התסריט, מעמידה במרכז הכובד של הסיפור את הקשר המיוחד שנבנה בין שתי האחיות, בין גבי האחות המפגרת לבין חלי האחות שמקדישה את חייה לטיפול בה.
בן-שלוש משרטטת את מציאות חייהן של שתי האחיות כמות שהיא, מבלי שהיא מייפה אותה או נופלת למלכודת של מלודרמטיות ודידקטיות שמאפיינות תסריטים רבים שעוסקים בדמויות "חריגות".
הצופה אינו יודע כמעט דבר על ההיסטוריה של השתים. כל שידוע לו הוא שגבי נולדה מפגרת ושהפיגור שלה אינו תורשתי. גם על התגלגלות הדברים שהביאו את חלי לקחת על עצמה את האפוטרופסות על גבי איננו יודעים דבר.
מסקרנת במיוחד היא דמותה של חלי, שהיא גם הגיבורה הראשית.
אם ננסה לפענח את אישיותה של חלי במונחים הלקוחים מהתיאוריה הסטרוקטורלית של פרויד, נאמר, שחלי היא אישה שהאגו שלה אינו מספיק חזק כדי לסכור את האיד, או על-פי קרנברג, ניתן להגיד שחלי היא אישה צעירה בעלת ארגון אישיות גבולית ברמה בינונית ומטה. ככזו, היא נאבקת לעיתים קרובות עם השתלטות של ה"הפנים" שלה על "החוץ", ונכנעת, לא אחת, לצרכים פנימיים ראשוניים ובלתי מעובדים, שעשויים להתפרץ מתוכה באופן גולמי ובלתי מווסת.
על פי קרנברג, אחד המאפיינים העיקריים של האדם בעל ארגון האישיות הגבולית הוא הקושי לגבש את מושג העצמי, או במילים אחרות, קושי בגיבוש הזהות. בהקשר הזה, ניווכח, שהקשר עם גבי הפך עבור חלי למהות חייה. הקשר הוא שנותן לה משמעות ומה שמגדיר אותה. נדמה שקשה לה לדמיין חיים שבהם היא לא תטפל באחותה. ומכאן, שהכניסה של זוהר לחיי האחיות ומערכת היחסים שנרקמת בינו לבין גבי מאיימת על חלי ועל הזהות השברירית שלה. לחלי חסרה הגמישות כדי לנהל מערכת יחסים עם גבי – קשר בין אחיות – ובמקביל מערכת יחסים עם זוהר – קשר זוגי. התמסרות גם וגם מערערת את תחושת הזהות שלה והיא בלתי אפשרית עבורה וכך כשעליה לבחור בין שתי מערכות יחסים אלו, ברור לטובת מי היא תכריע. היא אינה מוכנה שמִישהו נוסף יחלוק עמה את הטיפול באחותה, שכן ההתמסרות לטיפול בה היא שנותנת, כאמור, משמעות לחייה. "רק אותך רוצה הלילה, אין לי כלום", כך בשירם של בועז שרעבי וזוהר ארגוב "את לי לילה", שעל שמו גם נקרא הסרט, ואין מילים קולעות יותר על-מנת לתאר את התלות של חלי בגבי כדי לבסס את תחושת העצמי שלה.
יתרה מזו, אחת ההגנות האופייניות לבעל רמת האישיות הגבולית היא תחושה של אומניפוטנטיות. ואכן אנו עדים לכך שחלי בטוחה שהיא ורק היא מסוגלת לטפל בגבי. היא מתקשה להשלים עם העובדה שנאלצת להכניס את גבי למעון יום לבעלי מוגבלות שכלית. היא מתקשה להשלים עם היעדרותה של גבי מהבית, ולו גם באופן זמני. מדובר, אם כן, בקשר טוטאלי, בסימביוזה מוחלטת בין שתי האחיות, קשר שבו חלי מוותרת לחלוטין על כל היבט בחייה.
ועוד בהקשר של הגנות: בעולם של חלי יש שחור ולבן, מותר ואסור, כשהחוליה המתווכת בין החוץ לפנים – האגו – היא חלשה. כידוע, אחד מתפקידיו הראשיים של האגו הוא לשלוט על הדחפים, על האיד, לווסת אותם, לכוון אותם למצוא סיפוקים אלטרנטיביים, לדחות אותם עד לזמן מתאים בהתחשב בדרישות הסביבה, או לדכא אותם לחלוטין. תפקיד זה קשור ביכולתו של האגו לשאת כאב, תסכול וחסך, ולהשתמש במצבים אפקטיביים אחרים כמו חרדה, בושה, אשם ודיכאון כמחסומים. אצל חלי, מה שמתרחש בתוכה יבוא לידי ביטוי בהתנהגות. אגב, כמו אצל גבי אחותה. כשהיא כועסת היא תיתן סטירה, כשהיא מרימה ידיים היא תטביע, וכשהיא תהיה חרמנית היא תזדיין, התנהגויות שלא יעוררו אצלה אשמה או בושה. נראה, אם כן, שיכולת הסובלימציה של חלי לא התפתחה כצפוי, וכתוצאה מכך, היא אינה מצליחה לנטרל ולווסת דחפים גולמיים.
קרנברג יטען שהשימוש בהגנה של פיצול, של תפיסת מציאות דיכוטומית של "טובים" ו"רעים", שמקורה באיזו תוקפנות מוקדמת חמורה ביותר, היא ששומרת על ייצוגי האובייקט "הטובים" מלהידבק ברוע ובשנאה. בקשר של חלי עם גבי, חלי יכולה לבטא כלפי גבי אהבה ומסירות אין קץ, אך יכולה גם לפגוע בה מבלי לעשות חשבון. ככל שחלי מצליחה לשמור את מצבי האני הסותרים האלה מופרדים אחד מהשני, היא מונעת מעצמה את החרדה הקשורה בקונפליקטים הלא פשוטים שמאיימים להציף אותה ושולטת עליהם, אך זאת, כאמור, במחיר החלשת תפקודי האגו שלה.
אין ספק שהטיפול באישה עם פיגור שכלי עמוק דורש התמודדות יומיומית מתמשכת וכוחות אדירים. על מנת להסתגל למציאות כזו, ישנה חשיבות רבה ליכולת של הנפש לעשות אינטגרציה בין המציאות הפנימית לחיצונית, בין מחשבות לרגשות. יכולת זו, שכפי שראינו, אינה מנת חלקה של חלי.
עם זאת, יש גם משהו מנחם ביכולת של חלי להתייחס למצבה של גבי באופן הכי טבעי. היא איננה נגעלת או נדחית מהפיזיות הלא אסטתית שלה והיא גם אינה מתביישת בה. היא מספרת עליה באופן גלוי לאמו של זוהר ואף לא נרתעת מלהכניס אותו לביתם.
ובכל זאת, המחיר שגם חלי וגם גבי משלמות על חולשת האגו של חלי הוא כבד. חלי, מהמקום שהטיפול בגבי מגדיר את העצמי שלה, מנסה להשאיר את גבי תלויה בה לחלוטין. היא, כאמור, מתנגדת לשלב אותה במסגרת לאנשים כמותה, ומנסה לכלוא אותה בבית. הצפייה בסרט אינה קלה, שכן בן-שלוש לא נותנת לצופים הנחות. אחת מהסצנות היותר קשות, היא זו שבה גבי פוגעת בעצמה בצורה קשה ומכאיבה, כאשר היא נותרת סגורה לבדה בבית במשך שעות ארוכות, השעות בהן חלי נמצאת בעבודה. גבי היא פיזית לחלוטין, וככזו, את הכעס והתסכול שלה, היא אינה יכולה לבטא במילים, והיא עושה זאת על-ידי נהמות ומחוות התנהגותיות, והתמונות הן קשות.
חלי לא רק צריכה לשמור על האקסקלוסיביות של הקשר בינה לבין גבי, אלא שהיא גם חייבת לשמור על כך שגבי תהיה תלויה בה לחלוטין. בהקשר הזה ניווכח, שחלי לא מאפשרת לגבי לגדול, ולהתפתח, אפילו בגבולות הצרים שהטבע מאפשר לה. היא דואגת לכך שגבי תישאר ילדה קטנה, על כל המשתמע מכך, ואין ספק שבכך היא גורמת לה עוול. ושוב, אם נחזור לסרט עצמו, לסצנה שבה גבי מצחצחת שיניים, מרוצה מעצמה שעושה זאת לבד, כשמיד חלי מתייצבת על-ידה, נוטלת מידה את מברשת השיניים ומצחצחת שוב את שיניה. בכך חלי מעבירה לגבי את המסר – את לא יכולה לבד. את לא יכולה בלעדי!
חלי מונעת מעצמה, אך היא מונעת גם מגבי מגע עם העולם החיצון. הן חיות בדירתן, צמודות זו לזו, אפילו בשנתן, חבוקות וכמו הופכות לגוף אחד, ואינן זזות האחת מן השנייה. הנתק החברתי שחלי כופה עליהן פוגע בשתיהן. הוא פוגע בגבי שחיה בבדידות כבדה, שלא לומר בבידוד, ופוגע בחלי, שמונעת מעצמה את אותה התמיכה החברתית, שיכולה היתה לעזור לה להתמודד עם החיים הקשים בצל אחות מפגרת והורים נעדרים.
בהקשר הזה, יש לציין שלמרות המוגבלות שלה, הצופה אינו יכול להתעלם מן העובדה שלגבי יש עולם פנימי משל עצמה, עולם עשיר של רגשות, שלרוע המזל, אין לה דרך לתקשר אותו החוצה, אלא באמצעות שפת הגוף שלה. למרות המגבלות הקשות, גבי מצליחה, בדרכה שלה, ליצור קשר. היא יוצרת קשר עם זוהר, עם החברים במסגרת היומית שבה היא מבקרת, וגם איתנו הצופים.
ובאשר לחלי, היא, לרוע מזלה, לא מצאה לעצמה אפיקים כדי לחיות חיים נורמטיבים וויתרה לחלוטין על חיים משל עצמה. חלי למעשה מקריבה את חייה לטיפול בגבי, אשר הפכה לחלק אינטגראלי מהישות שלה, והיא איננה מצליחה לגייס משאבים ולפתח לעצמה חיים מחוץ לדיאדה חלי-גבי. "כה יפה את לי ולמה הלכת לי לעולם אחר. לפעמים אני חושב(ת) מה לעשות לבד כל לילה. אין לי לילה, אין לי יום, אין לי לילה". זוהי, עם כל הכאב שבדבר, תמצית חייה של חלי.
הסרט, כאמור, אינו קל לצפייה, אך יש בו גם רגעי חסד, ואין צל של ספק בכך, שהאהבה העצומה שחלי מרעיפה על גבי, והמסירות האין סופית שלה, גם אם אלו נעשים ממקום של חסכים, של צרכים לא מסופקים, הם אוצר אמיתי עבור גבי, ובלעדיהם היא היתה, מן הסתם, מוצאת עצמה אבודה במסגרות מוסדיות. וחלי, כפי שניסיתי להראות בדברי אלו, מוצאת את המשמעות לחייה בהתמסרות המוחלטת לטיפול בגבי. למה היא עושה זאת? זוהי חידה שנשארת סתומה.
