ארכיטקטורה גופנית כמראה חברתית-פוליטית
מאת שירלי כהן
הגוף הפיזי עומד במידה רבה בלב העשייה הפוליטית וההבעה הפוליטית. מישל פוקו, פילוסוף צרפתי ואחד ההוגים הבולטים שפיתחו תיאוריה על אודות הגוף, טען כי איננו יכולים להכיר את הגוף שלנו ללא "לבושי" התרבות (פוקו, 1996). הוא התכוון לאותו גוף פיזי שאנו מלבישים ברמה הבסיסית ביותר, על ידי בגדים, תכשיטים ונעליים. הגוף שאנו מאכילים, מענישים, מתגמלים ומאמנים. פוקו טען שהתנהגויות גופניות ומבעים פיזיים שמתרחשים בגופו של הפרט יכולים להצביע על השתקפות של יחסי כוחות סמויים וגלויים בין גורמים דכאניים בחברה לבין אותו אינדיבידואל. הוא טען כי אף שהדיכוי מופעל על הגוף, יש בגוף יכולות וכוחות מאזנים, כך שהוא גם מגיב לדיכוי ומתקומם.
במאמר זה, נקודת המוצא שלי היא שניתן להתבונן על פסיכותרפיה בכלל ועל פסיכותרפיה גופנית בפרט, כעל פעולה פוליטית חתרנית כנגד הממסד והתרבות הנהוגים כיום, ולראות בטיפול לא רק מעשה אינדיבידואלי המעודד קבלה והשלמה עצמית של הפרט, אלא גם מעשה אנטי-ממסדי שלוקח אותנו ללב הכלכלי והפוליטי של החברה בת זמננו.
בין גוף לפוליטיקה
שאלת האופן שבו פוליטיקה מתנה גוף, ולהפך, הינה חלק מסוגיה רחבה יותר בהקשר התרבותי והפוליטי שבו אנו חיים; היא קשורה למבנים בתוך קשרים של כוח, למוסר, לניצול, להשתקה ולכניעה. כותרת המאמר, "ארכיטקטורה גופנית כמראה חברתית-פוליטית", מתייחסת לדינמיקה שבה קבוצות כוח ואינטרסים בחברה מסוימת באים לידי ביטוי, מטביעים את חותמם על פני הגוף ומשפיעים על הדפוסים הרגשיים, ההתנהגותיים והגופניים שלנו. חלקם יבואו לידי ביטוי באמצעות סטריאוטיפים ועמדות מודעות או תת-הכרתיות, חלקם עלולים לבוא לידי ביטוי בשפת הגוף, בהתארגנות הגופנית ובמידת החופש או האיסור של פרטים בחברה לבטא את קולם. כך, תפיסת התודעה שלנו מתעצבת ומתהווה בהתאם להגדרות החברתיות של התרבות שסביבנו.
לא מעט מטפלים חשים מבוכה או אי-נחת נוכח סוגיות פוליטיות בטיפול, ומתקשים ליישב את הפער האסוציאטיבי שעולה בין צירוף המילים "פוליטי" ו"פסיכותרפויטי". הקושי ליישב את הפער, כפי שניסח זאת אבישר (2014), נעוץ בכך "שפסיכותרפיה ופוליטיקה נתפסות לא פעם כזרות זו לזו, כמנותקות זו מזו ואפילו כמנוגדות [...] האחד פרטי והאחר ציבורי, האחד מופשט (וקשור בנפשי או ברוחני) בעוד השני מציאותי ומוחשי, באחד נוכחים בעיקר רגש ואמפתיה, ואילו בשני כוחנות ואינטרסים, הראשון נתפס כאלטרואיסטי והאחרון כמשרת מניעים של יחיד או של קבוצת כוח מסוימת ועוד. לכן אין פלא שאנשי טיפול רבים חשים שהפוליטיקה היא עניינם של אחרים, ושמוטב להם שיתמקדו בעבודתם הטיפולית 'הנקייה' " (עמוד 17).
מנקודת מבט זאת גורס אבישר כי העצמי, שנתפס לעתים כנובע מהפנים וכמבטא את ייחודיותו של הפרט, משקף את פעולתם של הגורמים הפוליטיים (החברתיים, התרבותיים, הכלכליים, המגדריים וכיו"ב) אשר עיצבו אותו מלכתחילה. כך שלמעשה פוליטיקה היא היבט בלתי נפרד בכל יחסים חברתיים, קרי יחסים שבהם נוכח כוח, באופן גלוי או סמוי. על פי תפיסות אלו, הקשר בין פוליטיקה לעבודה טיפולית נראה מובן מאליו ועומד בלב העניין הטיפולי להבנת הפרט.
הפער בין העמדה הפסיבית של האדם ביחס לכוחות החיצוניים הסובבים אותו משפיע אף על האני הגופני, השבוי בתוך קונספטים תרבותיים מוכתבים ומגבילים. הפסיכותרפיסט הגופני ד"ר אסף רולף בן-שחר רומז לכך, כי הגוף משמש זירת כוח פוליטית, בהיותו "לובש את הצורה שהאורגניזם המתפתח שלנו תופס כהכרחית להצלתנו: הגוף הזה יעזור לי להתקבל, להיות נאהב, להיות שייך. התארגנות גופנו מציירת את המאמץ הלא מבוטא לאזן את התוך-נפשי עם הבין-אישי, לעצב אותנו כך שנוכל להשתייך" (רולף בן-שחר, 2013, עמ' 158).
על פי פרופ' מאירה וייס (2012), תפיסת הגוף שלנו, והאופן שבו הוא צריך להיות ולהיראות, מושפעת מפיקוח חברתי וכלכלי הקיים בכל החברות האנושיות. כבר בעת העתיקה, התרבות ההלניסטית ראתה קשר הדוק בין תרבות הגוף לאינטלקט ולמעמד החברתי. הפילוסוף לוקיאנוס, שחי במאה השנייה לספירה, אימץ את גישת התרבות היוונית, וניסח תפיסה זו בכותבו: "אם תתאמץ ללמוד פעם כיצד לנהל מדינה שתחנך אזרחים מעולים, אזי תסכים גם אתה לתרגילים (הגופניים) הללו ותעריכם כמונו [...] כי כל עיקר הכוונה איננה לפרסים, כי אם לטובה הצומחת מהן לרפובליקה (הדמוקרטיה האתונאית) ולאזרחיה בני החורין. הכוונה היא לתחרות האחרת, הכללית, של כל האזרחים הטובים, שלהם אין זר הדפנה (פרס שחולק במשחקים בדלפוי) קורץ בסופה, כי אם הפרס הנעלה, הכולל בקרבו את כל הדרוש להרגשת האושר של האדם. כלומר, החופש והחירות לכל אזרח ואזרח כפרט ולכל המדינה בכלל [...] אנו שמים לב בעיקר לכך, שאזרחינו יהיו מוכשרים בגופם, חזקים ברוחם ובנויים לתפארת, מכיוון שאנו משוכנעים כי רק בעזרת כך יהיו מסוגלים לנהל את ענייני הכלל בעתות שלום על הצד הטוב ביותר, ובימי מלחמה – להגן ולשמור על חופש המדינה ועל אושרה" (מתוך "דו-שיח על הגימנסטיקה", עמנואל, 1979).
במאה העשרים, דמותו של החלוץ החסון כפי שהיא משתקפת בתרבות הישראלית, מהווה דוגמה לאופן שבו נוכחות גופנית מגויסת למען צורכי הלאום, שתפקידיו העיקריים הם בניית הבית היהודי והגנה מפני המתנכלים לו. דמויותיהם של החלוץ והצבר, אשר סללו את דרכן בשנות ה-20, ה-30 וה-40, הן דמויות של "אנשי גוף", בעלי מאפיינים גופניים ולאו דווקא אינטלקטואליים: חוסן ובריאות גופנית, אומץ לב, עבודת אדמה, שרירים וקרבה לטבע. מטרתם לשמש דוגמה ומופת לנוער. לעומתם היהודים הגלותיים לא פיתחו את שריריהם מכיוון שלא עסקו בעבודות כפיים ונתפסו כמכוערים, כמזוהמים, כחולים וכנטולי כוח פיזי.
בתרבות המערבית של המאה ה-21, הפיקוח על הגוף מתקיים בצורה עקיפה ומוסווית יותר על ידי הפנמה של אידיאלים חברתיים. ניתן לראות זאת באופנה של תחרויות עיצוב הגוף, בנטייה לפיתוח המבנה הספורטיבי של הגוף במכוני כושר כדרך להעלאת הערך העצמי או החברתי; בביקוש העצום למתכוני הדיאטה לשיפור ההרגשה האישית והחברתית, שבמקרי קיצון מובילים עד כדי הפרעות אכילה; בהערצת הנעורים; בהתפתחות עיצוב הגבר המטרו-סקסואל; ובתעשיית הניתוחים הפלסטיים, שמתיימרים להבטיח את המראה המושלם, הצעיר והנחשק.
החברה הישראלית מאדירה את "הגוף הנבחר", שנקודת המוצא שלו היא בדגם ההגמוני – הלבן, האשכנזי, הצבר, החסון, השזוף, ההטרוסקסואל, השלם והמושלם, שאותו מכנה וייס "הגוף הישראלי". על פיו נשפטים ומתעצבים גופים בשר ודם של ישראלים, וגופים "אחרים" מודרים אל השוליים: השחורים, המזרחים, הנכים, הפלסטינים, העובדים הזרים, הזקנים וכיו"ב. גופים אלו, אשר אינם מתיישבים עם "הגוף הישראלי הנבחר", עלולים למצוא את עצמם מסומנים כחריגים או כבעייתיים. הם יוקעו בגלוי או בסמוי, וקרוב לוודאי שגם ייגבו מהם מחירים חברתיים לא מבוטלים.
יוצא אפוא, שהפרט מצוי רוב הזמן באשליה כאילו היא או הוא מפקחים בעצמם ומרצונם על גופם וקובעים את הופעתם החיצונית, אולם למעשה הגוף מתעצב בהתאם למה שהחברה (ואנו) עושים ממנו, והופך מישות ביולוגית, אישית וריבונית, שתכליתה להיות בית בריא לגוף ולנפש, לזירת התגוששות של כוחות פוליטיים בשירות אלמנטים כלכליים גלובליים, לא אישיים ואף לא אנושיים.
מחיר הדיכוי
התניה חברתית זו נועדה לשרת אינטרסים של קבוצות כוח, על ידי שימור סטטוס-קוו של יחסי הכוחות הלא-סימטריים. כתוצאה מדיכוי מוסדי ושיטתי, הדרה ודחיקה לשוליים, תכנים רגשיים אלו נדחסים אל תוך הגוף, וגורמים בחלק מהמקרים לדיכאון ולבעיות פסיכוסומטיות.
פרספקטיבה נוספת מעלה הפילוסופית קלי אוליבר (Oliver, 2004), אשר גורסת כי איננו יכולים להסביר את ההתפתחות של האינדיבידואליות בנפרד מהקונטקסט של האני החברתי והפוליטי, שכן האישי הוא תמיד גם נגזרת של החברתי. בספרה "Colonization of the Mind" היא מתארת מה קורה לגוף של הנכבש ביחסי כובש-נכבש במציאות היום-יומית של החיים: הכובש משליך את התכנים הרגשיים שלו, שאינו מעוניין לשאת אותם, לגוף של הנשלט, כשהאחרון לא יכול להוציאם החוצה ולהשתחרר מעולו של הכובש, כי תרבות המיינסטרים לא נותנת לו את הכלים הסימבוליים הנחוצים לו כדי להתבטא ולהיות מובן.
וילהלם רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית, דיבר רבות על כפייה חברתית ויצא כנגד דיכוי המיניות. רייך היה ידוע בדעותיו האנטי-פשיסטיות והתריס כנגד הממסד. הוא שילם על כך מחיר אישי כבד, שהוביל בין היתר לשריפת ספריו ולהרחקה מהחברה הבין-לאומית לפסיכואנליזה. רייך האמין כי לכולנו דחפים ראשוניים, בסיסיים וחייתיים, המושפעים מהתנאים ההיסטוריים והפוליטיים, ובאמצעותם אנו יכולים להסביר מבנים נפשיים וגופניים. הוא סבר כי ניתן למצוא התאמות בין אידיאולוגיות פוליטיות ותרבותיות לבין הרבדים המרכיבים את האישיות עטוית השריון.
המושג "שריון" הוא חלק מהמורשת של רייך, שנוצר כדי לווסת את הרגשות הקשים ולשחרר את האנרגיה החסומה. האנרגיה נאגרת ויוצרת מתח בגוף עד כדי כיווץ כרוני של השרירים. מתח כזה לאורך זמן עלול ליצור "שריון", המונע מהאדם זרימה ותנועה חופשית, ועלול ליצור קונפליקט בין האישיות הראשונית (המהות שלנו) לבין האישיות השניונית (המסכה שאנו עוטים על עצמנו כדי להתקבל על ידי הסביבה).
רייך הבחין אצל מטופליו בסוג של קשיות שרירים, וזיהה אותה כתגובה פיזית של הגוף לפגיעות, הן נפשיות והן פיזיות. בעיניו היה זה סוג של שריון, מעטה הגנה בלתי רצוני נרכש. אני בוחרת לכנות את השריון "שריון פוליטי", אשר מעבר להיותו מנגנון הגנה חיוני להישרדותנו, אנו הופכים באמצעותו גם לניתנים לשליטה. בתהליך בנייתו אנו מקיפים את אנרגיית החיים שלנו, את הצלילות, את האומץ ואת היצירתיות בחומות רבות.
בזמנים שבהם אנשים תפסו את הדיסציפלינה של אחזקה ושליטה רגשית כבריאה, רייך ראה בה "חינוך בתוך חוסר אוטונומיה". הוא זיהה כי אותו שריון חוסם את הדחף שלנו למגע אוהב, עד שדחף מעוקר הופך לקר ומנוכר, ובכך פוגע לא רק בפרט, אלא אף מכין את הקרקע לאלימות חברתית, לשנאה וליצירת קבוצות או פרטים של "שעירים לעזאזל". רייך, כאמור, שאף לשבירת מבנים חברתיים מגבילים, ועודד לניתוץ השריון ולשחרור הנפש (טוטון, 1988).
מהאמור לעיל ניתן לראות, כי תופעות גופניות ונפשיות קשורות קשר בל יינתק להקשר התרבותי והפוליטי של הפרט. פסיכותרפיה שמתעלמת מהכוחות הממשמעים עלולה לייצר חוויית גוף וצורה אנטומית שונה, שבאים לידי ביטוי ביציבה, בתנועה, בתגובות, בהתנהלות יום-יומית ובקשיים רגשיים ונפשיים, הנובעים מהסביבה הפוליטית של הפרט ומושפעים ממנה. לכן נכון יהיה לאנשי הטיפול להסכים "להתלכלך בפוליטיקה" ולאמץ בעבודתם את הגישה כי האישי הוא פוליטי.
להלן אציג שני תיאורי מקרה שהותירו בי חותם עז. שניהם מצביעים על האופן שבו הגוף משתנה, מתלבש, מתפשט, מוחזק או מסתגר בתוך עצמו, כראי לביטוי כובד המתחים והלחצים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים שהפרט מצוי בהם. לחצים אלה יוצרים סתירות בין המרחב הציבורי לפרטי מחד גיסא, ובין הצרכים והכמיהות העמוקות של האדם וגופו מאידך גיסא.
מחאתו הפוליטית של הגופנפש
כשפגשתי באביה (שם בדוי) לראשונה, חיבבתי אותה מיד. ראיתי בה ילדה בגוף אישה – מרחב גופי שלדבריה מוכר לה היטב. היא צחקקה המון, ובקולה של ילדה שיתפה אותי בנדיבות ברגשותיה העמוקים ביותר. היא הגיעה לטיפול בשנות ה-30 לחייה, עקב הפרעת גוף דיסמורפית, שמתבטאת בעיסוק מופרז במאפיינים של ההופעה החיצונית (מוניץ, 1995). היא תפסה את הופעתה החיצונית כפגומה וכמכוערת, דבר שהוביל לפגיעה בתפקוד בתחומי חיים שונים.
אביה בילתה זמן רב בהסתגרות בביתה והייתה עסוקה בהלקאה עצמית ובסירוס עצמי ללא רחם. היא טענה כי מאז שהיא זוכרת את עצמה היא סולדת ממראָה החיצוני, שאותו הגדירה כ"מפלצתי". היא אף ביקשה לעבור לקליניקה ללא חלונות, מפאת החשש שאנשים מבחוץ ייראו את חיצוניותה מבעד לחלון והיא תהפוך למושא ללעג ולצחוק.
תחושת אי-הנוחות שלה תפסה את תשומת לבי, והחלטתי לשהות עם הרגשות שעולים בה בלי לספק את הצורך הקונקרטי. ניסיתי לחקור יחד איתה את המשמעות האמיתית של רצונה להיעלם ולא להיראות, כמו גם לנסות להרחיב את גבולות חקירת התהליכים הנפשיים שהובילו אותה לתפיסה עצמית זו – אל תוך השדה החברתי. מתוך כך התפתח דיאלוג בעל תכנים פוליטיים מובהקים, אשר במהלכו היא סיפרה בבושה מהולה בכאב כיצד נהגה אמה להקניט אותה על המראה החיצוני שלה, ודרשה ממנה תדיר להפחית ממשקלה, לטפח את עצמה ולהתלבש על פי צו האופנה העכשווי, הדוגל אף הוא ברזון כרכיב בסיסי של יופי.
אביה הרגישה שהיא איננה מצליחה לעמוד ברף הציפיות הגבוה שהציבה לה אמה, ומשהו בתוכה קרס. היא ויתרה על כל אפשרות להיות בקשר עם הסביבה ובילתה את רוב שעות היום בחדרה. היא אימצה לתוכה את האמירות המשתקות, ונאלצה להתמודד עם הפיצול שבין הצורך התוך-נפשי שלה לתפקד כישות בפני עצמה, לבין אותם אילוצים חיצוניים מסרסים.
כפסיכותרפיסטית גופנית, אני נדרשת להתבונן לעומק במסרים שגופי וגופו של מי שמולי משדרים לי, במציאת הקשרים בין תהליכים נפשיים, מבנים חברתיים ותופעות פסיכוסומטיות, וניסיון להגדיר מחדש את המשמעויות הללו. מהתבוננות באביה, נראה שגופה מייצג את הפתרון שלה לפיצול: כתפיה משוכות לכיוון אוזניה וראשה שוקע לתוך צווארה, מתעטף ונכבש לעומק על ידי המכבש החברתי הביקורתי, וכמו מבטא את היעדר כוחותיה הפנימיים להתמודד ולחשוף את חיצוניותה לעולם.
על אף האמפתיה שחשתי כלפיה, התעורר בי קושי להקשיב למסרים המדוברים והבלתי מדוברים שלה על אודות ההחפצה ושנאת הגוף. כמו כן, קשה היה לי להכיל את האפקט ההעברתי שהתעורר בתוכי הקשור לעמדה של שולטת-נשלטת. מצד אחד רציתי להשמיד את החלקים המסרסים המוצאים שיח בתוך גופה, ולהמירם בעוגן פנימי מכיל ומקבל, שיסייע לשתינו להתנהל בתוך עולם דכאני ולוחמני. מצד שני חשוב היה לי להיות איתה במקום שהיא נמצאת בו, וליצור מרחב שבו כל הקולות שבתוכה (הן הדמוקרטיים והן הדיקטטוריים) יזכו לביטוי מלא ומכבד.
בעודנו יושבות האחת מול השנייה, קצת נבוכות, קצת מנותקות, אך עם כמיהה אמיתית לקשר, חיפשתי בגופי את התנועה הקטנה ביותר שתזמין אותה אליי, והושטתי לעבר כפות ידיה את כפות ידיי. פחדתי להידחות על ידיה. חששתי שמא האקט הזה עלול להיות מציף מדי עבורה. רווח לי כשהיא קיבלה את ההזמנה שלי למגע ולקשר והושיטה אליי את כפות ידיה החיוורות שקצת רעדו. זיהיתי בתוכי נשימה בשעה שהיא קיבלה אותי. במשך דקות ארוכות אחזנו ידיים, פעמנו, חווינו, וחשפנו את החלקים שבנו, הן המצמיתים והן המצמיחים, הן הפגיעים והן החסינים.
באותם רגעים הרגשתי שכדי להצליח לעזור לאביה להכיל ולקבל את כל החלקים והקולות שבה, נדרש ממני להצליח לשרוד את עצמי ולחבק בתוכי את כל החלקים החוששים לבטא את קולם האמיתי, הנדחקים אל מחוץ להכרה, אל המקום שאליו מודחקות הדמויות והחוויות שאיננו מסוגלים להכיל ולקבל. באותם רגעים הרגשתי איך זה להיות היא.
אביה שיתפה אותי שהמגע בכפות ידיה השתיק את הקולות המתרוצצים בראשה, ואׅפשר לתחושת נעימות להיכנס ולהתפשט לכל אורך גופה, תחושה שכמו החלה לדבר את המילים שהיא שותקת. היא התנועעה קלות על הכיסא, ולאט לאט התרחבה לכל חלל החדר. על אף החלונות הפונים אל החוץ, היא אפשרה לעצמה, עד כמה שיכלה לשאת, נראוּת גופנית-נפשית, וביטוי כן של הצרכים שלה.
היה מעניין לראות שכמעט בכל מפגש שהתקיים לאחר מכן, היא נכנסה לחדר עם מאפה בידה וחיוך ממזרי על פניה. היא אכלה מולי ללא מבוכה וללא התנצלות. יכולתי לראות בכך אקט גופני הנושא אופי מחאתי נגד אמה ונגד אותם תכתיבים חברתיים שסירסו אותה במשך שנים רבות. זיהיתי את רצונה העמוק לכונן לעצמה גוף המשמש רכיב מהותי ביחסי הכוח. אני חושבת שהתנועה בין להיות יחד, זמינה לקשר, לבין להיות לבד, סייעה לאביה לחפש את דרכה המקורית להיות ולהתהוות כישות נפרדת, ולזהות בתוך כך את קולה האמיתי שלה ושל גופה – באופן בלתי תלוי (יחסית) בהתניות חברתיות וסביבתיות שהמציאות רוויה בהן.
כפי שניתן לראות מתיאור זה, הגוף הוא לא רק האתר שבו נמצא הציות לתרבות ולצוויה, אלא הוא גם "כיכר העיר" להבעת המחאה נגדה. בהקשר לכך טען סמואלס, כי על הפסיכותרפיסט הממוקד גוף מוטלת האחריות לנקוט זהירות בטרם ימהר להגדיר תסמינים סומטיים כפתולוגיים, בלי להבין ראשית את המהות הרדיקלית והמחאתית שבתוכה הם נוצרו (טוטון, 2011).
לדידי, העמדה שבה הרובד האישיותי הוא הדבר היחיד שמגדיר את המציאות, עלולה להותיר את השיח הטיפולי והציבורי ברמה האינדיבידואלית בלבד, ולפורר כל אפשרות להבנת עולמו של הפרט, מעבר לחוויה הסובייקטיבית והאינטר-סובייקטיבית. לפיכך חשוב להביא בחשבון גם את הנרטיב התרבותי והחברתי של המטפל והמטופל, ואת ההקשר שבו הם מתקשרים, נבנים ומתפתחים. אלה קשורים גם לנושאים של שליטה חברתית ויחסי כוח דכאניים הפועלים על הגוף, ממשמעים, מכווצים ומרסנים אותו, ומשפיעים על אורח חיינו ועל חוויותינו.
הגוף כמפה המשרטטת תרבות
רייך איתר לאורך הגוף שבע מערכות חסימה של מתח, המקיפות אותו כטבעות, וכינה אותן "סגמנטים": מערכת העיניים, מערכת הפה, מערכת הצוואר, מערכת בית החזה, מערכת הסרעפת, מערכת הבטן ומערכת האגן. כאשר קיים כיווץ במערכת שרירים כלשהי, הוא עשוי להעיד על חסימה אנרגטית באותו אזור, המונעת מאנרגיית החיים לזרום באופן חופשי. תפקיד החסימה או השריון הוא לווסת את האקסטנציה הגופנית, הנתפסת כמאיימת על האורגניזם, ולשחרר את התשוקה ואת הזרימה הרגשית, כדי לסייע למקורות החיות להתחיל לזרום שוב בחופשיות.
בתיאור להלן אשתמש בסגמנט העיניים כדוגמה לאופן שבו תכנים תרבותיים ופוליטיים באים לידי ביטוי בתוך המרחב הטיפולי. העיניים בשבילי הן המקום המרגש ביותר לעבוד איתו. בטיפולים אני שמה לב לכך שעיניי משתנות תדיר כשאני מביטה באחרים: ביופיים או בכיעורם, בנזקקותם או בתוקפנותם, ביהירותם או בכניעותם. אנו יכולים לשחרר דפוסים ורגשות דרך העיניים, כמו גם להחזיק דרכם תכנים רגשיים, עד כדי "עצירות מוחלטת" כביטוי מובהק לאיסור ולהתנגדות. העיניים הן דוגמה טובה למצב שבו הבעה גופנית יכולה להיתפס לא רק כתולדה של בעיה, אלא כמצב שהוא למעשה כניעה או התרסה. העיניים ומבען יכולות לספר לנו על האופן שבו עמדות מקובעות בתוך תרבות, וביכולתן לבטא את יחסי הכוחות התרבותיים הדינמיים, כפי שיתואר להלן.
כשפגשתי לראשונה בדסלין (שם בדוי), רווק בשנות ה-30 לחייו, יוצא העדה האתיופית, אחד הדברים הבולטים ביותר ששמתי לב אליהם היה הקושי שלו להישיר אליי מבט. רוב הזמן מבטו הושפל לכיוון הרצפה וברגעים אחרים ריצד לצדדים. הוא חש איום כמעט מתמיד מאינטימיות רגשית. תנועות גופו הראו צמצום, הקטנה ונשימה מוחזקת. ההתבוננות בו עוררה בי את התחושה כאילו הוא איננו בנוכחות גופנית. בנוכחותו חשתי שאני רוצה להרגיש ולחוות יותר מאשר לדעת, בעוד דסלין ממוקם כל כולו בראשו, ועיניו מופנות לכיוון הרצפה.
הפסיכותרפיה הגופנית נשענת על מודל מבנה האישיות הפסיכו-פיזי שפיתח רייך, המבוסס על חקר הביטויים הגופניים, וזיקתם להפרעות רגשיות ונפשיות, המקבלות ביטוי ביציבתו של האדם, במתח שריריו, ובתנועתיותו. היבטים גופניים אלה משפיעים על האדם ומנחים את דרכי התקשרותו עם עצמו ועם העולם. לפי גישה זו, הקושי ביצירת קשר עין נעוץ בהפרעות בתהליך ההתפתחות הטבעי של התינוק, כגון טראומות בהתפתחות יחסי אובייקט והתקשרות לא בטוחה.
כאשר הצורך בוויסות דיאדי לא מקבל מענה, התינוק הרך עלול לחוות חרדה קיומית ואימת מוות, וכתוצאה מכך להתקשות לפתח יכולת התמודדות מאוזנת ומותאמת עם חרדה זו. אחד הפתרונות המתפתחים לצורך הגנה מפני חוויות רגשיות קשות אלו הוא מנגנון הגנה דיסוציאטיבי המכונה "סכיזואידיות". במצבי קיצון שבהם החוויה מתקיימת בקביעות, הופך מנגנון ההגנה לדפוס אישיותי, המאופיין בבידוד רגשי וגופני המונע מגע עם רגשות בכלל, גם כאלה שעשויים להיות נעימים (רולף בן-שחר, 2013).
בהסתכלות שהיא מעבר לגבולות העצמי, הימנעות מקשר עין טמונה בקוד התרבותי הפטריארכלי ההיררכי הנהוג באתיופיה, שם לא מקובל להישיר מבט לדמויות סמכות. כמו כן אסור, בעיקר לגברים, לחשוף את הצדדים האחראיים לפורקן רגשי.
על פי הנורמה האתיופית, אחת ההגדרות למשוגע היא מי ששופך כל מה שיש לו בבטן באופן חופשי וללא צנזורה. דיכוי ושליטה אלו יוצאים מתוך הפריזמה של הבניה חברתית, ונותרים ללא מוצא או ביטוי בתוך המרחב התוך-נפשי, תקועים בגוף ללא גישה למרחב החברתי. ההתנהגות המאופקת לכאורה עוקפת את הגוף. המילים המנומסות מלבינות את השיחות, והתמונות הן של אנשים מדוכאים, הנותרים עם סימפטומים גופניים ועם כאבים רגשיים.
יום אחד פתח דסלין את הפגישה בכך שהוא מרגיש כיווץ וכאב מציק בבטן שאין לו שם ולא צורה. חלק ניכר מהעבודה הטיפולית איתו הוקדש ליצירת קשר המבוסס על אמון דרך הנרטיב הפסיכו-פיזי התרבותי שלו, ולחשיפתו לעולם אחר של התנסויות. החלטתי בשלב זה לתת לגוף להיות הציר המרכזי של הטיפול, מאחר שהגוף יכול לאפשר חיבור קונקרטי למקומות שלא תמיד קל לצקת לתוכם מילים.
כשהצעתי להניח את כף ידי על בטנו, הוא הנהן בחיוב. יכולתי לחוש באותם רגעים את הסיפורים שהגוף שלו משדר לי. חשתי בהדהוד הגופני1 את הבטן שלי כמו בית כלא לרגשות הכלואים בתוכי ומצמצמים את תחושת הקיום שלי. נשימתי הופסקה לפרקים וחשתי כיווץ מעיק בבית החזה. ניסיתי לאפשר לעצמי לנשום ולהיות במקום המושפע והפגיע. כאשר דיווחתי לו על החוויה הגופנית שמתעוררת בי במחיצתו, הוא אמר שמעולם לא התבקש להביע את רגשותיו ושמבחינתו זה "לא נורמלי" לדבר על הרגשות שלו. הזמנתי את שנינו לנשום אל האקלים הרגשי הטעון בבטן, הכולל גם הצהרות ספציפיות של כעס ותסכול על החברה שמוקיעה אותו, לדבריו, על רקע גזעני.
הגוף, בהיותו בלתי סביל, טומן בחובו גם את היכולת ואת הכוח להתנגד לשליטה, למשטר של משמעת וסירוס, לכן ניסיתי לעודד אותו לפתח בגופו עמדה פרו-אקטיבית, והזמנתי אותו להיאבק באמצעות גופו במבנים שמדכאים ומחלישים אותו עד כדי קריסה וויתור.
ביקשתי ממנו לנטוע את כפות רגליו כנגד הספה ולדחוף יותר ויותר את דופן הספה. כאשר הוא השתמש בשרירי הבטן והגב, התאפשר לו, אולי לראשונה בחייו, לדבר כנגד הכוחות שהוקיעו וקיפחו אותו על בסיס גזעני, ולקיים שיח שבו נפגשים תרבות ההשתקה והאילוף שבהם הורגל מחד גיסא, והרצון העמוק שלו לבטא מבעד לדממה את שלא הורשה לדבר מאידך גיסא.
אט אט גופו השתחרר מהדחיסות שהיה נתון בה, ופינה מקום למקצבים רכים יותר. נשימתו נכנסה ויצאה מתוכו ביתר חופשיות. גופו החל לרעוד קלות כביטוי ליציאה ממארג מורכב של מתחים קונפליקטואליים. כך נולדה צורה גופנית חדשה של אינטראקציה חברתית בתוך הֶקשר טיפולי.
בשלב זה, דפוסי יצירת קשר העין קיבלו תפנית משמעותית, וכעת עלתה האפשרות להזמנה למבט אחר, ישיר יותר. זה היה בעיניי הסימן הראשון לכך שהוא מרגיש כי התרבות שלו מתקבלת בברכה בחדר הטיפולים. ראיתי באותן ידיים שהוא נשען עליהן ושמקבלות אותו (ידי המטפלת) לא רק את האם כהעברה אימהית חיובית ראשונית, אלא גם כתיקון שייצגתי באותם רגעים לחברה שדוחה ומוקיעה אותו.
סיכום
הפסיכותרפיה הגופנית עוסקת בגוף, בנפש ובהשפעות ההדדיות ביניהן. אף שהיא איננה מתמקדת במהויות פוליטיות, לפוליטיקה ולתרבות השלכות מכריעות ומרחיקות לכת בעיצובו של הגוף ובתגובותיו לאירועים אישיים. אי לכך, עבודת הפסיכותרפיה הגופנית – אסור לה שתתעלם מהיסודות התרבותיים והפוליטיים שמהם מגיע המטופל ובתוכם הוא חי. מטפל אשר לא יביא את אלה במכלול שיקוליו בגישתו למטופל הספציפי, עלול למצוא את עצמו מול התנגדויות בלתי מובנות, לחוש תסכול, ואף להשליך על המטופל את תסכוליו וכעסיו. בסיכומו של דבר, הטיפול עלול להגיע לסיומו בתחושה של החמצה וכישלון, ובמקום להועיל למטופל, הוא עלול להזיק לו.
במאמר זה ניסיתי להדגים באמצעות שני תיאורי מקרה את החשיבות למתן תשומת לב למרחב הטיפולי הפוליטי שבו נמצאים הן המטפל והן המטופל, אשר כל אחד מהם הוא תוצר של כוחות פוליטיים, לעתים אף מנוגדים זה לזה. חשוב שבעולם הטיפולי תתפתח ראייה שהיא מעבר למרחב האינטר-סובייקטיבי, הכוללת גם את הפוליטיקה כרכיב בלתי נפרד מנפש האדם.
התערבות טיפולית אשר מביאה בחשבון את תהליכי הדיכוי הפוליטי וחושפת אותם, עשויה לעודד את האנרגיה הגופנית לזרום שום בחופשיות, לשחרר מהדיכוי על ידי הפרה גלויה של החוקים המגבילים, ולאפשר על ידי כך לחוש את קשת הרגשות הנחווית במתן דרור להתנהגויות הסוטות, לכאורה, מהנורמה.
אם כך, נראה שלא רק שהתרבות מלבישה את הגוף ומכוננת אותו, גם הגוף עצמו מנכיח אותה בתמורה. הפרט על כל חלקיו הגופניים והנפשיים מאמץ אל חיקו בהכנעה אותם ערכים שהונחתו עליו, ומטמיע לתוכו אידיאלים, שדרכם העולם מתנסח ומתווה את התרבות. מכאן, שהתייחסות לתהליך הטיפולי על בסיס חקירה אנליטית גרידא, הממוקמת בעולמו הפנימי והלא מודע של המטופל, תוך כדי הזנחה של אספקטים חברתיים ופוליטיים שבתוכם הוא נוצר, עלולה לשחזר דפוסי דיסוציאציה כואבים, הטומנים בחובם מאבקי כוחות מצמיתים.
מאחר שהתהליכים התוך-נפשיים מהדהדים עם המציאות החברתית שסביבנו, ללא הרף וללא הפרדה ברורה, עבודה פסיכותרפויטית על הדיפרנציאציה שבין האינדיבידואל לבין הקולקטיב, מתוך מודעות לעמדות התרבותיות של המטפל עצמו, יש בה כדי לאפשר למטופל שחרור מהשפעות דכאניות. זאת על ידי הבחנה בין נורמות חברתיות המתאימות לו, לבין כאלה שאימץ ללא מודעות, אשר מכווצות אותו ומצמצמות את מציאות חייו.
בחברה רב-תרבותית, כל מפגש בין-אישי עשוי להיות בין-תרבותי, והמפגש בין גופים הוא תמיד גם מפגש בין תרבויות. לכן חשוב בעיניי שמטפלים יכירו בכוחות הפוליטיים הפועלים בתוך המרחב הטיפולי – פערים חברתיים ותרבותיים, הבדלים מגדריים, השפעות מעמדיות, שיוך אתני או עדתי – ובזיקתם לתחושות קונקרטיות של חוסר צדק ואי-שוויון.
האידאל הנכסף בעיניי הוא להפנות מבט אמיץ ורגיש אל עבר ייחודה של הסובייקטיביות של כל אחד ממשתתפי המפגש, ובתוך כך לחפש איזון דואלי המשלב בין שמירה על ערכיו המקצועיים והתרבותיים של המטפל לבין הערכים המרכיבים את עולמו הפנימי והתרבותי של המטופל.
עלינו להרהר באפשרות של פיתוח מסגרת לטיפול גופנפש, שתאפשר לשבור, למוסס ולהסיר מגננות ואחזקות גופניות ונפשיות, המונעות איזון בריא של הפרט מול מנגנונים חברתיים ופוליטיים, הכובלים אותו ומדכאים אותו לצורכי שליטתן של קבוצות כוח אינטרסנטיות. השגת הסינתזה הזאת תאפשר להחזיר את האיזון הבריא וליצור אדם שלם יותר, המתייחס לעולם בדרך מורכבת, עשירה וגמישה, למען עצמו ולמען החברה.
תודה לד"ר אסתר רפפורט על העזרה והליווי בכתיבת המאמר.
מקורות
מישל, פ' (1996). תולדות המיניות I: הרצון לדעת. הוצאת: הקיבוץ המאוחד.
אבישר, נ' (2014).טיפול פוליטי: פסיכותרפיה בין האישי לפוליטי. הוצאת: רסלינג.
בן-שחר, א"ס (2013). אנטומיה של טיפול – פסיכותרפיה גופנית. הוצאת: פרדס.
וייס, מ' (2012). "הגוף הנבחר": הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית: http://www.meiraweiss.c...post_11.html
עמנואל, גיל' (1979). פרקי קריאה בתולדות החינוך הגופני 2. הוצאת: מכון וינגייט.
טוטון, נ' (2011). פסיכותרפיה ממוקדת גוף. הוצאת: "אח בע"מ".
מוניץ, ח' (1995). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. הוצאת: פפירוס.
כהן, ש' (2013). מטפל לבן – מטופל שחור: http://www.hebpsy.net/a....asp?id=3039
Reich.W, (1990). Character Analasis, N.Y, Farrar, Staus and Giroux.
Kelly, O. (2004). "Colonization Of Psychic Space: A Psychoanalytic Social Theory Of Oppression".Publisher: Univ Of Minnesota Press; 1 edition
Nick, T. & Em, E.(1988) REICHIAN GROWTH WORK Melting the Blocks to Life and Love. Originally published by Prism Press.
1 הדהוד גופני – התפיסה שלפיה כל מאורע המתרחש בנוכחות האחר משתקף גם בנו בצורה גופנית וחושית, אף ברמה הטרום-מילולית. על פי הגישה ההתייחסותית בפסיכותרפיה הגופנית, כל מה שקורה לנו ברמת החוויה פותח פתח למרחב אינטר-סובייקטיבי המייצג גם את האני הדיאדי.
