התשוקה לפסיכואנליזה, התשוקה לכתיבה
מאת ענת צור מהלאל
סקירת יום העיון "כאב, אימה והתפתחות בחשיבתו של ביון" של התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. יום העיון התקיים בתאריך 30.1.2015.
רוב ההתרחשויות מתחוללות בתחום ששום מילה לא נכנסה אליו מעולם (רילקה, מכתבים אל משורר צעיר).
בחלוף כשנתיים מיום העיון האחרון שארגן פורום ביון, שגם אותו סיקרתי (לקריאה לחצו כאן), שמתי פעמיי דרומה לתל אביב בשנית. כפי שכתבתי בזמנו, בדרך כלל אינני אוהבת להתרחק מביתי, אך הפעם, בניגוד למזג האוויר הסוער שאפיין את מסעי הקודם, קרני השמש חייכו אליי, והשמיים קיבלו את פניי בקשת מרהיבה שנפרשה על פני קו החוף בשלמותה העגלגלה. גם הפעם סיפק יום העיון חוויה מרתקת, מעמיקה ומעוררת מחשבה. גם הפעם נשזרה התוכנית בשפע של דוברים מעניינים, ובנושאים אשר עוסקים בפסיכואנליזה, אך לא רק בה. ביום העיון הנוכחי הושם דגש גם על ההיבט הקליני על פי חשיבתו של ביון.
יום העיון היה בנוי משלושה מושבים. המושב הראשון עסק בעיקר בהיבטים קליניים של הפסיכואנליזה על פי ביון, המושב השני עסק במשמעות הסבל הנפשי בחשיבתו של ביון, בהיסטוריית חייו ובשירה, והמושב השלישי עסק במחשבות בהשראת ביון ובעקבות הפסוק הנודע מספר תהילים, "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי" (כ"ג, ד'). נדמה לי כי השאלות אשר ריחפו מעל יום העיון היו כיצד להפוך חוויות חסרות ייצוג לחוויות מיוצגות בעולם הנפש, מהם התנאים אשר מאפשרים טרנספורמציה מסוג זה – במונחיו של ביון "טרנספורמציה ב-O" – ומהן ביטוייה.
חשיבותו של הריתמוס הנפשי
המושב הראשון כלל שתי הרצאות, אשר שילבו חומרים קליניים ותיאורטיים, ועסקו בהיבטים של הטרנפורמציה ב-O. ההרצאה הראשונה, מפיו של משה לנדאו, מרכז פורום ביון ומורה מסור לחשיבתו, נשאה את השם "החוויה הריתמית – מחשבות על התפתחות על פי ביון". לנדאו פתח בתיאור מקרה של אישה שסבלה מהפרעת אכילה ארוכת שנים ומתחושת מוות פנימי. תיאורו התעכב על ניסיונותיו כמטפל לתת ייצוג לסימפטומים שסבלה מהם, אשר קיומם הנפשי עד אז היה רק כפעולת עיקור וריקון ממשמעות. הוא סיפר על ניסיונותיו להתחבר לחוויית ההקאה המייסרת, שעליה סיפרה המטופלת, ועל כך שבאחת הפעמים, הניסיון שלו להבין את החוויה ולתקשרה לוו מבלי משים במעין תנועות ידיים סיבוביות. בתגובה לכך, הביטה בו המטופלת בעיניים פעורות, ואמרה, "אתה מכיר אותי מבפנים". הייתה זו אמירה רבת עוצמה, אשר פתחה ערוצים חדשים לתקשורת ולעבודה טיפולית.
לנדאו ניסה לעמוד על המשמעויות האפשריות של אותן תנועות ידיים, אשר יצרו את הטרנספורמציה בטיפול. במילים אחרות, הוא ניסה בהרצאתו לנסח את המחווה הטיפולית חסרת המילים. תחילה, הדגיש לנדאו את הריתמוס, שהיה בבסיס אותן תנועות חוזרות ונשנות, ואשר יצר מעין דפוס, אשר כפי הנראה התחבר באופן עמוק לדפוס פנימי של המטופלת (underlying pattern). דפוס זה ייצג בסיס ריתמי בנפשה של המטופלת, אשר התגלה דרך החבירה של המטפל אליו. בכך הוא הפך לבסיס ריתמי משותף. התנועה הריתמית של תנועות הידיים חיברה את המטופלת לחוויה ריתמית חסרה בתוכה. על פי לנדאו, התנועה הריתמית מכילה בתוכה רכיבים של המשכיות, של מוכרות, של גילוי, של אמת ושל יופי, יופי המכיל בתוכו ניגודים ואף את הניגודיות עצמה. החוייה הריתמית מובנת כתשתית פרוטומנטלית המהווה תנאי להתפתחות הנפשית מראשיתה.
לסיום, הציע לנדאו מחשבה חדשה, שלפיה הריתמוס נמצא בבסיס היווצרות הלינק המנטלי-נפשי, על פי המשגותיו של ביון. האפשרות ליצור חיבורים נפשיים אינה מתהווה רק מהפרה-קונספציה לשד, כשם שהמשיג ביון בחשיבתו המוקדמת. הריתמוס מקדים את הפרה-קונספציה ומהווה את התשתית המאפשרת את הופעתה. כך שניתן למתוח ציר התפתחותי מהריתמוס דרך הפרה-קונספציה, אל עבר היווצרותו של הלינק. בהקשר זה הציג לנדאו מטפורה יפה, שלפיה הבנת הריתמוס משולה לכתיבת תווים עתידית של הנפש. אני מניחה שהכוונה היא לכתיבת תווים למוזיקה עתידית של הנפש.
הרצאתה של הפסיכואנליטיקאית נעמה קינן נשאה את הכותרת "הפרת קצב – שינה כנפילה מחוץ לזמן", ובה הדגישה קינן את חשיבותו של הריתמוס הנפשי ליצירת תשתית ראשונית בנפש. היא הגדירה את הריתמוס הנפשי כדפוס חוזר ונשנה של גירוי והפוגה, אשר נחווה דרך המערכת החושית והופך לתשתית הנפשית הראשונית.
דרך תיאור מקרה מרשים ביופיו, ניסתה קינן להדגים את הרעיונות הללו, תוך התמקדות במצב נפשי של היעדר ריתמוס. מצב זה התבטא אצל המטופלת במקרה המוצג, במעין נפילה לשינה במהלך הפגישות הטיפוליות. שינה זו הובנה במהלך הדרך האנליטית כמצב של אי-שינה, או מה שקינן כינתה "נפילה מחוץ לזמן" (קינן לא התייחסה בהרצאתה לספר של דויד גרוסמן אשר נושא שם זה, ומעניין היה לשמוע על הדיאלוג שייתכן שקיימה עימו במחשבותיה). הודגש בהרצאה כי לא מדובר בשינת מנוחה, וגם לא בהגנה דיסוציאטיבית, כי אם "בתגובה לעודף גרייה, אשר קשורה בחוויית אימה נוראה שאינה ידועה".
קינן סיפרה כי בשעתו הבינה את מצבי ההירדמות של המטופלת כתגובה טראומתית לחוסר רצף בהחזקה הטיפולית, וכך פירשה אותם עבור המטופלת. עם זאת, היא נוכחה לראות כי הפרשנות לא סייעה לפתור את מצבי ההירדמות. בדיעבד, היא הבינה כי הפרשנות לא הייתה נכונה, לא מבחינת תכניה, אלא מבחינת צורתה או אופנותה. הפרשנות המלומדת הייתה מעין התבצרות שלה כמטפלת נוכח האימה ללא שם שביטאו אותן הירדמויות. רק כאשר הרפתה המטפלת את גופה נוכח המטופלת הישנה, והתמסרה לאימה ולאי-הידיעה המתלווה למצב זה, היא החלה ללמוד בהדרגה את איכויותיו החווייתיות של מצב אי-השינה, ולהבין מהי הנוכחות הטיפולית שמתבקשת ממנה.
שינוי הנוכחות הטיפולית יצר בהדרגה רגעים של יופי ובנה מבנים של משמעות בנפשה של המטופלת. תיאור המקרה הסתיים ברגע שהצטייר לי כפואטי; המטופלת סיפרה על מצב שבו חשה במהלך אותו שבוע שקטה ומעורסלת, בהרמוניה בין פנימיותה לבין חיצוניותה. בסיכום התיאורטי, הדגישה קינן את ההבחנה בין טרנספורמציה ב-K, אשר הופכת את הבלתי ידוע לידוע, וכרוכה בהעלאתו של המודחק, לבין טרנספורמציה ב-O, שמשמעותה מעבר של חומרים נפשיים שמעולם לא עברו את שפת המודעות, אותן חוויות "ששום מילה לא נכנסה אליהן מעולם", כדברי המשורר רילקה, אל מחוזות המודע.
הסזורה הומשלה על ידי ביון ל"זרם קדמוני תת-קרקעי של נהר אגדי" (Vermote, 2011). זהו אזור התפר שבתוכו צריכים לעבור חומרי הנפש שטרם נחוו, כדי להפוך לחלק מעולם הייצוגים הפנימי הניתן לחשיבה. ביון תיאר את המעבר בסזורה של חומרים נפשיים ברומן שלו "Memoir of the Future" (ממואר אודות העתיד) (Bion, 1991). הוא מתאר שם את מסעה של מחשבה עוברית, אשר לאחר שעברה את הסזורה, מוטלת על קרקעית הנפש, בסמוך למערכת העצבים המרכזית. השפה והלוגיקה מנסות מיד ללכוד אותה, אך המחשבה העוברית, אשר מהווה דמות ממשית בטקסט של ביון, אינה מעוניינת בכך, ומכריזה כי למילים אין זכות להיות ארון הקבורה שלה ולמנוע את היוולדה (Vermote, 2011). בדרך פיוטית זו בחר ביון לתאר את הטרנספורמציה ב-O.
קינן הדגישה כי מדובר בתהליך תובעני מאוד עבור המטופל ועבור המטפל. לדבריה, כדי לאפשרו, על המטפל להשתהות בעמדה של המתנה, עד שהוא שומע את הקולות הפנימיים השתוקים של המטופל, אשר עשויים להיקלט כלא יותר מאשר "נצנוצי רדאר דקים". בתגובה, המטפל עשוי לחוש כי נפשו שלו מזדעקת בחרדה ובאימה, והפיתוי לסגת או להימלט לפרשנות מלומדת עשוי להיות עז. מהמקום הזה עשויה להתרחש הטרנספורמציה הנפשית. בסיכומן של שתי ההרצאות המעמיקות האלה, המשכתי להרהר בהתמסרות הנפשית העמוקה כל כך אשר נדרשה מהצמד הטיפולי בשני המקרים, שהיו צריכים להמתין במצבים של אימה נוראה ואי-ידיעה מייסרת, מתוך "אמונה ויראת כבוד", במונחיו של ביון, ובכך שהתמסרות מסוג זה עשויה להיות לעתים הדרך הטיפולית היחידה.
בשני הטיפולים שהוצגו, הבסיס הריתמי, שחסר למטופל, נולד ראשית בנפשו של המטפל, בהמשך הפך לבסיס ריתמי משותף עבור הדיאדה הטיפולית, ולבסוף עבר הפנמה בנפשו של המטופל. בדומה לאופן שבו הבין ויניקוט את הרגרסיה בטיפול (ויניקוט, 1954/2009), בניית החוויה הריתמית במרחב האנליטי משחזרת את הטראומה חסרת הייצוג מתקופת הינקות, שבה כפי הנראה לא התאפשרה יצירתו של בסיס ריתמי משותף לאם ולתינוק, ומאפשרת לבנותו מחדש באופן ייחודי וחד-פעמי בתוך הדיאדה הטיפולית.
צלילה למעמקי הנפש
אם במושב הראשון ניתן היה לשמוע את מלמולי הריתמוס הענוגים בין האם לתינוק, מהמושב השני ניתן היה לשמוע ישירות את זעקות ההיעדר. במושב זה דיברו הפסיכואנליטיקאית אתי לנדאו והמשוררת אגי משעול. בהרצאתה של לנדאו, אשר נשאה את השם "מחשבות על הכאב על פי ביון והכאב של ביון", נעשה ניסיון לחבר בין היבטים של התיאוריה המאוחרת של ביון לבין פרגמנטים מהכתבים האוטוביוגרפיים שלו. ראשית, הושם דגש על חשיבות הצלילה אל מעמקיה האפלים ביותר של הנפש, בכדי שתתאפשר טרנספורמציה. החלקים המרשימים והנוגעים ביותר בהרצאה היו לטעמי זיכרונות הילדות של ביון, כפי שנפרשו בכתביו האוטוביוגרפיים, ובמיוחד בספרו "The Long Week-End" (סוף השבוע הארוך) (Bion, 1982).
מדבריה של לנדאו, עלה כי נרטיב הילדות המרכזי שהציג ביון בכתביו היה של חוויית בדידות עמוקה בתוך סביבה לא רגישה ולא צפויה. בתחילה, הוא מתאר את עצמו כילד סקרן ומלא שאלות, שאותן הׅרבה להפנות להוריו. הוא מתואר גם כילד נבון בעל מבט מהיר וחודר. הוא כותב למשל כי זיהה את העצב המתמשך של הוריו וחיפש את פשרו. משלא זכה למענה, ומכיוון שהתקשורת עם הוריו מתוארת בעיקר ככזו שהוסיפה לכאוס הפנימי, במקום לסייע בארגונו, הוא בחר להתכנס אל תוך עצמו פנימה. תהליך ההתכנסות מתואר כך (תרגום חופשי של המחברת): "בעקבות התנסויות רבות וכאובות, למדתי כיצד לצנף את עצמי לכדי כדור מהודק של תמימות מושלגת ולשגר את עצמי, עם פיסת קרח קטנה ומחודדת באמצע, אל עבר היריב שלי" (שם, עמ' 28). במשיכת עט ייחודית זו בוחר ביון לתאר את הלך הרוח הנפשי ההגנתי אשר נבנה בילדותו, כהצטנפות בתוך מחוזות הקרח, מוגן ומצויד בכלי נשק קטן ומחודד, כדי למנוע התקרבות של האחר.
מתוך זיכרונות הילדות של ביון שהועלו בהרצאה, נחקקה במיוחד סצנה אחת משנות חייו הראשונות, שאותן בילה בהודו: משפחתו של ביון יצאה עם אנשים נוספים למחנה ביער למטרת ציד. במהלך שהותם שם, ניצוד נמר והובא לעת ערב למחנה. ביון מתאר כיצד כל אותו הלילה, חגה בת זוגו של הנמר סביב המחנה בעיניים מושפלות, כדי שלא יוכלו לאתרה, ושאגה את "שאגות הרקוויאם שלה" (שם, עמוד 17).
אגי משעול, שדיברה בעקבות לנדאו, משכה אחריה את חוטי סיפור הנמרה הזועקת את אובדנה. מתוך חיבורה המיוחד לעולם הטבע, ציינה משעול כי ככל הידוע לה, הנמר אינו חיה זוגית. על כן, סביר להניח כי לא בת הזוג של הנמר קוננה על מותו, כי אם בתו. סיפור זה, שניתן אולי לכנותו בשפתו של ביון "מיתוס", לפחות עבור יום העיון המסוים הזה, הפך דרך פרשנותה של משעול מסיפור על אישה שנותרה ללא בן זוגה, לסיפור על בת שהתייתמה מאביה. פרשנות זו האירה לפתע את הנמרה האבלה כיצור רך בשנים, אשר אולי כמו ביון הקטן, חשה עצמה כאילו פשטו ממנה לפתע את שכבת המגן החיונית לקיומה. השאגה רבת העוצמה של הנמרה, כפי שעלתה מתוך הטקסט של ביון, הפכה דרך פרשנותה של משעול לנהי חרישי ושובר לב מחדר התינוקות. כך פתחה משעול את דבריה, והתמונה של בת המקוננת על אביה ליוותה את המשך דבריה.
בלשון משחקית ומלאת יופי, הצליחה משעול לטעת בדבריה זרעי עצב משולבים בתקווה ובצחוק. השאלה המרכזית שהיא הציגה הייתה, עד כמה הסבל דרוש ליצירה. היא נגעה בפרדוקס שבנפשו של האמן, בין הסבל המניע את יצירתו, לבין ההימנעות מכאב אשר נמצאת בבסיס הטבע האנושי. חלף בראשי הרהור כי פרדוקס זה נמצא גם בפסיכואנליזה, כיוון שגם בלב הפסיכואנליזה טמונה האמונה כי מגע עם הכאב מביא עימו אפשרות לטרנספורמציה נפשית.
מהרצאתה של משעול נותר בתוכי בעיקר החיבור בין יצירה לבין אובדן. היא סיפרה כי בשעות שלאחר מות אביה, היא זוכרת את עצמה מתייפחת במכוניתה, וחוזרת שוב ושוב על אותה מילה, המילה "אבא'לה" בהונגרית, שפת הוריה. לדבריה, היה זה רגע בחייה שבו "העברית קרסה להונגרית, כי לא יכלה להכיל את הכאב". ניתן לשמוע בכך את הפנייה של הילדה שבה אל אביה בשפתו, שהיא גם הבסיס השפתי הראשוני שלה, כמעין בקשה נואשת לאחיזה הורית, ברגע שבו אחיזה זו נלקחה ממנה. משעול המשיכה בהקראת שיר, אשר נכתב לאחר מותו של אביה, ושמו "עכשיו אבי מדבר". בדומה למשחק הדמיוני שאפשרה הכתיבה לביון בספרו "A Memoir of the Future" (ממואר אודות העתיד) (Bion, 1991), שבו הוא פונה כאדם בוגר אל הילד שהיה, גם שירה של משעול מאפשר לה להיכנס לדמותו של אביה, ולדמיין ביניהם שיחה אחרונה. השיר הבא שהקריאה משעול הוא שיר שבו אמה פונה אליה לאחר מותה. אצטט מתוכו שורה אחת: "כל המילים שאת צריכה להמציא לעצמך במקומי". משעול אמרה כי השירים חכמים מכותביהם, וכי ייתכן שהשיר הביא לידי ביטוי תובנה שלפיה עבורה מחליף הדיבור השירי את הדיבור הראשוני המורכב עם אמה.
לסיכום המושב, שבה הפסיכואנליטיקאית חגית אהרוני, ששימשה כיושבת הראש שלו, לשאגות הנמרה, ועשתה בהם שימוש כמטפורה לשאגות הנפש. היא העלתה שאלות לגבי משמעות השאגות להתפתחות נפשית ולריפוי: אילו זעקות נשמעות ואילו נותרות שתוקות? אילו זעקות חייבות להישמע, ואילו מוטב שיוותרו במחשכים?
הליכה בגיא צלמוות
המושב השלישי והחותם של יום העיון עסק כאמור בפסוק מספר תהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי" (כ"ג, ד'). הפסיכואנליטיקאי דוד אוהד היה הדובר הראשון. בהרצאתו, "שלוש קריאות להליכה בגיא צלמוות", הוא הציג ראשית את חשיבותו התרבותית של ספר תהילים בקרב הציבור הדתי והמסורתי, ואת האפשרות ללחוש את פסוקיו כדי לספק נחמה ולאסוף תקווה במצבי מצוקה, וגם כדי לבטא הכרת תודה ברגעי שמחה והישג. במסגרת ההרצאה, שזר אוהד פרשנויות ממקורות שונים בצורה אינטגרטיבית ומסקרנת. הוא הציע קריאה בפסוק בתוך הקונטקסט שלו בשיר הרועה ובשירת דוד בכלל, וכן קריאה פסיכואנליטית תוך כדי שימוש במושגיו של פרויד ושל ביון.
אחת מהפרשנויות שהציע הייתה הבנת גיא הצלמוות בתור הסזורה, אשר מספקת אפשרות לטרנספורמציה, אך מצריכה מעבר דרך חוויה של אימה ללא שם. זהו השינוי אשר נחווה כקטסטרופלי, אך לאחריו מופיעה הטרנספורמציה המגולמת בשולחן ה', אשר מחכה מהעבר השני של הסזורה, כפי שמופיע בהמשך המזמור, "תערוך לפניי שולחן נגד צורריי, דישנת בשמן ראשי, כוסי רוויה" (פסוק ה').
פרשנות מעניינת נוספת שהוצעה הייתה לבחון את דמותו של דוד כמיתוס, על פי התפיסה של ביון, שלפיה מיתוסים מספרים דינמיקות נפשיות אוניברסליות. דוד המלך הנערץ, אשר יצר קשר ייחודי עם האל, חווה שוב ושוב מצוקה עמוקה וחוסר אונים לנוכח מורכבות בין-אישית. כדי להימלט מהתחושות הקשות, נהג דוד לברוח למערה. בדומה לאדיפוס במחזה "אדיפוס בקולונוס", ובהשראת המיתוס של נרקיס, פירש אוהד את החבירה לאל כנובעת ממנגנונים אומניפוטנטיים. ניתן להבין את הבריחה של דוד המלך למערה, כניסיון להימלט מהאימה ללא שם שנתקף בה, אך כיוון שמדובר בהימלטות מחומרי הנפש המאיימים, במקום בהתמודדות עימם, התפתחה בו חוויה של רודפנות, אשר באה לידי ביטוי במילים שבהן נחתם המזמור, במילים "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" (פסוק ו'), אשר אוהד מציע להבינן כאוקסימורון, טוב וחסד לצד תחושת רדיפה.
הדובר שחתם את יום העיון היה הפסיכואנליטיקאי רובי שונברגר. בפתח דבריו, פירש שונברגר את חלקו האחרון של הפסוק, "אתה עמדי", כתהליך שבו נוכחות חיצונית מלווה עוברת התמרה והופכת לנוכחות פנימית בחיי הנפש. ההרצאה התמקדה באחד הזיכרונות הטראומתיים של ביון ממלחמת העולם הראשונה, הקרב באלמיין, אשר ידוע כאחד הקרבות הקשים באותה מלחמה. שונברגר הציג שני טקסטים אוטוביוגרפיים שונים, שבהם סיפר ביון על זיכרון זה. הראשון, אשר נכתב כפי הנראה במהלך המלחמה, מהווה שחזור של מכתבים שכתב להוריו באותה עת. הטקסט השני נכתב ברטרוספקטיבה, ארבעים שנה לאחר האירוע, ומופיע בספרו האוטוביוגרפי "The Long Week-End" (סוף השבוע הארוך) (Bion, 1982).
שונברגר הציג את הטקסט הראשון כגרסה מצונזרת, אשר כתובה בשפה אינפורמטיבית ויבשה, לעומת הטקסט השני המתאר באומץ רגעים שבהם, מתוך מצוקת הקרב, עלתה מביון מה שהוא תיאר בדיעבד כמעין פראות, אשר משקפת אגוצנטריות הישרדותית. לסיכום, טען שונברגר כי הפער בין הטקסטים משקף את תהליך ההפנמה שעבר ביון במהלך השנים לפונקציות של אובייקט מיטיב, פונקציות שביון העניק להן שמות תיאורטיים כגון "טרנספורמציה", "מְכל", ו-""reverie. הודגש בהרצאה כי הצמדים של ביון, כגון הצמד מְכל-מוכל, תלויים תמיד בשני רכיביהם. כך גם ביחסי אם-תינוק, האם אמורה לשמש מְכל לחלקי החוויה הבלתי נסבלים של התינוק, אך גם התינוק אמור להיות מסוגל להכיל את הכלתה של האם. הוא קשר לבסוף, במהירות רבה מדי לטעמי, את האפשרות להכיל בתוכנו אובייקט מיטיב, לאפשרות להפנים בתוכנו נוכחות אלוהית, וכן לאפשרות ליצור.
הקול הייחודי של ביון
בתום יום העיון נותרתי עם מחשבות רבות על הכאב הנפשי ועל האפשרות לגעת בו בפסיכואנליזה, בספרות, דרך השפה, דרך שותפות החוויה. בדרכי הביתה חשבתי על הדחף שמניע אנשים, מטופלים ומטפלים, להעמיד את הטיפול הנפשי במרכז חייהם, וכן על הדחף שמניע אנשים לנסות לכונן את קולם הפנימי ביצירה, בעיקר בכתיבה.
בשני ימי העיון האחרונים שארגן פורום ביון תפסו כתביו האוטוביוגרפיים של ביון מקום נרחב יחסית. החיפוש אחר קולו הייחודי של ביון, אם כן, אינו מתמצה בקריאת כתביו התיאורטיים, כי אם ממשיך גם לסוגי הכתיבה השונים שבהם הוא נתן לקולו ביטוי. ואכן מדובר בקול ייחודי, פורץ דרך ואמיץ מאין כמותו. שהרי משיכתו של הילד הקטן אל הנמרה האבלה עשויה מאותם חומרים נפשיים של הגבר הצעיר אשר שב מקרבות המלחמה, והחליט להפוך את הפסיכואנליזה למרכז חייו; ולפנות לטיפול פסיכואנליטי (אצל מלאני קליין); ובאופן חלוצי לעסוק בטיפול בחולי סכיזופרניה ובטיפול קבוצתי; ולכתוב על כך בשפתו המתמטית המוזרה והייחודית; ולכתוב על טרנספורמציות נפשיות, אך לא רק במונחים תיאורטיים, אלא לחתור לקיימם בקליניקה ובתהליכי אינטרוספקציה אישיים; ולערוך רוויזיות מהפכניות בתיאוריה שלו, בשאר רוח ובאומץ, אשר כדוגמתם ניתן לפגוש רק אצל פרויד; ולכתוב שלושה טקסטים של סיפורת, שבאיסופם יחד ייסדו ז'אנר ספרותי חדש, "ממואר אודות העתיד", כלומר זיכרונות של העומד להתרחש, וכן טקסטים אוטוביוגרפיים חשופים ונוקבים.
רבות דובר ביום העיון על החיפוש האמיץ והנחוש של ביון אחר מציאת האמת הפנימית שלו ושל מטופליו; זו הנמצאת בחומרי הנפש המכאיבים, שלא ניתן היה לשאתם בעת התרחשותם, ועל כן הודחקו, וכן בחומרי הנפש אשר נמצאים במחוזות נפשיים מרוחקים שהנתיב אליהם אבד. ניתן לראות את מסע חייו של ביון דרך הטראומות של ילדותו, ואחר כך דרך טראומות המלחמה ואובדנים אישיים נוספים, כמסע שבו הן הפסיכואנליזה והן הכתיבה היוו עבורו נתיבים למציאת קול פנימי, שבעזרתו יוכל לדבר אל הילד שהיה, לתת לקיומו פשר, ולהציע נרטיב בעל משמעות וקוהרנטיות לסיפור חייו השבור והקטוע.
בהמשך לרעיונו של שונברגר על האובייקט החיצוני אשר עובר התמרה פנימית, חשבתי כי בסיפורי ילדותו של ביון ניתן לזהות רגעים שבהם הילד וילפרד מבקש מענה לשאלה כלשהי. השאלה גילמה בתוכה בקשה מהאחר לתת משמעות לדבר מה אשר יצר טלטלה בעולמו הפנימי. כך, למשל, בתגובה לזיכרון הנמרה השואגת מסביב למחנה, ביון מספר כי פנה לאמו ושאל אותה אם ישו אוהב את הנמרה. לדבריו, האם נראתה מופתעת, אך לבסוף השיבה כי היא בטוחה שכן. ביון מוסיף כי התמלא שמחה על כך, כיוון שלא רצה שהנמרה תיוותר בבדידותה (Bion, 1982, p.18).
זהו זיכרון שלטעמי כדאי להתעכב עליו. הילד הרך בשנים נחשף לאירוע מטלטל בעוצמתו הרגשית, הנמרה השואגת, אשר אינו מקבל פשר על ידי הדמויות המבוגרות. הוא מוצא את הכוחות לארגן את חומרי הנפש שהתעוררו בו בעקבות האירוע לכדי שאלה. ולא סתם שאלה, אלא שאלה אשר פונה לתחומי העניין של האם. תגובתה המופתעת של האם מצביעה על כך שעבורה אותו אירוע תם, ועיסוקו של בנה בו באותה עת זר לה. למרות זאת היא נענית לפנייתו, והמענה שהיא מספקת הוא קצר וממוקד. היא אינה עוצרת לברר מה עמד בבסיסה. ייתכן כי באותו זמן ביון הילד גם לא ידע מה נמצא בבסיס השאלה שלו, או שמשהו בו ידע דבר מה שלא נוסח במילים. על כל פנים, תגובתה של האם מספרת סיפור של חסך.
ביון הבוגר, כותב זיכרונות הילדות האלה, כבר עשה כברת דרך נפשית משמעותית ביותר, טיפל במחוזות הנפש הפסיכוטית והלא פסיכוטית, חווה רגעים של "להיות O" ולאחוז באמת רגשית, שהייתה עד אז בלתי מושגת, וכפי שהוזכר ביום העיון, ידע כבר את טעמה של אהבת אמת. במעשה הכתיבה האוטוביוגרפית, ניתן לראות אקט של שיבה של ביון המבוגר אל הילד הבודד שהיה, ואיסוף שלו בכוח הבנותיו ובעוצמת חשיבתו. בכך הוא משיב לילד את המשמעות האבודה של שאלתו, ונותן לו לחוש שיש לו מקום ייחודי בעולם, וכדברי משה לנדאו, מדובר במקום מוכר, אמיתי ויפה.
כתיבה אוטוביוגרפית איננה תשקיף מדויק של המציאות, אלא הבניה של נרטיב אישי ופרטי, אשר הכותב רוצה להביא לידי ביטוי ולזכות לגביו בהכרה. ייתכן כי נרטיב החיים, שאותו ביון היה מעוניין להביא לידי ביטוי, היה כי עוגן הביטחון היציב אשר עומד לרשותו של האדם מתחילת חייו ועד סופם הוא החשיבה שלו, הבנת עולמו הפנימי וחיי הנפש (פרופסור יולנדה גמפל אמרה ביום העיון הקודם של פורום ביון, כי מסיפור ילדותו, ביון מצטייר כילד שדבר לא אסף אותו מבחינה רגשית, מלבד החשיבה שלו). ניתן לומר בהמשך לכך, כי על פי ביון, החשיבה היא זו שמעניקה לשאגה את המסגרת, את הצורה, את המְכל. ללא החשיבה שתאסוף אותה, נותרת השאגה חסרת פשר וחסרת אפשרות לחיבור. כפי שאמרה פרופסור ביאטריס פריאל (היקרה) ביום העיון הקודם, בצטטה את הסופר אהרון אפלפלד: "לא מספיק לזעוק, צריך צורה לזעקה".
בעקבות יום העיון, נותרתי עם שאלה לגבי הדחף לייצג, מדוע כה חשוב לנו למצוא ייצוג לחוויותינו, ולחלוק ייצוג זה עם האחר, בין אם זה דרך הפסיכואנליזה או דרך הכתיבה. אולי מדובר באפשרות, שכל כך קשה לוותר עליה, למצוא את שפת הנפש הפרטית שלנו, כפי שהתהוותה מתוך מבט עינינו, מתוך הזיקה להורינו, ומחוויות שאספנו, אותה שפת אם ואב חסרה או חלקית, שעליה דיברה משעול, ואשר כנראה תתגלה לנו תמיד רק בחלקה.
לאחר ששבתי הביתה, מצאתי שיר ארס פואטי מלא יופי של משעול, אשר מנסה לתת ביטוי לאותו דחף נוגה אך מלא תשוקה לכתיבה:
לכתוב
כְּתִיבָה הִיא הַמְּפֻתֶּלֶת בַּדְּרָכִים
לְקַבֵּל אַהֲבָה.
לִחְיוֹת בִּשְבִילָהּ זֶֶה
לַעֲלוֹת וְלָרֶדֶת בְּסוּלָּמוֹת הַמִּינוֹר
שֶל הַיַלְדוּת
עִִם הַבִּטְנְְָה בַּחוּץ
וּמִיקְרוֹפוֹן מֻצְמָד לָרַקָּה
זֶה לִגְהוֹר עַל מִלִּים
עַד שֶיַּהַפְכוּ לְדֶלֶת
וְאָז לְהִתְפָּרֵץ לְתוֹכָהּ
כְּמוֹ פְרַקְטָלִים
שֶל בְּרוֹקוֹלִי
זֶה לְהַבְהוֹת תָּמִיד עֵינִַיִם
מֵהַדּוּ אֶל הַתְּלַת מֵמַד
עַד רִיצוּד אוֹתִיּוֹת
הַקָּדוֹת זוֹ לְזוֹ בַּעֲנָוָה שֶל זְמָן
כְְּלַפֵּי הַנֶּצַח
לִחְיוֹת בִּשְבִילָהּ זֶֶה
לִנְשֹר מִן הַשָּמַיִם
עִם זְנַב שָבִיט זוֹהֵר
כְּמוֹ מִשְאָלָה
שֶל אַף אֶחָד.
פעולת הכתיבה עולה מתוך השיר כעיסוק שנכפה על האדם, עיסוק המבטא נואשות וזועק לאהבה. אך ההקשרים השליליים המיוחסים לכתיבה עומדים בשיר בניגוד ליופיו הפואטי. על כן צורתו כמו משיבה לתכניו את הטעם הנעלה שיש בכתיבה.
לסיום דבריי, ברצוני לשוב לרילקה, שבציטוט מספרו המופלא "מכתבים אל משורר צעיר" פתחתי את הסקירה. הספר עוסק בדחף לכתוב כדחף עז לעתים מדחף החיים, וכן בדחף לאינטרוספקציה ולחתירה אל עבר האמת הפנימית. השורות הבאות עוסקות במקום שממנו מניצה הכתיבה, וגם האמת הפנימית במובנה הרחב:
"לחיות חיים אמנותיים אין פירושו אלא זה: להניח לכל התרשמות ולכל נבט של רגש להשלים את עצמו, בחשכה, במה שאין בידינו להביע או להשיג בשכלנו, ולחכות מתוך ענווה עמוקה ואורך רוח לשעת הלידה של הארה חדשה, בהבנה כמו ביצירה" (רילקה, מכתבים אל משורר צעיר).
מקורות
ויניקוט, ד"ו (1954/2009). "נסיגה ורגרסיה". בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תרגום: נעמי בן-חיים. תל אביב: עם עובד.
משעול, א' (2014). לכתוב. הארץ, תרבות וספרות, 26.12.2014.
צור מהלאל, ע' (2012). על חלקים בתוכנו המחכים להיוולד. פסיכולוגיה עברית.
רילקה, ר"מ (1929/2004). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.
Bion, W.R. (1982). The Long Week-End 1897-1919: Part of a Life. Abingdon: Fleetwood Press.
Bion, W.R. (1985). All My Sins Remembered and the Other Side of Genius. London: Karnac.
Bion, W.R. (1991). A Memoir of the Future. London: Karnac.
Vermote, R. (2011). On the Value of 'Late Bion' to Analytic Theory and Practice. International Journal of Psychoanalysis, 92, pp. 1089-1098.
