שינוי והתפתחות כאיום: דיון פסיכואנליטי בסרט 'שארית היום'
סקירת המפגש השני בסדרת 'נפגשים בקולנוע'
מאת חלי טל שלם
סקירת המפגש השני בסדרת 'נפגשים בקולנוע' - התבוננות פסיכואנליטית בחווית הצפייה. סדרת הרצאות וסרטים מטעם החברה הפסיכואנליטית בישראל בשיתוף סינמטק תל אביב. המפגש השני התקיים ב 23.1.2015אז אולי תאמר לי מה פשר הקשר1
מטעמה של הועדה המדעית של החברה הפסיכואנליטית בישראל, הפסיכואנליטקאית דלית אבן יזמה סדרת הרצאות המשולבות בסרטים. סדרת המפגשים עוסקת בקשר האנושי ונעה על הרצף שבין דיון בהפרעה הסכיזואידיות (במפגש הראשון הוקרן הסרט "היא" / ספייק ג'ונס שלווה בהרצאתה של הפסיכואנליטיקאית אילני קוגן) לבין עיסוק בקצה הפרברטי (בזה האחרון יוקרן "פרינסס"/ טלי שלום עזר ולאחריו יתקיים שיח בין הפסיכואנליטיקאי עמנואל ברמן לבמאית הסרט). הם מתקיימים פעם בחודש בסינמטק תל אביב.
נדמה כי עורכי הסדרה בחרו לעסוק בגשר שבין פנים לחוץ, ליצור מפגשים בין הקולנוע ובין הפסיכואנליזה באופנים מגוונים וגישות שונות, לקהל מקצועי וקהל רחב. הסרט, לדברי עורכת הסדרה הפסיכואנליטיקאית דלית אבן, הוא כגורם מתווך, אשר מאפשר שיח והתבוננות מנקודות מבט שונות. אבן רואה את הקולנוע והפסיכואנליזה כמקיימים קשרים הדדיים ופוריים ביניהם. "מחד גיסא תסריטאים ובמאים נעזרים בכלים פסיכואנליטיים כדי להעמיק ולדייק ביצירתם, ומאידך גיסא אנו מקבלים השראה מחוכמת הקולנוע על-מנת להעשיר את התייחסותנו האנליטית."
החוצה ופנימה
במפגש השני בסדרה, בחרה ידידה טורקניץ', מתמחה בפסיכואנליזה, להדגים באמצעות הסרט "שארית היום" קווים לדמותה של ההפרעה הסכיזואידית. טורקניץ' פותחת את הרצאתה בציטוט מן השיר "הציפור שבפנים עומדת בחוץ" ובאמצעותו היא מצביעה לאורך כל ההרצאה על הדיאלוג הפנימי של מר סטיבנס, גיבור הסרט, המתחבט בין פנים לחוץ .
בצורה מרשימה ומרגשת מדגימה טורקניץ' סכיזואידיות באמצעות האמצעים הקולנועיים כלוקיישן, תאורה, וסצנות. היא בוחרת במספר סצנות ומקרינה אותן שוב לאחר הסרט בשיטת הקרנה מיוחדת. טכניקה זו מאפשרת לצופה להתייחס לרמת חלקיק הצילום. היא מתמקדת במבט הקולנועי, ומתעכבת על האופן בו מעצבים עולם נפשי בקולנוע; באמצעות חווית זמן, חווית פנים חוץ וחוויה של תנועה מול עצירה. היא מדגימה ומבהירה כיצד אלו בונים דפוסים של ביטוי רגש וביטוי של יחסים. היא מתייחסת אל כותרת הסדרה - התבוננות בחווית הצפייה, ומעלה את השאלה - לאן אנו מפנים את המבט כשאנו צופים בסרט? לדעתה המבט הפסיכואנליטי מכוון אותנו החוצה לפרטי הפרטים של התמונה המוקרנת, ובמקביל גם פנימה אל תוך עצמנו, לזיכרונות, לאסוציאציות ולתחושות שלנו. לאורך ההרצאה היא מנסה להמחיש באמצעות המבע הקולנועי את משמעות כפל המבט הזה, החוצה ופנימה.
לכל אורך הרצאתה, טורקניץ' מתכתבת עם כמיהתם של מטפלים לתעד את שעת הטיפול - ככל שבלתי אפשרי כך מפתה לעיתים להסריט את השעה עם המטופל שלנו ולצפות בה שוב, אולי להקרינה בהדרכה ויחד להתעכב על כל נים בפניו של המטופל, על כל טון המשתנה בקולו, באמצעות סלואו מושן להתרחק ולהתקרב, לבחון ולעצור ברגע המדויק ולהבין יותר. היא משווה את מלאכתה בהרצאה למתרחש בשעה אנליטית – בה לוקחים משהו שארע כהרף עין ומתעכבים עליו עשר דקות, חצי שעה, חודשיים או שנתיים. כך היא בוחנת את עולמו הנפשי של מר סטיבנס (גיבור הסרט המאובחן כאמור במפגשנו כסכיזואיד) ומדגימה את האופן שבו הפנים אינו לגמרי מובחן מהחוץ, עולם פנימי שבו זמנים אינם מובחנים, וקיים בו קושי לבטא רגש וליצור קשר.
היא משרטטת שני צירים - ציר הזמן וציר המבט, ומנתחת באמצעותם את המתרחש. על הציר הראשון - הזמן - יש התקדמות כרונולוגית - הזמן עובר - אך אין בו התפתחות: ההתפתחות והשינוי מאיימים, בין היתר, כי הם עלולים להוביל לקרבה, לקשר. על ציר זה היא מתייחסת לשלוש רמות של חוויה וקיום: לחיות בעבר, להיזכר ולהרהר - to reflect. היא מדגימה כיצד הדמויות בסרט מייצגות רמות חוויה שונות: גיבור הסרט, מר סטיבנס, שנצמד אל העבר, במצב "דביק", קונקרטי וללא מרחק, ולעומתו מיס קנטון, מסוגלת להיזכר ולהרהר. במצב חיים. הציר השני, ציר המבט, או נכון יותר לומר כפל המבט, של פנים וחוץ, אותו מדגימה טורקניץ' החל מניתוחה את תנועת פתיחת החלון השגרתית של מר סטיבנס, דרך ניסיונותיה הנואשים של מיס קנטון להכניס את החוץ אל הפנים של מר סטיבנס, ועד לסצנה האחרונה של הסרט אשר מוקרנת שוב בסיום ההרצאה - יונה שנלכדה משתחררת על-ידי הלורד החדש, לא לפני שמסתבכת בקירות הטירה. מר סטיבנס, חש מבוכה, הוא לא מתנהג בקור רוח כמו רב המשרתים ההודי, שכשנכס נמר הוא השתלט עליו ירה בו וניקה את החדר. הבעלים החדשים של הטירה מוציא את הציפור שבפנים לחופשי.
עלילת הסרט "שארית היום" / ג'יימס אייבורי
הסרט שיצא בשנת 1993, מבוסס על רומן של קאיזו אישיגורו (1992), וסוקר את מערכת היחסים שבין מר סטיבנס, רב המשרתים באחוזתו של לורד דרלינגטון (אנטוני הופקינס המופלא), לבין מנהלת משק הבית מיס קנטון (אמה תומפסון). הסרט נפתח בנסיעתו הארוכה של מר סטיבנס מן האחוזה (שידעה ימים יפים יותר ועומדת למכירה פומבית) לפגישה הרת גורל עם אותה מנהלת משק הבית, אחרי שלא התראו עשרים שנים. בעקבות מכתב מתרפק ונוסטלגי שנשלח ממיס קנטון למר סטיבנס, מתעוררת בו תקווה להשיבה אל אותה אחוזה לימים שהיו לפני מלחמת העולם השנייה. הזיכרונות המתוארים בסרט מכניסים את הצופה אל התקופה בה האחוזה היוותה מקום למפגשים חשאיים של נאצים ערב מלחמת העולם השנייה. בעת הנוכחית, האחוזה כבר אינה של לורד דרלינגטון, הוא מואשם בבגידה כיון שאפשר את קיומם של מפגשים אלו.
הטרגדיה של האדם הסכיזואיד
את העולם הנפשי הסכיזואידי, מספרת טורקניץ', תיאר פיירברן (1954), פסיאונליטיקאי סקוטי, כמצב שבו אדם נמנע מקשר קרוב, מתכנס ומתכמס (כמו סוד כמוס- איזו מילה יפה) בעולמו מפחד שיהרוס את האחר באהבתו, או אולי מחשש שיהרוס את עצמו.
בסצנת שיא, אולי האינטימית ביותר בין מר סטיבנס למיס קנטון, היא מגיעה לחדרו ו"תופסת אותו על חם" קורא ספר. היא מנסה ליצור אתו קשר באמצעות הספר, אך מר סטיבנס מתכמס לעולמו ואומר שהוא קורא רק כדי ללמוד אנגלית. נראה שהוא מנסה ללמוד את השפה של האנשים החוצניים לו, כמו חייזר המנסה ללמוד את שפת הכדור אליו הגיע. טורקניץ' מסבה את תשומת ליבנו לאופן שבו מיס קנטון משתמשת בספר. במידה מסוימת, כאמצעי למשחק. היא מנסה לקחת משהו שהוא מעולמו הפרטי, אך יכול להיות של שניהם במרחב משותף. היא מנסה להשתמש בו כ'חפץ מעבר', מושג השאול מכתיבתו של ויניקוט Winnicot), 1960) משהו שנמצא בין מציאות לדמיון, בין עולמו לעולמה. מר סטיבנס מסרב, כמו שילדים בגן אומרים "זה שלי מהבית". הוא משתמש בספר כהגנה.
טורקניץ' מדגימה כיצד בסצנה זו מיס קנטון דוחפת או מובילה אותו לפינה, תרתי משמע. טורקניץ' מצביעה על המילה האנגלית retreats המחזיקה לדעתה גם את הנסיגה וגם את ההתבודדות - שם העצם הוא מקום התבודדות. היא מקבילה זאת למבנה ההגנתי אשר הפסיכואנליטיקאי האנגלי שסטיינר (1993, Steiner), כינה בשם Psychic retreats, מושג מתייחס בין היתר לאזור של בטחון יחסי שאליו המטופל נסוג, לעיתים מול קרבה עם המטפל שנחווית כמאיימת.
היא בוחרת להתעכב על סצנה נוספת שמספרת את הטרגדיה של האדם הסכיזואידי, הסצנה שבה מיס קנטון מתייאשת ופונה להצעת נישואין אחרת. קנטון מכריזה על כך בהתרסה למר סטיבנס והמבט שלו (מנתחת טורקניץ') מספר לנו משהו: הוא כמה לאהבה ולקשר אולם עוצר ואוצר אותם בתוכו. אנחנו מסתכלים על הבעת הפנים שלו ברגע זה, ורואים את המאמץ האדיר להחזיק את הרגש בפנים. כאן הוא לא נותן לפנים לצאת החוצה (להביע רגש) ולחוץ (ההזמנה שלה, הנטישה שלה) לחלחל פנימה. טורקניץ' מבארת את מר סטיבנס - הוא אומר באופן פרדוקסלי: אין לי שום עמדה לגבי הצעת הנישואין שקיבלת שמטלטלת אותי עד היסוד.
מי מחזיק מה עבור מי?
לאורך היצירה כולה מיס קנטון מחזיקה עבור מר סטיבנס (אולי בדומה למטפל) את החלק שהוא אינו יכול להחזיק, גורסת טורקניץ', בסצנה הנוכחית, זהו ההרהור, הרגש. אך גם נזקקות, כעס, צער ותשוקה מינית, מוחזקות עבורו על-ידה. הרעיון שהאחד מחזיק עבור האחר הוא רעיון בסיסי בפסיכואנליזה שזכה להמשגות רבות.
כאמור, נוהגת מיס קנטון לקטוף פרחים ולהביאם אל חדרו של מר סטיבנס. טורקינץ' מסבה תשומת לבנו אל הפרחים כמשהו פורח חי ומתפתח ובאופן בלתי נמנע גם נובל, מת. הפרחים מחזיקים דיאלקטיקה של חיים ומוות, שהיא בלתי נסבלת מבחינתו. מר סטיבנס אומר: אני רוצה שהכל יישאר בדיוק כפי שהוא, הוא לא יכול לשאת את השינוי המיניות ואת הנבילה בפרחים.
מכמירת לב ונחקקת בתודעה הסצנה בה אביו של מר סטיבנס, המועסק אף הוא בצוות המשרתים ומכונה "מר סטיבנס האב", שוכב על ערש דווי ומתעקש להיפרד מבנו. זה האחרון מניח שלוש אצבעות על ידו של אביו ונפנה ממנו. גם כשהוא מתבשר שאביו נפטר, הוא ממשיך בעיסוקיו החשובים סביב פגישה חשובה בטירה. נראה כי הוא נמצא בהכחשה גמורה למות אביו, תוך שהוא בוחר לתלות את אופן התנהלות ברצונו של אביו . וזאת על-מנת שלא להתעמת עם רגשותיו. אותם רגשות שמיס קנטון ממללת עבורו ברגישות וברכות. היא מחזיקה עבורו – מנתחת טורקניץ' - לא רק את הסידורים הלוגיסטיים של המוות אלא גם את כל הרגש הכרוך בכך.
אפלולית הדעת
טורקניץ' מתייחסת אל שם הסרט The Remains of the day. המילה remains באנגלית מחזיקה גם את מה שנשתייר, אך גם מהווה רמז למוות - פירושה הליטראלי של המילה remains הוא שרידי גופה. 'שרידי היום' הוא מושג שטבע פרויד בתיאוריה על החלום: המפתח להבנת החלום הוא שרידי יום האתמול. בעברית שארית זה העבר - מה שהיה (שאריות) וכן העתיד - מה שעוד נותר לפנינו.
זה מזכיר לי את "המעבר העדין בין שינה לערות" עליו כותבת המשוררת אגי משעול (1995) בהקדמה לשירי "מחברת החלומות" שלה. על אותו "נים-לא-נים אקטיבי" המושווה ל"תנומת החתול שרק קצה זנבו או אוזניו מעידים על דריכותו השקטה. ואפילו פזילת העיניים הקלה וארשת הבהייה אינה אלא ביטוי גופני לאיזו פזילה פנימית. השכל מנמנם עדיין ועצל במידה מספקת כדי לאפשר לחלום או לשיר להגיח כפי שהם בלי שיחטפו כל ידי תנועת המחשבה" (עמ' 3). משעול מתארת את לידתה של השירה המנוגדת למחשבה הלינארית ומתקיימת בה אותה בהייה חלומית כמו זו שעל ספת הפסיכואנליזה.
מיס קנטון מתגעגעת באחת הסצנות האחרונות אל הערב – היא אומרת "הוא הזמן הטוב ביותר של היום" - כך נוצרת הקבלה בין יום אחד לחיים שלמים. אני חושבת על אספקט נוסף בחייה של מיס קנטון – הגעגוע שלה לשיחות הערב האינטימיות הקבועות שהיו לה עם מר סטיבנס. שיחות שנקטעו לאחר שבאחת הפעמים הייתה עייפה, ומר סטיבנס למד מכך על הכלל ופירש זאת כדחייה.
יש סצנות בסרט המצולמות בחשכה. הפרופיל של מר סטיבנס ומיס קנטון נראה כמו תיאטרון צלליות על רקע טורקיז. זה קורה בפעם הראשונה שמיס קנטון מעמתת את מר סטיבנס עם מצבו הבלתי כשיר של אביו. טורקניץ' גם מפנה תשומת ליבנו אל החשכה בסצנה שבה אביו של מר סטיבנס הולך לעולמו. היא מבארת – "אותה חשכה לא מאפשרת לנו לראות את הבעת הפנים שלו" – אנחנו לא יודעים מה הוא מרגיש עכשיו. מר סטיבנס מתעלם מהמוות. מדובר בסוג מסוים של הכחשה, משהו בין התעלמות להכחשה disavowal (פרויד)
תוך שהיא מתעכבת על הצללה ואפלוליות בסצינות, עוברת טורקניץ' לדבר על "אפלולית הדעת", אמצעי פסיכואנליטי לדבריה במובן של הנכונות להיות ללא רעיון או תבנית מוגדרת מראש . לדעת טורקניץ' זה מאפשר לנו פתיחות מקסימלית למה שיבוא. היא מתייחסת אליה בהקשר מעניין נוסף בציטוט של פרויד – מתוך מכתב ללו אנדראס סלומה "אני יודע כי באנליזה עלי לעוור את עצמי באופן מלאכותי, על מנת למקד את כל האור בנקודה חשוכה אחת..."
טורקנביץ' מציעה את החשכה כדבר המחזיק משמעויות סותרות: להיות בחשכה - באי ידיעה מראש - מה שמקדם חשיבה פוריה, ומצד השני אותה חשכה מייצגת הכחשה - באופן מקורי היא מצביעה על כך ששורשיהן של שתי המילים - - שכחה וכחש – מורכבים מאותן אותיות בעברית.
לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת2
כאמור, מר סטיבנס לא מסוגל להתעמת עם מיס קנטון. הוא דוחק אותה עד שבלית ברירה היא עוזבת ומתפשרת על מישהו שמבטא את הנזקקות שלו כלפיה. למעשה בתהליך מקביל לאורך הסרט כולו נזעקים אל מול מר סטיבנס הן מיס קנטון, בכך שאינו מבטא אף רגש ובעיקר כלפיה, והן בן טיפוחיו של לורד דארלינגטון (יו גראנט הצעיר), שלימים הופך עיתונאי ומעמת את מר סטיבנס עם פגישות הרות הגורל שהתקיימו באחוזה. ואדונו - הלורד האמריקאי (כריסטופר ריב בצעירותו), אשר בסופו של דבר רוכש את האחוזה ומונע מפשיטת הרגל להתרחש, טוען שלא מספיק להיות ג'נטלמן אנגלי אלא ראוי להבין בפוליטיקה טרם כריתת בריתות ויצירת מפגשים.
כיצד יתכן שלא תהיה לאדם עמדה? האם באמת אפשר להתנהל בעולם מבלי שתהיה לך עמדה? שאלה אקטואלית לקראת בחירות, אך לא פחות בשגרה. לא משנה מהו התפקיד שאתה ממלא בין אם אתה בבחינת "בורג קטן במערכת" ועד למנהל בכיר או חבר בצוות ההיגוי, כשהדברים מתרחשים "מתחת לאפך" האם אפך אינו מריח? ומה אתה עושה עם הריח? מסתייע במטהר אוויר? עם השאלה הזו רובנו ככולנו מתמודדים או בוחרים שלא להתמודד והיא שזורה לאורך כל הסרט "שארית היום".
במסעו אל מיס קנטון נתקל מר סטיבנס באנשים ששואלים אותו שאלות על אחוזת דרלינגטון (שהיתה קיימת במציאת), השאלות נוקבות ואילו תשובותיו נשמעות החל מבנאליות - מה שתגדיר חנה ארדנט כ"בנאליות של הרוע" (ארדנט, (1965 - האופן הפקידותי שאנשים התייחסו לעבודתם בזמן שזו היתה מעורבת באופן שיטתי בתהליך ההשמדה. אולי אפילו כמו בסרטו התיעודי של קלוד לנדצמן "שואה", המראיין את האזרחים שחיו בסמוך למחנה השמדה. בתחילה אלו מספרים שלא ידעו דבר, אך בהמשך כן מתוודעים שהריחו או שמעו או ידעו והמשיכו לעשות עבודתם השגרתית. מעניינת הסצנה בסרט "שארית היום" בה מחליט הלורד לפטר שתי עובדות יהודיות בשל היותן יהודיות, כשלכולם ברור מה יעלה בגורלן אם יעזבו את האחוזה. מיס קנטון משתוללת מכעס מול מר סטיבנס, אך הוא מתייחס אל הוראת אדונו כתורה מסיני. וגם כשזה חוזר בו, כי מבין מה עשה, שוכח מר סטיבנס את הגזירה הקודמת, ומנסה לאתר את אותן עובדות יהודיות שיחזרו רק משום שאדונו חפץ בכך.
סצנה נוספת מרתקת היא זו שמתנהל בה ויכוח בין שר החוץ הבריטי לחבריו, כשהוא טוען שאין לשאול את בני העם הפשוטים לדעתם כיוון שאין הם מבינים את הלך הדברים. לראיה הוא פונה אל רב המשרתים, הלא הוא מר סטיבנס, בשלוש שאלות הדנות בעניינים פוליטיים. מר סטיבנס, המבין שמצופה ממנו לנקוט עמדה, מתחמק ועונה שלצערו אינו עוסק בכך. השר מחייך בסיפוק מסואב - הרי ההוכחה שאין לשאול את דעת העם הבור. נטול כל רגישות לכך שאותו מר סטיבנס בעצם בוחר למלא את תפקידו ולהיות נאמן לאדונו בכך שאינו נוקט עמדה. בניתוח סצנה זו טוענת טורקניץ' – חד משמעית - ההכרעה קשורה לזרימה בין הפנים לחוץ בשני הכיוונים. רק כך נוצרת סובייקטיביות היוצרת עמדה. לדעתה הסצנה הזו יכולה ללמד אותנו שאי אפשר באמת להיות בלי עמדה. או בשפה של ישראל 2015: הכל פוליטי.
אם תחפצו להגיע, הזמינו כרטיס מראש כיון שהאולם הגדול מלא שלא לומר מפוצץ. ובכן, מה טוב יותר מששי בצהרים תל אביביים מאשר לצפות בסרט איכותי בסינמטק ולשמוע הרצאה מעמיקה ומעוררת מחשבה? יחד עם זאת, לאחר צפייה בסרט האורך כשעתיים , ולפעמים יותר, בשישי בצהריים, ישנם כאלו שימהרו לשוב לביתם ויפספסו את ההרצאה שבאה אחרי הפסקה בת רבע שעה (ומאפשרת רכישה של קפה ומאפה במחיר מוזל עבור חברי הסדרה). ולא דברנו עוד על שומרי שבת שגם אם חפצו להשתתף בסדרה מעניינת זו, אין באפשרותם.
כמו כן בהרצאה שתבוא כאמור לאחר הקרנת הסרט אין שיח, כלומר מתוך בחירה. בפורום כזה הן מבחינת הכמות והן מבחינת הגיוון - קשה לנהל דיון. נשאלת השאלה האם טעימות הפסיכואנליטיות לקהל כה מגוון אינן רבות מדי ופחות ניתנות לעיכול בהרצאה כזו המנסה לגשר בין מושגים קולנועיים לאלו מן הפסיכואנליזה?
אני אהיה שם ואנקוט עמדה!
הערות
1 גלרון, נ. "בגובה שווה"
2 זרחי, נ. (1992). אמורי,אשיג אטוסה. ספרית פועלים.
מקורות
אישיגורו, ק. (1992). שארית היום (תרגום: צילה אלעזר). מחברות לספרות.
ארדנט, ח. (1965). אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע (תרגום: אריה אוריאל). תל אביב: בבל.
הרכבי, ח. (2010). ציפור שבפנים עומדת בחוץ. הקיבוץ המאוחד
משעול, א. (1995). מחברת החלומות. רעננה: אבן חשן.
Fairbairn, W.R.D. (1940). Schizoid factors in the personality. In Psychoanalytic studies of the personality (pp. 3-27). London: Routledge & Kegan Paul.
Lieberman, E. J. & Kramer. R. (2012). The Letters of Sigmund Freud and Otto Rank: Inside Psychoanalysis. Baltimore: JHU Press.
Steiner, J. (1993) Psychic retreats. London: Routledge.
Winnicott, D.W. (1960). The theory of parent-infant relationship. In The maturational processes and the facilitating environment (pp. 109-114) New York: International Universities press.
