״הגוף מפריע לי״: על החשיבות ועל הקושי להנכיח את הגוף בטיפול בעזרת גישת ההתמקדות
מאת דני שראל
מאמר זה מבוסס על הרצאה שנישאה ביום עיון של שירותי הייעוץ לסטודנט באוניברסיטה העברית לזכר פרידה קאושינסקי ז"ל בתאריך 21.5.14.
לפני כמה חודשים, זמן קצר לפני הרצאה שעמדתי לשאת ביום העיון של מכון סאמיט (ההרצאה התפרסמה כמאמר באתר זה. לקריאה לחצו כאן), התקשרה אליי קולגה ותיקה משירותי הייעוץ לסטודנט בירושלים, סיפרה על יום העיון בשירות והזהירה אותי שהיא עוד תפנה אליי כדי שארצה על התמקדות. נאנחתי, עשיתי קולות של התלבטות, אבל בתוכי ידעתי מיד שאגיד כן; שגם אם משהו בתוכי לא רוצה הרצאה תובענית ומלחיצה, שתפגיש אותי שוב עם חרדות ההופעה בפני קהל שהייתי אז בעיצומן, הרי שלא אוכל לוותר על ההזדמנות להפיץ את בשורת ההתמקדות.
באמת שהייתי מוטרד ומתוח לקראת יום העיון המתקרב; הרגשתי שלם עם ההרצאה, אבל לחוץ כהרגלי מעצם ההופעה מול קהל. הדאגות התנקזו לשיעול מטריד ומעצבן שליווה אותי באותם ימים, מלווה בפנטזיה מעיקה, שאעמוד מול הקהל ואשתעל באופן שימשוך את כל תשומת הלב לשיעול המביך והלא נעים הזה.
למחרת בבוקר התקיים מפגש התמקדות עם בת זוגי להתמקדות. אנחנו נפגשים דרך הסקייפ בכל שבוע ומתמקדים לסירוגין, כחצי שעה כל אחד, כשכל פעם השני משמש כמלווה ממקד. בתורי סיפרתי על ההזמנה להרצות ביום העיון, אמרתי שהתגובה הראשונית שלי היא לחץ והרגשה שאני צריך לקרוא את כל מה שנכתב על היחס של הפסיכואנליזה לגוף, אבל אני רוצה לפנות אל הנושא באופן התמקדותי.
בטרם אתאר את מפגש ההתמקדות, ועבור אלה שעדיין אינם יודעים התמקדות מהי, אציג בקצרה את התפיסה שנשענת על הפילוסופיה של יוג'ין ג'נדלין.
התמקדות: קווים לדמותה
יוג'ין ג'נדלין, אבי גישת ההתמקדות, הגיע לפסיכותרפיה מתחום הפילוסופיה בניסיון לבחון כיצד נוצרת משמעות מתוך חוויה. הוא התייחס ל-experiencing, כלומר לזרם הגולמי הנע מרגע לרגע של חוויית החיים הקונקרטית, זו שעוברת בגוף.
אנו רגילים לחשוב שאנו יודעים משהו על המצב שבו אנו נמצאים, ואז הגוף שלנו מגיב למה שאנו יודעים. אך על פי תפיסתו של ג'נדלין, המצב איננו חיצוני לגוף אלא הגוף חי בתוך מצבים: לפני קוגניציה, לפני תפיסה, לפני שפה, יש חוויה ישירה של מצב שמורגשת בגוף. הגוף שלנו חי את חוויית החיים טרם המשגתה, וחוויה זו נגישה לנו. אם נפנה את תשומת לבנו לגוף ולא נתבונן בו כצופים מבחוץ, נוכל לחוות אותה. בכל רגע ניתן לפנות לתחושה, להקשיב לה, להיכנס לתוכה, ולחוות אותה מבפנים (ג'נדלין, 1993).
ההתמקדות היא תהליך שבו אדם בא במגע עם סוג מסוים של מודעות גופנית פנימית שמכילה בתוכה משמעות. ג'נדלין קורא למודעות זו "התחושה המורגשת" (Felt-sense). התחושה המורגשת היא דרכו של הגוף לחוש בעיה מסוימת, מצב כלשהו, אירוע, אדם או מילה (ג'נדלין, 1978).
ג'נדלין סבור שהתחושה עולה ב"אזור הגבול שבין המודע ללא מודע". היא בדרך כלל מעורפלת ועמומה, ואין מילים שיכולות לתאר אותה מיד כשבאים איתה במגע. לכן קל "לדלג" עליה או להתעלם ממנה. עם זאת, מורגש בבירור שיש שם משהו בעל משמעות, וה"משהו" הזה עשיר יותר ממה שהאדם יכול לומר עליו במילים. האדם אינו יודע את כל מה שיש בתחושה או עשוי להיות בה. התחושה הזאת איננה משהו מוצק וקבוע שקיים בתוכו, היא איננה תוכן לא מודע שפתאום מתגלה, אלא משהו שמתהווה ומתפתח תוך כדי תהליך של הקשבה מעודנת לגוף. לשם כך יש לעצור, להשתהות, להעביר את תשומת הלב אל מה שמורגש בגוף מבפנים ולהמתין. כך מאפשרים לתחושה לעלות. ואם נמשיך ונשהה עם התחושה, נוכל להיפתח אליה ולהעמיק את המגע איתה, והיא "מצדה" עשויה להתמקד, להתבהר ולהיפתח אלינו. או אז ניתן לבטאה במילים, בדימויים או בסמלים, ניתן לשאול אותה שאלות ולקבל ממנה תשובות באשר למשמעויות המקופלות בתוכה (ג'נדלין, 1996).
כדי שתהליך זה יתרחש, כדי שהתחושה המורגשת "תסכים" להיפתח אלינו, חשוב לפגוש אותה מתוך אקלים רגשי שיש בו קבלה, סקרנות ואמפתיה. בנקודה זו כדאי לשים לב לביטוי בעברית "לשים לב": אנחנו לא סתם צופים אלא שמים את הלב, כפי שגילה השועל לנסיך הקטן: "רק הלב רואה נכונה, מה שחשוב באמת סמוי מן העין".
להיות עם התחושה המורגשת
תלמידתו של ג'נדלין, אן וייזר קורנל, פיתחה את המושג "עצמי בנוכחות" (Self in Presence). הנוכחות מוגדרת כיכולת להיות עם התחושה המורגשת מתוך קבלה וללא שיפוט, בדרך האמצע שאינה מתנתקת מהחוויה מחד גיסא אך אינה מזוהה איתה מאידך גיסא. זוהי עמדה שמתאפיינת בפתיחות, בהיעדר שיפוטיות, בסקרנות, באמפתיה, בסבלנות ובסובלנות לאי-ידיעה ולתהליכים איטיים, אבל גם באומץ ובנכונות להיות מופתעים ממה שיעלה. היא מדמה את התחושות המורגשות לחיה ביישנית, או לילד מאוים, שיש לגשת אליהם ברגישות ובעדינות. אין לאיים על התחושות המורגשות, אין לפרש אותן או לדחוק בהן להתגלות טרם זמנן, כדי לא להבריח אותן או כדי שהן לא ייסגרו בפנינו (קורנל, 1996).
ג'נדלין (Gendlin, 1997), בספרו הפילוסופי המרכזי "A Process Model", מצטט מתוך האוטוביוגרפיה של הרקדנית איזדורה דאנקן, שמתארת את התהליך היצירתי של הריקוד שלה, את האופן שבו נולדים מתוכה, או אולי נבחרים מתוכה, צעדי הריקוד הנכונים: "במשך שעות הייתי עומדת בלי לזוז, שתי ידיי מוחזקות בין שדיי ומכסות את אזור מקלעת השמש. אמי לעתים קרובות נחרדה לראותי ניצבת לפרקי זמן ארוכים כל כך ללא תנועה, כאילו בטרנס – אבל אני מחפשת, מגששת, עד שלבסוף אני מגלה את המעיין המרכזי שממנו נובעות כל התנועות, את המכתש של הכוח המניע, את האחדות שממנה המגוון של כל התנועות נולד" (Duncan, 1927).
היא מתארת כיצד היא עומדת בשקט, אולי חשה בצעדי ריקוד שונים שיכלה להניע, אבל הם לא מורגשים נכונים. מה שמורגש כנכון עדיין לא בטוח. היא מחפשת, מחכה לצעד הנכון שיופיע, מוכנה לאפשר לו להגיע, משתהה כמה זמן שהוא צריך, מוכנה לאפשר למשהו בפנים שיאותת לה שזו התנועה הנכונה. זהו תיאור של עצמי בנוכחות, המאפשר לתחושה המורגשת להתהוות ולהתגלות. בשלב מסוים זה קרה, הצעד הבא הופיע. היא לא גרמה לזה לקרות, היא רק המתינה. קרה משהו שבא באופן ספונטני מתוך החיבור אל מה שהיא מכנה "המעיין המרכזי שממנו נובעות כל התנועות [...] המכתש של הכוח המניע [...] האחדות שממנה המגוון של כל התנועות נולד". כך נולדה תנועת הריקוד שהורגשה כנכונה.
גם תהליך ההתמקדות והיכולת לשהות בנוכחות עם התחושה המורגשת של נושא, של מצב, מובילים לא רק להיפתחות התחושה וללמידה מתוכה על עצמנו, אלא גם, באופן טבעי, ספונטני וללא מאמץ, לשינוי בתחושה, שמהותו הקלה, והוא נקרא "השינוי המורגש" (Felt Shift). השינוי המורגש הוא מעין אישור פנימי של הגוף שעשינו צעד קטן בכיוון הנכון מתוך חיבור אל מעיין פנימי שכזה. השינוי מספר לנו על התאמה של מילים או של דימוי לתחושה, דרך איתות המורגש בגוף. אולי במעיין הזה נמצא גרעינה של העצמיות האמיתית; זהו המקום שממנו צומחת תנועה ספונטנית, לא רק של ריקוד, אלא של צעדי שינוי אותנטיים המותאמים לחוויה הפנימית ונובעים ממנה.
ג'נדלין כתב: "כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לדרך נכונה יותר של הוויה, של being, במידה וניתן לה המרחב לנוע אל מה שנכון בה" (ג'נדלין, 1978). זו לא סתם אמירה אופטימית ניו אייג'ית; היא נוגעת בלב הפילוסופיה שלו על שינוי. כשהוא כותב "דרך נכונה להיות", הוא מתייחס לאופן שבו תהליך אורגניזמי יודע מה הצעד הבא שלו, כפי שתחושת רעב יודעת שאכילה תהיה הדבר הנכון לרעֵב, כשם שתינוק שזקוק להחזקה "יודע" שהוא זקוק להחזקה. כשהוא כותב שזו "אנרגיה פוטנציאלית לדרך נכונה יותר של הוויה" הוא מתייחס לכך שתהליך חי אף פעם אינו סטטי, הוא תמיד נע קדימה, מרמז, מכוון. המילה המרכזית שג'נדלין משתמש בה היא "implies". החיים נוטים לנוע קדימה באופן שמותאם למה שהיה "implied", או נובע ממנו, אך באופן יצירתי ורענן.
התמקדות הלכה למעשה
בחזרה למפגש ההתמקדות עם בת זוגי בסקייפ, למחרת שיחת הטלפון משירותי הייעוץ: המלווה שאלה כתמיד אם אני רוצה שהיא תוביל אותי פנימה או שאעשה זאת בעצמי. ביקשתי להיות מובל. התבקשתי להפנות את תשומת לבי אל נוכחות הגוף בחדר, לאחר מכן אל נוכחות הגוף על הכיסא ואז למגע הגוף בכל המקומות שעליהם הוא נשען. אחר כך הוזמנתי לחוש את הישענות הגוף בכל המקומות שבהם הוא נוגע, והוצע לי לבחון אם אני יכול לנוח בתוך התמיכה שהגוף מקבל. לאחר מכן הופניתי אל החלק המרכזי יותר של הגוף, אל חוויית הגוף מבפנים, לאזור הגרון, החזה והבטן. התבקשתי לשהות שם ולהיפתח למה שמושך את תשומת הלב שלי בגוף בהקשר של ההרצאה שאני עתיד לשאת במסגרת יום העיון של שירותי הייעוץ לסטודנט.
עד כאן הובלתי לתוך ההתמקדות לפי בקשתי. יכולתי לעשות זאת בעצמי, שהרי אני מכיר היטב את ההוראות האלה, אבל יש משהו נעים בהתמסרות לליווי פנימה, שמאפשר לי להיות בעמדה רצפטיבית. מכאן ואילך המלווה בעיקר הקשיבה, לעתים הדהדה את מה ששמעה ממני, בעיקר כדי שיתאפשר לי לשמוע שוב את מה שאמרתי ולבחון את מידת ההתאמה בין מה שאמרתי לתחושה שלי. לעתים היא הוסיפה "הזמנות", שהן הצעות המסייעות להשיב את הקשב לתחושת הגוף, או להעמיק את התהליך, ללא פירושים, ללא קונפרונטציות, ללא שאלות. יכולתי לקבל הזמנות אלה או לדחות אותן בלי להסביר, שכן האחריות על התהליך היא כולה עליי, המתמקד. יכולתי אף לבקש מהמלווה שתקשיב ותו לא.
אחרי שהות קצרה, שבמהלכה הקשבתי להדהוד של נושא יום העיון בגופי, שמתי לב שאני חש נינוחות ורוגע גם אחרי שיום העיון הוזכר. מיד עלתה בי המחשבה שהרוגע הזה מפתיע אותי. רציתי לגעת בקושי שלי להירגע ובלחץ שלי מיום העיון, ומה שפגשתי הוא דווקא רוגע. אמרתי שזה מתסכל אותי. האם הרוגע הזה אמיתי? האם משהו בי נמנע מלבחון את הלחץ מיום העיון? אולי כך אני מכשיל את תהליך ההתמקדות?
הוזמנתי לשהות גם עם הרוגע וגם עם התהייה על הרוגע, ולהמשיך להקשיב לגוף. הגוף המשיך לחוש רגיעה, הביקורת התעמעמה מעט, ולפתע עלה זיכרון של שיחה קצרה שניהלתי עם אחותי בעקבות אירוע משפחתי. נושא השיחה היה ההבדל בין אמי לאבי: אבי יכול לשמוח בשמחתו, ממש ליהנות, ואילו אמי בעיקר שמחה שהאירוע עבר בשלום. אמרתי שבעניין הזה אני דומה לאמי. האסוציאציה התקשרה כמובן לקושי שלי לשמוח בהרצאה שהכנתי למכון סאמיט: השקעתי בה המון, הייתי רוצה ליהנות ממנה, אבל חששתי שגם הפעם בעיקר ארצה לעבור אותה בשלום.
התחושה הייתה תחושת רוגע ולא שמחה, והרוגע לא סיפק אותי בנקודת הזמן ההיא. המלווה הזמינה אותי להיות עם תחושת הגוף של מה שאמרתי זה עתה. שמתי לב שהמילה "רוגע" לא מתארת באופן מדויק את התחושה. בעצם שמתי לב שאני לא ממש מצליח לחוש את פנים הגוף, וכל תשומת הלב שלי מתרכזת בתחושות בידיים. שמתי לב להבדל בולט בין התחושה ביד ימין לתחושה ביד שמאל. יד שמאל הורגשה רפויה, ועלו בי המילים "נרפה", "אדיש", "נח בחוסר מעש", "נוח אבל עקר". היה משהו אוורירי בתחושה ביד שמאל. לעומת זאת ביד ימין הייתה תחושה של משהו דחוס, כאילו מרקם הגוף צפוף שם יותר. כדי לתאר זאת עלה בי דימוי לא נעים של נקניק דם, משהו מלא סחוסים, שמרתיע, אבל גם מושך את תשומת הלב אליו. היד שנחוותה כנקניק דחוס הורגשה כמשהו מלא התרחשויות, עם אנרגיה סוערת, משהו שעלול להתפרץ, אולי אפילו באלימות.
עוד שמתי לב שבמקביל לכל זה, במרכז הגוף שלא ממש הורגש, ממשיך להיות איזשהו רוגע קצת חלול. ולצד הדימויים המטרידים, בחלקים השונים יכולתי לחוש, מתוך רווחה מסוימת, שאני לא מזוהה עם אף אחד מהחלקים האלה; שאני בנוכחות רחבה שגדולה מכל אחד מהחלקים וכמו מכילה את הכול. היה משהו מהנה בתחושה שאני יכול להכיל בתוכי המון חלקים, גם אם הם מטרידים, ושאני יכול לפנות אל כל אחד מהם כדי להכירו. גם המילה "הכלה" לא באמת מתארת את התחושה. נכון יותר לומר שחשתי כמו רוח שעוטפת את הכול, שנמצאת בכל מקום. המשכתי לשהות בחוויית הנוכחות הרחבה, וממנה עלתה משאלה לקחת את הרוגע שבמרכז הגוף ליום העיון המתקרב. עלה גם דימוי של עצמי ניצב בתיאטרון ירושלים מול הקהל, מקווה לחוש רגוע ונינוח.
נטוש על ידי הרוח
בתמונה שעלתה עמדתי מול הקהל וקראתי את ההרצאה באופן חסר חיות, כבול לגמרי לטקסט, אחרי שעזב את הגוף משהו שנראה כמו רוח, שמזכירה את הדמות המצוירת של קספר. הוזמנתי לחוש את נקודת הראות של הגוף, שהרוח עזבה אותו. הגוף חסר החיוניות שנשאר/הושאר על הבמה חש את עצמו לכוד בסיטואציה, נטוש על ידי הרוח. אבל יש לו תפקיד! הוא אחראי! הוא לא עוזב! היה בגוף הזה כעס על הרוח שעזבה אותו והותירה אותו לבד על הבמה.
הגוף חש מאוד שיפוטי כלפי הרוח חסרת האחריות הנוטשת, שחברה לקהל הצופים שיושב ובוחן אותי. הוזמנתי, או אולי הזמנתי את עצמי, לשהות גם עם התחושה של הרוח, עם נקודת המבט שלה. הדבר הצריך שהייה ארוכה יותר ובה אפשר היה לחוש במרכז הגוף, באזור מקלעת השמש וסביב הגוף כולו, תחושת חופש, שחרור, משהו שיכול לנוע באולם ממקום למקום, ואף לעזוב אותו לגמרי, פשוט ללכת, משהו שעושה מה שמתחשק לו. אם יהיה מעניין – יישאר, אם ירצה – ילך. שום דבר לא כובל אותו, הוא יכול לבחור. היה משהו כל כך משחרר בתחושה של הרוח הזאת, שקיבלה את השם "Free Spirit". תוך כדי כך יכולתי לחוש את הנשימה שנעשית רחבה יותר ועמוקה יותר. רוח חופשית... כמה שאני כמֵה לרוח כזאת...
הזמנתי את עצמי או הוזמנתי, איני זוכר מיהו שהזמין, את הרוח להתבונן בגוף שלי, שעמד על הבמה כפוף, מרוכז בטקסט. הרוח צפתה בו בחיבה, אפילו בחמלה, בסקרנות אך ללא שום מחויבות, והמשיכה ליהנות מהחופש שיש לה בהיעדרו של גוף פגיע. יכולתי לזהות רצון שהרוח הזאת תחבור אליי, תתחבר אל הגוף, שהכול יהיה איתי, יחד, במרכז הגוף, ורגוע. הוזמנתי לשהות עם התחושה שנוצרה בגוף לנוכח המשאלה הזאת. המלווה ביקשה ממני לתת למשפט: "שהכול יהיה מחובר" להדהד בגוף. נעניתי להזמנה, ומתוך התחושה הזאת צמח לפתע משפט שהפתיע אותי: "הגוף מפריע לי". המשפט המפתיע הזה עורר אצלי משהו מורכב; הרגשתי הקלה גופנית ותחושת שחרור. ידעתי שהמשפט הצלול הזה מבטא משהו פשוט ונכון, נכון במובן זה שהוא צלצל לי נכון, אותת לי מבפנים שזהו משפט שמדייק תחושה פנימית: כשאני מול הקהל, הגוף מפריע לי!
זו דוגמה אופיינית ל-Felt shift: הגוף אותת שהניסוח שנבחר או התגלה מדייק את תחושתו, גם אם התוכן שלו מעיק או מטריד. מכאן נפתח זרם של מילים: "הייתי רוצה להרגיש כמו הרוח שבחוץ, משוחררת מהגוף, אני לא רוצה שהגוף יהיה שם, הוא מפריע לי!". נזכרתי בשיעול. "הגוף עלול לבגוד בי מול הקהל. זה מה שאני מרגיש עכשיו, והידיעה שזה מה שאני מרגיש באמת מקלה עליי". עם זאת, הרגשתי שהמשמעות של מה שאמרתי זה עתה מכבידה עליי. אני עומד להרצות על חשיבות הגוף בטיפול דרך התמקדות, והמסקנה שאני מגיע אליה היא שנוכחות הגוף מפריעה לי? הכובד שחשתי כמו הזמין אותי להמשיך להתמקד, אולם המלווה בישרה לי שנותרה עוד דקה. בדקה זו שהיתי עם ההקלה שבאה בעקבות האמירה "הגוף מפריע לי". היא הורגשה בגוף לצד המתח והכבדות שנבעו מההכרה שמפריע לי שהגוף מפריע לי. ללמדנו שהתמקדות לא תמיד מסתיימת בהפי אנד, אבל היא גם לא סוף פסוק. יהיו התמקדויות נוספות, שיתחילו במשפט "הגוף מפריע לי".
המשפט הזה מקפל בתוכו לא רק משמעויות אישיות מרבדים שונים, אלא הוא גם נוגע בנושאו של יום העיון; במשך שנים רבות הגוף "הפריע" לפסיכואנליזה, ורק בשנים האחרונות היא החלה להתמודד או חזרה להתמודד עם ה"הפרעה" הזאת.
החוויה ההתמקדותית
מה שיקר לי במיוחד בהתמקדות הוא עצם תחושת הזרימה, עצם המפגש עם נהר החוויה, עם תחושת ההשתנות, עם חוויית ההיפתחות, עם המעברים הספונטניים והמפתיעים שמתרחשים ללא מאמץ בין מרכז הגוף לבין צדיו, בין חוץ לפנים, בין ימין לשמאל. החיבור אל הגוף כמו נותן לדברים שעולים תחושת ממשות וחיוניות. אני אוהב לצפות "בשידור חי" בתחושות העמומות והמעורפלות המורגשות בגוף, שמהן מתהווים דימויים ומהן עולות / נוצרות / קופצות / מתגלות / מתבהרות / מתנסחות מחשבות ופרשנויות, שאפשר לחזור ולבדוק את הדהודן בתחושות הגוף. אני נהנה לחוות את התנודות בין צד משחקי, שמופתע ומתענג על התהוותו של תהליך יצירתי בתוכי, שאני כנראה מחולל אותו, אך חש שאני משמש כעד לו, לבין צד קוגניטיבי יותר שמחבר בין הדברים.
החוויה ההתמקדותית מורגשת לעתים כדמיון מודרך ללא מדריך, המודרך על ידי זרם החיים עצמם, על ידי הנביעה מבפנים שאת מקורה מי ידע? זוהי נביעה של אסוציאציות חופשיות מתוך תחושות הגוף, סוג של חלימה שנעשית מתוך ערנות גמורה, לעתים ערנות חריפה במיוחד, המוכרת לכל מי שהתנסה בתהליכי מדיטציה. ההתמסרות לתהליך הזה מובילה אותי לעתים קרובות לתחושת נוכחות רחבה יותר או לתחושת חיבור עמוקה יותר בין הגוף לנפש, גם כשהתוצאה לכאורה מטרידה.
פרויד כתב שהאני הוא ראשית לכל אני גופני (Freud, 1923). בעבר התייחסתי למשפט זה כאל אמירה תיאורטית הרחוקה מהחוויה על אודות ראשיתו של המבנה הקרוי "אגו" במודל הסטרוקטורלי. אולם בזכות ההתמקדות המשפט הזה נעשה חי עבורי: העצמי שלי הוא קודם כל גופני. אני משער שעבור אנשים רבים המחוברים יותר לגופם זה מובן מאליו, אבל עבורי ועבור לא מעט מטופלים ומטפלים, נדרשים מאמץ, תשומת לב ומפגש עם התנגדות, כדי שנוכל להכיר בכך. אני נעזר בהתמקדות בין השאר משום שמפריע לי שהגוף מפריע לי.
מפאת קוצר היריעה לא אסקור את תהליך ההתרחקות מהגוף והחזרה אליו בפסיכואנליזה, רק אזכיר שאחד האחראים המרכזיים להשָבתה של החוויה בכלל ושל הגוף בפרט לפסיכואנליזה הוא כמובן ויניקוט. אני מוצא נקודות מפגש רבות בין תפיסותיו לבין גישת ההתמקדות, ואני מאמין שאם הוא היה מכיר גישה זו, הוא היה מאמץ אותה. במחשבה שנייה אולי לא היה לו צורך בכך, שכן בעיניי ויניקוט – כמו יוצרים גדולים אחרים – הוא מתמקד טבעי.
ויניקוט, כמו ג'נדלין, נותן מקום מרכזי לחוויה, להתנסות (experiencing), בייחוד לחוויה הגופנית, שכן החוויה הספונטנית, הקשורה לעצמי האמיתי, נובעת "מהחיות של רקמות הגוף ומפעולת תפקודי הגוף" (ויניקוט, 1971). ויניקוט חוזר ומדגיש את הבעייתיות שבהישענות יתר על חשיבה המנותקת מהגוף, בגיוס כוחות אינטלקטואליים שנמצאים בדיסוציאציה חריפה מדי מהקיום הפסיכו-סומטי. לדידו, ההישג ההתפתחותי הוא תהליך שנקרא "פרסונליזציה", כלומר תהליך שבו מתוך מצב של חוסר אינטגרציה התינוק ממקם את הנפש בגוף. בכל הגוף, ולא רק בשכל. תהליך זה איננו מובן מאליו והוא מותנה בנוכחותה המותאמת של אם טובה דיה. גם אם תינוק מגיע להישג זה בינקות, הוא עלול לאבדו כבוגר ולחוות עוצמות שונות של דה-פרסונליזציה וניכור מגופו. ניכור כזה קיים בצורה קשה במצבים של עצמי כוזב, אך ניתן לפגוש בנתקים כאלה, בעוצמה זו או אחרת, כמעט אצל כל מטופל.
אפשר לומר שכל התמקדות, מעבר לתכנים העולים בה, היא גרסה בוגרת של תהליך פרסונליזציה, שכן המתמקד והמלווה – תוך כדי בניית נוכחות מחזיקה – מזמינים את המתמקד למצב העמום של חוסר אינטגרציה, וחוזרים ומזכירים לו לבדוק את החיבור לתחושות גופו. בהתמקדות שתיארתי התוכן עצמו נגע בנושא הזה: גם ברצון שלי להתחבר לגוף, גם בהרגשה שהגוף מפריע לי, וגם בכעס על הרוח שנטשה את הגוף. רוב הזמן הייתי במצב של "עצמי בנוכחות", שאִפשר לי לפגוש את זרימת החוויה, לתת לה להתהוות ולהתפתח, לשחק איתה, לתת לה להפתיע אותי ואף לרמוז לי על המשך העבודה העצמית הנדרשת.
יש שישאלו: האם התחושות, הדימויים והמחשבות שתיארתי היו שם קודם, ובהפניית תשומת הלב פנימה רק גיליתי אותן? או שמא בפנייתי אליהן חוללתי אותן? האם המצאתי אותן? זה בדיוק הפרדוקס שוויניקוט "פוטר" את התינוק מלהתעסק בו. זהו פרדוקס שעומד כשאלה בלתי פתורה בכל תהליך יצירתי: מה נברא ומה כבר היה? השאלה הזאת והמתח הנלווה אליה יכולים בעזרת נוכחות מותאמת להיות בסיס למרחב יצירתי, וכזהו המרחב הפוטנציאלי שההתמקדות מאפשרת/מגלה כבר מראשיתה, בשלב התהוותה של התחושה שהרגשתי: גוף רגוע במרכז, יד שמאל רפויה ונרפית ויד ימין דחוסה כנקניק דם מלא אנרגיה, וביתר שאת בהמשך: כאשר הרוח או הגוף הוזמנו להגיב איך הדברים נראים מנקודת המבט שלהם, והם ענו.
מנַיין הרוגע או הרוח ידעו לענות? מיהו זה שענה? האם זהו "אחר" שנמצא בתוכי? האם זה אני שענה אך התחזה כאילו זה לא אני? ואולי זה משהו שזה עתה נוצר/הומצא? ומי אמר שלמה שעלה יש תוקף? אכן היה לי ספק בנוגע לרוגע הזה, והוא הזמין אותי להעמיק בתחושה, כמו אותת לי שיש שם עוד משהו שזקוק לתשומת לבי. בניגוד לחשיבה לוגית רגילה, תחושת הגוף מבפנים ספק בונה ספק מגלה מרחב המאפשר להכיל תחושות מנוגדות ופרדוקסים, בלי שחייבים להכריע ביניהם, כפי שאוגדן כתב: "האמת של פרדוקס אינה טמונה באחד מקטביו אלא במרחב שביניהם" (אוגדן, 1986). יותר משחשוב להכריע בין האפשרויות הללו, חשוב לשהות בהן ולהקשיב למה שעולה מהן. לא לפתור אותן אלא לזרום עם ומתוך המרחב שנוצר ביניהן.
התמקדות כהזמנה לרגרסיה
עד כה כמעט התעלמתי מתרומתה של המלווה לתהליך ההתמדקות. למעשה, ספרו של ג'נדלין הוא ספר לעזרה עצמית, ובאופן עקרוני אפשר להתמקד לבד. אולם אין להשוות את החוויה ההתמקדותית בנוכחות אחר להתמקדות ללא נוכחות נוספת. כפי שאפשר לראות מהכתוב לעיל, לעתים לא זכרתי אם היא הזמינה אותי להתייחס לדברים מסוימים או שהזמנתי את עצמי. זה משהו שקורה לעתים קרובות בהתמקדות. בולאס, בספרו "צלו של האובייקט" (1987), מתאר תחת הכותרת "רגרסיה רגילה לתלות" שקיעה במצבים דמויי חלום, המאפשרים למטופל להרגיש את הווייתו, והיא מותנית בכך שהמטופל יחווה את המסגרת הטיפולית כהזמנה לרגרסיה שכזאת. ברגעים אלה המטופל נעשה לא מודע לנוכחותו של האנליטיקאי כפרשן, בדומה לתינוק שנמצא במצב של going on being, שעשוי שלא לשים לב לנוכחותה של אמו.
התמקדות בעיניי היא הזמנה לרגרסיה רגילה לתלות, אולם אין הכוונה לרגרסיות הדרמתיות שמתוארות על ידי באלינט וויניקוט. כבודן של אלה במקומן מונח, ויש מטופלים הזקוקים להן, אך לא לשם מכוונת ההתמקדות. בהתמקדות, המלווה מקבלת על עצמה מראש עמדה שקטה ולא פרשנית. ההתמקדות במהותה מאפשרת ומזמינה להיות לבד ולשחק לבד בנוכחות לא פולשנית של מלווה ממקדת, התומכת בנוכחות הפנימית של המתמקד. זו גם המגבלה של ההתמקדות. בטיפול, יש מצבים מגוונים שבהם נדרש משהו אחר, אינטראקטיבי יותר. וג'נדלין אכן חוזר ואומר: "אל תעשו רק התמקדות".
עד כה התעלמתי גם מהתכנים שעלו בהתמקדות וממה שהם חושפים בנוגע לאישיותו של המתמקד או בנוגע לדינמיקה של חרדת הופעתו מול קהל. אמשיך לשמור על פרטיותו משתי סיבות מובנות: ראשית, יש גבול לחשיפה עצמית ועוד מול קהל של מטפלים. שנית, משום שאחד הכללים בהתמקדות, בשונה מטיפול, הוא שכדי לשמור על סביבה בטוחה לא מפרשים את התכנים שעולים, לא תוך כדי ההתמקדות ולא אחריה. המתמקד והמלווה צופים בתהליך, והפרשנות, אם בכלל, ניתנת לפי רצונו של המתמקד.
בכל זאת אציין שאני רואה בהתמקדות שתיארתי משהו שהוא מעבר לפחדים, לכמיהות ולקונפליקטים שמתגלים אצלי סביב הנכחת הגוף. היא נגעה בכמיהה ובפחד שאני מזהה אצל כל כך הרבה מטפלים, שחנוטים בתוך חליפה מקצועית מגבילה, בדומה לדמות שלי בהתמקדות כמי שעומד חסר חיים כבול לטקסט. הרוח שהופיעה היא בעיניי גם זו הנושבת מכתיבתם, מדמותם וממורשתם של ויניקוט וג'נדלין. זוהי רוח שיש בה חופש, תנועתיות, זרימה, הזמנה למשחקיות וליצירתיות, אפשרות להחליף ולשמר פרספקטיבות בלי להכריע ביניהן, ומתן מקום לצורך האנושי העמוק להתמסרות אל עצמיות אמיתית הנובעת מחיבור עמוק לגוף, והשתחררות מעצמיות כוזבת כפי שמתאר עמנואל גנט (Ghent, 1990) בעקבות ויניקוט תחת המושג "surrender".
הסיפור של נדיה
כעת אתאר את אחד הניסיונות שלי להביא את רוח ההתמקדות לחדר הטיפול. אציג את המקרה של נדיה (שם בדוי), מטופלת שההתמקדות ממנה והלאה, ובכל זאת מצאתי שהיא עזרה לי לחבר אותה לתהליך החווייתי שלה. נדיה, בת יחידה להוריה, שעלתה לארץ בילדותה, פנתה לטיפול בשנות השלושים לחייה עקב חרדות מהתמוטטות נפשית שתגרום לפיטוריה מהעבודה. בעברה הייתה מאושפזת כמה פעמים עקב אנורקסיה קשה. בזמן הגעתה לטיפול האנורקסיה כמצב קליני הייתה כבר מאחוריה, אולם הדפוסים הכפייתייים והנוקשים ניכרו היטב, וכך גם הצורך לשלוט בכל מבע רגשי שנחווה כחולשה בלתי נסלחת והוביל להימנעות כמעט מוחלטת מיחסים חברתיים. היא התקשה לשאת את הצורך בי ובטיפול, ולא יכלה להבין מדוע היא משתפת אותי בכלל במשהו. בד בבד היא חששה שאזרוק אותה מהטיפול בגלל ההתנגדויות האין-סופיות שלה.
היא התקשתה לשתף אותי ולספר על אירועים שחוותה, משום שלדבריה הם כבר קרו והיא אינה מחוברת אליהם רגשית. התוצאה לעתים קרובות הייתה שיתוק כללי, המלווה בהוקעה עצמית שעוררה בה ובי חוסר אונים וביקורת כלפיי שאני לא עושה משהו כדי להוציא אותנו מזה. היא ידעה שאין טעם לנסות כי זה לא יצליח. השתיקות בחדר היו בלתי נסבלות עבורה. היא חשדה בי תמיד שבתוך תוכי אני לועג לה, אף שאמרה כי היא יודעת שזה לא נכון. היא גם אמרה שמבינה שהטיפול חשוב לה, ובשלב מסוים אף עברנו להיפגש ביוזמתה פעמיים בשבוע.
בפגישות היא נהגה להתיישב רגל על רגל ולא לזוז עד תום הפגישה. אפשר היה לחשוב שהיא רגועה, אבל זה היה רוגע מדומה שהסתיר סערה גדולה. כשהמתח היה רב מדיי היא קמה ללא הסבר והפגישה הסתיימה. רק לאחר שנתיים גיליתי שגם אם הייתה נרדמת לה הרגל והיא ממש סבלה, היא בשום אופן לא יכלה להזיז את הרגל למצב נוח יותר, משום היא לא יכלה לשאת את העובדה שתשומת הלב שלי תופנה להזזת הרגל שלה. תשומת לב אליה ולגופה עוררו בה רגישות פרנואידית ומבוכה בלתי נסבלת.
לימים היא סיפרה לי שהגוף שלה מפריע לה. היא הוסיפה שגם הגוף שלי מפריע לה, ואמרה שהייתה רוצה לדבר רק מהשכל שלה אל השכל שלי. אמרה שהייתה רוצה לחוש את עצמה אך לא את גופה. מבחינתה, עצמה וגופה הם שני דברים נפרדים. גם מילים הן בעייתיות. מילים שאינן מדויקות אלא רק קרובות לחוויה – נפסלות. יש אוסף מילים שהיא מנועה מלומר, שמעוררות בה רתיעה פיזית: בדידות, תלות, ביחד, רכות, אי-שקט ועוד. אלו מילים שבתחילה אם הייתי אומר אותן היא הייתה ממש נרתעת, נגעלת מהן, והייתה עושה מין תנועת ביטול. עם הזמן קיבלתי אישור להשתמש בהן, ומדי פעם היא הייתה נותנת גם לעצמה אישור כזה.
במשך השנים היו לי הבנות שונות שבהן יכולתי לשתף אותה לגבי הקשר בין מה שמתרחש ולא מתרחש בטיפול לבין קשריה המוקדמים, האנורקסיה, הדיכאון והפחד מהתמוטטות שליוו את חייה. אבל מצאתי שלעתים רחוקות פרשנויות אלה, שאת חלקן דווקא קיבלה, הניעו משהו בתוכה. עם זאת הן עזרו לי לשאת את הקושי להכיל את המתרחש.
התמקדות כהזמנה למשחק
סקסטדר (Sacksteder, 1989), בעקבות ויניקוט, מתאר אטיולוגיה של אנורקסיה ככשל בתהליך הפרסונליזציה ופיצול בין הגוף לנפש יחד עם ארגון של עצמי כוזב והתפתחות של יחס סדו-מזוכיסטי בין הגוף לנפש. התמקדות, כפי שציינתי קודם לכן, מזמינה את המתמקד לבטא יחס אחר אל גופו ואל נפשו ולחיבורים בין הגוף לנפש. היא פונה אל "המקום שבו אנו חיים", כשם אחד ממאמריו היפים של ויניקוט (ויניקוט, 1971). זהו המקום שכשאנו נמצאים בו אנו מרגישים חיים. זהו מקום של משחק ויצירה, מרחב פוטנציאלי. לכן חשבתי שהיא תוכל לסייע לנדיה. במהלך הטיפול ליוותה אותי האמירה של ויניקוט מתוך "משחק ומציאות": "פסיכותרפיה נעשית בחפיפה של שני תחומי משחק, זה של המטופל וזה של המטפל. אם המטפל אינו יכול לשחק, אין הוא מתאים לעבודתו. אם המטופל אינו יכול לשחק, יש לעשות משהו כדי לאפשר לו להיות מסוגל לשחק, ורק אחר כך פסיכותרפיה יכולה להתחיל" (ויניקוט, 1971).
נדיה לא יכלה לשחק בנוכחותי: היא לא יכלה לחלום או לדמיין או לחשוב באופן חופשי או להתמסר להקשבה למה שעובר בתוכה. היא לא יכלה להרשות לעצמה להיות מופתעת, או לא לדעת מראש מה היא עומדת לומר. היא חששה שמה שתאמר יתברר כטעות או יהיה חסר משמעות. ואם לפי המלצתו של ויניקוט יש לעשות משהו כדי לאפשר לה להיות מסוגלת לשחק, ואם אני רואה בהתמקדות הזמנה למשחק, הזמנה לשהות בחוויה מעברית, אולי אוכל להיעזר בהתמקדות ובכוחות המשותפים של ויניקוט וג'נדלין בטיפול בה?
אבל... מהתיאור שהצגתי עד כה ברור שאת משחק ההתמקדות כפשוטו היא לא תהיה מוכנה לשחק: היא לא תהיה מוכנה להתחיל לחפש תחושה מורגשת של משהו, ועמדתה כלפי עצמה היא כמעט ההפך הגמור מכל מה שאנו מכנים "עצמי בנוכחות". היא לא מסוגלת להתחיל לדבר בפגישה, ושהייה בשתיקה במשך יותר מכמה שניות היא בלתי נסבלת עבורה. לעתים התייחסתי לתחילת פגישה כמו אל משחק השרבוטים (squiggle); שרבטתי משפטים עם ניחוח פרובוקטיבי כגון: "על מה את הכי לא רוצה שנדבר היום?", "היום נתחיל בחלום השני מבין שני החלומות שבא לך לספר לי!", או: "מה הדבר הכי מעצבן שאימא שלך אמרה השבוע?". כמו ניסיתי לסחוט ממנה חיוך, או לעורר בה משהו משחקי. לעתים הצלחתי, אך בדרך כלל לא. היא הייתה עונה לי: "איזו שאלה?", או "נו, באמת", או "מה זה חשוב?", "למה שאני אשתף אותך?" וכדומה.
כארבע שנים לאחר תחילת הטיפול, היא חרגה והציעה: "אולי היום אתה תדבר?". עניתי: "על מה את רוצה שאדבר?", והיא אמרה: "על כל נושא שתבחר". החלטתי להרים את הכפפה, שכן כל יוזמה מצדה נראתה לי מבורכת. אמרתי שאשמח לספר לה על גישת ההתמקדות. סיפרתי לה על הפילוסופיה של ג'נדלין, על חשיבות החיבור לחוויה, על כך שחוויה היא בראש ובראשונה משהו גופני, והוספתי שאם היא תרצה, אלמד אותה את הגישה. כשסיימתי היא אמרה שזה מעניין מאוד אך לחלוטין לא רלוונטי מבחינתה.
לאחר כמה חודשים התקיימה הפגישה שלהלן:
הפגישה התחילה בשתיקה קצרצרה ולאחריה היא אמרה: "נו, תתחיל".
אני, בטון מיתמם: "אולי יש לך הצעה? מה היית אומרת לך במקומי?".
היא חייכה, דבר שלא היה מובן מאליו כלל: "ומה אתה היית עושה במקומי?" .
קלטתי גוון משחקי, שנדיר אצלה, והחלטתי לנסות "לשחק" קצת יותר.
אני: "מה הייתי עושה במקומך? בואי נראה... הייתי מפנה את תשומת לבי פנימה... מקשיב למה שמתחולל בגוף שלי עכשיו... הייתי שם לב מה עולה מתוכו: אולי תחושה, אולי מחשבה, אולי דימוי, ואז הייתי משתף אותך".
אלו כמובן הנחיות התמקדות מובהקות.
היא: "נו, באמת. זה לא אני זה אתה".
אני, בקול מיתמם: "שאלת מה אני הייתי עושה במקומך. זה מה שהייתי עושה".
היא עשתה פרצוף שנראה כאילו אומר: "אתה יודע שזה בכלל לא בא בחשבון", והוסיפה ברצינות: "לא עובר בי כלום, ריק".
ג'נדלין, באחד ממאמריו (Gendlin, 1977), המליץ לדבר עם מטופלים שמנותקים מחווייתם כאילו הם כן עושים התמקדות. החלטתי לאמץ את ההמלצה.
אני: "עובר בך ריק, משהו שם מרגיש ריק. אפשר אולי לתאר את הריק הזה?".
היא: " לא, זה ריק".
אני: "אולי אפשר לשהות עם הריק ולראות איך מרגיש הריק הזה? נעים? לא נעים? משהו אחר?".
היא: "לא יודעת".
אני: "אם תאמרי לעצמך: 'הכול טוב לי בפנים, אני מרגישה ממש מצוין'. זה ירגיש לך נכון? אולי תבדקי בפנים לרגע".
גם זו הנחיה מקובלת בהתמקדות כדרך ליצור מגע ולשחק עם תחושת הגוף, לאתגר את הגוף להתייחס למשהו שאנו יודעים שסביר שאינו נכון.
היא: "לא, זה לא נעים. זה לגמרי מאובן, אני לא מרגישה כלום".
אני: "הנה, כבר יש לנו משהו. משהו שם מרגיש מאובן. בואי נראה אם אפשר לתאר את האיבון הזה. איך זה מרגיש להיות מאובנת, איזה סוג של מאובנות זה?".
היא: "זה כלום, זה אותו הדבר, כמו תמיד".
אני: "השתמשת בפגישה הקודמת באמירה: 'זה קפוא', עכשיו את משתמשת במילה 'מאובן'. איך זה מרגיש בפנים כשזה מאובן?".
מ: "אין תחושה. אתה לא מבין, זה כאילו אני מרחפת, אני לא מצליחה להיאחז בשום דבר".
אף שהיא דחתה את דבריי כשהסבירה את אי-ההבנה שלי, בפועל היא הרחיבה את ההתייחסות שלה.
אני: "אז מה שעולה בך כשאת מפנה את תשומת הלב פנימה למה שקורה בתוכך זו תחושה שהדימוי שלה הוא שאת מרחפת ולא מצליחה להיאחז בשום דבר. זה יהיה נכון לומר כך?". היא הנהנה ואמרה: "כן".
אני: "אז אולי נראה איזה מין ריחוף זה? איפה הוא מתרחש? האם בבית? בחדר? בטבע? האם זה ריחוף גבוה שעלולים ליפול ממנו? משהו אחר? איזה מין ריחוף זה?".
היא: "זה ריחוף על רקע לבן. אני לא מרגישה פחד או משהו, אבל אני לא נאחזת בכלום".
זו התייחסות די מפורטת יחסית אליה, ועדות לשיתוף פעולה חריג.
אני: "אולי אפשר לומר שאת שמה לב לתחושת ריחוף על רקע לבן, וגם שמשהו בך מנסה להיאחז במשהו?".
היא: "כן, אפשר לומר".
אני: "בואי נראה אם אפשר לשהות עם התחושה הזאת".
היא: "אני מנסה, אבל לא יוצא כלום. בכל פעם שעולה מחשבה היא חומקת, לא נשאר כלום".
אני : "את שמה לב למשהו חדש, עכשיו את שמה לב למחשבות שבאות, ואת שמה לב לכך שמשהו בך מנסה לתפוס את המחשבות האלה, אבל הן חומקות. אולי נתעכב על התחושה הזאת של הניסיון לתפוס משהו והוא חומק, איך זה מרגיש? כמו מה זה?".
היא: "אני לא יודעת איך זה מרגיש".
תוך כדי הקשבה לה, שמתי לב לדימוי שעלה בי והצעתי לה אותו. זוהי סטייה מגישת ההתמקדות "כהלכתה", אך ראיתי בהתערבות זו ביטוי מובהק של רוח ההתמקדות, שכן היה בה ניסיון לעזור לה להתחבר לחוויה שלה: "בתגובה למה שאמרת עכשיו עלה בי דימוי של משחק תופסת, שבו יש ילד שמנסה לתפוס אבל כולם מהירים ממנו והוא לא מצליח לתפוס כלום. וכשדמיינתי את זה חשבתי על התסכול שהוא אולי חש. אני תוהה אם הדימוי הזה מדבר אלייך. קחי רגע כדי לבדוק איך זה מרגיש לך".
אחרי שהייה קצרה היא אמרה: "לא, אתה לא מבין. זה לא משהו שאני מנסה לתפוס, זה משהו שבא ממני ומתחמק".
הדימוי שהצעתי אמנם לא קלע לחוויה שלה, אבל הוביל לבדיקה שלה את הדימוי שלי דרך הקשבה לתחושתה המורגשת, וזוהי התמקדות.
אני: "אהה, זה לא משהו שאת מנסה לתפוס, זה משהו שבא ממך ובכל זאת מתחמק ממך. אז עולה בי דימוי אחר, שאולי יתאים יותר. אני רואה ילד שמחזיק ביד הרבה בלוני הליום, אבל כשהוא מנסה לגעת אפילו באחד מהם, הבלון מתחמק והוא לא מצליח לתפוס. אולי תבדקי בפנים אם זה דומה יותר".
היא, אחרי השתהות: "כן, זה דימוי מתאים יותר".
אני: "אולי תבדקי אם אפשר לחוש? איך זה מרגיש, הניסיון הזה להחזיק בבלון או להחזיק במחשבות, וההתחמקות של הבלון או של המחשבות?".
היא: "אני לא יודעת".
אני: "אולי אני אציע כמה הצעות, ותראי אם אחת מהן מדברת אלייך: אולי זה מתסכל? אולי משהו שם חש תסכול? או אולי כעס? אולי בושה על כך שזה לא מצליח? אולי תחושת כישלון, או פחד ממשהו, ואולי משהו אחר?".
היא: "יש שם תסכול, בטח".
אני: "אז הייתה לנו התחושה של ריחוף על רקע לבן עם ניסיון לאחוז במשהו שלא הולך, ובהמשך ניסיון לאחוז במחשבות שחומקות, בדומה לילד הזה שמחזיק בלונים שלו שחומקים ממנו, ויש שם גם תסכול. אולי אפשר להכיר בתסכול הזה שנמצא שם בפנים?".
היא: "אפשר".
אני: "ואולי אפשר לראות מה בינתיים קרה לגוף המאובן. אולי יש עכשיו אפשרות להזיז את הרגל, למצוא לה תנוחה נוחה יותר?".
בתגובה היא החליפה רגל ברגל (כפי שצוין לעיל, אין זה דבר של מה בכך!).
אני: "אולי נראה איך זה מרגיש בגוף עכשיו".
היא: "משהו טיפה משוחרר".
הדהדתי: "משהו טיפה משוחרר בגוף. תראי אם את יכולה להיות עם זה רגע, להיות עם תחושת השחרור".
היא: "לא הבנת! זה לא טיפה משוחרר, זה משוחרר כאילו טיפה אחת השתחררה".
אני: "טיפה אחת השתחררה. אולי קחי את הזמן לבדוק איך זה מרגיש לך בגוף?".
היא: "אבל מה זה טיפה? הכול עוד קפוא".
אני: "אולי רק טיפה אחת הפכה מקרח למים והאוקיינוס עדיין קפוא. אפשר להיות גם עם החלק הגדול שקפוא, וגם להיות עוד רגע עם הטיפה, אפילו עם חצי טיפה, קטנה ככל שתהיה, שהשתחררה מהקיפאון ולראות איך זה מרגיש שם?".
היא: "אני לא מרגישה כלום".
אני: "אולי נבדוק איפה הטיפה הזאת".
היא: "לא מרגישה כלום, אני לא מצליחה להבין כלום".
התחלתי להרגיש שפספסתי, שלקחתי כיוון קצת "דידקטי" וגם פרשני: נאחזתי בביטוי "אני לא מצליחה" כביטוי שמבטא ניסיון: "אולי תראי אם זה נכון לומר שמשהו בך מנסה להבין, כמו משהו בך שמנסה להיאחז, ומשהו אחר בך חש שהוא לא מצליח. אני תוהה אולי הניסיון להיאחז ואולי התחושה שזה לא מצליח הם דרך אחרת לומר שמשהו בך מחפש ולא מוצא משמעות. הדימויים שצמחו מתוך זה ותיארו את זה הם כמו דרך להבין ולהרגיש בכל זאת. משהו שם בתוכך מרגיש שהוא לא מצליח להבין, ויחד עם זאת ובעקבות זה משהו השתחרר, אמנם קטן, זעיר, בגודל של טיפה...".
היא: "אין לזה שום משמעות".
כשאני מתחיל לנאום זה בדרך כלל סימן שהסתבכתי... היה לי ברור שהזדהיתי יותר מדיי עם אותו משהו בי שחיפש תזוזה או משמעות במשהו שעדיין לא הגיע לכלל בשלות. בשפת ההתמקדות הבנתי שיצאתי מנוכחות ורציתי להתקדם. מבחינה דינמית דומני שלא נתתי מקום לחלקים בתוכה שכל כך פוחדים מכל התקדמות, מכל משמעות, משיתוף פעולה איתי שעלול להחשיד אותה בעיני עצמה או בעיניי כמתמסרת או ככנועה. החלטתי להשתתק ולהמתין.
השתררה שתיקה ארוכה, ולבסוף היא אמרה: "אני לא מבינה למה אני עושה את זה, למה אני חייבת לדבר ככה?".
היה ברור לי שהיא דיברה על הצורך לבטל הכול שמופעל כמעט באופן אוטומטי, אבל הפניית השאלה אל עצמה באופן הזה נשמעה לי הפעם לא רק כטענה כלפי עצמה אלא גם כשאלה של ממש, שאלה שנובעת מסקרנות.
אני: "אולי נישאר עם השאלה הזאת? נשהה עם המשהו הזה בתוכך שמרגיש שאת חייבת לדבר ככה, גם אם את לא מבינה למה?".
היא: "אני חייבת לקלקל".
אילו הייתי נאמן יותר לעמדה ההתמקדותית הייתי מזמין אותה להיות עם תחושת החובה לקלקל, אבל המטפל הדינמי שבי דחק את המטפל בגישת ההתמקדות ופירשתי: "אולי משהו בך חש שהוא לא יכול להיות, שהוא לא יכול לסבול תחושה של התקדמות, אפילו לא של טיפה. אולי כדי להבין את זה אפשר לחזור קצת אחורה לתחושה שהייתה לפני שהופיע החלק שביטל את מה שאמרת, את מה שאנחנו עושים פה".
היא ענתה בתסכול: "אני יודעת שכשאני אצא מכאן אני כן ארגיש, אולי לא הרבה, אבל אני ארגיש משהו".
שמעתי זאת לא כהבטחה, כתקווה או כהכרה בהישג עתידי, אלא כתסכול לגבי אי-יכולתה להרגיש בנוכחותי ובמובלע היא הביעה את הרצון להיות מסוגלת להרגיש.
אני: "כנראה תרגישי כשתצאי מפה, וזה חשוב כשלעצמו, אבל יש משהו בנוכחות שלי או בסיטואציה כאן בינינו, שמוביל לזה שמשהו בך צריך להקפיא רגשות, או מחשבות או תחושות, משהו צריך לאבן אותך בנוכחותי".
היא סיימה את הפגישה באמירה: "בא לי לבעוט במשהו".
זו הייתה אחת האמירות הכי ספונטניות שהיו לה. ראיתי זאת כמתנת פרידה מהשעה שהורגשה אצלי כגדולה מטיפה.
אני: "עכשיו, כשאנחנו מסיימים, את שמה לב למשהו בך שרוצה לבעוט! בואי נהיה גם עם זה קצת". אחרי כדקה של שתיקה משותפת ולהרגשתי גם נעימה, היא קמה והלכה. בפגישה הבאה היא סיפרה לי שזו הייתה פגישה טובה.
כמה הערות לסיום: מאחר שלא מדובר בהתמקדות רגילה שנעשית מתוך בחירה ומודעות, והאחריות עליה היא של המתמקדת, אלא בהתמקדות בתוך קשר טיפולי שאינו סימטרי עם מטופלת שההתמקדות ממנה והלאה, עם מטופלים כמו נדיה – שהגוף מפריע להם, שיחסם לגופם ולצורכיהם נע בין ניתוק לבין יחס סדו-מזוכיסטי, שהתקפות על חיבורים זמינות להם יותר מאשר נוכחות, שמתקשים לשחק, לחלום, להתמסר לתהליך פנימי – המטפל יכול ואף צריך לקחת על עצמו את הנוכחות הטובה דיה שחסרה. הוא יכול לאפשר למטופלת למצוא, לגלות או להרחיב את הנוכחות שהיא כן מסוגלת לה, כדי שתאפשר ותכונן תהליכי פרסונליזציה, משחקיות, הקשבה פנימה, ואולי אף תצליח להתנסות ברגעים של תנועה, דיבור או מחשבה ספונטניים מתוך עצמיות אמיתית, וכך תחוש בקיומו של המעיין הפנימי שלה ולהיענות לו.
חשוב לי לציין שהתמקדות איננה טכניקה לעקוף התנגדויות או ניסיון לייצר חוויה מתקנת שאינה פוגשת חוויות עבר קשות. הניסיון לבנות נוכחות מפגיש כמובן עם היעדרה, הניסיון לעודד תהליכי פרסונליזציה מפגיש עם תהליכי דה-פרסונליזציה, כפי שאפשר היה לראות גם בהתמקדות שלי על הכנס, שהובילה לתחושה הפרדוקסלית שהגוף מפריע לי.
שעה כפי שתיארתי גם לא תמנע ממני בעתיד לתהות על היחסים שהתקיימו בה ובשעות שקדמו לה, לשקפם ולפרשם, למשל עצם הניסיון לסחוט חיוך, אולי שחזור של יחסי הורה עם ילדה דיכאונית, או שחזור של יחסים בין ילדה המנסה להחיות אם דיכאונית ולסחוט ממנה חיוך, או שחזור של יחסי נערה אנורקטית עם אלו שמבחינתם מנסים להציל אותה, אבל היא חייבת להיאבק בהם בכל מחיר כדי לשמור על כל טיפה מעצמיותה שמא תיסחט. חדי העין יכולים למצוא חלק מהתמות הללו גם בהתמקדות שלי על הכנס, להזכירנו שגם העברה נגדית על מקורותיה השונים פעילה במרחב האינטר-סובייקטיבי בכל גישה טיפולית, ובכלל זה בהתמקדות. ההתמקדות איננה מיועדת ואיננה יכולה להחליף את ההבנות הללו, או למנוע את השחזורים הללו, אבל היא יכולה לסייע לבחון כל הבנה כזאת גם דרך הקשבה לתחושה המורגשת בגוף, כולל ההרגשה שהרגשתי אני, שהגוף מפריע לי, שמחזיקה בתוכה אנרגיה פוטנציאלית לשינוי.
מקורות
אוגדן ת., (1986), "מצע הנפש". תל־אביב, תולעת ספרים.
בולאס כ. (1987) "צלו של האובייקט" הוצאת דביר.
ג'נדלין י. (1978) "התמקדות" הוצאת מרקם.
ויניקוט ד.ו. (1971) "משחק ומציאות" הוצאת עם עובד.
ויניקוט ד.ו. (1971) "המקום בו אנו חיים", בתוך: ויניקוט ד.ו. "משחק ומציאות". תל־אביב, הוצאת עם עובד,
Duncan, I. (1927)."My life", Liveright, New York .
Freud, S. (1923). The ego and the id. Standard Edition, 19:3-68. London: Hogarth Press, 1961.
Gendlin, E.T. (1977). Experiential focusing and the problem of getting movement in psychotherapy. In D. Nevill (Ed.), Humanistic psychology: New frontiers, pp. 117-132. New York: Gardner Press.
. 12(1), 21-33 . The Folio,Gendlin, E.T. (1993). Three assertions about the body
Gendlin, E.T. (1996). Focusing-oriented psychotherapy: A manual of the experiential method. New York: Guilford.
Gendlin, E.T. (1997). A process model. New York: The Focusing Institute. From http://www.focusing.org/gendlin/docs/gol_2161.html
Ghent E. (1990), Masochism as a Perversion of Surrender Contemp. Psychoanal., 26:108-136
Sacksteder J. L. (1989) Psychosomatic dissociation and false self development in anorexia nervosa. In Fromm, M. Gerard (Ed); Smith, Bruce L. (Ed), (1989). The facilitating environment: Clinical applications of Winnicott's theory. , (pp. 365-393). Madison, CT, US: International Universities Press, Inc, xx, 673 pp.
Weiser Cornell, A. (1996) The Power of Focusing. Oakland: New Harbinger.
Weiser Cornell, A. (2005) The Radical Acceptance of Everything, Calluna Press.
