מיכל דסקל
להתאחות
גוונים
ברומן זה מתארת הכותבת את חיי משפחתה בצל מחלת הנפש ממנה סבל אחיה, מהילדות ועד לסוף המר. שנים רבות מדי שמרה הכל בבטן, לא הייתה יכולה לדבר על 'זה'. ה'זה' היה דורון, אחיה הגדול, שסבל מסכיזופרניה פראנואידית. המחלה הארורה התפרצה אצלו במהלך שירותו הצבאי, ובעצם ליוותה את משפחתה כחמש עשרה שנים, עד שהחליט לשים קץ לחייו. רק לאחר מותו הצליחה לספר לפסיכולוגית שלה את הסיפור שלו, שלה. וכעת הוא נפרש בספרה 'להתאחות'. כאחות לאדם הסובל ממחלת נפש, עומדת הכותבת 'במערומיה' מול ציבור הקוראים: בלי מחיצות, בלי הדחקות ובלי הסתרות היא חושפת טיפול פסיכולוגי שעברה. טיפול שסייע באיחוי ובריפוי פצעים שפצעה 'המפלצת הסכיזופרנית'. בספר היא מבקשת לתת במה לאחים ו 'לקול הדומם'.
" 'לקחו לי דברים מהארון. מישהו היה בדירה אחרי שהייתם אצלי אתמול. מצלמה, לא הפסיקו לצלם. אני בטוח בזה. מישהו היה כאן. שמעתי בזז בז, ואז היה פלאש. מישהו היה בארון. מלמל וצעד עקב בצד אגודל ליד הארון הפרוץ. "אתה חייב לשבור אותה", הוא אומר לי, ואני מתקרב לארון, מתחיל להוציא את הבגדים כדי למצוא את המצלמה ולשבור אותה, ואז אני שומע אותו אומר: לא את זו, את השנייה, אני מתכוון. אולי זו פצצה, מה זה התקתוקים האלה? מנסים להרוב אותך, עוזב, זה השטח שלי, תטפל אתה בג'וקים המזוינים ששתלו לך כאן. זה לא הג'וקים שלי, זה גייס חמישי. אני אלוף בחבלה, את הג'וקים משאיר לך. פשוט יותר לתקוע בו כדור. למה פצצה? דפוק גם לג'וקים המסריחים האלה מכה בראש. הם לא משלנו, אתה רואה את הסימן הזה על הכנף, זה משדר קטן, ידעתי שאי אפשר לסמוך על אף אחד. רק אתה חושב שאתה דוקטור דוליטל מזוין', המשיך ושחזר את הזוועה".
דורון הוא אח שלי, בעצם הוא היה אח שלי עד שהמפלצת לקחה אותו.
דורון הוא אח שלי, בעצם הוא היה אח שלי עד שהמפלצת לקחה אותו.
מיכל דסקל, עורכת דין, נשואה ואם לשניים.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
