לקרוא את ביון כמו את 'ספר היצירה'
מאת רני לוי
סיקור כנס ההשקה לתכנית ללימודים מתקדמים 'לקרוא את ביון' - 'הזמנה לסערה אמוציונאלית' של בית הספר לספיכותרפיה של מכון מגיד. הכס התקיים בתאריך 30.5.14 בקמפוס מגיד, תל אביב.
מי שאחז מימיו ספר של ביון בידיו, יודע שקריאת כתביו כרוכה באתגר ודורשת מאמץ, ידע מקדים ועומק. ביון דוגל, בקריאה יוצרת, בתהליך של הבניה אל מול הטקסט, המתחילה בהתנסות אמוציונאלית מול אי הידיעה ומחייבת יכולת מתפתחת של עמידה בתסכול שאי ידיעה זאת יוצרת.
הכנס עליו אכתוב השיק באווירה חגיגית את התכנית ללימודים מתקדמים 'לקרוא את ביון', דבר שלאור האמור לעיל, אינו מובן מאליו. לכנס ניתנה הכותרת 'הזמנה לסערה אמוציונאלית'. סערה אמוציונאלית היא מה שקורה כאשר שני אנשים נפגשים בחדר אחד לצורך עבודה טיפולית. הדוברים ניסו, כל אחד בדרכו, להגיד משהו על הסערה האמוציונאלית הזאת, או לתאר את ביון בדרכם.
במהלך יום העיון נאמרו מילים רבות על התיאוריה הביוניינית ועל ביון האיש. נזרקו לחלל האוויר מושגים שהזמן הנדרש להבנתם והפנמתם לכדי כלי טיפולי ,הוא ארוך ודורש משמעת ותרגול רב. קיים פער בין התיאוריה ומושגיה, לבין היכולת לממש אותה בפועל. אנחנו אומרים "סערה אמוציונאלית" וברור לכל שזה שונה מאד מלהרגיש את הסערה הזאת. אוסף רב של מושגים ביוניאנים יכול בקלות לשטח את מהותם ולרדד את התיאוריה. במהלך הכנס, חשבתי לעצמי שטוב שיש תכנית לימודים שתאפשר העמקה במושגים ושתיתן לתיאוריה את המקום והזמן הדרושים להפנמתה.
לאחר דברי הפתיחה של ד"ר עינת אספלר-רוזבוים, דיברה פרופ' יולנדה גמפל על התחלות. גמפל עסקה בשאלה 'היכן דברים מתחילים?', כמו, למשל, איך והיכן התחילה התוכנית הספציפית הזאת. היא המשיכה ותיארה מעט את מושג ה"סזורה" של ביון ותהתה כיצד נרשמת התחלת חיי הנפש באדם?, מתי נולדת האישיות?. גמפל שאלה האם יש לדברים באמת 'התחלה'?, או שמא נכון יותר לדבר על אזור שנתן לכנותו 'מרחב התחלה' ו'מרחב סיום'. לפי תפיסה זו, הסבירה, דברים אינם מתחילים כמו שאינם נגמרים, הם משנים תצורה והופכים לדבר אחר. הם ממשיכים הלאה בצורתם החדשה, נערמים לכדי דבר רק בכדי שיוכלו מתישהו להתפרק לדבר אחר. אני לא בטוח שאלו המילים של פרופ' גמפל, אבל כך הן נרשמו והתגלגלו להן אצלי, לפי מיטב הבנתי.
עוד הזכירה פרופ' גמפל את "ספר היצירה" כמקרה מיוחד של אופן קריאה. גמפל המליצה שכאשר קוראים הוגה כלשהו, כדאי לאפשר קריאה הדומה לקריאה בספר היצירה. ספר היצירה, הסבירה גמפל, הוא ספר חשוב ביותר המהווה את אחד מיסודות תורת הקבלה ומתאר את יצירת העולם בידי האל ואת 'עשר הספירות' שהעסיקו את הקבלה היהודית לדורותיה. הספר סתום וקשה כך שהקריאה בו היא מעשה יצירה בפני עצמו. על פי רעיון זה, ביקשה גמפל להבהיר, גם כתביו של ביון הם כאלו הזקוקים למעשה היצירה הנובע מתוך הקריאה בהם. כפי שכל חוקר מפרש ומחדש את ספר היצירה, כך אנו כקוראים יוצרים עבור עצמנו את 'תורתו של ביון'. על אותו משקל, כאשר אנו 'קוראים' את עצמנו ומודעים לעצמנו, אנו יוצרים את עצמנו עבור עצמנו. הקריאה היצירתית המתמשכת משחררת את הכתוב מקיבעון, מפרוש אחד 'נכון' וסוגר. באותו אופן הטיפול הנפשי, המציע קריאה יצירתית מתמשכת בנפש המטופל. זוהי קריאה אשר מעצם טבעה משחררת את המטופל מקיבעונות ודוגמות ששולטות ומקפיאות אלמנטים כאלו ואחרים בנפשו.
להבין את ההבנה, להפוך את אי-החשיבה לחשיבה
ד"ר גילית הורויץ, שהייתה הבאה לעלות לבמה, ציטטה בהרצאתה את ביון שאמר "אני מאמין כי ייתכן שאפשר לחשוף במעט את העולם שנגלה לפנינו, באמצעות הניסיון להבין את הבנתנו"1 . ציטוט זה מכוון אותנו לתורת החשיבה של ביון, הבהירה הורויץ. אין אנו עוסקים במה אנחנו מבינים בלבד, אלא באיך אנחנו מבינים את מה שאנחנו מבינים. מנגנון החשיבה הוא זה שנמצא במוקד כאן. אנחנו מנסים להבין את היסודות של מנגנון חשיבה זה - את מה שמאפשר את פעולתו ואת מה שמונע את פעולת החשיבה. בין הדברים שעלולים למנוע את האפשרות לחשוב, אפשר להזכיר את הקושי לשאת תסכול, כמו גם את החרדה הגורמת לשיתוק ולהרס מנגנון החשיבה. היצור האנושי מסוגל 'להרוס' את יכולתו לחשוב כדי לא להתעמת עם חרדה ותסכול בלתי נסבלים, או עם פחדים שאין להם שם. בחדר הטיפולים יכול המטופל לומר: "אני לא מפחד מזה, אני לא חושב על זה בכלל". היכולת הזאת, לבטל את החשיבה, והפנטזיה האומניפוטנטית העומדת מתחתיה, הן אבן נגף בתהליך ההתקדמות בטיפול. אם כך, אחת ממטרות הטיפול, אם חושבים על כך ברוח ביוניאנית, היא להפוך אי-חשיבה לחשיבה, תקיעות להתקדמות ולזרימה.
הרצאתה של ד"ר הורויץ התמקדה בחומר קליני שנבחן בקפידה. השעה הטיפולית נותחה הן דרך המשגתה של המטפלת והן דרך התיאוריה הביוניאנית והמטא- תיאוריה שמאחוריה. דרך המקרה ניתן היה לראות, הלכה למעשה, כיצד עובדת התיאוריה בשטח. בעיקר היה מעניין לראות איך מתפתחת החשיבה במהלך השעה, התפתחות הנובעת מהקשב של המטפלת למצבי הקרבה והריחוק של המטופלת והיותה נגישה עבור המטופלת. בשל סוגיות של חיסיון, איני יכול לתאר את השעה עצמה ולכן הדברים יישארו מעט מרוחקים ומנותקים. תוך שינוי פרטים בכדי למנוע זיהוי, בחרתי התערבות מסוימת, שעל אף שאני מוציא אותה כאן מהקשרה, יכולה להבהיר משהו מהדברים האמורים:
גילית אומרת למטופלת השתקנית שלה: "יכול להיות שאמרת לי שלום בתוכך. אני לא שמעתי "שלום" בחוץ, הוא הגיע אחר כך".
אמירה זאת מאפשרת, לדעתי, להדגים את ההכרה הן בעולם פנימי פעיל וחי אצל המטופלת והן בפער העצום שעליה לעבור בכדי לצאת החוצה אל המטפלת. אמירת שלום למטפלת מחייבת את ההכרה והקבלה של הרווח בין המטופלת למטפלת. ה"שלום" שבא לאחר מכן יכול היה להגיע עקב הפרוש וההכלה שבאו לפני זה ואפשרו את אמירתו למטפלת.
לסיום ציטטה ד"ר הורויץ מביון: "החשיבה נקראת לכלל קיום כדי להתמודד עם המחשבות. יצוין כי שונה הדבר מכל תיאוריה של המחשבה כתוצר של החשיבה, בכך שהחשיבה הינה התפתחות הנכפית על הנפש בגין לחץ המחשבות ולא להפך"2 . ביון מתאר כאן את המהפכה הקופרניקאית שחולל בעקבות פרויד, ובשונה ממנו, באופן שבו אנו חושבים על חשיבה. החשיבה, היכולת שלנו לארגן את אין סוף הייצוגים בתוכנו לכלל מילים ולכלל משמעות בעלת היגיון ומטרה כלשהי, אינה שם כולל למחשבות שלנו, שמטרתן לעזור לנו למשיג את העולם עבור עצמנו לצורך הישרדותנו. מטרת החשיבה היא להתמודד עם מחשבות. המחשבות כופת עצמן על החשיבה וקוראות לה להתקיים. המחשבות כשלעצמן צריכות ודורשות את ההכלה של החשיבה - שם המנגנון החושב מחשבות. בלי מנגנון זה תתקיים רק פריקה של מחשבות החוצה באופנים שונים; אם כמעשה, כהשלכה או באופן המשאיר אותן בגוף באופן פסיכוסומאטי. היכולת להפוך את המחשבות הפרועות לכדי חשיבה היא זו שמאפשרת לנו להיות אנחנו. הסובייקט האנושי מתאפיין בכך שהוא יצור חושב, החשיבה היא במהותו - חשיבה שהיא, על פי ביון, תוצר של הלחץ שהמחשבות מפעילות על המנגנון הנפשי.
בהרצאה הבאה, הביאה גב' חני בירן דוגמא יפה מתוך אחד מהסמינרים הקליניים שביון העביר3. המטופלת המוצגת מתלבטת אם לשבת או לשכב. היא בחרדה. ביון משתמש בשאלה זו שהיא מעלה, בכדי לדבר על הסיטואציה הטיפולית והחרדה שהיא גורמת. הוא שואל את עצמו במה המטופלת יכולה לעמוד? הוא אומר שכדאי להגיד למטופלת הזאת משהוא בסגנון הבא: "תראי יש כאן כסאות וספה ואת יכולה לבחור כל אחד מהם. את יכולה לשכב אם נראה לך שישיבה קשה לך, כמו שאת אומרת היום, רק מעניין מדוע דווקא היום הישיבה קשה לך, עד כדי כך שאת מתלבטת בין לשכב לאפשרות לצאת מהחדר?". זהו ציטוט חופשי מהטקסט, אבל משהו מהאופן שבו ביון עובד ניכר במילים אלו.
בירן דיברה על החרדה בחדר הטיפולים, על העובדה שמטפל צריך להסביר לפעמים את הדברים הפשוטים ביותר כי קשה לאדם חרד להבין אותם. בעזרת תיאור קליני, עסקה בירן בקושי להכיל חרדות של מטופלים מסוימים ובתפקיד המטפל שלא להיות כל-יודע, בכדי לא לבנות קשר פרזיטי בינו לבין המטופל. המטפל, הסבירה בירן, נמצא כל הזמן תחת לחץ לספק 'תשובות', אך התשובות אינן יכולות לבוא ממנו, בין היתר משום שהן יעוררו את האידיאליזציה והתלות של המטופל . הטיפול הוא הקרקע ממנה יכול המטופל לצמוח, המקום שבו המשאלות הגרנדיוזיות יכולות להתחלף במשאלות ריאליות. אם לסכם זאת בכותרת - בתיאור המקרה עזרה בירן למטופל להיות מי שהוא ולא מי שהוא לא. עוד הדגימה בעזרת המקרה את מקומה של ההכלה בטיפול ואת תפקיד האינטואיציה להשאיר אותנו קשובים וערניים בכל יום מחדש. בירן הסבירה שעלינו להימנע מהזיכרון הרווי, אך באותו זמן כן לאפשר לזיכרון חי ואסוציאטיבי לעלות ולפעול בנו במהלך הטיפול.
בין תלות להתקשרות
מר נוויל סימינגטון, שכיבד את המשתתפים בנוכחותו, דיבר בהרצאתו על ביון האדם. הוא דיבר על האיש ועל ההשפעה של נסיבות חיו על התיאוריה שלו. שמחתי לשמוע שוב הרצאה זו, שאותה כבר זכיתי לשמוע בכנס קודם. בשמיעה שנייה פרטים נוספים התחברו לכדי תמונה נהירה יותר וכן חשתי הנאה גם בשמיעת פרטים שזכרתי מהפעם הקודמת והפכו עכשיו למובנים יותר. אפשר לשמוע את סימינגטון מדבר עוד ועוד - בסוף ההרצאה הרגשתי כי יש בי רצון שכמו אמן מופיע, יעלה שוב ל'במה' לצורך הדרן. נדמה לי שהסיבה לכך הייתה שחשתי שהוא מדבר 'מתוך עצמו', מדבר 'באמת'. בהרצאתו הדגים הלכה למעשה את המלצתו למטפלים לומר למטופלים את הדברים אשר כבר עברו דרך המנגנון הנפשי שלהם והפכו להיות 'שלהם'. סימינגטון מכיר את ביון, הכרות מיוחדת ורבת שנים. הקרבה האינטימית של סימינגטון לכתביו של ביון והעדויות מתוך השיחות שלו איתו, הופנמו אצלו והפכו לשלו. כאשר הוא מדבר על ביון הוא מדבר על ה'ביון שלו', כפי שהוא עצמו הפנים ועיבד אותו. למעשה, הוא עשה את מה שביון המליץ לעשות, ומה שנדרש מכל קורא לעשות - להפוך את התיאוריה לפרקטיקה מחשבתית פרטית.
דבר דומה עושה סימינגטון בספרו האחרון הפסיכולוגיה של האישיות4 (The psychology of the person). למשל כאשר הוא מדבר על העובדה כי המטופל לא יקבל את הפרוש אלא אם כן הוא חש שעבר דרך החוויה הרגשית של המטפל. סימינגטון מתאר בספרו שתי אופנויות של חיבור בין אנשים, בין מטפל למטופל ובין האדם לבין עצמו: דרך אחת היא דרך של תלות (clinging) והשנייה היא דרך של התקשרות (relating). בקשר המבוסס על תלות יש פחד מפני מה שיש בתוך זה שתלויים בו. במצב התלות האני תלוי באחר, אבל זה לא בדיוק האני, אלא 'פיסות של אני' המחוברות לפני השטח של האחר. זהו חיבור חושי או תחושתי (סנסורי). חיבור המזכיר את מושג ההזדהות הדביקה של מלצר. חיבור אל המילה ולא אל התוכן והמשמעות הרגשית המיוחדת לו, אל אופן הפעולה ולא אל המשמעות הרגשית הנמצאת מאחוריה. בהתקשרות, שהיא קשר אמיתי, יש חיבור מבפנים בין החלקים של האישיות. זהו חיבור יצירתי הפועל מתוך פנימיות הנפש. חיבור הנובע מתוך כך שהדבר המחבר, הרגש, עבר דרך המנגנון הנפשי של האחר. אפשר לקרא לאופן החיבור הזה גם חיבור המבוסס על אמפטיה, לעומת חיבור המבוסס על הכרות שטחית, או לעומת הזדהות שבה האדם יכול להרגיש את הסבל של האחר אך לא לעבד אותו ולהפכו לשלו. חיבור מתוך התקשרות הוא חיבור של סולידריות על רקע חוויות אוניברסאליות. התלות היא 'מבחוץ' בין אובייקטים בעוד שההתקשרות היא 'מבפנים' באמצעות יצירה משותפת של משמעות.
סימינגטון תאר בספר וכן בהרצאתו דוגמא של פגישה עם מטופלת בה יכול היה לחבור אל החוויה הטראומטית שעברה כאשר חשבה כי הוריה טבעו במהלך שחיה בים, דרך החוויה שלו של הוריו, אותם חווה כנעדרים ולא נוכחים כאשר בילדותו הושאר לבד בפנימייה. המהלך שהתרחש בתוכו היה מהלך יצירתי של חיבור לחוויה של המטופלת. הזרע היצירתי של אחד מפרה את האחר. סימינגטון שב והדגיש כי כדי להבין את המטופלת עליו לחבור אליה, להפוך את החוויה שלה לשלו על ידי הזכרות בחוויה אישית. החיבור הזה, יחד עם ההבנה הנלוות אליה, שלילדה הייתה תחושה ברורה שהוריה מתו, הן פעולות יצירתיות של הנפש של המטפל.
חלק גדול מהאנקדוטות הביוגרפיות מחייו של ביון אותן תיאר סימינגטון מופיעות בספר שכתב עם אשתו על התיאוריה של ביון5. ביניהן כדאי לציין את עזיבת הודו, בגיל שמונה, כאשר נשלח לבית ספר באנגליה, חוויות המלחמה הטראומטיות שאותן נשא כל חייו ומותה של אשתו בלידת בתם פרספונה. את הבשורה על מות אשתו קיבל ביון כאשר שהה בנורמנדי בזמן מלחמת העולם השנייה. סימינגטון תאר באופן מוחשי את הניתוק הרגשי הנורא שחש ביון לאחר הולדת הבת. עוד תאר את האנליזה אצל קליין, ההתקדמות התיאורטית וכן את המעבר לארצות הברית. פרטים אלו ידועים וכל אחד יכול לקרא עליהם בספרים, אך כאשר סימינגטון מתאר אותם, הם נשמעים קרובים יותר. בין השאר כי הוא מוסיף להם כותרות ומצליב את התיאוריה המתפתחת של ביון עם הרקע האישי של אותה תקופה.
וכמה טיפים לקורא המתחיל בכתבי ביון
לסיום הרשתי לעצמי לנסח בקיצור צרור עצות לתלמידי ביון החדשים המעוניינים ללמוד את ביון, בין אם במסגרת תכנית מבורכת זאת, ובין אם בצורה עצמאית. אם לדייק - אלה לא ממש עצות אלא יותר הערות שהתנסחו לי במהלך יום העיון ומצאתי לנכון לשתפן עם אחרים:
- יש נטייה להציג הוגים מסוימים כ"קשים לקריאה". ביון נמנה עם אלו שאת כתביו מכנים כך. האמת היא שהוא לא יותר קשה לקריאה מכל הוגה אחר שכותב באופן רציני ומעמיק את הפסיכואנליזה. הקושי נובע מתוך אי-הידיעה של עולם המושגים הביוניאני. ככל שהוגה כותב לאורך זמן רב יותר, בדרך כלל עשרות שנים, כך שפתו הופכת ליותר אישית וייחודית. הוא מגדיר את המונחים שעליהם הוא נשען ומפתח אותם על-פי מחשבתו. מה שנוצר בסופו של דבר הוא עולם מושגי חדש המאפשר לנו לראות בעיני הכותב את השדה הקליני פסיכואנליטי. במובן זה גם מוסף הכלכלה הוא "קשה לקריאה", פשוט כי יש לו עולם מושגים משלו.
- נקודת ההתחלה: אין ממש נקודת התחלה. כאשר המושגים תלויים זה בזה ומגדירים זה את זה, אין באמת נקודת התחלה לקריאה. אפשר להתחיל מהכתבים המוקדמים ולגלות כי מושגים שונים המופיעים בהתחלה מוגדרים אחרת בהמשך וכן כי הם בעלי משמעות אחרת בהקשרים אחרים. כך למשל 'הכלה' היא תאור של פעולה המתרחשת בתוך הצמד של המכיל-מוכל, אך היא גם שם אחר לחשיבה. גם 'חלימה' היא שם אחר לחשיבה הנקראת כך בתוך ההקשר של תיאורית החלימה של ביון.
- לביון, כמו לכל ההוגים הגדולים בתחום, יש סוללה של מפרשים, ממשיכי דרך ומפתחים, כמו למשל אוגדן, סימינגטון ואייגן, אם למנות רק חלק מאלו שתורגמו לעברית. עוד קיימים רבים אחרים שתרם תורגמו, אבל חשובים לא פחות, כמו גרוטסטיין וסנדלר. מפרשים אלה קוראים אותו, מגדירים את מושגיו ומפתחים אותם כראות עיניהם, בהתאם לניסיונם הקליני. אפשר להיעזר בהם, אבל הם אף פעם לא יחליפו את המקור. הם גם לא יעזרו מול הקושי בקריאת הטקסט המקורי מהסיבה הפשוטה והמתסכלת - כתיבתם קשה כשלעצמה.
- חשוב להיזכר כי תארים כגון "קשה", "מעמיק" וכך הלאה, אינם ערובה ל'נכון'. תמונת העולם של ביון, אופן עבודתו וההמלצות שלו ראויים כולם לעמדה ביקורתית כמו זו שכדאי להחזיק עלפי כל עמדה של הוגה אחר. לדוגמא, ביון נשען על קאנט כאשר הוא מדבר על ה –O ', כדבר כשלעצמו. הנחה קנטיאנית זו לגבי הדבר כשלעצמו זכתה לביקורות רבות הן מצד ההגות הפנומנולוגית והן מצד ההגות הפוסט-מודרנית. מושג זה של ביון זכה לביקורת גם בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. כדי למצוא את דרכנו האישית עלינו להניח שכל הוגה הוא יציר תקופתו והשקפותיו ולמצוא את מקומנו ביחס אליו.
- צריך רקע טוב ויציב בכתבי קליין בכדי להבין את תרומתו של ביון לתיאוריה ובאופן העבודה.
- תיאורי מקרה: יש מעט מאד תיאורי מקרה בכתביו של ביון. אם רוצים לדעת משהו על העבודה הקלינית שלו, כדאי לקרא את ההדרכות הרבות והסמינרים שנתן והודפסו ויצאו כספרים. את השפה שבה השתמש, כאשר דיבר אל מטופלים וכן בהדרכות, כינה ביון l'anguage of achievement ' , מושג שלא כאן המקום להסבירו. השפה נשמעת מעט משוגעת, אניגמטית ולפעמים אלימה. יש להבין שפה זאת על רקע הגותו של ביון וכן על הרקע הפרשני הקליניאני שממנו צמח. השפה מרתיעה ומעוררת תגובה רגשית חזקה של (כמה מפתיע) אהבה או שנאה, משיכה או דחייה. מאחוריה נמצא תמיד הגיון פנימי שעלינו למצוא בכדי שנוכל לעכל את הדברים וללמוד.
הערות
1. ביון ו. ר., ללמוד מהנסיון. תל אביב. תולעת ספרים. 2004.
2. ביון ו. ר., במחשבה שנייה. תל אביב. תולעת ספרים. 2003.
3. Bion, W.R. (1987). Clinical Seminars and Other Works. London: Karnac Books, 1994
4. Symington N. The psychology of the person. London: Karnac Books, 2012.
5. סימינגטון ג'., סימינגטון נ. (1996). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. עמ' 180 - 188. תל-אביב, תולעת ספרים, 2000.
