התקשרות מוקדמת ודפוסי תפקוד וקשר בילדות
מאת נועה מנדלס
על פי התיאורייה של ג'ון בולבי, תינוק נולד עם היכולת להתקשר. הצורך לחפש קשר הוא מולד, וכל ילד, גם זה הגדל אצל הורים מתעללים מתקשר אליהם.
התקשרות היא מערכת מולדת במוח המשפיעה על תהליכי מוטיבציה, רגש וזיכרון הקשורים לדמויות משמעותיות. מערכת ההתקשרות מניעה את הפעוט לחפש קרבה להוריו ולחפש קשר אתם. בולבי הניח שמערכת ההתקשרות מופעלת לא רק על ידי איומים בסביבה, אלא גם על ידי איום של פרידה מדמות ההתקשרות או דחייה על ידה.
בולבי דיבר על מנגנון של טרמוסטט שמווסת בין הצורך להישמר (להיצמד לאם), לבין הצורך לחקור את הסביבה.
כאשר יש סכנה או חידוש, הטרמוסטט פועל והילד נזעק להתקרב לאם ולהיצמד אליה. כאשר הילד מרגיש בטוח הוא יכול לחקור את הסביבה בשקט. יש לנו כנראה לאורך כל החיים מערכת שעושה בדיקה האם המצב נינוח או שצריך לעשות התנהגויות מסוימות. זוהי מעין מערכת של ויסות חרדה.
התקשרות בטוחה נובעת מתגובות רגישות של ההורים לסיגנלים של הילד, מה שבונה בילד תחושה של אמון וציפיה חיובית. עזרתו של ההורה בהרגעה והפחתה של רגשות שליליים כמו עצב, חרדה, פחד מלמדת את הילד להרגיע עצמו במצבים עתידיים.
נסיונות חוזרים של רגישות הורית נרשמים בזיכרון כציפיות, ואחר כך כמודלים מנטליים או סכמות של התקשרות שמאפשרים לילד להרגיש תחושה פנימית של "בסיס בטוח".
הבסיס הבטוח בנוי על הפנמות של התנסויות ממשיות,אך יש בו מקום לפנטזיה, עיוותים ופעולת מנגנוני הגנה. יש לו ייצוג קוגניטיבי פעיל בעיקר במצבי מצוקה.
במצב נוח לא נראה התנהגות של הבסיס הבטוח. זה לא אומר שאין התקשרות. נראה זאת רק כאשר יש איום , שינוי או חידוש, ואז נראה שהילד נזעק לשמור קרבה לאימו.
חוקרים מהאסכולה של תיאוריית ה"עצמי" טוענים כי תחושת העצמי מתפתחת דרך הקשרים האינטימיים הראשוניים, ביחוד הקשר אם-תינוק. הקשר הראשוני מתבטא קודם כל ברגולציה חיצונית לתפקודים ביולוגיים של התינוק, ועם הזמן מתפתח לקשר אנושי ייחודי עם האם.
אם כשלים, חוסר קביעות, חוסר זמינות או חוסר יכולת של האם ליצור עבור התינוק רגולציה חיצונית למעגלי הפעילות הפיזיולוגית יעברו את סף התסכול של התינוק, הם יפגעו בהתפתחות העצמי, ביכולת לפתח קשרים אינטימיים וביכולת לרכוש מערכת ויסות עצמי ביולוגית או רגשית, בילדות ובהמשך החיים.
אני רוצה להראות כאן קטע מסרט שמראה אינטראקציה בין אם לפעוט,שממחיש את עוצמת הקשר והתגובות הרגשיות של התינוק.
אחר כך נראה את אלן סרוף מסביר ומדגים את סיטואציית המצב המוזר.
מרי איינסוורט בנתה סיטואציה חסכונית שמאפשרת להתבונן בהתנהגות מתקשרת, וזוהי סיטואציית "המצב המוזר".
- חדר חדש, אמא וילד בן שנה וחצי או שנתיים. 3 דקות הילד יושב עם אמא בחדר. יש צעצועים. איך הילד נכנס, מה איכות המשחק שלו. אחרי 3 דקות נכנסת זרה. דקה יושבת בשקט, דקה מפטפטת עם אמא, דקה משחקת עם הילד. כמה חרדה מתעוררת אצל הילד. כמה נוכחות האם מרגיעה.
- האם יוצאת מהחדר. זה מעורר דחק. מצפים לשינוי בהתנהגות הילד.מסתכלים על המשחק של הילד. על הנכונות שלו לקבל תמיכה מהאשה הזרה.
- האם חוזרת. זהו השלב החשוב מבחינת הקלסיפיקציה. מה עושה הילד כשאמא חוזרת? האם הוא שם לב שהיא חוזרת?או שהוא לא מגיב?
אינסוורט הזמינה למעבדה שלה ילדים רבים עם הוריהם, ואחר כך עקבה אחרי רבים מהם בביתם,תוך צילום של אינטראקציות וניתוחן, כדי לבסס את הממצאים שלה.(מדובר באוכלוסיית ילדים רגילים).
היא מצאה כי קיימות 4 קטגוריות התקשרות.
התקשרות בטוחה: 65% מהילדים קשורים לאימותיהן באופן בטוח. כלומר, האם היא בסיס בטוח לחקירה. כשהם נכנסים עם האם לחדר הם חוקרים את החדר ומפעם לפעם באים להראות לה מה מצאו. כשהזרה נכנסת והילד בחרדה, האם יכולה להרגיע את החרדה שלו. כשהאם יוצאת, הילד בחרדה, רץ אחרי האם, אך נותן לזרה להרגיע אותו. כשהאם חוזרת הילד רץ אליה, מחפש קשר אתה, מראה רגש, האם מצליחה להרגיע אותו והוא חוזר לחקירה.
התקשרות לא בטוחה(זו עדיין התקשרות): קיימים 3 סוגי התקשרות לא בטוחה:
- 25% מראים התקשרות חרדה נמנעת:כלומר, הם נמנעים מלהראות את הרגשות שלהם. כשהם נכנסים לחדר החדש הם נפרדים ישר ומיד חוקרים את החדר. מראים מעט מאד התחברות רגשית לאם. כשהזרה נכנסת, מיד מתחברים אליה. הם מתנהגים כאילו לא אכפת להם מאמא, אבל כאשר שמו להם נייר לקמוס בחיתול, הבודק את רמת ההורמון המופרש בשעת לחץ, התברר כי רמת ההורמון היא גבוהה מאד! כלומר, הילדים האלו למדו להסתיר את הרגשות שלהם.
- כשאמא חזרה נמנעו מלגשת אליה. פנו הצידה, התרחקו, התעלמו.
- לא נמנעו מקשר עם הזרה. אלו ילדים שבדיעבד התברר שחוו קשר עם הורה אדיש ולא זמין רגשית, וחוו חוויות של דחייה. על ידי ההימנעות מרגשותיהם ומקשר פעיל עם האם הם אינם מרגישים חזק מדי את צרכי התלות והחרדה. זוהי תגובה הגנתית שעוזרת להם לשמור על קשר עם האם. בתצפיות ראו שילדים אלו לא קבלו קשר כשהיה להם רע או עצוב.
התקשרות חרדה מתנגדת: 10% מהילדים חוקרים מעט מאד את החדר. צמודים לאם. זהירים מפני הזרה. כשהאם עוזבת הם אבודים. כשאמא חוזרת לוקח המון המון זמן עד שנרגעים. הם יכולים להראות חיפוש מגע עם האם יחד עם בעיטות, התפתלויות,בכי שלא נגמר. הגישה האמביוולנטית שלהם לא אפשרה להם להירגע.
מתצפיות התברר כי האמהות מאופיינות בחוסר עקביות והילד צריך כל הזמן להפעיל את הצופר שלו כדי למשוך את האם.
התקשרות חסרת ארגון וכיוון: אחוז קטן מהילדים מראה מאפיינים סותרים של כמה דפוסי התקשרות. הם יכולים להיראות מבולבלים וחסרי כיוון, או שהם קופאים במקומם ונראים מדוכאים. מרי מיין טענה שלילדים אלו אין דרך עקבית להתייחס למטפל כאשר הם במצוקה, כנראה בשל איום מתמיד או אי לכידות בהתנהגותו של המטפל.
הוריהם של ילדים אלו נמצאו סובלים מטראומות שהעול שלהם מועבר כנראה לילדים.
במעקב רב שנים אחר ילדים בעלי התקשרות בטוחה, התברר כי ילדים אלו בבתי הספר והגנים נמצאו עצמאיים, בעלי רעיונות, סקרנים ובטוחים בגישתם לסביבה. הם מוכנים לבקש ולקבל עזרה ממורים. הציפיה שלהם היא כי מבוגרים הם מקור בעל ערך לתמיכה ואכפתיות. יש להם יחסי חיברות טובים. הם יוזמים קשרים והקשרים שלהם ממושכים. הם אמפטיים ויכולים להראות רגישות כלפי ילדים אחרים.
ילדים בעלי התקשרות חרדה נמנעת: אלו ילדים בעלי תגובות הגנתיות של הימנעות רגשית. ילדים אלו מעוררים בהורים תגובות של שליטה ועוינות. (הילד לא נענה לקריאת ההורים, "מסתכל דרכם")בגיל בית הספר ילדים אלה הם יותר תוקפניים מילדים אחרים, וחושבים מחשבות שליליות על חברים. פעמים רבות הם דחויים חברתית. המורות קוראות להם "ילדים בעייתיים".הם לא משתפים פעולה עם מבוגרים או ילדים.לא מראים מוטיבציה או הנאה. ילדים אלו מתקשים להתקרב רגשית למישהו, לא סובלים מעורבות. הם מקבלים מנות גדולות של כעס ודחיה, ובזאת משחזרים את הקשר הראשון עם ההורים.
דפוס התקשרות זה מאפיין ילדים המתעללים בחיות, בילדים אחרים.
(אלכס שהיה "אימת השכונה", לא הרשה לשכנים להיכנס לחדר המדרגות, זרק חפצים, הרביץ מכות לילדים גדולים ממנו).
ילדים בעלי התקשרות חרדה מתנגדת:אלו ילדים הנדבקים לאמא, לגננת, או שדורשים מהמורה תשומת לב רבה. הם יותר אימפולסיביים וחסרי אונים, ופחות שולטים בעצמם. הדגם הפנימי הוא של מטפל לא עקבי ולא זמין, ורמת החרדה הגלויה גבוהה מאד.הילדים מוצפים ברגשות של פחד, כעס וצער, והתחושה הפנימית שלהם היא שהם לא ראויים לאהבה.
המורות של ילדים אלו היו עם ציפיות נמוכות ומעט דרישות. ילדים בעלי התקשרות זו נמצאו שייכים לקבוצת הקורבנות.
(רועי שהמורה מספרת שהוא לא נותן לה להעביר שיעור, כל הזמן קורא לה, שואל שאלות, לא מסתדר לבד ,למרות שהוא ילד נבון ביותר).
לסיכום, המחקר נוטה לתמוך בתיאוריה של בולבי שלפיה איכות ההתקשרות מסייעת בעיצוב מודל הפעולה הפנימי של הילד לגבי העולם החברתי, ומנבאת את טיב תפקודם של ילדים ביחסיהם עם מוריהם, חבריהם, וכן את מידת סקרנותם והמוטיבציה שלהם בפתרון בעיות.
כמה הערות:
עיקר המחקרים נעשו על התקשרות של ילדים לאימהותיהן, אך כשחקרו התקשרות לאבות התברר שילדים יכולים ליצור התקשרות שונה עם האב ועם האם.
לא קראתי מחקרים המשווים בין אחים, אך נראה לי כי יימצאו הבדלים גם בין אחים בטיב ההתקשרות. למה? כי מה שמשפיע על טיב ההתקשרות הן התכונות האישיות של ההורה וההיסטוריה האישית שלו, אך גם מצוקות החיים ותמיכה חברתית. עוני הוא גורם בעל עוצמה גבוהה בהשפעתו על התפתחות ועל יכולת ההורה להיות רגיש לילדו.
תמיכה חברתית נותנת כוח. סבתא, תמיכה של הקהילה, שכנות. אמהות עם ילדים צעירים שהיו מבודדות, הענישו יותר את ילדיהן מאשר אמהות שהיתה להן תמיכה. לדעתי יכול להיות הבדל בהתקשרויות בין אחים בשל העיתוי של ההתקשרות ושינויים במצב ההורים.(אמא שסיפרה לי שזמן קצר אחרי שנולדה בתה הצעירה מת אחיה הצעיר, היא היתה בדיכאון ולא התייחסה מספיק לילדה).
במהלך הילדות ילדים יכולים לעבור בין כמה קטגוריות של התקשרות. זאת משום שילדים פוגשים דמויות שונות, ויכולים לבחון שוב ושוב את התסריט הראשוני של ההתקשרות. קיים דיאלוג דינמי בין התסריט הראשוני והחוויות החדשות. אם החוויות הראשונות היו טראומטיות (עזובה, התעללות פיזית) אבל היה מבוגר אחד שראה את מצוקתו של הילד והיה בקשר טוב אתו, יש סיכוי שהתסריט הראשוני ישתנה!
אליס מילר מדברת על דמויות מפורסמות כמו פיקסו, פול צלאן, צ'רלי צ'פלין, סטלין והיטלר. המשותף לכל הדמויות הללו שהן חוו התעללות או עוני ועזובה בילדות. מילר שואלת מה אפשר לחלק מאנשים אלו להפוך לאמנים, אנשים המבטאים את הכעס, המרירות, הבדידות והכאב באמצעות האמנות, ומה גרם לחלק השני להפוך לעריצים, כמו היטלר וסטלין. לדבריה, ההבדל בין שתי קבוצות אלו הוא כאמור בנוכחות אדם אחד במשך הילדות, שהיה לילד קשר טוב ותומך אתו. כלומר, התקשרות בטוחה. זה יכול להיות אחד ההורים, אחות גדולה, דודה, שכנה או מורה.
במחקרים על ילדים שאומצו מבתי יתומים מרומניה עולה התמונה הבאה:
- ילדים שבאו מבתי יתומים בהם קבלו טיפול רפואי סביר ותזונה סבירה אך ללא גרייה קוגניטיבית או חברתית, ומעט הזדמנויות ליצירת קשר קבוע עם מטפל, הראו איחורים התפתחותיים משמעותיים בזמן השהות בבתי היתומים.
- ילדים שקיבלו טיפול פיזי וגרייה קוגניטיבית מתאימה, אבל לא היתה להם אפשרות ליצירת קשר קבוע, הראו פגיעה פחותה בהתפתחות.. זאת אומרת שיחסים קבועים אינם חיוניים כדי להבטיח התפתחות פיזית, סנסו-מוטורית קוגניטיבית ושפתית תקינה.
אבל רגשית המחקרים הראו שילדים אלו מתקשים בויסות של המחשבה: קשב, ריכוז, שליטה עצמית, הכללה של פתרון בעיות ונטייה לקונקרטיות של החשיבה.
כאשר עקבו אחר ילדים אלו בבתיהם המאמצים (מהמעמד הבינוני בארה"ב) התברר כי חלון ההזדמנויות של ההתקשרות לילדים אלו היה פתוח במשך כל שנות הילדות. רוב הילדים יצר התקשרויות, אם כי חלקן היו לא בטוחות. ברוב המקרים ניכרה התקדמות משמעותית מבחינה קוגניטיבית,מוטורית ושפתית. קיים מיעוט שלא הראה התקשרות או התפתחות, כנראה על רקע של גורמים גנטיים, הריוניים וסביבתיים בבית היתומים. התפתחות הילד תלויה כמובן גם במשפחה המאמצת ובכוחות שלה להתמודד עם ילד עם צרכים מיוחדים.
אני רוצה לחזור לנושא הבסיס הבטוח ולהמחיש את הקשר שלו להתפתחות ה"עצמי":
בסיס בטוח הוא משאב פנימי העוזר לפרט לווסת מצוקה ולממש פוטנציאל.
- חשיפה למצב דחק.
- הפסקת פעולות אחרות.
- השגת קרבה לאחר משמעותי.
- פניה לקבלת עזרה/אישור.
- האחר נגיש/רגיש ומגיב.
- האחר עוזר לווסת את המצוקה.
- הרגשה טובה. המצוקה מתפוגגת.
- חידוש של פעולות אחרות.
במצב של תגובה לא רגישה או דוחה מהאחר המשמעותי, החוויה היא כמובן שונה לגמרי.
תסריט של בסיס בטוח הוא נרטיב, המכיל אינפורמציה רבה על ה"עצמי". אם אני מצליח לקבל תגובה רגישה מהאחר, סימן שאני שווה, שיש לי ערך. שאני ראוי לאהבה. אם אני לא מצליח, אני לא מסוגל לגייס אחרים, אני מרגיש חסר ערך כי האחר לא מוכן להשקיע בי.
יש ידע על מערכות יחסים: הקרבה לא נותנת תחושה טובה, הקרבה מתסכלת והופכת בעצמה להיות מוקד למצוקה. צריך להיזהר בהפעלת מערכות תמיכה כי ברגע הסכנה לא יהיה "גב" להתמודד עם סכנות.
