המטפל כקוץ בתחת
מחשבות בעקבות כנס הפסיכולוגים הקליניים גינוסר 2014
מאת ישראל רוזנבאום
הכנס השנתי של הפסיכולוגים הקליניים - "על צמיחה והתפתחות" - התקיים בין ה- 9-12.6.14 בגינוסר. הכנס אורגן על ידי איגוד הפסיכולוגים הקליניים בישראל בשיתוף וועדת ההשתלמויות של משרד הבריאות.
הדימוי של "המטפל כקוץ בתחת" נוצר על ידי ילד שנמצא בטיפול של מודרכת שלי, שמטפלת בו מספר שנים, ובשנה האחרונה סבלה מתוקפנות ודחיה מסיביות מצדו. דימוי זה עבר עיבוד ועשה דרך ארוכה בהדרכה עם המודרכת, ובסופו של דבר הגיע דרכי לכנס הפסיכולוגים הקליניים בגינוסר השנה. דימוי זה ישמש כאן כבסיס להרחבת ההבנה של העוינות הבסיסית שיש למטופלים כלפי מטפליהם, של בדידות המטפל, ושל הקושי בהשתייכות לקהילת הפסיכולוגים הקליניים. התעמקות בביטוי בוטה זה עשויה לאפשר לנו לשהות במקומות בהם קשה לנו לשהות – המקומות בהם אנו נתקלים בעוינות בסיסית, המקומות בהם אנו מטפלים לא טובים מספיק, ולשחרר אותנו לחשיבה פתוחה יותר לגבי ההשתייכות, הבדידות, והקושי להיות מטופל ומטפל.
לכנס הפסיכולוגים הקליניים בגינוסר התווספה השנה קבוצה גדולה של כל משתתפי הכנס, שהתקיימה פעמיים, ביום הראשון של הכנס (שעה וחצי) וביום האחרון (שעה), בהנחיית עמי פרגו גופר וסמדר אשוח. המטרה הייתה ליצור מרחב התנסותי\חוויתי לגבי המעברים והקשר שבין הקהילה המקצועית הרחבה של הפסיכולוגים הקליניים והכנס בגינוסר.
אני לא אוהב קבוצות גדולות ואף פעם לא דיברתי בקבוצות מסוג זה, בעיקר בגלל התחושה של ניכור וחוסר האפשרות לדיאלוג אמיתי כשיושבים כל כך הרבה אנשים (122 משתתפים+15 מנחים) שלכולם כל כך הרבה חסכים וצרכים נרציסטים ויש כל כך מעט מקום וזמן להיראות ולהישמע. וכך במפגש הראשון ביום הראשון ישבתי באחד המעגלים הרחוקים מהמרכז ולא דיברתי והרגשתי את חוסר השייכות, הבדידות והניכור.
ביום האחרון, אחרי שלושה ימים של עבודה אינטנסיבית בסדנה, הבנתי שקבוצה גדולה לפני המפגש המסכם של הסדנה מהווה עבורי מטרד ומפריעה לרצף ולתהליך שקרה בקבוצה שלי, וחשבתי שאם אני לא יכול לשנות את זה, לפחות אגיד את זה בקבוצה הגדולה. כשחשבתי איך אומר את זה, עלה במוחי הדימוי שאמר הילד למטפלת שלו. החלטתי להשתמש בדימוי הזה כי הוא התאים בדיוק להרגשה שלי לגבי הקבוצה הגדולה.
במפגש הקבוצה הגדולה ביום האחרון התיישבתי במעגל פנימי יותר, ודי מהר אמרתי שמודרכת שלי הביאה להדרכה ילד שבטיפולה שאמר לה שהיא כמו קוץ בתחת. וגם אני כשחשבתי על הקבוצה הגדולה חשבתי שהיא כמו קוץ בתחת, כי תקועה באמצע היום האחרון כשיש לחץ של זמן וכל מנחה עסוק במה היה כאן ואיך לסכם, ויחד עם זה שאני מבין את חשיבות הדיבור על קהילת הפסיכולוגים הקליניים – לעשות פגישה כזו בדיוק לפני מפגש הסיום של ימי סדנה אינטנסיביים זה כמו קוץ בתחת. יחד עם זה, הוספתי, אני עכשיו מבין שהקבוצה הגדולה הזו משמשת עבורי מקום טיפולי בו אני יכול להוציא כעס ומאפשרת לי חופש לבטא את מה שכמנחה סדנה לא כל כך מתאפשר לי, כך שברגע שהחלטתי להיות שם, ולבטא את עצמי, הקבוצה הגדולה הפכה עבורי למעין מקום טיפולי ומאפשר ביטוי עצמי ודיאלוג .
לדימוי הזה התחברו אצלי מחשבות והבנות נוספות, הן לגבי משמעויות של תפקיד המטפל והן לגבי הבדידות והשייכות לקבוצת הפסיכולוגים הקליניים:
1. החשיבות של שהיית המטפל במקום של האמא הלא טובה מספיק.
ההורים שלא שומרים, לא רואים, לא מקשיבים, עסוקים בעצמם, ולא מטפלים טוב בילדים שלהם מופיעים פעמים רבות בסדנאות ובטיפולים. כדי לקיים דיאלוג אמיתי עם ההורים הללו, אנו כמטפלים צריכים לאפשר לעצמנו להיות במקום הזה של ההורה הלא טוב מספיק. רק אם יהיה להם חופש להשמיע את קולם, דרכנו – יתאפשר דיאלוג.
ויניקוט, שטבע את המונח "האם הטובה דיה", עוסק בעיקר במה שנדרש מהאם כדי שתהיה טובה מספיק ובדברים החשובים שהיא צריכה לעשות בשביל תינוקה – להקשיב לצרכיו ולהתאים את עצמה אליהם, לא להפריע לו כשזקוק להיות עם עצמו או להתבונן, הטיפול בצרכיו בעיתוי הנכון וכו'... כאן אני רוצה להתמקד בחשיבות של להיות במקום של האם הלא טובה מספיק. הכוונה היא לא רק לדבר על האם הלא טובה מספיק, אלא להיות באמת במקום הזה.
החשיבות של השהייה במקום הזה התבררה לי כבר מזמן בעבודתי בפנימייה כמטפל בילדים שהוצאו מהבית בגלל הזנחה והתעללות, וכמדריך מנחות קבוצות של אימהות של ילדים אלה. כאשר המטופל יכול להגיד למטפל שהוא כמו קוץ בתחת זה נותן למטפל אפשרות להיות בקשר עם היותו אימא לא טובה, מציקה, חופרת, ולא מבינה באמת דברים רבים בנפשו של ילד פוסט טראומטי. מהמקום הזה הוא יכול לנסות לבטא את התחושות והמחשבות של ההורה הלא טוב מספיק וליצור דיאלוג אותנטי עם המטופל.
לפעמים חשוב להיות במקום הזה אף על פי שזה מרתיע ולמרות שמטפלים משתדלים להימנע מלהיות בו ושואפים להיות האימא הטובה שמצליחה להיענות לצרכי המטופלים ולומר להם דברים חכמים ומועילים, או לתרגם לעצמם את הכעס והתוקפנות של המטופלים רק כהשלכות שצריך לעבדן.
קשה לנו כמטפלים להיות במקום הזה. בפנימייה, ה"אימא הלא טובה מספיק" היא כמו תפוח אדמה לוהט שמושלך מאחד לשני, מההורים הביולוגים להורי המשפחתון, לעובדים הסוציאלים, למטפלים וחוזר חלילה... ההאשמות והנזיפות נובעות מתוך הצורך להתנקות מכתם האימא הלא טובה מספיק, הבלתי נסבל עבור כל המטפלים וההורים. לא בחרנו להיות מטפלים כדי שיגידו לנו שאנו לא טובים מספיק או להיווכח בזה אלא כדי להיות טובים כמטפלים.
כשהמטפל יכול לבטא בצורה אותנטית את תחושותיו כ"הורה לא טוב מספיק" הוא יכול לעורר כך את ההרגשות והתגובות המודחקות של המטופל, את הכעס והפגיעה האמיתיים שלו, וליצור אתם דיאלוג.
אנסה להדגים את הרעיון בשתי סיטואציות שונות, האחת מהסדנה שהעברתי בגינוסר והשנייה מהדרכה שאני נותן למנחות קבוצת אימהות בפנימייה.
בסדנה שהעברתי בגינוסר שנושאה היה "ההעדר", כשמשתתפת שספגה תוקפנות בקבוצה אמרה לי שלא שמרתי עליה ומעלתי באמונה, היה לי קשה לעמוד מול זה ולקבל את זה שאני מנחה לא טוב מספיק. לא היה לי פשוט לעמוד מול הפגיעה ולהשאיר את המרחב בנינו פתוח לדיאלוג אמיתי.
מה שעזר לי היה נושא הסדנה שדרכו הצלחתי מידי פעם להיות באמת במקום של ההורה הנעדר, הלא מחזיק מספיק, ולא טוב מספיק. ברגע שיכולתי לאפשר לעצמי להיות באמת במקום של המנחה הלא טוב ולא שומר מספיק, היה לי חופש לבטא את עצמי ואת האמת שלי. זה אפשר לי לדבר על המוגבלות שלי – שאני מרגיש מצד אחד את הרצון שלי לשמור על המשתתפים בקבוצה, שאני משקיע מאמצים בכיוון זה, אבל שאני גם מרגיש את המוגבלויות שלי ואת זה שלפעמים אין לי שליטה על המוגנות שלהם והשמירה עליהם, על אף מאמצי. יכולתי גם לדבר על התחושה שקשה לי עם זה שרואים רק את חוסר היכולת שלי לשמור ולא מתייחסים למה שכן עשיתי וניסיתי. הרגשתי שיש משהו מוחק בביקורת כלפי, שמוחק את כל מה שנעשה בסדנה. תחושה שהתחברה לתחושה של אותה משתתפת ממקומות אחרים בחייה. יחד עם זה אמרתי שאני מקבל את התחושות של אותה משתתפת שנפגעה כי לא שמרתי עליה מספיק וחשוב לי הן לתת לגיטימציה לתחושות שלה והן לבטא את התחושות שלי.
המוכנות שלי להיות במקום של המטפל הלא טוב מספיק ולדבר מהמקום הזה אפשרה לי חופש לבטא את עצמי בצורה אותנטית, ואפשרה יותר חופש דיבור גם למשתתפת ולמשתתפים אחרים בקבוצה, והביאה לדיאלוג ותגובות אותנטיות נוספות.
אחד הדברים שהתחוור בסדנה זה שלא רק לילדים אין לפעמים קול ויכולת לבטא את עצמם בצורה ברורה אלא גם להורים אין קול במקרים רבים וגם הם מתקשים לבטא את עצמם בגלל אשמה, בושה וחוסר יכולת להכיל את הורותם הבעייתית ולאפשר לה להיראות כלפי חוץ. לתת מקום וקול להורה הלא טוב מספיק חשוב כדי שיוכל להתקיים דיאלוג אותנטי עם המשתתפים (או הילדים) שלא מקבלים טיפול טוב מספיק.
דוגמה שניה – באחת ההדרכות שאני מעביר למנחות קבוצת אימהות שילדיהן הושמו בפנימייה, עלו תכנים של תוקפנות מצד האימהות כלפי מדריכות המשפחתון, כלפי העו"סים, וגם עלתה תוקפנות כלפי המנחות. המנחות חשו שאי אפשר לתקשר עם האימהות והרגישו תסכול. שאלתי אותן אם הן יכולות לראות אספקטים של אימהות לא טובה בעצמן כלפי האימהות בקבוצה. בהתחלה היה קשה להן להתחבר לזה אך לאט לאט יכלו לדבר על הקשיים שלהן מול האימהות, רגשות שליליים כלפיהן, קושי להכיל אותן, ומתי הן מעצבנות אותן.
היכולת של המנחות להתחבר לאספקטים לא טובים באימהות שלהן פתחה משהו במרחב של עצמן, של ההדרכה, וגם במרחב של הקבוצה. בתקופה שאחרי ההדרכה הזו, המנחות באו לקבוצה עם נוכחות שונה, בתוכן הן יכלו לשאת יותר את האימא הלא טובה מספיק, ולכן היו פתוחות יותר לדיאלוג בין האימא הלא טובה מספיק שבתוכן לזו המקננת חזק באימהות הללו. בקבוצה נחשפו דברים שקודם לא נחשפו, כמו פגיעה מינית שהייתה בבית של אחת האימהות, אימהות שהן ילדות מאומצות, ויצאו גם יותר דרשנות ותוקפנות כלפי המנחות, שהיו נגישות יותר לדיאלוג.
הקושי של מנחות הקבוצה לחשוף את החוויה שלהן כאימהות לא טובות מספיק וכמטפלות לא טובות מספיק יצר פער בין התחושות הפנימיות של האימהות בקבוצה שהן אימהות לא טובות לבין המנחות עליהן הן עשו אידיאליזציה הנתמכת בכך שהמנחות לא חשפו אספקטים לא טובים באימהות שלהן.
כדי שהאימהות בקבוצה יוכלו לעסוק באספקטים של האימא הלא טובה שילדה הושם בפנימייה – האשמה, חוסר האונים, הבושה, וחוסר היכולת ההורית – על המנחות לנגוע באספקטים אלה בעצמן ורק אז יכול להתקיים המרחב המאפשר לדון באספקטים בלתי נסבלים אלה.
העיסוק באימהות הלא טובה שלנו משחרר אותנו מלהיצמד לאימהות הטובה ולהדחיק את הכעסים, התסכולים, חוסר האמפטיה, וחוסר הסבלנות שיש לנו לעתים כלפי המטופלים, וזה יכול גם לאפשר לנו לעסוק בצרכים שלנו מהמטופלים או הילדים ולא להדחיקם – איזה מטופלים היינו מעדיפים, מהו המטופל המספיק טוב, מהו הילד המספיק טוב...
גם ויניקוט שמתמקד יותר באם המספיק טובה, משכיל לתת לגיטימציה לצדדים שאינם טובים באימהות, כמו למשל העובדה שהאם מפתחת שנאה כלפי הילד שלה. "הרשו לי לתת כמה מהסיבות מדוע אם שונאת את תינוקה אפילו אם הוא בן" (ויניקוט, 1947, ע' 73).
חני בירן, בניתוח יחסי מנחה-קבוצה לפי קליין, אומרת כי "המנחה אם כן צריך להיות סוג של אם מספיק טובה שתאפשר לכל האימהות שאינן מספיק טובות לצאת ממחבואן" (בירן, 1983, ע' 202). הרעיון כאן הוא שהמנחה צריך גם להיות במקום של אם לא מספיק טובה כדי לאפשר לאימהות שאינן מספיק טובות לצאת ממחבואן.
2. הרחבת מרחב הדיאלוג לגבי הכעס והעוינות כלפי מטפלים.
בהדרכה עם המטפלת בילד שהוזכר בהתחלה, ניסינו להיכנס לעומק הדימוי הזה ומשמעויותיו. המטפל כקוץ בתחת זה משהו מציק, מטריד, לא מאפשר לשבת בנוחות, "חופר", מנסה לנגוע במקומות הכואבים שהילד לא רוצה להתעסק אתם. קוץ בתחת זה משהו שצריך להיאבק כדי להשתחרר ממנו וגם הוצאתו יכולה להיות מכאיבה.
התוקפנות הגלומה במתן דימוי זה למטפל מסמלת את הכעס של מטופל על המטפל בו – כעס על התלות, כעס על זה שהוא במקום החזק והיודע יותר-דבר שמדגיש את הקטנות והנזקקות של המטופל, כעס על הכפיפות אליו, על זה שהוא האחראי והמומחה לבעיות של המטופל, ועל זה שהוא מאיים בכך על העצמאות והאוטונומיה של המטופל.
המודעות של המטפל לצדדים שונים של היותו קוץ בתחת עבור המטופל, פותחת בפנינו מרחב אחר שבו המטפל מעצם תפקידו וטיבו מהווה מטרד, גורם אי נוחות וקושי למטופל, ומעורר עוינות. ככל שהמטפל מודע יותר לצדדים אלה, מקבל אותם, לא נבהל מהם ולא מתגונן כדי להיות רק מיטיב ומכיל – כך הוא יכול להיות בדיאלוג יותר פתוח עם המטופל על צדדים אלה (על הצורך בעצמאות, חופש, אוטונומיה ועל הקושי להיות "מטופל") וכך כל המרחב הטיפולי יכול להיות יותר משוחרר.
אמירה למטפלת שהיא כמו קוץ בתחת עשויה לפתוח ערוצי דיאלוג חדשים אם המטפלת תוכל להגיב בצורה מאפשרת ולא הגנתית או תוקפנית. באותו רגע שזה נאמר היה לה קשה לבטא את עצמה בצורה כזו, אך בהדרכה היה לה יותר חופש לבטא את התחושות שלה: מה עשיתי אתו חמש שנים אם כך הוא רואה אותי, הכעס על זה שאיננו רואה את כל המאמצים וההשקעה שעשיתי בשבילו, תחושה של חוסר אונים, כפיות הטובה של המטופל...
כשהמטפל לא יכול להשמיע את קולו – וזה קורה לא מעט – מוחמצת הזדמנות לרענן את הדיאלוג והקשר הטיפולי ולעורר התייחסויות חדשות הרלבנטיות במקרים רבים למטופל, לטיפול ולקשר הטיפולי. כאשר המטפלת הצליחה להגיד לילד שזה פוגע לראות את עצמה רק כקוץ בתחת, זה דרש ממנו התייחסות כלשהי לכך שהוא פוגע בה. אמירות אותנטיות של המטפל עשויות לנגוע במטופל ולעורר תגובה אותנטית מצדו. אמירות אותנטיות כאלה שמות את המטפל מול המטופל פחות כבעל תפקיד ומייצג סמכות ויותר כבן אדם חי שנמצא שם עם רגשות ומחשבות ועם קשר אישי למטופל, ובכך מאפשרות יותר דיאלוג וקשר.
בהדרכה דיברתי עם המטפלת על אפשרויות לומר לילד המטופל דברים ישירים לגבי עצמה, לשקף לו לא את מה שהוא עושה אלא את מה שמתעורר בה, מה היא מרגישה בקשר או במצבים מסוימים אתו. הנכונות לנגוע באימהות הלא טובה של המטפלת ולקבל אותה כחלק מהמגבלות שלה אפשרה לה להבין יותר את המאבק שלו לעצמאות ואי תלות בה, להיות יותר מכילה ויותר להיות שם, ולהכיל לא רק את התוקפנות והדחיה שלו אלא גם את תגובות העוינות והדחיה המתעוררות בה עקב ההתנגדות שלה להיות אימא לא טובה וקוץ בתחת.
להכיל את תוקפנות המטופל איננה רק להקשיב לה או להחזיר אותה בצורה מעובדת וניתנת לעיכול, להכיל זה קודם כל להיות שם ולבוא במגע עם התוקפנות: אם התוקפנות מכאיבה אני צריך לאפשר לעצמי לחוות את הכאב, אם היא פוגעת אני צריך לאפשר לעצמי לחוות את הפגיעה, אם היא פוגעת בדימוי העצמי שלי כמטפל וכהורה לא טוב מספיק, אני צריך להיות שם במקום של ההורה הלא טוב מספיק כדי שאוכל להיות בדיאלוג אמיתי עם המטופל. המטופל לא רק משליך עלי כדמות המזכירה לו מישהו, הוא גם אומר לי משהו אמיתי לגבי הקשר שלו אתי, ועם מה שהוא אומר לי על הקשר האמיתי בנינו, אני יכול להיות או לא להיות בדיאלוג.
הטיפול זו הזדמנות להיות בקשר עם התוקפנות של המטופל, להיות במגע איתה, לתת לה לגיטימציה, להשמיע את תחושותי ותגובותי לתוקפנות שלו, ולהיות בדיאלוג אמיתי לגביה ולגבי הקשר ביננו. זו הזדמנות גם למטופל לחוות את התוקפנות שלו ואת מה שעומד מאחוריה, כניתנת לתקשורת, קשר והבנה, והזדמנות לשניהם לברר משהו על התוקפנות הבסיסית של מטופלים כלפי מטפליהם.
3. בדידות ושייכות בכנס הפסיכולוגים הקליניים.
בנוסף לבדידות הבינאישית והתוך אישית קיימת גם הבדידות הקיומית שהיא אפיון בסיסי של הקיום האנושי הממשיך להתקיים גם כשאדם נמצא בקשר מספק ומהנה עם אחרים. זוהי בדידות בסיסית הקשורה לפער בלתי ניתן לגישור שבין עצמך לכל יצור אחר ולפער בין היחיד לעולם (355 ,Yalom, 1980).
פסיכולוגים קליניים יוצרים לעתים קרובות בחדר הטיפול אינטימיות יותר מאשר בכל תחום מקצועי אחר, אבל האינטימיות והקרבה הללו יכולות להדגיש דווקא את הבדידות הקיומית של המטפל.
בנוסף לכך, במקרים רבים, על אף האינטימיות והקרבה בחדר הטיפול (ואולי בגללה) אנו ממשיכים להוות דמות שמאיימת על העצמאות והאוטונומיה של המטופל ולכן גם זוכים להתנגדות, רצון להשתחרר מהטיפול, תוקפנות "וכפיות טובה" מצד המטופל, דבר שגם הוא יכול להעצים את בדידותנו.
התפקיד שלנו כמטפלים כרוך בהתמודדות בלתי פוסקת עם ההורות הלא טובה שלנו ועם הבדידות שלנו. עצם תפקידנו כמטפלים מעורר בנזקקים לנו עוינות וכעס על זה שזקוקים למישהו, ביקורתיות על ההורות הטיפולית הזו, אידאליזציות והשלכות, ובכך מביאים אותנו גם למגע עם הבדידות שלנו וגם לעיסוק חוזר בהורות שלנו וביכולת הטיפולית שלנו.
השתתפתי יותר מ- 10 שנים בכנסי הפסיכולוגים הקליניים (בעיקר בערד) ואחת התחושות שאני זוכר מהכנסים זו הבדידות הגדולה בין כל כך הרבה פסיכולוגים. ראיתי בכנסים הרבה מפגשים בין אנשים ששמחים לראות אחד את השני, להתחבק, מפגשים נרגשים בין אנשים שלא ראו אחד את השני זמן רב, וזה רק העצים את תחושת הבדידות שלי, במיוחד בשנים הראשונות בהן לא הכרתי כמעט פסיכולוגים.
כשסיפרתי על תחושות אלה באחת הקבוצות הסתבר לי שיש עוד רבים שרואים את כל המפגשים המרגשים של אחרים וחושבים שרק הם בודדים. אחרים דיברו על זה שדווקא המפגשים הקרובים והאינטימיות שהולכת וגוברת בסדנאות, מעצימה את תחושת הבדידות שלהם מחוץ לסדנא – בהפסקות, בריקודים, בערבים... כשהתחלתי להנחות סדנאות בגינוסר הרגשתי את הבדידות מהצד של המנחה. בהפסקות, בערבים, בכנרת, לא פשוט בריקודים, ובסופו של כל יום נותרתי לבדי, חושב על מה קרה היום, מה קרה לאנשים ומה קרה לי, והכל עם עצמי.
הקבוצה הגדולה המחישה לי את הקיום הבו-זמני הן של אינטראקציות של קרבה ואינטימיות והן של הבדידות הקיומית של כל אחד. התבהר לי יותר שיש קשר בין הבדידות הבסיסית של המטפל לבין התפקיד שלו המזמין עוינות וניכור. בסופו של דבר בין אם הטיפול מוצלח ובין אם לא, המטפל נותר לבדו. בקבוצה הגדולה, גם מי ששותק וגם מי שמדבר יכולים להרגיש לבד. מי שרוצה להגיד משהו ומעז לעשות זאת, אומר את דברו, לעתים מתייחסים לדבריו אבל בדרך כלל כ"טרמפ" לומר את דברי המדבר הבא, ולעתים לא מתייחסים אליו. מישהי סיפרה חלום בקבוצה הגדולה וכמעט לא התייחסו לדבריה. אני הרגשתי נפגע בשבילה אבל גם אני לא התייחסתי לזה. נראה שקל להרגיש בדידות וקטנות בקבוצה הגדולה – כל כך הרבה אנשים שאין להם כל כך מקום להיות נוכחים ולהתבטא, ולקבל משוב, וכנראה קשה "לבזבז" את המקום שאנשים יכולים לתפוס רק על תגובה למישהו אחר. קשה להיות בדיאלוג ולדבר אחד עם השני כי יש עוד רבים שיש להם דברים לומר. למה חשוב בכלל לומר משהו בקבוצה הגדולה? שיראו אותי? להפגין נוכחות? לומר משהו חכם או מרגש? בשביל מה?
אחרי שדיברתי בקבוצה הגדולה והרגשתי פחות בודד ויותר שייך, שאלתי את עצמי מה הפחית את תחושת הבדידות שהייתה כל כך אינהרנטית מבחינתי ל"להיות בקבוצה הגדולה"? התגובות של אנשים לדברי? ההכלה של המנחים (שאולי בשבילם אני הייתי קוץ בתחת שצריך להכיל אותו)? העובדה שהצלחתי לבטא את עצמי כמו שהרגשתי?
חשבתי גם איך נותנים מקום לאנשים בקבוצה הגדולה לא בדרך של ההימנעות וההסתגרות הנגטיביסטית שלי אלא דרך השתתפות שמתייחסת לקושי להיות בקבוצה הגדולה, לקושי להתבטא בה, להתנגדות שיש לקבוצה גדולה, ולשחרר משהו במרחב הדחוס והמנוכר הזה.
ומכאן עלתה גם שאלת השייכות.
מה זה אומר להרגיש שייך לקהילת הפסיכולוגים הקליניים? למי בדיוק אני אמור להרגיש שייך?
אולי ההכרה והיכולת להיות עם האספקטים של הבדידות, ההורה הלא טוב מספיק, הכעסים על זה שגם אנחנו קטנים ונזקקים, עשויה לעשות אותנו פחות בודדים ולהבהיר יותר את השייכות שלנו לקהילה הזו ולתפקיד הזה הכולל אינטימיות, וקרבה אך גם עוינות, דחיה וצורך להשתחרר ממנו.
דברים אלה נכתבו כדי לנסות ליצור רצף וקשר שמתכתבים עם הניתוק, קשיי ההשתייכות וההתבודדות של הפסיכולוגים הקליניים המתקשים להשתייך לכנס שלהם.
מקורות
בירן, ח. (1983). ניתוח יחסי מנחה-קבוצה ומהלך התפתחות הקבוצה לפי מודלים תיאורטיים של יחסי אובייקט. בתוך: רוזנווסר, נ. ונתן, ל. (עורכים) הנחיית קבוצות מקראה. המרכז לחינוך קהילתי ע"ש ציפורי, 1997.
ויניקוט, ד.ו. (1947). שנאה בהעברה נגדית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד, 2009.
Yalom, I.d. Existaential Psychotherapy. Basic Books, 1980.
