'כיפת הברזל שלי'
כלים להתמודדות עם פחדים של ילדים המתעוררים בעקבות תקופות לחימה
יעל שרון
"ואני יודעת שזה נכון
מה שאמא אומרת, מה שאבא אומר,
אבל איך זה יכול לעזור
כשמתחת למיטה יש לי נמר....."
(נורית זרחי, הנמר שמתחת למיטה).
במהלך מבצע 'צוק איתן' נחשפנו לתופעת מנהרות החבלה שנחפרו במשך שנים מתחת לאדמה, כשהן חוצות את הגבול הדרומי ומאפשרות חדירה של מפגעים לאזורים שבקרבת יישובי עוטף עזה. סוגית המנהרות, הפכה לתמה המלווה את המבצע וחיסולן למטרתו המוצהרת. מספר פעמים במהלך החודש האחרון, התבצעו בפועל חדירות של מחבלים באמצעות מנהרות אלה, וגרמו לשיתוקם הזמני של יישובים שלמים. כמי שעוסקת בתחום הטיפול בילדים, תופעת המנהרות העלתה בי הרהורים רבים וחששות באשר לתגובות פחד אפשריות של ילדים שנחשפו לאיום זה, המצטרף אל איום הרקטות המר והמוכר. במאמר זה אבקש להתחקות אחר האדנים הנפשיים והקוגניטיביים עליהם נשען הפחד מן המנהרות (ומהדמויות שיוצאות מתוכן), כמו גם פחדים נוספים המתעוררים בתקופת חירום שכזו. לאחר מכן, אציע מספר טכניקות התערבות, המשלבות עקרונות טיפול התנהגותיים קוגניטיביים וטיפול באומנויות ונועדו לסייע לילד להתמודד עם פחדיו.
כשהפחד מהמפלצת שבארון מתחלף בפחד מהמחבל שבמנהרה
פחדים וחרדות של ילדים הינם תופעה טבעית, כאשר כל גיל מאופיין בפחדים משלו: אצל תינוקות נבחין בפחדים מרעשים חזקים או מנפילה, בסביבות גיל שבעה חודשים מתחילים התינוקות לחוות 'חרדת זרים'. בגילאי שלוש ומעלה, עם התפתחות היכולת התקשורתית, ההבנה החברתית והדמיון, הפחדים הולכים ומתרחבים ומשלבים דמיון ומציאות: פחד מחושך או פחדים ממפלצות ומשדים. בגיל בית ספר הפחד הדמיוני ממפלצות הופך לפחד מדמויות ריאליות יותר: רוצחים וגנבים למשל. עם הבנת אי-הרברסיביליות של המוות, מתווספים פחדים ממוות ומפרידה ובהמשך פחדים המכוונים לאירועים חברתיים ועוד. (למשל, טיאנו, פסיכיאטריה של הילד והמתבגר, 1997)
המנהרות, המוזכרות בחדשות בתדירות גבוהה בחודש האחרון, משתלבות במערך הפחדים של הילד - הדמיונות הטבעיים והמוכרים של דמות מפחידה (המפלצת, הרוצח) שצצה באופן מפתיע 'משום מקום', מתחת למיטה או מתוך האדמה, 'מתלבשים' על מציאות מוחשית, של אויב שיכול לחדור בכל רגע מבעד לאדמה, אל תוך הבית.
בכתבה של קרן צוריאל הררי בעיתון 'הארץ', בתאריך 21.02.13, מתוארת יצירתו של האמן ג'ושוע הופיין, שבצילומיו המבוימים מנסה לתפוס את אותן חרדות ילדות אוניברסליות. אני מצרפת שתיים מהתמונות שהופיעו בכתבה, ומתכתבות עם הפחד מן המנהרה - הפחד המיתי מאותה דמות מאיימת שתפרוץ ממעבה האדמה: התמונה האחת נקראת 'מרתף' ובה ילדה שיורדת במדרגות ביתה, כשהאיום ממתין לה מתחת למדרגות בדמות שד או מפלצת. תמונה אחרת נקראת 'שטן' וגם שם רואים את היצור המאיים שמגיח מתוך רצפת החדר של הילדה.
בכתבה המדוברת, כותבת צוריאלי שהופיין "מצליח לצלם פחד. הוא לוקח את חרדות הילדות האוניברסליות של כולנו, ממכשפות, דרך מפלצות בחושך ועד ליצנים איומים, והופך אותן מדמיון לסצנות גשמיות, מרהיבות ובו בזמן מעוררת אימה, שבמרכזן הוא מציב את בנותיו שלו. 'הרעיון הוא לדחוף את הצופה לרגע של זיכרון מודחק', הוא אומר, 'התבוננות בצילומים עוזרת לנו להתמודד עם פחדי היומיום ". תצלומיו של הופיין מהווים הדגמה נוספת לאוניברסליות ולטבעיות של אותם פחדים, אך דבריו גם מסמנים את אחת הדרכים בהן ניתן להתמודד עם פחדים אלה – הופיין מסביר שהתבוננות בצילום הפחד המומחז, מסייעת להתמודד עם הפחד היום-יומי, ולמעשה מציג כלי טיפולי משמעותי – ההמחשה הויזואלית של הפחד, מסייעת להבהיר ולהגדיר אותו, ובהמשך גם לטפל בו.
חשוב להבין שלצד אותם פחדים מוכרים-מיתיים אותם הזכרנו - אזעקות וטילים אינם מעוררי פחד אוניברסאליים וטבעיים. הפחד מהם הוא פחד נרכש, התלוי בסביבת המגורים בה אנו חיים. בכל התנסות נוספת, לומדים הילדים שהטיל יכול לפגוע בנו, שהאזעקה או קריאת הצבע האדום מסמנים שיש סכנה בדרך. בעוד שאל מול הפחד מהנמר שמתחת למיטה או מידו של הזומבי שתבקע מן האדמה, יכולים הורים ומטפלים להרגיע ולהסביר - 'אבל אין שם כלום', בכל הנוגע לפחד העכשווי ש'איש רע יצא מן המנהרה', המצב הוא אחר. הילדים שומעים את ההורים משוחחים ואת הדיבורים בטלוויזיה על עוד ועוד מנהרות שנחשפות, ורואים את הצילומים של המנהרות המוצגים על המרקע. אני שומעת את כתב החדשות מדווח: 'דמויות חשודות שנראות בתוך הקיבוץ, תושבי זיקים נדרשים להישאר בבתים', וכמה דקות קודם לכן אני רואה את האימהות של ילדי 'כפר עזה' משוחחות עם ראש המועצה ואלוף פיקוד הדרום ומדברות על הפחד לחזור לביתן, אל המקום הבטח שכבר אינו כזה.
ילדים מאזינים לנו, המבוגרים, וגם אם אינם מבינים את מורכבות המצב, הם קולטים את התחושות והחששות שלנו. הפחד הטבעי מהמפלצת המפחידה, שהכיל בתוכו גם חלקיק ידיעה שהפחד אינו אמיתי, הופך להיות פחד ריאלי ומוחשי, הרי גם אמא ואבא והטלוויזיה וסבא וסבתא, כולם מפחדים. באופן זה נוצר שילוב של פחד שקשור ללמידה מהסביבה, עם פחד טבעי-הישרדותי, שבעצם משרת את מטרתו הראשונית - להגן עלינו מפני סכנה: הפחד של האדם הקדמון מהאריה שיכול להגיע מאחוריו בכל רגע אם לא יישמר, או האינסטינקט הבלתי נחוץ של החתולה שלי, שבעודה אוכלת, מפנה מבטה בכל רגע לראות אולי יצוץ כלב, או נמר.
השזירה בין סוגי הפחד השונים - הפחד הטבעי עם הפחד הנרכש, מעצים ומחזק את תחושת הפחד ומקשה את ההתמודדות איתה. כי איך, והאם נכון בכלל ללמד את הילדים לא לפחד מ'האריה'? או שאולי ננסה ללמד את הילד - בפראפרזה על החתולה שלי - להצליח לאכול בניחותא, יחסית, למרות האיום הפוטנציאלי של האריה שאורב מאחור?.
התערבות טיפולית
כיצד, אם כן, נכון לסייע לילד להתמודד עם פחדיו? אני סבורה שהעשייה הטיפולית צריכה להתקיים באופן מקביל בזירה האישית-פרטנית ובזו הסביבתית.
ברמה העקרונית, וכפי שנאמר לא פעם, חשוב לדאוג ליצירת סביבה תומכת, מכילה, שנותנת לגיטימציה לפחדים ומאפשרת אותם (למשל, צ'ודרון, 2001). עם זאת, יש לוודא שלא תהיה זו סביבה שמעודדת חוסר תפקוד ופחד משתק, אלא מקדמת התמודדות. לצד נתינת הלגיטימציה לתחושת הפחד והשיח עליו עם הילד (שיח שיכלול התייחסות לפחד של הילד כמו גם לפחד שלנו כמבוגרים), יש להשתדל להרחיק או לפחות לצמצם גורמים סביבתיים שמוסיפים לתחושת הפחד, ללא הכרח של ממש. בין אלה אפשר לציין הפחתה של שעות הצפייה בשידורי הטלויזיה או צמצום שיחות מבוגרים מדאיגות המתקיימות 'מעל ראשם' של הילדים. שיחות אלה עוסקות לא פעם בחוסר האונים ובדילמות לגבי המשך מגורים באיזור הדרום, וכמותן שמעתי במסגרת דיונים אינסופיות ברדיו ובטלוויזיה. אחד התפקידים המשמעותיים שלנו כאנשי המקצוע, הוא לעזור ולסייע להורים להתחזק ולהרגיש בטחון רב יותר, שיוקרן, דרך כך, גם על ילדיהם. בנוסף, חשוב להבהיר להם עד כמה משפיעה תגובתם על יכולת ההתמודדות של ילדיהם. אין הכוונה לבקש מההורים לייצר תמונת שווא שאינה קיימת, המתעלמת מפחדיהם שלהם, אלא לסייע להם להדגיש בפני הילד את הכח ואת התיפקוד ולא את חוסר האונים.
השפעת הסביבה - שפאבלוב, סקינר ובנדורה מלמדים ילדים לפחד מטילים
בשפה ההתנהגותית ובמושגי תאורית הלמידה - ניתן לסווג את הפחדים אותם חווה הילד, כנגזרות של אופני הלמידה השונים (אלדר, 2002, Alberto & Traoutman, 1995). לא פעם, תגובת הסביבה הקרובה להתנהגותו של הילד תורמת להתעצבות והתקבעות הפחד. הבנה של הדרך בה נוצר ומתקבע פחד מסוים, בקונטקסט הסביבתי, עשויה לסייע לנו להכחיד, או לכל הפחות להפחית את עוצמתו. אבקש למנות ולהדגים את האופנים בהם 'נרכשים' ומועצמים הפחדים, ומתוך כך את האופן בו ניתן להתמודד עימם:
הלמידה הקלאסית (פאבלוב) - מדגימה חיבור בין גירוי בלתי מותנה לגירוי מותנה. כשהפחד הראשוני הוא מהטיל , או בעצם מפגיעתו (הגירוי הבלתי מותנה), האזעקה, שבדרך כלל לא אמורה להיות מפחידה (ולראייה, רובנו לא מפחדים ביום הזכרון או ביום השואה מהצפירה), מתחברת למצב המאיים(הטיל שבדרך), והופכת להיות מאיימת מעצם הופעתה. גם הממ"ד שאמור לספק תחושת הגנה, בשל היותו המרחב המוגן, יכול במקרים מסוימים להפוך לגירוי המותנה, שמתקשר אצל ילדים לגירוי הלא מותנה- הטיל, ובשל כך הופך למקום מאיים. השבוע שוחחתי עם אם שסיפרה שמאז תחילת המבצע בנה מסרב ללכת לממ"ד, מאחר שהוא מפחד מהכניסה לחדר, שמהווה מבחינתו איום. הלחץ בבית התעצם בשל העובדה שכל אזעקה גררה אחריה בכי של הילד, וצעקות ונסיונות של האם להכניס אותו למרחב המוגן בכדי לשמור על בטחונו.
הצעה לפיתרון: ננסה ליצור הקשרים אחרים, לא רק מפחידים, לגירוי המותנה, במקרה הזה - האזעקה או הממ"ד. לדוגמא, כפי שסיפרה אם, בנה בן השלוש מגיע לממ"ד וישר שולף ספר מן הספריה המצויה בו, כי הוא מקשר את הכניסה לממ"ד עם זמן קריאת הספר, הרגל שהאמא הקפידה לקבע.
הלמידה האופרנטית (סקינר) – מדגישה את ההשפעה הרבה של תגובת הסביבה להתנהגות מסוימת, ככזו שיכולה בהמשך לחזק או להפחית התנהגות. לדוגמא: תושבת תל אביב סירבה לצאת מביתה בשל פחד מאזעקה שתתפוס אותה בדרך. בבירור פרטים הסתבר שסביבתה התגייסה לעזרתה, וסיפקה לה את כל מחסורה, כולל קניית מצרכים והבאתם לביתה. תגובת הסביבה זיכתה אותה בתשומת לב רבה ולמעשה היוותה מעין 'פרס' על התנהגותה הלא תפקודית – מה שחיזק את ההתנהגות ואיפשר לה להמשיך בדפוס ההתכנסות ולא להתמודד עם היציאה החוצה.
הצעה לפתרון: בשימוש בעקרונות של הלמידה האופרנטית- נקפיד לחזק התנהגות מתפקדת ומתמודדת. בהתאם למקרה הספציפי, נקבל החלטה איך ומתי נחזק - האם ניתן חיזוק באופן מיידי עם ביצוע ההתנהגות הרצויה, או שנחזק בכל פרק זמן מסוים; באלו חיזוקים נשתמש- מוחשיים או חברתיים ועוד. לדוגמא, ילד בן שבע מהדרום פחד לצאת מהממ"ד במשך כל שעות היום. הוריו הונחו לשחק עמו ב'משחק הצעדים'- המשימה הייתה לצאת מהחדר ולהוסיף בכל פעם צעד אחד. בפעם הראשונה הילד היה אמור לעשות צעד אחד מחוץ לממ"ד ולעצור, להסתכל סביב, ולחזור (בצעד רגוע חזרה). בפעם השניה, המשימה שעמדה בפני הילד הייתה לעשות שני צעדים, לחכות פרק זמן ממושך יותר בנקודה זו ולחזור על עקבותיו, בפעם השלישית- שלושה צעדים, שהייה נוספת במקום וכך הלאה. בכל פעם נמדד הזמן שלקח לו לחזור מכל נקודה אליה הגיע בחזרה לממ"ד , במטרה לחזק את ההבנה שהוא עומד במסגרת הזמן שהוקצב לו על ידי פיקוד העורף. מערך החיזוקים כלל מילים טובות בכל צעד וצעד, בשילוב של פרסים קטנים כל מספר צעדים. חשוב לציין שחלק מההצלחה נבעה מכך שהמשחק היה משולב בהרבה הומור: האח קיבל את תפקיד הכרוז שמכריז על זמן מתן הפרסים, קונפטי נזרק לאויר כל סיום סבב שלם בבית. המטרה הייתה לייצר אוירה שונה ונעימה עבור הילד, אך בעצם כל המשפחה נהנתה מהמשחק.
הלמידה החברתית (בנדורה) – מתייחסת ללמידה שנעשית בשל ההקשרים החברתיים, צפייה בהתנהגותם של אחרים (הורים, חברים, טלוויזיה) וחיקויים. ניתן לראות שקבוצת ילדים הנמצאים באותה מסגרת חינוכית מגיבים באופן דומה בזמן אזעקה (כמו שאמרה לי מורה- הלחץ 'מדבק'), או התנהגות חירום דומה של שלושה דורות- סבתא, אם ובת (תגובות של חוסר תיפקוד ושיתוק זמן רב לאחר כל אזעקה).
הצעה לפתרון: ננסה לא לשים דגש על דוגמאות מחלישות ונדגיש מודלים מתפקדים, שמראים התמודדות וכוח. לדוגמא: במסגרת התערבות כיתתית שערכתי עם קולגה באיזור שהיה חשוף לפגיעת טילים באחד מהמבצעים הקודמים, ביקשנו מהילדים לספר מה עזר להם להתמודד עם הפחד מהטילים. רשמנו את תשובותיהם, ערכנו אותם ויצרנו דף שכותרתו הייתה 'ילדי כיתת קרן מתמודדים עם הטילים'. הצגנו את הדף בפני ילדים מקבוצות שונות וביקשנו מהם לבחון- האם יש להם רעיונות דומים לאלה שהוצגו בדף? מה הם היו מוסיפים לרשימה? השגנו מטרה כפולה: הילדים שבכיתת קרן קיבלו חיזוק על התנהגותם המתמודדת, הרגישו שקיבלו הרבה הערכה וכבוד והיו מאד גאים בכך ובמקביל הילדים מהקבוצות והכיתות האחרות נחשפו למודלים מתמודדים, ש'שווה' לנהוג כמותם.
חשוב לציין שכדרכם של החיים, המציאות מורכבת, ובמקרים רבים נמצא חבירה של דרכי למידה שונות סביב אותו הפחד/חרדה. העבודה עם סביבת הילד: הוריו , מוריו, משפחתו המורחבת, מהווה נדבך חשוב בטיפול בילד ויכולה לפתור חלק לא מבוטל מהקשיים שלו. יחד עם זאת, קיימים מקרים רבים בהם אנו נדרשים גם להתערבות פרטנית עם הילד עצמו, התערבות טיפולית שנותנת מקום והתייחסות גם לתחושות, לרגשות ולמחשבות של הילד ולא רק להתנהגות שלו. בחלק הבא אבקש להתייחס להתערבויות טיפוליות עם הילד המשלבת גישות נוספות מעבר לגישה ההתנהגותית שהוצגה.
התערבות פרטנית – לצייר את הפחד, לבנות את' כיפת הברזל האישית שלי'
השלב הראשון בתחילתו של כל טיפול, הוא מתן לגיטימציה לתחושות ולרגשות של המטופל (Rogers, 1951). למעשה, לאורך כל הטיפול המטפל נדרש לתיקוף הרגשות של המטופל, במקרה זה, תחושת הפחד וחוסר הבטחון של הילד. מאחר שאני רואה בתפיסה זו את הבסיס לכל התערבות טיפולית, לא ארחיב על כך את הדיון ואעבור להתערבויות שייחודיות לגישה הקוגניטיבית תוך שימוש בטיפול באמנויות.
הגישה הקוגניטיבית מייחסת חשיבות רבה לזיהוי המחשבות והאמונות השליליות שמשפיעות על מצב הרוח, ההרגשה, ההתנהגות ואף המצב הפיזיולוגי של האדם (בק, 2003). הפסיכולוגים הקוגניטיביים מרבים לצטט את הפילוסוף הקדום אפיקטטוס- שטען שאנו מושפעים מההשקפות שלנו על האירועים, יותר מאשר מן האירועים עצמם (דריידן, 2006). עם זאת, כדאי לזכור את דבריה של בק (2014) שכותבת בספרה כי כמעט תמיד במחשבות השליליות שלנו, יש גרעין של אמת. בקונטקסט המקומי - ההנחה בדבר האיום שבמנהרות ובטילים, הוא ממשי ומוחשי. לא נכון ובלתי אפשרי להעלים את המחשבות המאיימות לגמרי, משום שהן משקפות מציאות, אך ניתן בהחלט לסייע לילד להכיר את פחדיו ומתוך כך להתמודד איתם באופן שיאפשר התנהלות בשגרה.
לא רק המחשבות נמצאות במוקד של הגישה הקוגניטיבית. למעשה, העבודה הטיפולית יכולה לשים בחזית את המחשבות תחילה, אך ניתן גם להתייחס לרגשות או לתחושות הפיזיולוגיות כנקודת הפתיחה (וההמשך) לטיפול, כאשר לכל אורך הטיפול ייעשה הקשר בין התחושות למחשבות לרגשות ולהתנהגות. המיקוד ייעשה בהתאם לקושי של המטופל כמו גם ליכולותיו ואפיוניו (Beck, 2005).
אני סבורה שלא כדאי לחכות שהילד ישתף ויעלה את הפחד, אלא ניתן להיות ישירים ולבדוק עם הילד מה עובר עליו. במקרה זה האמנויות יכולות לבוא לעזרתנו - אמנה פה בקצרה רעיונות שמתאימים לגילאים שונים, בהם יש להשתמש בכפוף לנטייה האישית של הילד ולמידת הביטחון שהמטפל חש שביכולתו להשתמש בכלי המוצע: ניתן לספר או לכתוב סיפור על הגיבור שהילד אוהב ולבחון מה מפחיד אותו (כי הרי אם לסופרמן מותר לפחד, אז גם לנו מותר, לא?). לצייר קומיקס שמתאר את 'הילד שפחד ממנהרות ואזעקות', להציע לילד לערוך רשימה של הדברים המפחידים שהוא מדמיין לעצמו שיקרו לו, לכתוב את המשפטים שהוא אומר לעצמו כשהוא פוחד (למשל- "בטוח שהטיל יפגע בי", "החמאסניקים יגמרו את כולנו"), לצייר את התמונות המפחידות שקופצות לראש, ללכת לטייל ב'ארץ הדברים המפחידים' ולפגוש בכל פעם פחד אחר... המטרה בשלב הזה של הטיפול היא להתחיל לבוא במגע עם הפחד, 'לשים את הפחד על השולחן'.
ניתן למנות את השלבים השונים בתהליך ההתמודדות עם הפחד, כאשר מטרתו המרכזית של התהליך הוא עבודה על וויסות רגשות (Southam-Gerow, & Kendall, 2000,, רוזנטל,גת וצור, 2008):
זיהוי ושיום הפחד – ממה מפחדים? איך קוראים לפחד? - האם מדובר בפחד ממנהרה, אזעקה, פחד מהמוות או מתחושת חוסר האונים? לזיהוי ולהבנה המדויקת של הפחד יש משמעות גדולה ביכולת בהמשך לנהל אותו. לאחר הזיהוי הראשוני, כדאי להרחיב את ההכרות עם מאפייניו: מתי הפחד מופיע? האם יש לו שעות שהוא תופס יותר מקום? מקומות שבהם הוא מופיע יותר? איך זה מרגיש כשהוא מגיע? איזה מחשבות עוברות בראש? איזה תחושות הוא מעורר בגוף- רעידות? הזעה? דפיקות לב?.
ביטוי ועיבוד הפחד - לאחר שתיארנו את הפחד, ננסה לשוב ולעבד אותו באמצעות חזרה במדיומים האמנותיים והיצירתיים השונים, בביטוי ויזואלי, תנועתי וקולי, קונקרטי ואבסטרקטי. מטרת ביטוי הפחד היא לעודד הבנה של מה שקורה לילד, להקהות את עוצמת האימה, ובמקרים מסוימים גם לאפשר 'התיידדות' עם הפחד ומתוך כך קבלה שלו כחלק בלתי נפרד מהחיים.
בהקשר זה מעניין לציין כי ילדים רבים המתגוררים ביישובי הדרום משחזרים את הפחדים שלהם כשהם משחקים במשחק 'צבע אדום', כבר שנים - משמיעים קולות של אזעקות, וצוחקים כשמצליחים להפחיד את חבריהם. לא אחת נתקלתי במבוגרים שכועסים על הילדים שעושים זאת, ולא מבחינים בכך שלמעשה הילדים 'משחזרים' את האירוע המפחיד, מתאמנים ומנסים באמצעות החיקוי ההיתולי לנצח את הפחד שעולה ומתעורר עם כל אזעקה. באותו האופן, אפשר לנסות 'לשחזר' עם הילד את איום המנהרות - נשתמש בכלים הלקוחים מתחומי הטיפול באמנויות על מנת להציג את הפחד באופן קונקרטי - ניתן לו שם, דימוי, צורה, צבע, גודל. נצייר את המנהרות , נקשיב לדיבור של המנהרה (אם המנהרה הייתה יכולה לספר לנו מה היא חושבת ומרגישה, מה היא הייתה אומרת?), ניצור את המנהרה שמתחת לאדמה בחימר ובפלסטלינה, או שאולי נשתמש במנהרת זחילה של המרפאים בעיסוק. באמצעות הדרמה- נציג את המנהרה, נשחק אותה, את המעבר בתוכה, את היציאה, את הבריחה, ובמידה והילד מזכיר את המחבלים, נאפשר להוסיף גם אותם, ואולי לרדוף אחריהם?.
ההתמודדות עם הפחד תיעשה בהתאם לקצב שנכון לילד, בשפה שהילד בוחר לדבר בה, בדימויים ובתכנים שלו, מתוך הנחה שעצם הלגיטימציה להעלות את הפחדים הכמוסים ביותר, היא צעד ראשון להחלמה, כיוון שניתן להתמודד עם מה שמכירים, לא עם הפחדים שלא מקבלים מקום או נראות (פואה ואחרים, 2014 ). יש לסייג ולומר שהצעה זו מציפה תכנים לא קלים, ועל המטפל לבחון את המוכנות והיכולת של הילד 'להחיות' את האיום.
ויסות וניהול של הפחד- לאחר שעודדנו ביטוי של הפחד ו'התידדות איתו', ננסה ללמוד עם הילד כיצד ניתן 'לנהל' אותו ולהיות מעט יותר בשליטה - מה מרגיע את הפחד? איזה פעולות יכולות לעזור כשאנחנו מפחדים ומי יכול לסייע לנו? הדבר ייעשה באמצעות זיהוי המחשבות המאיימות והחלפתן במחשבות פחות מאיימות (ברנס, 2003). לדוגמא: למתן את המשפט 'אני יודע שהטיל יפול ויהרוס את הבית שלי' שמשקף 'ניבוי עתיד' שאינו מבוסס מאד, במשפט כמו- 'אני חושש שהטיל יפול ויהרוס לי את הבית אבל אני יודע שרוב הסיכויים שלא יקרה כך'. או אולי- "זה הפחד שלי שמנסה להשתלט עלי, אבל אני לא אתן לו, אני אראה לו שאני מצליח להתמודד'. בשלב הזה גם נלמד להיעזר בזיהוי התחושות הגופניות שמסמנות שהפחד מגיע כדי למתן את הפחד, דרך נשימות, הרפיות, שירים.
מציאת המכשולים האפשריים שבדרך היא משימה נוספת שיש לעשות כדי להתכונן טוב יותר לאירועים הלא נעימים שמצפים לנו. ביקשתי מאחד הילדים לתאר לי את הכלים שעוזרים לו להתגבר על מכשול הפחד שלו ובתגובה אמר: 'כשאני לבד אני יודע שאני מפחד יותר, ולכן הפלאפון שלי פתוח ואני בשיחה עם המשפחה בווטס-אפ, אני רואה סרט מצחיק בטלוויזיה ואני בשום אופן לא מסתכל במחשב על מה קרה היום'. הדגש בשלב הזה הוא על פיתוח הכלים והכוחות להתמודדות, כמו גם חיבור לדמויות תומכות ומקלות.
בשלב הוויסות וההתמודדות, ניתן להציע עוד דרכים יצירתיות רבות לעבודה עם הפחד – נציע לילד לדמיין את עצמו עוד כמה שנים ולחשוב מה הוא היה מייעץ לעצמו בתור המבוגר שהוא יהיה, או שנציע לו להתבונן על האירוע מעיניים של חייזר שמגיע מהחלל ובכך נאפשר פרספקטיבה של זמן ומרחק (למשל ליהי, 2013). כמובן שנוכל להציג זאת בכלים דרמטיים, ולעשות משחקי תפקידים בין 'החלק המפחד שלי' ל'חלק המתמודד'. נעניק שמות לכל אחד מהתפקידים, למשל 'פחדון' ו'מתמודדון'. בהמשך, שם חיבה זה יכול להיות הקוד דרכו אפשר לנהל שיח שלם עם הילד על רגשותיו ותיפקודו: נו, מי היום הופיע יותר, פחדון או מתמודדון? מפתיע לגלות עד כמה הילדים משתפים יותר ברגשותיהם באמצעות המחשות ידידותיות אלו. ואם בשלב הראשוני של היכרות עם הפחד ציירנו תמונות מפחידות, בשלב זה נוכל לנסות לגחך אותן עם הילד, לעזור לו בקיבוע של תמונה מצחיקה בצד התמונה המפחידה, או במקומה. נבקש מהילד לכתוב את 'שיר האומץ' ועוד.
אפשר להזמין את הילד לפתח את 'כיפת הברזל האישית שלי': נחשוב עם הילד ממה ירצה שהכיפה תגן עליו, בהתאם לפחדים המעסיקים אותו - ממפלצות? ממנהרות? מטילים? בהתאם לאיום נצטרך לחשוב ולבחון ממה תהיה מורכבת הכיפה הזו? אילו טילים יירטו את מנהרת הפחד? אולי נבנה מקומות שבהם לא ניתן להפגע, באופן מעשי או באופן דמיוני. כפי שניתן לראות, אני לוקחת דימויים מההווי של המתרחש במציאות- 'כיפת ברזל', מנהרות, טילים וחיילים, ומכפיפה אותם לדמיון מחזק שאני מבקשת ליצור עם הילד. מושגים כמו 'החייל המגן', 'כיפת הברזל האישית', 'טיל נגד מנהרות' או אפילו 'ארגז כלים נגד מחבלים', יכולים כולם להיות רלוונטיים ונגישים בהתמודדות, בשילוב כל דימוי שמגיע מעולמו הפנימי של הילד ו'מדבר אליו'.
בשלב מתקדם יותר, חשוב לנסות להוציא את הדימויים שיצרנו אל מחוץ לחדר הטיפולים. נתרגל עם הילד שימוש בדימויים אלה בזמן אמת, כשהוא מפחד. נמצא את 'הדיבור העצמי', ההוראה העצמית הקצרה שהילד יכול להגיד לעצמו כדי להתמודד עם הפחד (בק, 2003, דריידן, 2006)., כמו למשל: 'טילים ? קטן עלי'. הילד שתיארתי קודם לכן, שפחד להיות לבד, בחר את השיר של אהוד בנאי 'אל תפחד, אתה לא לבד', והשמיע אותו בכל פעם שהרגיש שהוא מפחד מדי. יש למצוא ולתרגל עם הילד משפטים מחזקים בדרך מהנה ויצירתית, של דימויים, ציורים ושירים ואז, לשלוח את הילד לבדוק עד כמה משפטים אלו עוזרים לו במהלך השבוע (כדאי לשלוח אותו עם דף יצירתי שתואם את עולם הדימויים של הילד, למשל- בתוך תמונה של סופרמן, או של טנק) , כאשר נסכם שבמפגש הבא נבחן מה עזר לו, מה ומה כדאי להוסיף או לשנות.
אציין ששלל הכלים שהצגתי כאן מצטרפים לארגז כלים עשיר ומוכר שעוסק בהתמודדות עם פחדים ולחצים בקרב ילדים, כמו הרפיות, נשימות, הפרחת בועות סבון, ניפוח בלונים , דמיון מודרך למקום הבטוח ועוד ועוד. .
לסיכום
תקופות חירום ומלחמה, בהם נשקף איום של ממש לחיים ולשגרת היום-יום, מאלצים מבוגרים וילדים כאחד, להתמודד עם פחד קיומי שצף ועולה. במאמר זה ניסיתי, על קצה המזלג, להצביע על האיום שמעוררת תופעת מנהרות החבלה, שבאופן דו משמעי כמעט, אורב לפתחנו . ביקשתי לתאר את האופן בו שוזר פחד זה אלמנטים של פחד ילדי טבעי, עם פחדים הנרכשים באופנים שונים בדרכי למידה התנהגותית מגוונות. לאחר מכן ביקשתי להציע את עקרונות ההתערבות המתאימים למצב איום זה ,ולהציע התערבויות ספציפיות שעשויות לשמש את המטפל או את ההורה המבקש לסייע לילדו להתמודד עם הפחד שמעורר מצב החירום. העבודה רבה וחשובה ואני מאמינה שמערכה חדשה-ישנה זו, הדורשת את התייחסותנו, המטפלים בילדים, תאלץ אותנו לפתח כלים נוספים שיעזרו בהתמודדות עם הקשיים איתם נאלצים ילדים להתמודד באזורי סיכון.
מקורות
אלדר, איתן (2002) ניתוח יישומי של התנהגות – עקרונות והליכים, הוצאה פרטית של ד"ר אלדר
בק, א. (2003) הכוח האינטגרטיבי של שיטת הטיפול הקוגנטיבית, הוצאת אח בע"מ
בק, ס. ג' (2014), טיפול קוגנטיבי התנהגותי: מבוא לשיטה, כלים למטפלים ועוד, הוצאת אח בע"מ
ברנס, ד.ד. (2003) בוחרים להרגיש טוב, הוצאה לאור 'מן', מכון פסגות
דריידן, ו. (2006) טיפול התנהגותי רציונלי-אמוטיבי, היבטים רציונליים בהפרעות התנהגותיות ורגשיות, הוצאת אח בע"מ.
זרחי,נ. (1976) נמר מתחת למיטה, הוצאת מצדה
ש. טיאנו (עורך)(1999) פסיכיאטריה של הילד והמתבגר, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל אביב
ליהי, ר. (2013), שיטות בטיפול קוגנטיבי, מדריך לאנשי המקצוע, הוצאת אח בע"מ.
פואה, ע., נקש, נ., ארמברי, א.א.,ורוטנבאום, ב.א. (2014) טיפול בהפרעה פוסט-טראומטית באמצעות חשיפה ממושכת, הוצאת דיונון.
צ'ודרון, פ. (2001), כשהדברים מתפרקים, הוצאת ספרים חוכמת הלב
עיתון הארץ,21.2.2013, כתבה של קרן צוריאל הררי
רוזנטל, מ, גת, ל, וצור, ח. (2008) לא נולדים אלימים. החיים הרגשיים והחברתיים של ילדים קטנים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Alberto, P.A. & Traoutman, A.C (1995). Applied behavior analysis for teachers (4th ed.), Colombus, Ohio
Beck, J. S. (2005). Cognitive therapy for challenging problems: What to do when the basics don’t work. New York: Guilford.
Rogers, C. (1951), Client-centered Therapy: Its Current Practice, Implications and Theory. London: Constable
Southam-Gerow, M & Kendall, P.C. (2000), Cognitive-behaviour therapy with youth: advances, challenges, and future directions, Clinical Psychology & Psychotherapy, Volume 7, Issue 5, pages 343–366.
