על הקשר בין תודעת ה"לקט" לבין עבודת המטפל
הצעה לטפל עם קשב פתוח לטבע הפנימי והחיצוני
מאת אסי שורק
היש קשר בין תאנים לבין תנודות במצב רוח? כשעונת התאנים מגיעה ניתן לצאת מן הבית ולקטוף תאנים עסיסיות ומתוקות הישר לפה. כאשר אנו ספונים בביתנו, ממעטים לפגוש שמים, אדמה, עשב ואנשים אנו עלולים לטפח את מה שמכונה "תקיעות רגשית". תשומת לב שמתרחבת אל הפעימה של הטבע, אל שינויי עונות וצבעים, אל הופעה מפתיעה של פירות חדשים, אל פרצופי ילדים שמשחקים בין העצים, עשויה לחלץ אותנו מהסיפור של עצמנו. גישות טיפול רבות וטובות מלמדות אותנו כיצד להישיר מבט אל הקושי, להביט בו בעיניים, לשהות עמו ולהכיל אותו. כאשר מוסיפים לתשומת לב הפנימית והחומלת הזו גם תשומת לב לסביבה, עשויה להתגלות חוויה מאווררת ופחות דחוסה. חוויה בה יש פחות הזדהות ו'השתבללות' ברגש מסוים. חוויה זו יכולה לייצר תנועה טבעית בתוכנו, שמצד אחד מוציאה מתקיעות רגשית, ומצד שני מאזנת תנודות רגשיות עוצמתיות מדי.
גישות טיפול ממוקדות חוויה כמו התמקדות, Somatic Experience) SE) וגישות נוספות מתחום הפסיכותרפיה גופנית מספקות למטפל דרכים מועילות ביותר למפגש עם החוויה הרגשית והתחושתית ברגע הזה. הן מסייעות למטופל לנוע בתוך החוויה המורגשת של עצמו, להעמיק אליה ולהתרחב לתוכה. עבודה בגישות אלו נוטה להתמקד בתשומת לב אל החוויה הפנימית של המטופל, ולעתים גם אל חוויית הקשר הטיפולי, והיא עשויה להתעשר ברבדים נוספים באמצעות הרחבת הקשב אל הסביבה העוטפת את הטיפול. הדוגמאות המובאות במאמר זה מערבות שפות טיפול רבות ומגוונות, כפי שבאות לידי ביטוי בגישת ה-Present Therapy] PT] לתהליכים טיפוליים עם הטבע (שורק, 2006). הטיפול בגישה זו עשוי לערב תנועה, מגע, יצירה, התבוננות ושיח. במאמר מובאים רעיונות תיאורטיים ומספר וינייטות הממחישות את האופן בו תשומת לב לסביבה מרחיבה ומעמיקה את החוויה האישית ופותחת אפשרויות נוספות במעשה הטיפולי.
תודעת הלַקָּט ותשומת הלב הפתוחה
תום בראון (2001) מייחס לאבותינו הלקטים-ציידים ראייה רחבה. לטענתו ראייה רחבה זו אפשרה לנו, כבני אדם, להשיג מזון לפני שהתחלנו לגדל אוכל ולביית חיות. בעזרתה זיהינו ביתר קלות צבעי פירות או תנועת חיות גם בקצוות הרחוקים של שדה הראייה שלנו. קצוות שדה הראייה הם האזורים שאינם ממוקמים מול עינינו, אלא בקצה הכי ימני ובקצה הכי שמאלי של שדה הראייה. ראייה רחבה מתאפיינת במבט רפוי ולא ממוקד הדומה מחד למבטו של התינוק ומאידך מאפשר קליטת פרטים רבים מאלו המתגלים במבט הממוקד. בעזרת תרגולי הרפיית המבט והעיניים, גם אנשים בוגרים יכולים לשוב ולסגל לעצמם ראייה רחבה בנוסף לזו הממוקדת.
את האפשרות לנוע בין ראייה ממוקדת לזו הרחבה ניתן להקביל לתנועה בין שני מצבים המאפיינים מדיטציות ותרגולים בודהיסטים, שחרמש (2012) מכנה תשומת לב ממוקדת ותשומת לב פתוחה. בתשומת לב ממוקדת מתקיים מיקוד של התודעה באובייקט אחד (one pointed mind) ואילו תשומת הלב הפתוחה פורסת עצמה אל כל מה שנחווה ללא הפניה מוכוונת של תשומת הלב לאובייקט מסוים. תשומת הלב מן הסוג הראשון יכולה להיות מוכוונת למשל אל המושאים הבאים:
- לגוף: לנשימה, לתנועה, למשקלו של הגוף ולתחושות פנימיות.
- למגעו של האדם עם הטבע בעזרת חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש.
- לרגשות ולביטויים שלהם בתוך הגוף.
- לכל הרגשות והמחשבות שמתרחשות בתוך הקשר מטפל-מטופל.
תשומת לב מן הסוג השני פתוחה לכל מושאי הקשב שהוזכרו לעיל, אולם אינה מתמקדת באחד מהם. זוהי מודעות רחבה לכל אשר מתרחש ברגע הזה, בין אם מדובר ברחשים של צמרות העצים, מחשבה סוערת, רגש שמח, עקצוצים בגב או זיכרון של מקרה שאירע אתמול. כמו הראייה הרחבה, תשומת לב פתוחה משפרת באופן משמעותי את היכולת שלנו להבחין בתנועות ובפרטים הנמצאים בכל טווח הראייה, ולא רק מול עינינו, וכן במסרים לא מילוליים בתוך שעה טיפולית. ראייה זו מזמינה אותנו לתודעה פתוחה, רפויה ואינטואיטיבית המאפיינת פונקציות הפעילות בצד הימני של המח, הקשור במצבי חלימה, הרפיה, התמצאות מרחבית ויצירה. זאת בשונה מתשומת לב ממוקדת, שבה פעילות יותר הפונקציות המיוחסות לצד השמאלי של המח, הקשור בחשיבה קווית, אנליטית ומתמטית, ובכישורי שפה, כתיבה והמשגה.
הראייה הרחבה מאפשרת גישה לידע התייחסותי מרומז (Implicit Relational Knowledge; Stern et al., 1998). זהו ידע המצוי מחוץ למודעות ולמוקד תשומת הלב, ומיוצג באופן לא סימבולי. הוא מושתת על התנסויותיו המוקדמות של האדם עם האחרים המשמעותיים, שלימדו אותו למה לצפות מעצמו ואיך להיות עם אחרים ועם העולם. זאת בשונה מהראייה הממוקדת, המאפשרת לנו גישה לידע מפורש (Declarative Knowledge) – ידע מילולי מודע המיוצג באופן סימבולי. על-פי דניאל סטרן (שם), שני סוגי ידע אלה הם שני המישורים שהשינוי התרפויטי מתקיים בהם (ברנע, 2014). אם נחזור אל ההבדלים בין שני אופני הפעילות המוחית שהוצגו לעיל, ניתן לומר (באופן סכמטי מאוד) כי במישור ההתייחסותי ישנו מפגש בין שני מוחות ימין של המטפל והמטופל, דרך הקשר הבין-אישי בין שניהם, ובמישור הידע המפורש מתקיים מפגש בין שני מוחות שמאל, דרך הפעילות האנליטית הכוללת אסוציאציות חופשיות, הבהרות, שאלות ופרשנויות. את הצורך באיזון בין שני המישורים של המעשה הטיפולי ניתן להקביל לצורך האנושי באיזון בין פרקטיות וגשמיות לבין מעוף ויצירתיות, או בין הצורך בפרנסה ותחושת ביטחון לבין הצורך בחופש בחיים.
כמטפלים אנו יודעים שרגעים משמעותיים רבים נולדים דווקא מתוך רגעים עמומים ולא ממוקדים. ניתן למצוא רמזים ברורים לאיכויות של הראייה הרחבה, האינטואיטיבית, החולמת והלא ממוקדת במושגים פסיכואנליטיים כמו הקשב המרחף (Free floating) של פרויד (Freud, 2003), ה-reverie וה-O של ביון (Bion, 1967a), וההתמוססות של קוהוט (Kohut, 1968). באמצעות המונח "קשב מרחף" פרויד מציע למטפל לשהות בקשב אשר אינו ממוקד, אלא נותר פתוח, רפוי ושרוי במעין ערנות צפה. דווקא בשל חוסר המיקוד שבה, סוג ערנות זה מאפשר לתכנים חדשים להתגלות על פני השטח.
ביון מציע העמקה של המצב התודעתי של המטפל דרך מושג ה-reverie. זהו מצב המתאפיין באיכויות של חלימה המאפשר פתיחות ויכולת לקבל ולהכיל טווח חוויה רחב אצל המטפל והמטופל ברגע הזה. ביון (Bion 1967b) אף מציע להיכנס למפגש הטיפולי ללא זיכרון, ללא תשוקה ואפילו ללא הבנה. השמטת הזיכרון, התשוקה וההבנה מסייעים למטפל להיות כל כולו במרחב החווייתי ולהתהוות למה שהוא כינה ה-O, בתהליך המכונה על ידו (Becoming O (Bion, 1970. מושג מופשט זה מתייחס לחוויה בה האני כמו נדרש להקריב את עצמו, כיוון שזהו מרחב נטול אובייקט וסובייקט. זהו מצב של איחוד עם החוויה ועם "אמת צלולה המסומנת כאינסוף, כאלוהות, כדבר כשלעצמו" (פלד, 2005). איחוד זה עם החוויה מושג על ידי נטישת הזיכרון שמייצג את העבר ונטישת התשוקה שמייצגת את העתיד, באופן דומה לתפיסה הבודהיסטית הגורסת כי נטישת העבר והעתיד תאפשר תודעה צלולה כמראה (פלד, 2005). רעיון זה מזמין את המטפל לשהות באזור ריק, בו אין אחיזה בתפיסות וברעיונות מקובעים, ומתאפשרת התמוססות אל הרגע הזה, רגע בו המטפל פתוח לשים לב לכל מה שמתרחש בהווה.
מושג ההתמוססות של קוהוט מרחיב עוד יותר את האפשרויות הגלומות במצב תודעתי פתוח, בו ישנו קיום 'על אישי'. קולקה (2006) מפתח תפיסה זו ומתאר את העצמי האנושי כמצב תודעתי הנע בתנועה משלימה בין שני מצבי צבירה: בין המצב המבני בו לעצמי יש קיום נפרד לבין מצב בו העצמי הנו אחד עם שאר התופעות. במצב הראשון העצמי מוגדר, ברור ונפרד משאר התופעות ומוגדר כ'הפצעה' במושגיו של קוהוט או כ'צורה' בלשון בודהיסטית. המצב השני מביא להתמוססות של העצמי לקיום 'על אישי'. בהתמוססות, העצמי שרוי במצב תודעתי של "כוליות אחדותית" החורגת מעצמה (שם).
מושגים אלו עלולים להיחוות לחלקנו כבלתי נגישים ולעורר את הרושם שהחוויות שמתגלמות מתוכם נותרות כנחלתם של מעטי מעט. טענתי היא כי חוויות אלו נגישות ונוכחות בחיינו ובעבודתנו כמטפלים הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב או לשער. אנסה להדגים כיצד רעיונות מופשטים ורבי פנים אלו עשויים לבוא לידי ביטוי בטיפול עם הטבע.
מפגש "לא מרוהט" עם הסביבה
יתכן שקל יותר לפתוח בדוגמה של עבודה עם מטופלים בעלי יכולת קוגניטיבית נמוכה עד כדי פיגור. במקרים אלו הפונקציות האנליטיות המשויכות לצד השמאלי של המח כמעט מושבתות, ואילו החלקים היצירתיים, הספונטניים והאינטואיטיביים לעתים נגישים יותר מאשר אצל האדם הממוצע.
שרי, בת 12, לוקה בפיגור שכלי קשה, השתתפה בקבוצת Present Therapy. המפגשים נערכו בדיונות חול בתוך גומחה רחבה ומוגנת. בתחילת דרכה של הקבוצה המפגש עם החול הציף את רגשותיה של שרי, עיניה ברקו והיא פנתה לטיפוס מהיר על מדרונות הדיונה, תוך שהיא משמיעה צווחות מחרישות אוזניים. כמטפל, חשתי מצד אחד חוסר אונים ואי הבנה מוחלט כיצד המפגש יכול להימשך, ומצד שני מצאתי את עצמי עולה אחר שרי על הדיונה תוך שאני מזמין את שאר הקבוצה להצטרף אליה.
שרי התיישבה במעלה הדיונה והבחנתי בתנועות הראש החזקות ובעיניים התזזיתיות שלה, שנראו כאחוזות כישוף. התיישבתי לצדה, מנסה להסדיר את נשימתי ולפגוש את שרי במקום בו היא נמצאת על ידי קשר עין, ואמירה "כולנו כאן איתך שרי". הבחנתי בכפות הידיים שלה נחפרות בתוך החול ומתגלות לסירוגין. הצטרפתי אליה ועשיתי כמותה, ושאר חברי הקבוצה נגעו והכניסו גם את ידיהם שלהם לחול. שרי הביטה בידיי ובהדרגה גופה נהפך רגוע ורפוי יותר. נשבה רוח קלה שהעיפה מעט חול, ושרי נתנה ללחייה ולשערה לנוע עם הרוח, תוך שעל פניה מתפרס לו חיוך קל. שיתפתי את הקבוצה שאני מרגיש את הרוח ורואה ששרי נותנת לרוח להזיז את פניה. ברגע זה שרי יישרה אלי מבט עמוק ונוכח, מבט שכאילו צופה דרכי אל עבר המרחקים, מסוג המבטים שנצרבים בזיכרון.
המקרה מדגים כיצד מתרחש מצב מצוקתי ועמום, שבו לא נותר לי, כמטפל, אלא להסכים להרגיש את חוסר האונים ואת אי הידיעה, ובתוכה לנסות ולאמץ ראייה רחבה על המתרחש כחלק מתשומת הלב הפתוחה. מצב זה סייע לי לשים לב למרכיבים הרבים שהיו חלק מן הרגע בלי להתמקד באף אחד מהם. כפי שתודעת הלקט מסייעת בזיהוי פריטים רבים במרחב, כך שמתי לב לרוח הקלה, לדאגה שפיעמה בי ממצבה של שרי, למגע של גופי עם החול ולמראה הידיים הקטנות, שלה ושל כל הקבוצה, שנכנסות ויוצאות מן החול. אציין בזהירות ובצניעות הנדרשת שהקשב הרפוי והפתוח אפשר נגיעה זמנית בחוויה של "התמוססות" אל ועם החוויה; חוויה שכללה את שרי, את המראה של הדיונה ואת הידיים של כולנו מתמוססים אל החול ומפציעים ממנו שוב ושוב. בעזרתה של שרי נעתי הלוך ושוב בין ראייה רחבה ופתוחה לבין תשומת לב ממוקדת יותר אל התחושתיות של החול על כפות הידיים והרוח הקלה.
כשהזמנתי את הקבוצה לשים לב לרוח הקלה ולהצטרף למפגש של הידיים עם החול, הזמנתי גם לתשומת לב ממוקדת יותר. המבט החודר של שרי בסיום נחווה על ידי כרגע של חיבור עמוק בין עצמיותי לבין עצמיותה של שרי. במושגיו של קוהוט, הסיטואציה המתוארת נעה בין מצבים של התמוססות למצבים של הפצעה; במושגים בודהיסטים התנועה היתה בין מצבים של ריקות (מתחושת העצמי) למצבים של צורה.
בדיעבד, אני יכול לסמן שני גורמים שסייעו לי במקרה שתואר: המסגרת הקבועה של הזמן והמקום הבטוח, וכן האמונה בתהליך – או ליתר דיוק, האמונה כי שהות מלאה, פתוחה, חומלת ויצירתית בהווה תייצר את המפגש המיטיב. בהקשר זה כותב פרנדרגסט (אצל: חרמש, 2012):
השאלה הקריטית היא אם המודעות של המטפל מגיבה ביצירתיות למה שיש. האם אנו נכנסים למפגש הטיפולי מקובעים על אג'נדה או פרוטוקול, או האם אנו יכולים לשחרר את הכול ולהיות רעננים ובאמת זמינים? האם אנו יכולים לתת למפגש להיות עירום ולא מרוהט בכל רגע? האם אנו יכולים לנוח בלא ידוע?.
ראייה רחבה והסביבה כשותפה לתהליך הטיפולי
ראייה רחבה, חשופה ו"לא מרוהטת", אם לשאול את ניסוחו של פרנדרגסט, אינה נחלתו האפשרית של המטפל בלבד, כי אם גם של המטופל. כאשר הראייה הרחבה מיושמת בטיפול עם הטבע, מתאפשר מפגש מזין בין הנראטיב האישי לבין תופעות טבע. להלן שתי דוגמאות נוספות שממחישות זאת.
ניר, מטופל בשנות השלושים לחייו, חווה ימים כואבים וסוערים מאוד לאחר שאחותו ניסתה לשים קץ לחייה. בימים בהם נפגשנו מזג האוויר היה סוער וגשום במיוחד. הוואדיות זרמו והנחל הסמוך לעץ הקבוע בו נפגשנו (נחל שנותר יבש רוב ימות השנה) זרם גם הוא והתעמק לו בחצי מטר. בתנועה אל עבר העץ הקבוע זיהה ניר את השינוי הדרמטי שעבר הנחל ואמר בשקט "אז לא רק אני עברתי סערה השבוע, גם הטבע...".
היכולת של ניר לצפות בנחל ולחוש פחות לבד בכאבו, התאפשרה מתוך תשומת לב רחבה ופתוחה להתרחשויות שבסביבתו. מבט ממוקד רק בכאבו לא היה מאפשר לו להבחין בשינוי שאירע בנחל, והיה מותיר אותו בתוך מחשבותיו ותחושותיו בלבד. לעומת מצב של התמקדות רק בסיפורנו האישי, ראייה רחבה מרחיבה את תשומת הלב גם לסביבה ולטבע. באופן הזה כל מה שסובב את המטופל הופך להיות שותף בתהליך הטיפולי. בטיפול עם הטבע ניתן לייחס לטבע תפקיד כפול: הוא מהווה מחד מצע רחב ועשיר להשלכה, ומאידך מתקיים כמקור להשראה, לתמיכה ולחיבור עמוק עם אמיתות של הקיום. כך, השינוי בנחל היווה עבור ניר מקור השראה, אשר מוסס מעט את חוויית הבדידות וחיזק את תחושת השייכות שלו לכלל התופעות.
דוגמאות להשלכה עשויות להיראות כך: מטופלת כועסת מציינת שהנמלה נראית לה עצבנית, או מטופל אחר, המאופיין במוחצנות ובנטייה להתנשאות, מתייחס לגאוותו של עץ המוציא את כל שורשיו החוצה כדי שכולם יראו אותו. לעומת זאת, דוגמא להשראה מלבד הדוגמה של ניר נמצאת למשל ברגע שבו מטופל המתמודד עם אובדן אמו מביט דקות ארוכות בשתיקה ובעיניים דומעות בעץ כרות, ואומר: "לראשונה בחיי אני מבין שהמוות הוא כל כך טבעי". כמובן שההבחנה בין ההשלכה להשראה היא לעתים סבוכה יותר, ופעמים רבות ניווכח ששני התהליכים מתרחשים בו זמנית.
לידה מחדש – בלי להרוג
נירית, בשנות ה-50 לחייה, איבדה את אימה ביום בו היא נולדה עקב סיבוך חמור בלידתה. היא השתתפה בקבוצת PT שנפגשה באופן קבוע ביער, כשבאותו היום באופן חד פעמי התקיימה פגישה בים.1 כאשר כל הקבוצה התמקמה על קו המים, זיהיתי שנירית מתרחקת לה מן הקבוצה וצועדת דרומה על קו המים עד לגבול הגזרה אותו הגדרנו מראש. לאחר זמן ממושך חזרה והתיישבה על קו המים, ממש בין חברי הקבוצה. שמתי לב, כפי ששמו לב גם שאר חברי הקבוצה, שמשהו בנוכחותה הפך להיות קפוא ונוקשה. למרות זאת בהדרגה היא הניחה את גופה על החול, וחברי הקבוצה יחד איתי התקרבו אליה תוך שקו המים נע לו הלוך ושוב, ומרטיב לסירוגין אותנו ואת גופה של נירית.
שאלתי את נירית למה היא מרגישה שהיא זקוקה עכשיו, והיא ביקשה שיהדקו לצדי גופה את החול. הקבוצה עשתה כן, ואני תמכתי בראשה של נירית. בשלב מסוים חשתי, להפתעתי, את ראשה של נירית דוחף את ידי לאחור. לאחר מספר רגעים שהדחיפה המשיכה עלתה בי אסוציאציה של לידה ועודדתי אותה להמשיך ולדחוף. נירית כופפה את ברכיה כדי שתוכל לדחוף עצמה חזק יותר בעזרת כפות רגליה, תוך שהקבוצה באופן ספונטני מהדקת את אחיזתה בה. היא החלה לדחוף את ידיי תוך שאני מחזק את אחיזתי כנגד דחיפתה. לפתע נירית הפסיקה את הדחיפות ואמרה שהיא פוחדת. לשאלתי מה מפחיד אותה, היא ענתה "אני פוחדת להרוג אותך". אמרתי לה שאני מבין את הפחד שלה, אבל אני חזק מספיק ואין סיכוי שיקרה לי משהו. כעבור רגע היא המשיכה לדחוף בכוח רב, ואז שוב עצרה. אמרה לי שפוחדת כי היא כבר הרגה את אימה. עניתי שוב שאני מבין את החשש, ומזכיר לה שאיני אמא שלה ואני בטוח ביכולת שלי לעמוד בכל העוצמה שיש בה. היא המשיכה לדחוף בכוח רב עד שהצליחה לבסוף להשתחרר במעלה החוף מידיי שלי ומידי הקבוצה, כמו נפלטה מתוך רחם. מיד אחר כך היא נעטפה עם שמיכה סמוך למדורה והמשיכה לקבל תמיכה עד לעיבוד המשותף של החוויה.
- פרסומת -
הדוגמה מאפשרת הצצה לרגע בלתי צפוי, בו כמו שוחזרה לידתה של נירית. בעיבוד של החוויה נירית שיתפה בחשש שמלווה את חייה לבטא את עצמה במלואה פן תפגע במישהו. ההתנסות הפיזית והרגשית אפשרה לה לחוות את גופה נאבק לצאת אל העולם בלי שהרסה את המיילדים שלה, לא אותי ולא את הקבוצה. יתכן שהמגע עם מי הים אפשרה חוויה חושית מימית שהזכירה לתאי גופה של נירית את החוויה הרחמית והמצוקתית שחוותה.
שימת לב לכל מה שמתרחש ברגעים שתוארו – לים, לקבוצה, לתנועתה של נירית לאורך החוף ולאחר מכן לישיבתה מכווצת על החול – מצריכה תשומת לב פתוחה ורחבה. זו שימת לב רחבה גם לתוכי כמנחה ולתחושות ולהרהורים שעולים בי. כל אלו סייעו לי להיענות למשאלה הלא מודעת של נירית להתהוותה של התנסות בה היו שותפים הים, הקבוצה ואני כמנחה. יתכן שקשב ממוקד רק במצב הקפוא של נירית והתערבות מילולית בלבד הייתה מונעת התנסות שכזו. כך, מתוך מצב טיפולי עמום הפציעה לה שוב צורה שהתגבשה לכדי התנסות פיזית וקבוצתית שהיוותה שחזור לידתה של נירית.
סינכרוניות ותשומת לב פתוחה
השפה המדוברת מטבעה מוגבלת ביכולתה לגעת בחוויה, ולעתים אף מגבילה אותנו למרחבי נוכחות מצומצמים. קשב פתוח מסייע לנו להיות ערים לכל מה שהוא לא מילולי, וכאשר מדובר על הטבע והסביבה, הקשב הפתוח מפנה אותנו למה שניק טוטון (2011) מכנה 'סינכרוניות'. מושג זה, המוסבר כחלק מגישת ה-Wild Therapy, מדבר על צירופי מקרים המתרחשים באופן המוליד משמעות חדשה לרגע הזה. טוטון (Totton, 2011) מתאר שעה טיפולית באישה ששתקה זמן ממושך מהפגישה. הוא חש שהיא במצוקה ומנותקת, וניסה מספר פעמים לבנות אליה גשר בעזרת מילים, אולם הפער והריחוק ששררו ביניהם נותרו כשהיו. לרגע קט שניהם הפנו את מבטם מטה אל עבר עכביש שהחל לבנות קורים בין הזרועות שלו לזרועות שלה. הם גיחכו אחד אל השני ללא מילים. ברגע זה טוטון חש חיבור עמוק עם המטופלת ללא צורך במילים. במפגש העוקב הם דיברו על האופן בו קורי עכביש היוו תזכורת לאמון בתהליכי חיבור שקיימים בחיים גם בתוך הרגעים הקשים ביותר.
בתהליכי סנכרון שכאלה יכולים להיות מעורבים צמחים, עצים, מזג אוויר ואף מפגש עם בני אדם אחרים. לעתים קרובות הסינכרוניות אינה באה לידי ביטוי בדוגמה דרמטית שכזו, אלא רק בכך שתשומת הלב שלנו מוסבת למשהו שדומה לנושא שחשבנו עליו. למשל: מטופל הציב כף תמר בין ענפי העץ כסמל למחשבות הטורדניות שלו שלא נותנות לא מנוח. לאחר כחודש סיפר שחש הקלה והמחשבות כבר אינן מטרידות אותו. באותו רגע שסיים לומר זאת, כף התמר נשרה לה חזרה לאדמה. בדוגמה אחרת נערה ששעת הטיפול שלה התקיימה בדיוק ביום הולדתה הייתה שרויה במצוקה ואי ידיעה כיצד לחגוג יום זה. היא החלה לנוע בשטח ולבנות לעצמה זר פרחים. סמוך אלינו החלו להישמע רחשים חזקים מתוך האדמה, וקלטנו עלה גדול של עשב רועד שבהדרגה הלך ונעלם אל תוך האדמה. דומה שהייתה זאת חפרפרת. מעולם לפני כן ולא אחרי כן זכיתי לראות מחזה שכזה. צפינו שנינו בפליאה בעלה הנעלם כמעשה קסם אל תוך האדמה והסכמנו בבדיחות מהולה בהתרגשות שלכבוד יום הולדתה הגיע לו קוסם. במקרה נוסף מטופל סיפר שהוא מתוסכל כי הוא לא מצליח להעביר אלי את מה שהוא מרגיש. באומרו מילים אלו קפץ על מצחו חגב ומיד עבר וקפץ אלי והתיישב על כתפי.
הדוגמאות עשויות להישמע לקורא אחד מיסטיות, לקורא אחר הזויות ולקורא נוסף צרוף מקרים סתמי. לטענתי, מקרים כאלו מתרחשים יותר ממה שנהוג לחשוב ומהווים הזדמנות לפרוס את יריעת החוויה מעבר לנראטיב האישי. כך למשל אם טוטון לא היה נותן תשומת לב מיוחדת לעכביש שנע בינו לבין המטופלת, ייתכן וההתרחשות הזו הייתה נותרת כלא מורגשת וכלא משמעותית. כפי שהלקט והצייד נותנים תשומת לב ומשמעות לכל תנודה וצבע מיוחד במרחב, כך תשומת הלב הפתוחה של המטפל מאפשרת לו לשים לב למשמעויות וליחסים בין המרחב הטיפולי הבין אישי לבין הסביבה. דומה שרגעים אלו מתאפשרים על ידי פרידה ושחרור מתמיד מהרגע שהיה, וקבלה פתוחה של הרגע הבא. אלו רגעים בהם תשומת הלב הפתוחה והממוקדת משתלבות להם. חלק אחד של תודעת המטפל נתון בחוויה או בסיפור של המטופל, וחלק אחר פותח עצמו למתרחש במרחב הביניים (וויניקוט, 2004) שבין המטפל והמטופל, וביניהם לבין הסביבה.
ברנע (2014), בהביאה תובנות מגישת ההאקומי, מציגה דרך לשלב בין המישור הממוקד המופנה אל הידע המפורש לבין המישור הפתוח המופנה אל הידע המרומז (Stern et al, 1998). בשונה מדניאל סטרן ושותפיו, אשר מתייחסים לשני המישורים כמקבילים, ברנע מציעה מישור שלישי, המפגיש את שני המישורים. במקום מפגש זה מתרחש, לגישתה, תהליך הריפוי. המפגש נולד מתוך הבחנה של המטפל בהתרחשויות ובמסרים לא מילוליים האופייניים אצל המטופל. לאחר מכן הוא יכול להציע לשים במרכז הבמה את אותן התרחשויות אשר אינן מפורשות ואינן נמצאות במרכז תשומת הלב רוב הזמן. המטפל "מזמין את מה שהיה לא מילולי, אוטומטי ולא מודע להגיע אל מוקד תשומת הלב ובחלקו הגדול אף להיות מדווח במילים. בכך הוא מגשר בין המישור המרומז למישור המוצהר ומאפשר אינטגרציה של התכנים והמשאבים שכל אחד מהם נושא".
סיכום: המקום שבו תשומות הלב, הפתוחה והממוקדת, נפגשות
כמטפלים, אנו יכולים להיתרם רבות מהאפשרות להרפות ולהתמסר לקשב פתוח, אינטואיטיבי, יצירתי ולא ממוקד. כשאנו שרויים במצב תודעתי שכזה, אנו לעתים משוחררים ממוטיבציה שיתרחש משהו מיוחד וקשובים לדבר שבאמת רוצה להיאמר או להתגלות ברגע החדש.
במאמר הוצגה הקבלה בין הראייה הרחבה שאפיינה את אבותינו, הלקטים ציידים, לבין עבודתו של המטפל באופן כללי ובטבע בפרט. שולב תיאור של הקשר בין הראייה הרחבה לבין מושגים של פרויד, ביון, קוהוט וסטרן, והוסבר הקשר בין ראייה רחבה לבין תשומת לב פתוחה וקשב פתוח כחלק ממצב תודעתי אינטואיטיבי ויצירתי, אשר בו עשויה להתקיים התמוססות של העצמי למצב 'על אישי'. הוצגו דוגמאות אשר ממחישות את האפשרות שפותחת בפני המטפל תשומת לב פתוחה וראייה רחבה. באמצעות הדוגמאות הודגשה במיוחד התנועה והאיזון בין תשומת לב ממוקדת לתוכן לתשומת לב פתוחה למהות, כמו גם האיזון בין מצב עמום ומתמוסס למצב שבו מתרקמת ומפציעה לה צורה ברורה ונפרדת.
כאשר אנו מאמצים ראייה רחבה ושמים לב לכל מה שמתרחש, מעבר למילולי, נפתחת נגישות אל המישור השלישי, המפגיש בין המישור הממוקד לבין המישור הפתוח. תשומת הלב של טוטון לעכביש, של ניר להתעמקות של הנחל, שלי לרוח הקלה בדוגמה של שרי, או לים ולמצבה הקפוא של נירית יצרו נגישות לאותו מישור המחבר בין הממוקד לרחב, בין המילולי ללא מילולי, בין המודע לבין הלא מודע, ומאפשר הן לְדַבֵּר והן לגעת בְּחמלה במה שהיה מכאיב, חסר ולעתים כלל לא ידוע.
הערות:
^1. ב-PT, כאשר הטיפול מתקיים בטבע הפתוח, מושם דגש על יצירת סטינג קבוע של מיקום וזמן (שורק, 2010), ורק במקרים בודדים משתנה הסטינג כמו בדוגמה הזו. קצרה היריעה כאן כדי להרחיב על השיקולים הרבים שנלקחים בחשבון בשינוי הסטינג.
מקורות
בראון, ט' (2003). דרכו של גשש. תל אביב: פראג.
ברנע-אסטרוג, מ' (2014). רגעי מפגש: על אירועים בלתי-אמצעיים המתרחשים במרחב שמעבר להרגלי. פסיכולוגיה עברית. מתוך: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3131.
ויניקוט, ד"ו (2004). משחק ומציאות. הוצאת עם עובד.
חרמש, מ (2012). פתוח וסגור קשיבות (Mindfulness) במדיטציה ובחדר הטיפולים. רבעון לפסיכולוגיה מזרח ומערב. מתוך http://east-west-psych.co.il/%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%97
פלד, א' (2005). פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת. תל אביב: רסלינג.
קולקה, ר' (2004). בין הפצעה להתמוססות: יחסי זולתעצמי – קואן פסיכואנליטי לחידת הגוף. הרצאה במסגרת יום עיון על הנושא: נוכחות הגוף בפסיכותרפיה: גישות מזרחית ומערביות, אוניברסיטת תל אביב, החוג לפסיכולוגיה – החוג ללימודי מזרח אסיה.
שורק. א' (2009). טבע ומהות: מרכז לתהליכים טיפוליים בטבע, על הגישה . www.tevamahut.org.il/index.asp?module=pages&page=23&cat=1
שורק, א' (2010). טבע ומהות: מרכז לתהליכים טיפוליים בטבע , מסגרת - סטינג – Setting www.tevamahut.org.il/index.asp?module=pages&page=52&cat=1
Bion,W.R (1967a) Second thoughts: Selected papers on psychoanalysis. New York: Basic Books.
Bion, W.R. (1967b). Notes on memory and desire. Psychoanalytic Forum 2, 271-280.
Bion, W.R. (1970). Attention and Interpretation. London: Karnac
Freud, S. and Binswanger, L. (2003). The Sigmund Freud-Ludwig Binswanger correspondence 1908-1938. (Arnold Pomerans, Trans.). New York: The Other Press.
Kohut, H. (1968). Introspection and Empathy: Furher Thoughts About Their Role in Psychoanalysis.In: The Search for the Self, Vol. 3. Ed. By Orenstein, N.Y: Int. Univ. Press, 1991, PP.83 -102.
Prendergast, P.F., and Krystal, S. (Eds.) (2003), Sacred Mirror: Nondual Wisdom and Psychotherapy . Minnesota: Omega Book, Paragon House.
Stern, D.N., Sander, L.W., Nahum, J.P., Harrison, A.M., Lyons-Ruth, K., Morgan, A.C., Bruschweilerstern, N. & Tronick, E.Z. (1998). Non-Interpretive Mechanisms in Psychoanalytic Therapy: The ‘Something More’ Than Interpretation. International Journal of Psycho-Analysis, 79, 903-921.
Totton, N. (2011). Wild Therapy, PCCS BOOKS, UK.
