מקום לקשר - מאמר משותף על יחסי נשים צעירות ואימהותיהן
מאת מיקי גרבר ומעין גרבר
יותר מכל דבר לאימא שלי יש ריח של אימא, זה המאפיין הכי בולט שלה כאם. היא תמיד הייתה מאוד אימהית - חמה, מחבקת, עוטפת, דואגת, מייעצת, מבשלת, מפנקת, אבל יותר מכל אלו שעשו אותה מאוד אימהית, היה הריח הזה של הגוף שלה, ריח קבוע חזק מכל בושם, ריח אימא. היא גם תמיד הייתה עבורי קודם כל אימא, כאילו זה התפקיד הבלעדי החשוב בחייה, על אף שתמיד הייתה גם רשימה ארוכה של תפקידים חשובים אחרים:רעיה, אשת קריירה מצליחה, חברה, בת, אחות... בראש שלי כל זה היה שולי לייעודה בחיים שהיה להיות אם לי ולאחי. (מעין גרבר – יומן אישי)
הדברים הללו נכתבו כחלק מתרגיל שהיווה שלב סגירה לתקופה ארוכה של ריפוי והחלמה ממשבר משפחתי שבמרכזו שבר ביחסים בינינו, לפני כשלוש שנים. אני (מעין) הייתי אז באמצע שנות העשרים לחיי ואני (מיקי) בסוף החמישים. יחסינו שתמיד היו קרובים וחמים מאוד (על אף תקופות קושי וריבים המאפיינים כל משפחה) עלו על שרטון ונוצר קרע בינינו. המשבר פירק את המשפחה לתקופה של מספר חודשים קשים ורק לאחר תקופה ממושכת, טיפול משפחתי והרבה זמן החלמה שבנו להיות המשפחה הקרובה והמלוכדת שתמיד היינו.
לפיכך, החיבור שלנו לנושא זה מתחיל ממקום אישי, אך זוהי גם נקודת מפגש מרתקת בין עולמינו המקצועיים – מפגש בין עולם האימון, הייעוץ, והדרכת הורים של מיקי, לעולם ההנחיה, הליווי וההעצמה לנשים של מעין. חשוב לציין כי מאמר זה אינו מתמקד בקונפליקטים קלסיים שמתקיימים תדיר ביחסי הורים וילדים ושעליהם נכתבה כתיבה מעמיקה. בין אלו ניתן למנות קשיים בקשר הנובעים מהעדר נוכחות הורית או לחילופין מהישענות יתר של הורים על ילדיהם, לצד קשיים הקיימים לעתים בתוך המשפחה לאורך שנים ארוכות – כל אלו אינם נושאי המאמר הזה. המאמר מתמקד בדילמות ובסוגיות ייחודיות אשר העידן הנוכחי מציב בפני הורים וצאצאיהם, תוך ההתמקדות בקשר שבין אימהות ובנות. ככל שחקרנו והעמקנו בתחום גילינו כי הסוגיות המקשות על הקשר בעידן זה אינן זוכות להכרה מספיקה ואינן נדונות דיין בשיח ובמחקר וכי אימהות ובנות רבות שרויות בבדידות לנוכח התחושה שיחסיהן נמצאים במקום מורכב על אף שמדובר בתופעה רחבה.
מהם המאפיינים העומדים בבסיס מציאות זו של יחסים מורכבים שבין בנות שבגרו ואימהותיהן? חלק מהמאפיינים אינם קשורים בהכרח לנשים, אלא מאפיינים את יחסי הדור המכונה דור המילניום (או דור ה-Y) והוריהם. לאחרונה הולכת ומתרחבת המודעות לאתגרים הייחודיים העומדים בפני דור המילניום, צעירים בשנות ה 25–35 לחייהם (ראו: "להפיל את ההליקופטר", "דור המילניום"). הנחת העבודה הלא מודעת של רבים מהורי דור המילניום הייתה כי השקעה רבה בעשור הראשון והשני לחיי הילדים תניב פירות בעשור השלישי בדמות בוגרים עצמאיים ואחראיים. הציפייה הטבעית היא שלאחר שצוידו בכל הטוב ההורי, החל בהיבטים החומריים ועד להקשבה, הכלה, הגנה ותמיכה – יהיו מוכנים לחיים, יקימו משפחות משלהם, ימצאו מקצוע מספק, ובכך ישביעו את הוריהם רוב נחת וגם יאפשרו להם לשים את צרכיהם שלהם במקום הראשון. רבים מההורים מגלים כי הצעירים שגדלו חוששים, נמנעים ולעתים אף חרדים ממשימות החיים וממשיכים להזדקק לתמיכה חומרית ורגשית רבה. לא פעם, הם מוצאים עצמם מופתעים ושואלים את עצמם כיצד אירע שכך הם פני הדברים. מה שרבים מהם אינם מבינים הוא כי המציאות של המאה ה-21 אינה דומה למציאות של שנות ה-70 של המאה שעברה. שלושה תהליכים חברתיים חברו יחד ויצרו מציאות אחרת, חדשה, וכי אין הם מקרה יחיד או יוצא דופן, אלא חלק מתופעה חברתית רחבה.
התהליך הראשון הוא חברתי-פסיכולוגי. ממחקרים שנעשו בשנים האחרונות על ידי תיאורטיקנים חברתיים בארה"ב (ולאחרונה גם בארץ) עולה כי דור המילניום הוא הדור המוגן, האהוב והמטופח ביותר בהיסטוריה של הילדות בעולם המערבי. דור שהוריו, אשר הוזנו לראשונה על ידי תיאוריות פסיכולוגיות שהציבו את טובת הילד וזכויות הילד במרכז ההוויה ההורית, היו עסוקים לא רק בסיפוק צרכיו הבסיסיים של הילד, אלא גם בהעשרה, בטיפוח, בהגנה ובמניעת כאב ותסכול ככל שרק יכלו. עוד טוענים חוקרים אלו כי כשילדים אלה התבגרו, הייתה כבר להוריהם גישה לטכנולוגיות חדשות אשר אפשרו להם להיות מעורבים עמוקות בחיי ילדיהם, באופנים מאוד שונים ממעורבות הורים בחיי ילדים קודם לכן. בעוד שבעשורים מוקדמים יותר ילדים יכלו לבלות את ימיהם ברכיבה על אופניים ובמשחק בחוץ עם חברים, לגמרי מחוץ להישג ידם של הוריהם, הורי דור המילניום כבר השתמשו בטלפון סלולרי (המכונה לעתים קרובות גם חבל הטבור האלקטרוני) וכשילדיהם הפכו למתבגרים הם נשארו מעורבים ומחוברים לחיי צאצאיהם באופן שלא היה דומה לו בעבר (אלמוג ואלמוג, 2014). הגנת יתר ומניעת התמודדות מותאמת גיל מצאצאים מתוארת בהרחבה גם בספרו של ד"ר איתן לבוב, "הורות מכיוון אחר", בו הוא מתאר את התמורות התרבותיות שחלו במחצית השנייה של המאה ה-20 ואשר הובילו למודל הורות אשר שירת יותר את נוחותו של הצאצא על חשבון התוויית כיוון התפתחות ברור ומגדל (לבוב ואלקיים, 2011).
התהליך השני הוא כלכלי-חברתי ועיקרו ההשפעות של תהליכים כלכליים גלובליים בעשורים האחרונים על הזדמנויות בשוק העבודה, אי הביטחון התעסוקתי הנלווה אליהם והשפעתם של אלו על הקושי לבנות חיים בוגרים עצמאיים. הורי דור המילניום חוו את תחילת חייהם הבוגרים כמרחב של אפשרויות והזדמנויות רבות אליהם נלוו נורמות ומבנים שנתנו בטחון תעסוקתי (קביעות, ותק וזכויות פנסיה היוו חלק אינטגרלי מתנאי ההעסקה בשוק הציבורי והפרטי כאחד). בעידן הנוכחי שוק העבודה שונה בתכלית ויש בו אי-וודאות רבה, תחרות אשר גדלה בקצב מאיים, נטייה לאינדיבידואליזם, רצון "להצליח בגדול", משברים כלכליים גלובליים ומיתון מתמשך.
התהליך השלישי נוגע בתפיסה פוסט-מודרניסטית של מוסד הנישואים ומבנה המשפחה המסורתי. דור ההורים נתפס בעיני רבים בדור ה-Yכדור שכשל במידה רבה מבחינה זוגית: שיעורי הגירושין עומדים על אחד מתוך שלושה זוגות, וזוגות רבים נוספים חיים יחד, אך ללא אהבה גדולה. בעוד שבאירופה מציאות זו עוררה שיח ער מאוד ביחס לשאלות על נישואים ממוסדים, מונוגמיה וחיי משפחה, נראה כי בישראל הגישה המסורתית עדיין רווחת מאוד ואינה משאירה מקום רב לגישות אלטרנטיביות של זוגיות ואהבה. עם זאת, הפחד משחזור יחסי ההורים נוכח כענן כבד מעל צעירים רבים המגיעים לגיל רווקות מאוחר.
כאשר מחברים את השפעתם של תהליכים אלו יחדיו – הרגלי הורות מגוננים ומרפדים מאוד, לצד כשלים במוסד הנישואים ומציאות כלכלית בלתי יציבה – כל זאת בחברה היפר-טכנולוגית המעלה על נס אינדיבידואליזם ומצליחנות, מתקבל מצב אשר עלול ללכוד את הבוגר הצעיר ואת הוריו ביחסי תלות או ניכור מתסכלים. יחסים אלה אינם מאפשרים את תהליכי הנפרדות והנבדלות הנדרשים לבניית יחידה משפחתית צעירה חדשה ולבניית יכולת עמידה עצמאית במציאות חיים מורכבת.
לצד מאפיינים אלו קיימים מאפיינים נוספים המייחדים את הצד הנשי של מציאות זו והם קשורים בין השאר לנטייה ההורית לגונן יותר על הבנות. אתגר הקשר בין האם לבת הופך מורכב יותר בשל התארכות תקופת הרווקות של הבנות, מצב אשר דוחה את ההתפתחות המסורתית אשר התרחשה בקשר סביב הזוגיות וההורות של הבת, בדרך כלל עד אמצע העשור השני לחייה. במסגרת מסורתית זו, קשר שוויוני יותר ובוגר יותר בין האם והבת התאפשר בשל המעבר של הבת למשפחה משלה, מעבר אשר הכניס תכנים חדשים לתוך השיח והנתינה, וגם אפשר התרחקות טבעית ככל שהבת העבירה את מוקד צרכיה הרגשיים אל משפחתה החדשה. עבור נשים רבות דחיית שלב הזוגיות והקמת משפחה מייצר קושי נוסף בשל העובדה הפשוטה שהביולוגיה לא התעדכנה יחד עם השינויים החברתיים ושנות השיא של הפוריות נותרו שנות העשרים, דבר המייצר תחושת לחץ ותסכול עבור אלו הרוצות ילדים.
במקביל, התארכות תוחלת החיים והיותן של אימהות כיום צעירות יותר בגופן וברוחן מאימהות שחיו עד לפני כ-50 שנה, ואף קרובות בערכיהן ובתפיסת עולמן לבנותיהן יותר מאשר אי פעם בעבר, השפיעה אף היא על כך שהיחסים המורכבים אינם עוברים צמיחה והתמרה. היצמדות לתפקיד אימהי דוחה מעבר פסיכולוגי אל הגיל השלישי ושאלות סביב נפרדות ואוטונומיה שכל כך מאפיינות קשר זה, מתחדדות ולעתים מסתבכות עוד יותר. עבור נשים צעירות רבות נוצר מצב של מלכוד כאשר מחד הן חוות את חייהן הבוגרים כמאתגרים יותר משציפו, מלאים באי-וודאות ובתסכול, ויש רצון לבוא אל ההורים ולהניח את הראש ולנוח. מאידך, אותם קשיים של הבת מהווים קרקע ליצירת יחסים מתוחים עם האם (ואולי עם האב), והקשר הופך לרובד נוסף של מורכבות בחיי האישה הצעירה.
ראוי לציין שישנם מקרים הפוכים, אשר גם הם מצביעים על קושי ביצירת נפרדות ואינדיבידואציה, זאת כאשר במהלך גידול הבת, ועוד יותר כאשר היא הופכת לאשה צעירה, מתקיים קשר בעל אופי חברי יותר מאשר קשר אם-בת. לעתים מערכת יחסים כזו מבלבלת ומקשה הן על האם והן על הבת לזהות את צרכיהן השונים ולבסס קשר שיש בו חופש ואותנטיות.
בספרה "מחוברות – אימהות ובנות" מתארת אריאלה פרידמן היבטים נוספים (אשר לא יזכו פה להרחבה) המאפיינים יחסי אימהות ובנות בוגרות וביניהן: מיקומו של האב / הבעל והיחסים של השתיים אתו, היחסים עם חברים נוספים במשפחה הגרעינית או המורחבת, פערים בתפיסות של נשיות, מיניות נשית ותפקידים נשיים, תחרות סמויה וגלויה, פחד מדחייה, יחסים המאופיינים בהגנת יתר ועוד (פרידמן, 2011).
את רוב חיי העברתי במידה רבה בתוך הקשר של הידמות ואי-הידמות לאמי. בין ניסיון לאמץ מרכיבים באישיותה לבין צורך עז להגדרה עצמית בתוך הקשר של יחסי הזדהות קרובים מידי, חונקים מעט. בין ניסיון ללכת למקום הכי רחוק ממנה מקצועית לבין תנועת חיים שאט-אט קרבה אותי למקורות הרוחניים והמקצועיים שלה, אבל מזווית אחרת. בין אימוץ חווית גוף דומה לבין התעקשות על נשיות אחרת. בין הרצון לרצות ולשמח את הוריי לבין קריאה פנימית לגלות מחוזות חדשים, נועזים יותר, צבעוניים ומרגשים. בין הכמיהה לאהבה זוגית מפוארת כמו של הוריי לבין ההבנה ההולכת ומתעצמת של הנתיב האחר שבו אני פוסעת וקבלתו. בין גידול האישה הבוגרת והעצמאית שאני לבין קבלת הצרכים של הילדה הקטנה בפנים שעדיין זקוקה לקבלה ולמחיאות כפיים נלהבות שחסרו לי אז ממנה. היום אני האימא של הילדה הזו שבתוכי, לומדת לערסל אותה ולהציף אותה בחום ובקבלה בלתי מסתייגת. (מתוך כתיבתה של מעין במהלך הטיפול המשפחתי)
אז מה קורה שהקשר איננו מאפשר שיחה? כאשר רגשות עמוקים, משמעותיים, כמו דאגות ופחדים, כעסים ואכזבות נצברים ואינם מדוברים? פרידמן (2011, עמ' 34) כותבת:
הקשר של הבת אל האם הוא קשר אמביוולנטי, רווי רגשות חזקים חיוביים ושליליים ויש עדות רבה למגוון זה בספרות המקצועית... ובספרות היפה. התרבות היום מתירה לבנות בבגרותן (ובכלל לצאצאים) לבטא רגשות קשים של כעס ואכזבה שהן חשות כלפי אימהותיהן... לא כך הדבר אצל האימהות... הן אינן יכולות לתאר בקלות את רגשותיהן השליליים... והציווי האימהי לא מרשה אמביוולנטיות כלפי הילדים.
- פרסומת -
גם כאשר היחסים תקינים, אימהות ובנות רבות "הולכות על ביצים", מבליעות כעס ותסכול, נמנעות מביטוי עצמי אותנטי, חרדות לפגוע או להיפגע (פרידמן, 2011, עמ' 149).
כמו בקשרים אחרים גם כאן יש על פי רוב נטייה של צד אחד לנסות ולטשטש מעט את הקונפליקט על מנת להימנע מעימות ובכך נוצר מסך דק (או עבה) העומד בין השתיים. מעין עננה הנמצאת שם, הזוכה לחיזוקים קטנים עם כל סיטואציה שמשחזרת את תבניות הקשר המוכרות. תבניות אלה אינן משרתות את הקשר, אך קשה לפרוץ אותן אחרי שנים של דפוסים קבועים. הטשטוש אינו נובע אך ורק מחוסר הלגיטימציה שחשות אימהות להביע תסכול כלפי הבת מחשש שמא תתרחק, גם בנות חשות פעמים רבות שמעמדה של האם מקודש בשל השקעתה והקרבתה לאורך השנים ושאסור לפגוע בה.
מה בכל זאת ניתן לעשות? כיצד יכולות שתי נשים שבגרו משלב האם-בת של המשפחה הגרעינית ועברו לשלב חדש של שתי נשים עצמאיות הממשות שלב חדש בחיים (הבת מתחילה חיים בוגרים והאם יוצאת לחופש אחרי שנים של גידול ילדים) לחוות קרבה לצד חופש ביחסיהם? התשובה לטעמינו טמונה ביכולת ליצר תקשורת אחרת, אך התקשורת בין שתי נשים הפוגשות זו את זו בגובה העיניים מצריכה ראשית התמקמות פנימית אחרת אל מול היחסים.
המעבר החשוב שעל הבת לעשות ביחס להורה, מדמות שהיא קודם כל ואולי רק אם (אובייקט), לאישה העומדת בפני עצמה (סובייקט), בעלת צרכים משלה, מגבלות, חולשות וסדרי עדיפויות מתחדשים, הוא מעבר פנימי כואב, מעורר תסכול, כעס ופחד. הדחף הראשון הוא לרצות להיאחז, לסרב לקבל את שיברון הלב הזה שבלראות את אמך כמי שאינה כל יכולה, אינה חייה למענך ואינה יכולה עוד לספק את צרכייך. ואולם, התולדה של וויתור זה והצמיחה שעולה מתוך הקושי היא חוויה של תעצומות חדשות. לראות את האם במגבלותיה מאפשר לבת להתחבר ליכולות שלה שבמקרים רבים נעשות טובות יותר, חזקות יותר, מעוגנות בהבנות מעודכנות יותר ומאפשרות פריצה קדימה בהיבטים שונים בחייה, כולל ביחסיה עם אמה. עמדה זו מאפשרת להשתחרר מקולה של האם בתוכה, האומר – "אני יודעת הכי טוב מה טוב בשבילך".
לנשים צעירות רבות השלב הזה מתרחש כשהן הופכות להיות אימהות בעצמן משום שאז מתקיימת מציאות חדשה שבמסגרתה הן אלה שעכשיו "יודעות הכי טוב", אך זהו בוודאי לא תנאי הכרחי, וגם ללא ילדים משלה יכולה הבת לגבש עמדה פנימית של מסוגלות ואוטונומיה. אל מול עמדה מחודשת זו של הבת, נדרשת האם למצוא מקום בתוכה המוכן לשחרר, לסמוך על הבת, להאמין בדרך שבחרה ולהניח לה. גם זה עלול להיות מעבר פנימי כואב, מעורר תסכול וחרדה, אך בתמורה האם זוכה בלגיטימציה חדשה להיות במקום שבו היא לא תמיד יודעת מה נכון או מתאים, ואפילו להיות מבולבלת או לטעות מבלי לחוש אשמה, כפי שחשה כאשר טעתה כשילדיה היו באחריותה.
היבט נוסף של התמקמות מחודשת זו של היחסים היא היכולת לייצר הבנה ברורה שהאושר של אחת אינו האושר של השנייה וכי אלו אינם תלויים תלות מוחלטת זה בזה. האם והבת מבינות שכאב של האחת אינו מטשטש או מבטל את כאבה של השנייה, שיש נושאים שניתן לחלוק ויש כאלו שכל אחת שומרת לעצמה מתוך רצון להפוך יחסים שהושתתו על סימביוזה לכאלו המושתתים על אוטונומיה, הכרה הדדית ומרחב. לפיכך אחד הסממנים של התקשורת המתחדשת היא שכל אחת בוחרת בזהירות רבה יותר מה להביא מתוכה על מנת לא להעמיס יותר מידי על השנייה ולייצר מתח מחד, אך גם לא לוותר על הקשר ולייצר נתק וריחוק מאידך.
במובן הפרקטי תקשורת חדשה זו חשוב שתכיל שלושה מרכיבים מרכזיים:
- יכולת לבטא את עצמי, את העמדות, התחושות והצרכים שלי, הבקשות שלי והמגבלות שלי מבלי להקרין שיפוטיות וביקורת על השנייה.
- יכולת להקשיב לעולמה של בת שיחי בעניין ובאהדה, אך ללא אשמה, לקיחת אחריות או בהלה.
- היכולת לא לוותר על אותנטיות, אך בלי לפעול מתוך הצפה בלתי נשלטת ולדעת לבחור באופן מבוקר את הזמן, המקום והדרך לגעת במה שחשוב ורלוונטי.
אלו אינן יכולות מובנות מאליהן. אמנם אלה מרכיבים החיוניים בכל קשר בריא בין שני אנשים בוגרים, אך ככל שהקשר אינטימי וסבוך יותר כך קשה לאימהות ובנות רבות לפתח אותן. לעתים אנו מסוגלות לתקשר כך מחוץ למשפחה, אך בתוך הקשרים המשפחתיים אנו נסוגות לצורות תקשורת בהולות, מוצפות, ומתסכלות. על אף הקושי, אלו מיומנויות נרכשות ועם מודעות מתאימה, הדרכה ותרגול ניתן לנכס אותן לעצמנו ולייצר שפה ותקשורת שבתוכה אימהות ובנות תחושנה בטוחות לבטא את עצמן ואת צרכיהן בתוך הקשר.
נסיים כפי שהתחלנו, בנימה אישית. יכול להיווצר הרושם כי התובנות שאליהן הגענו, באשר לקשר המורכב והייחודי של אימהות ובנות בשלב זה של חייהן הביאו אותנו אל המנוחה והנחלה, שהנפרדות והנבדלות התבססו בתוכנו ושהתקשורת, גם בנושאים רגישים, קלה וזורמת. לא בהכרח, לא תמיד... נכון שעשינו דרך ארוכה, צמחנו, חל בנו שינוי פנימי ושינוי בין אישי. יחד עם זאת, גם מאתנו לא נחסכים רגעים של מועקה, מבוכה, תסכול וקושי, אך אלו מוכלים ומוחזקים בתוך מיכל משותף של כבוד, סבלנות, סלחנות וכמובן אהבה רבה. אנו מאמינות כי אימהות ובנות ראויות לחיות את השלב המיוחד הזה בחייהן בתחושת חופש חדשה שאין בה מרחק, אלא קירבה מיוחדת ומהנה, וכי כדאי להשקיע מאמץ מסוים בקבלת הדרכה והכוונה כדי להגיע אל יעד זה.
מקורות
אלמוג עוז ואלמוג תמר, מחקר דור ה-Y
http://www.peopleil.org...itemID=30383
לבוב איתן ואלקיים הילה, הורות מכיוון אחר, מהדורה ניסיונית נובמבר 2011
פרידמן אריאלה, מחוברות - אימהות ובנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011
קרן צוריאל הררי, להפיל את ההליקופטר, כלכליסט 2.8.2012
.www.calcalist.co.il/lo...8879,00.html
ג'ואל סטיין, האם בני דור המילניום הם התקווה הגדולה של האנושות, הארץ (תורגם ממגזין טיים) 10.14.2013
http://www.haaretz.co.i...um-1.2028057
