שני לבבות פועמים יחדיו: שילוב עקרונות הטיפול הפמיניסטי בפסיכותרפיה הגופנית עם נשים
מאת חן וירבה
פסיכותרפיה גופנית היא גישה טיפולית שבמרכזה איחוי הפיצול בין הגוף והנפש. חלוץ הגישה היה וילהלם רייך, תלמידו של פרויד, שהכיר בכך שלסימפטומים נוירוטיים יש היבט פיזי, וכי קיים קשר חזק בין הגוף לבין תהליכים פסיכולוגיים (Eiden, 1999). לפי גישה זו, מתח פיזי בגוף הוא תוצאה של מצב פסיכולוגי לא מאוזן, וכדי להקל על המתח יש לשחררו, בין השאר דרך עבודה גופנית. הפסיכותרפיה הגופנית מציעה מפגש המעמיק את הדיאלוג של הטיפול המילולי באמצעות מגע, תנועה מודרכת ותשומת לב לתחושות הגופניות.
בדומה לפסיכותרפיה הגופנית, גם התיאוריה הפמיניסטית מציעה גישה טיפולית חדשה. תיאוריה זו היא אשנב להסתכלות ביקורתית, פוליטית ותרבותית על מצבן של נשים בחברה, תוך כדי אתגור של הנחות יסוד מגדריות. השיח הפמיניסטי של שנות ה-60 הביא להתהוותו של טיפול בגישה פמיניסטית, שאִתגר את השיח הטיפולי הדומיננטי שלא נתן דעתו על ההבדלים המגדריים בטיפול ועל המשמעויות ההרסניות שהיו לכך על נשים. הטיפול הפמיניסטי קורא להסתכלות שונה בטיפול בנשים. העקרונות המרכזיים המנחים את הטיפול הם בין השאר התמקדות בשינוי ואקטיביזם, וכן ההבנה שהאישי הוא הפוליטי, ושבחדר הטיפולים קיימת היררכיה בין המטפלת למטופלת.
במאמר זה אתאר את היחסים בין מטפלת למטופלת בפסיכותרפיה הגופנית מנקודת מבט פמיניסטית. המאמר נכתב בלשון אישה, גם בשל הרצון להשתמש בעברית הנשית כתיקון להיררכיה המובנית בשפה, וגם מכיוון שמאמר זה נכתב בידי אישה ומציג מודל לעבודה של מטפלת ומטופלת. המאמר מתייחס לפסיכותרפיסטיות גופניות, אולם בהחלט רלוונטי גם למטפלים גברים וכן למטפלים ולמטפלות מדיסציפלינות אחרות.
גישה פמיניסטית ליחסי כוח במפגש הטיפולי
יחסי כוח מתקיימים בכל מפגש בין-אישי. המרחב הטיפולי הוא מראה של יחסי המטופלות (ושלנו) עם הסביבה. באופן מסורתי, חדר הטיפולים נתפס כמרחב היררכי: המטופלת מגיעה כנזקקת, והמטפל נמצא שם בעמדה של מומחה שעליו יש לסמוך. הגישה הפמיניסטית מבקשת למזער את ההיררכיה ככל הניתן כדי להחזיר את האחריות למטופלת, מתוך הבנה שהידע והכוחות המשמעותיים נמצאים אצלה ולא אצל המטפלת.
כמטפלות, חשוב שנהיה מודעות למחשבות ולאמונות שלנו בזמן המפגש. למשל, איך אנו ניגשות לטיפול באישה או בגבר? האם אנו מניחות שעלינו להתייחס אליהם באותו אופן? האם נסתכל באותו אופן באישה יהודייה או ערבייה, באשכנזייה או במזרחית? איך נתמקם מול מטופלת שנראית יפה ורזה יותר מאיתנו? האם כמטפלות נוח לנו יותר לעבוד עם מטופלת שמנה? האם במקום לראות את המטופלת כאישה, אנו מושפעות מהדימוי העצמי הנמוך שלנו ומתמקדות במראה החיצוני? ואיך כל המשתנים הללו משפיעים על האופן שבו אנו רואות מטופלת שעברה פגיעה מינית? ומן העבר השני, כיצד המטופלת שמולנו חווה את היחסים הללו? איזה מטען היא מביאה איתה לטיפול? ומה המשמעויות שהיא מייחסת ליחסי הכוח שבינינו?
אף שהפסיכותרפיה הגופנית מתייחסת ישירות לגוף האדם, אין בתיאוריה שבבסיסה התמקדות מספקת בגוף הנשי ובמאפיינים המיוחדים שלו. זאת ועוד, כמעט אין התייחסות למאפיינים החברתיים והפוליטיים של דימוי הגוף (2008Totton, ). נקודת מבט פמיניסטית יכולה להעניק יתרון משמעותי לנשים המגיעות לטיפול בפסיכותרפיה גופנית. הטיפול הפמיניסטי מבוסס על התפיסה שאין תיאוריה אחת המתאימה לכול, אלא שיש צורך להתאים גישות טיפוליות לאוכלוסיות שונות ולמצבים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים שונים. לפי גישה זו, האישי הוא הפוליטי, ולכן יש חשיבות גם להבניה החברתית ולא רק למצב האישי. לא הכול "רק בראש שלנו".
בשיח של הפסיכותרפיה הגופנית כמעט אין דיון בנושאים הללו. עם זאת, יש קווי דמיון ברורים בין שתי הגישות, שעשויים לאפשר חיבור קוהרנטי ביניהן. נקודת המוצא של שתי הגישות היא תפיסה מרחיבה של הפרט והתייחסות למרכיבים רבים בחוויה של המטופלות. הפסיכותרפיה הגופנית אינה מפרידה בין הגוף לתודעה אלא מביאה בחשבון את הגוף ואת הנפש ומתייחסת אל האדם כאל שלם. בתיאוריה הפמיניסטית מוקד הטיפול אינו רק החוויה האינדיבידואלית של האישה והיחסים הבין-אישיים שלה, אלא גם ההשפעה של גורמים חברתיים ותרבותיים על אורח חייה ועל חוויותיה.
נקודת דמיון נוספת היא החשיבות ששתי הגישות מייחסות לשיח הגוף. אף שכל גישה מדגישה היבטים שונים, בשתיהן יש עיסוק רב בנושא. הפסיכותרפיה הגופנית רואה בגוף מפה ללמידת סך חוויותיה של המטופלת. הטיפול הפמיניסטי מתייצב אל מול האלימות הגופנית והמינית נגד נשים כשהיא מוכחשת ומודחקת מהכותרות, נותנת לה שם ופועלת למיגורה. היא קוראת לנשים ולגברים לכבד את גופן של נשים, נערות וילדות, ולהגן עליו מהחברה האלימה שבה אנו חיות.
מטפלות גוף עובדות הרבה עם נשים. התיאוריה הפמיניסטית מעניקה בסיס ידע חשוב על דרכי התמודדות בטיפול בנשים, וכן שמה דגש על החוויה הנשית היום-יומית ועל טראומות מיניות, שהן מנת חלקן של נשים רבות מדי (אחת מכל שלוש נשים, לפי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל לשנת 2013).
כפסיכותרפיסטיות גופניות, חשוב שנהיה ערות ליחסי הכוח בין גברים לנשים ונבהיר לעצמנו מה יחסנו לסוגיה זו כאשר אנו נכנסות לחדר הטיפולים. דוגמה מובהקת לכך היא הסטיגמה שדבקה בנשים ובנערות נפגעות תקיפה מינית. גם היום, נפגעות טראומה מינית מקבלות יחס שונה ונתקלות בחשדנות מצד החברה והתקשורת לעומת גברים נפגעי טראומה, למשל פגועי קרב. מה גורם לחברה להתייחס באופן שונה לטראומה של גבר צעיר שנפגע במהלך לחימה לעומת טראומה של אישה צעירה שנאנסה במועדון לילה? סביר להניח שגרסתה של האישה תוטל בספק ותעלה הסברה שהיא גרמה לזה לקרות (Brown, 1995). האם יפנו טענה דומה כלפי הלוחם הפצוע? יחסי הכוח משחקים כאן תפקיד חשוב. התיאוריה הפמיניסטית מזכירה לנו שבחברה קיימים אנשים בכל המגדרים והצבעים, ממגוון תרבויות ונתוני פתיחה שונים. ההבנה הזו היא נקודת המוצא שממנה עלינו לעזור ביצירת שינוי ולהיות בעצמנו השינוי (Brown, 1995).
כמטפלת בפסיכותרפיה גופנית, מלבד האפשרות לפגישה עם האישה שמולי, עליי גם להסב את תשומת לבי לאופן שבו החברה שממנה צמחה מונחת על כתפיה ולשאול מה כובד המשא הזה? טראומה שנגרמה בידי אדם תופעל מחדש באופן לא מודע בקונטקסט חברתי והתייחסותי (גור, 2004). לכן הדרך להחלמה מהטראומה תתאפשר באמצעות טיפול המשלב מודעות חברתית, תרבותית ופוליטית, יחסים המבוססים על הדדיות וכבוד, מתוך הנחה שהמטופלת יודעת הכי טוב מה נכון בשבילה.
המודעות לפערים ביחסי הכוח בין המטפלת למטופלת חשובה לתהליך הטיפולי. בתקופת לימודיי השתתפתי בתרגיל ששולב בו מגע. אני הייתי המטופלת וסטודנטית נוספת טיפלה בי. בשלב מסוים מנחה הקורס החליף את הסטודנטית ועבר לטפל בי. הוא התמקד במגע בידי השמאלית והתעכב על אזור מפרק היד. בתוך זמן קצר המגע שלו החל להכאיב לי מאוד. אמרתי למורה שהוא מכאיב לי, אך לא ביקשתי שיפסיק או ישנה את צורת האחיזה שלו. לאחר רגעים אחדים הוא שאל אותי "למה את לא מבקשת ממני להפסיק להכאיב לך?". הרהרתי בזה בעודי שוכבת. ידעתי שהוא המורה שלי, שאני מכבדת אותו, ופשוט הנחתי שהוא יודע מה הוא עושה. בעודו מחכה לתשובה הבנתי שאין לי תשובה ברורה, שכואב לי ואין לכך כל סיבה מוצדקת, כזו שהנחתי בתחילה שצריכה להיות. העדפתי להעמיד פנים שאני מתייחסת לעניין בקלילות. דחיתי בתשובות מעורפלות את בקשותיו לעבד יחד את מה שקרה ולבסוף לא דיברנו עוד על הנושא.
נדרש לי זמן כדי לפרש את מה שהתרחש בכיתה. כסטודנטית, נתתי אמון מלא בכל החלטה שקיבל, הנחתי שדמות המורה יכולה רק להיטיב עמי ולא לפגוע בי. אמנם הוא לא ניסה לפגוע בי בזדון, אך בכל זאת הכאיב לי. החוויה הבלתי נעימה הבהירה לי שאני המומחית הטובה ביותר לגוף שלי. כיום אני סבורה שפערי הכוחות בינינו היו בעיניי כה גדולים ומשמעותיים, עד כדי כך שהשפיעו באופן לא מודע על החלטתי לא לעצור אותו.
מקרה זה מראה כמה חשוב שהמטפלת תהיה מודעת ליחסי הכוח הגופניים הקיימים באופן בלתי נמנע בחדר הטיפולים. ייתכן מאוד שמטופלת בסיטואציה דומה תחוש כאב אך תעדיף לא לומר דבר, מהסיבות שמניתי קודם לכן. יתרה מזאת, אם המטופלת כבר חוותה בעבר יחסים מנצלים, היא עשויה להתייחס בטבעיות גמורה לכאב שגורמת לה המטפלת, הממלאת את תפקיד הדמות העוזרת.
כדי להימנע מחפצון ומדיכוי חוזר של אישה במערכת יחסים בין-אישית – בין שמדובר על יחסים בחייה האישיים ובין שמדובר על יחסים טיפוליים – נדרשת קודם כל מודעות ליחסי הכוחות. בשלב הבא מציעה התיאוריה הפמיניסטית לנתח את הקשיים של המטופלת בהקשר החברתי של חייה. גישה זו מערערת על הדפוסים הטיפוליים המקובלים בכך שהיא מסייעת למטפלת לא להכניס את המטופלת לתבנית סטריאוטיפית בשל מצבה החברתי ובעקבות זאת להחמיץ פרטים העשויים להיות חשובים לתהליך הטיפולי (בן דוד ורובין, 1998).
הפסיכותרפיסט הגופני ניק טוטון עוסק ביחסי הכוחות בטיפול בהקשר הגופני. לדבריו, בעבודה עם הגוף המטפלים חווים מידה מסוימת של דומיננטיות ושליטה על גופו של המטופל או המטופלת. הוא כותב:
"Isn’t this precisely what body psychotherapy can do? Are there not times when we can literally feel in our hands the power relations which have entered ‘the very density’ of our clients’ bodies?" (Totton, 2008, p. 8).
במאמרו הביקורתי טוען טוטון שתחום הפסיכותרפיה הגופנית חסר תיאוריה חברתית המסבירה כיצד חוויית האינדיבידואל מושפעת מהקונטקסט הסביבתי והתרבותי, וקורא לפתח תיאוריה כזאת. לטענתו, הפסיכותרפיה הגופנית בוחרת להתנהל לפי עמדה מהותנית, שבה נקודת המוצא לריפוי היא המציאות האובייקטיבית של הגוף. לדעת טוטון, בעידן הפוסט-מודרני ובחברה שמעודדת נשים וגברים "לתקן" את גופם, אי-אפשר לדבר על "הטבע" של הגוף. הוא מערער על תפיסת הטבעיות של הגוף (מהו טבעו של הגוף? מהו גוף אמיתי?) וקובע שאין הגדרה אחת לגוף, אך מצביע על כך שבהכרה התרבותית, הגוף ה"נורמלי" הוא גוף לבן, גברי, הטרוסקסואלי, ועל פיו נמדדים כל סוגי הגוף האחרים, ובהם גוף האישה.
דימוי עצמי ושנאת הגוף
החברה הפוסט-מודרנית מובילה במקרים רבים לדימוי גוף שלילי אצל גברים ונשים כאחד; נשים לומדות לא לאהוב את גופן. נשים רבות חיות עם גופן כאובייקט שיש ברשותן ולא כחלק מעצמן (Totton, 2008). לעתים קרובות אישה הפונה לטיפול סובלת מתפיסה שלילית על מראָה החיצוני ובמקרים רבים גם משנאה עצמית של גופה. לדעתי, רוב המקרים של שנאת הגוף – שלנו ושל המטופלות שלנו – נובעים באופן ישיר מנורמות חברתיות שהותירו חותם עמוק וכואב בתודעתנו ובגופנו.
כמטפלת אני סבורה שכאשר אישה הסובלת מדימוי גוף בעייתי בוחרת בפסיכותרפיה גופנית, בין שהיא יודעת למה לצפות בטיפול מסוג כזה ובין שלא, שילוב המילה "גוף" במילה "תרפיה" פותח פתח של תקווה לדיאלוג חדש ושונה. כנשים, אנו משוועות לכבד את גופנו. אנו חוות הבזקים חולפים של חמלה ואהבה כלפיו. רבות מאתנו לא זכו להעריך את גופנו כבר מגיל רך, אבל אני מאמינה שכאשר אישה מחליטה לפנות לטיפול המשלב עבודה עם הגוף, היא מקווה ליצור קשר מחודש עם גופה. היא מקווה לאהוב את גופה שוב.
הפסיכותרפיסטית סוזי אורבך טוענת שהעמדה הטיפולית השלטת מתבטאת בכניעה לגוף השנוא (Orbach, 2006). במקום להיכנע להיבטים השונים של שנאת הגוף הנשי ולקבלם כמובנים מאליהם, קוראת אורבך למטפלות להיות סקרניות ואקטיביות יותר לגבי התופעה ולשאול: איך? למה? ממתי? ובאיזו דרך? זוהי התייחסות פמיניסטית מובהקת לנושא.
בעבודה עם נשים ששונאות את גופן, שמתקשות להיות בתוך גופן או שפוגעות בו, מציעה אורבך למטפלות להעניק למטופלות את התחושה הנוחה ביותר, שבחדר הטיפולים נמצא גוף נוסף, גופה של המטפלת, כדי לעזור. אורבך מציעה למטפלת "לשאת" (To carry) את גופה של המטופלת כאשר היא אינה מסוגלת לעשות זאת בעצמה.
כפסיכותרפיסטיות גופניות, עלינו להבין שגופינו הם חלק מיחסים אינטר-סובייקטיביים שמתרחשים בחדר הטיפולים, שכן גוף המטפלת הוא חלק מהחוויה של המטופלת. על המטופלת לחוש שהמטפלת מוכנה לשבת איתה ולהיות עם הכאב והזוועה של מצבה בלי לנסות לפרש או לתקן אותו. זוהי צורה של העברה נגדית גופנית, שבה נפתח למטפלת צוהר שדרכו היא יכולה לראות איך מרגישה האישה החיה בגופה של המטופלת. כמטפלות עלינו לבדוק בכנות מה דעתנו על המראה של המטופלות שלנו ועל המראה שלנו. עד כמה אנחנו – כנשים וכמטפלות – תורמות להמשך תפיסת הגוף הנשי השנוא, ואיזו תפיסה אנו מעודדות.
לא הכול בראש, זה גם בגוף
כמו לקוחותינו, גם רבות מאיתנו חולמות, בסתר או בגלוי, על בטן שטוחה, על גוף חלק, על גוף מושלם. לעתים קרובות מדי איננו שמחות בגופנו. כאשר שני גופים בעלי שנאה עצמית יושבים יחד בחדר, לא יתאפשר תהליך של שינוי והחלמה. על המטפלת להיות מודעת קודם כל לדימוי הגוף שלה ולסיבות האישיות והחברתיות לזווית הראייה הזו.
בעיניי, המודעות להשפעות הפוליטיות על גופי כאישה היא נקודת התחלה לראיית המטופלת. המודעות מאפשרת לי לראות, לאשר ולהבין טוב יותר את מצבה. כאשר אני מכירה ביחס המורכב שלי לגופי כאישה, אני מזכירה למטופלת ש"לא הכול בראש שלך". חשוב שהמטופלת תראה ששתינו חולקת את הנרטיב הנשי, בלי שאני כמטפלת אכחיש את החרדה שלי כאישה ובלי לשכוח את היחסים הלא סימטריים שבינינו. ההכרה במה שמפריד ובמה שמחבר בינינו נעשית דרך יכולתנו כמטפלות לחוש אמפתיה לנשים באשר הן. שתינו נושאות ידע וכוח שקיים במוחנו ובגופנו גם יחד. אנו פועמות בלב ובגוף את אותו הסיפור. לכן הטיפול מתמקד בהחזרת הכוח אל הגוף.
כשם שעלינו – פסיכותרפיסטיות גופניות פמיניסטיות – למצוא את האומץ לשבת ולהקשיב לעדות של מטופלת על ניצול, התעללות ושנאת הגוף, עלינו להיות קשובות גם לחלקים הלא מילוליים שמתבטאים ולעתים אף זועקים להכרה – זהו הגוף. אני מאמינה שהדיאלוג עם המפלצת הענקית שיושבת בין שתינו בחדר יכול להתחיל בגוף. הפרעות אכילה, למשל, נובעות בין השאר מהשפעה של ציפיות חברתיות בנוגע למראה גוף האישה. כאשר מטפלת עובדת עם מטופלת שסובלת מהפרעות אכילה, היא יכולה להתמקד בשינוי התפיסה של המטופלת את גופה כאובייקט דרך החזרת הכוח אל גופה כסובייקט. אפשר לעשות זאת בעזרת עבודת גוף המעניקה תשומת לב מתמדת לגופה של המטופלת ולצרכים האמיתיים שלה, ובעזרת הבנה של מורכבות חייהן של נשים בעידן הפוסט-מודרני. טיפול כזה נועד ליצור שינוי אמיתי ולא רק למזער את הכאב.
פסיכותרפיה גופנית פמיניסטית פירושה לעזור לנשים לקבל בחזרה את כוחן. כוח בגוף פירושו חיבור עם הרצונות של הגוף, היכולת להקשיב לגופנו כאשר הוא מבקש אוכל, מנוחה, הנאה מינית וצרכים בסיסיים אחרים, שאינם ברורים לנשים כפי שהם יכולים להיות ((Brown, 2009. אישה שמכבדת את גופה לא תנסה לפגוע בגוף שלה ולא תאפשר לאחרים לעשות זאת.
במאמר זה נתתי במה לנושאים שאינם זוכים לטעמי לביטוי מספק בחוגי הפסיכותרפיה הגופנית, בפרט בישראל. מודעות לנושאים מגדריים ולפערים תרבותיים היא תוספת מבורכת והכרחית לסל הכלים הטיפוליים שלנו, כמטפלות בנשים מרקעים שונים. אני קוראת לנו להכניס לטיפול לא רק את גופינו, אלא את גופינו הנשיים, שבהם טמונים זיכרונותינו וחוויותינו. מודעותנו הפמיניסטית יכולה להוות בסיס איתן לתהליך טיפולי המכבד את המשא הנפשי-גופני העובר בין נשים במשך דורות רבים, בדרך למציאת כוחות מחודשים ויחסים בריאים יותר של המטופלות עם עצמן ועם החברה.
מקורות
בן דוד, ע', ורבין, ק' (1999). הבדלי עדה ומגדר בטיפול: הרעיון שבבסיס הגישה. בתוך: ק' רבין (עורכת), להיות שונה בישראל - מוצא עדתי ומין בטיפול בישראל. (ע"ע 22-11). תל אביב: אוניברסיטת תל אביב- רמות.
גור, ע' (2004). טיפול פמיניסטי בנפגעות גילוי עריות: הרצאה ביום עיון שנתי מרכזי סיוע, מעלה החמישה.
Brown, L.S (1995). Not Outside the Range: One Feminist Perspective on Psychic Trauma. Trauma: Explorations in Memory, JHU Press.
Brown, L.S. (2009). Feminist Therapy. Washington DC: American psychological association.
Eiden, B. (1999). The History of Body Psychotherapy - An Overview Counseling News - The Voice of Counseling Training.
Orbach, S. (2006). How Can We Have a Body?: Desires and Corporeality. Studies in Gender and Sexuality, 7:89-111.
Totton, N. (2008). Body psychotherapy and social theory. Body, Movement and Dance in Psychotherapy Vol. 4, No. 3, 187-200.
Totton, N .(2008). Being, Having and Becoming Bodies, Body, Movement and Dance in Psychotherapy, 1-10.
