חמישים גוונים של איווי – חמישים גוונים של התענגות
נקודת מבט לאקאניאנית על סיפור אהבה
מאת מיכל וימר
שרשרת של מסמנים
כל סיפור אהבה גדול מתחיל באיזה מפגש מקרי. לפעמים לא ברור מה היה שם בפעם הראשונה שהפעיל את כל השרשרת. המפגש הראשון של כריסטיאן ואנסטסיה, גיבורי הספר "חמישים גוונים של אפור", מתרחש במשרד שלו.
משהו קורה שם. בטעות. כמו תמיד באהבה, כבר שם נמצאות התקלות שהן התנאים המקדימים להתאהבות, וכמה מסמנים שהופכים להיות חלק מהשיחה: היא מועדת ונופלת, הוא עוזר לה לקום, היא קוראת לו 'אדוני' – מילה. מילה עם משמעות, שהופכת להיות מסמן: מילה שמסמנת משהו.
זהו מסמן שמפעיל אצלו מיד שרשרת של מסמנים: שרשרת של משמעויות והקשרים להיסטוריה האישית; אצלה, אגב, מופעלים מסמנים אחרים. הם מתקרבים, נפגשים שוב ושוב, מתקרבים אבל בזהירות.
מפגש עם ההתענגות
כריסטיאן כל הזמן רומז לאנסטסיה שאם תדע את האמת עליו היא תקום ותברח: לדעת על ההתענגות זה לא פשוט, בטח שלא לספר אותה לאחרים. לפעמים אנו בורחים מלדעת משהו על ההתענגות שלנו עצמנו.
בשלב מסוים, כריסטיאן מחליט בכל זאת לגלות, והוא מגיש לה חוזה כתוב ובו פירוט של הדרכים בהן הוא עושה אהבה, שבמרכזן הצורך העז שלו לשלוט. המיניות בגוון הסדו-מזוכיסטי שלה נחשבת עבור כריסטיאן כמסוכנת, הוא נזהר בה, מבקש להשיג הסכמה ושמירה על סודיות מהצד השני.
כריסטיאן מטופל כבר שנים אצל מטפל שעובד בשיטת טיפול קצר מועד (כן, זה אירוני). למזלו של כריסטיאן הפציינט, המטפל גילה שבשנים האחרונות הסדיזם הוצא ממדריך מחלות הנפש, והוא לא מוגדר יותר כמחלה נפשית אלא כדרך התענגותית שכל עוד היא מקובלת על כל העוסקים בדבר היא אפשרית. גילוי זה פתח משהו עבור כריסטיאן – זו אפשרות, הזדמנות לסבול פחות מההתענגות שלו ולמצוא דרכים לאפשר לה להתקיים.
מן הכתוב, מתקבל הרושם שכריסטיאן ואנסטסיה כאחת הם בעלי מבנה נוירוטי – מונח של לאקאן שבא להחליף את מונח 'האישיות' (שהיא על פי לאקאן דלוזיה). לאקאן מחלק מבנה זה לשני תת-סוגים: נוירוזה אובססיבית, ונוירוזה היסטרית. המאפיינים של שני מסמני המבנים הללו רבים ומגוונים, ואת ההבדלים ביניהם ניתן לראות בין היתר במפגש בין המינים – גבר אישה. למשל: במפגש עם אנסטסיה, לכריסטיאן חשוב להשיג הסכמה הדדית על ביטויי המיניות ביניהם; כדי לוודא שיש הסכמה הדדית, כריסטיאן מנסה להמציא לה סעיפים: כגבר עם מבנה אובססיבי הוא מנסה לעשות סדר, לתת מספרים, לכמת אותה: חוזה כתוב ובו כל האפשרויות של אקטים שונים בתחום המיני, וכל הציפיות שלו מאנסטסיה – גם במישור של המפגש המיני, וגם במישור של השליטה על התנהלותה ביום יום. האם אפשר לעשות סדר? מסתבר שלא עם אישה במבנה היסטרי. אנסטסיה בעלת המבנה ההיסטרי מסרבת לחתום ולהסדיר בכתב את אופני ההתענגות שלה.
אין יחס מיני
אז כך הם מתנהלים, בדיוק על הגבול הדק הזה. דווקא מפני שאנסטסיה לא חותמת, נפתחת כאן לכריסטיאן לראשונה בחייו האפשרות להתאהב באישה הזו. כן, כן, האם לא זה מה שעומד בבסיסם של רגעי אהבה? אהבה היא מפתיעה, אין בה 'יחס מיני', במילים אחרות: אין בה נוסחה שאפשר לצפות אותה מראש, אין לדעת במי נתאהב בגיל 20 או 70. אנסטסיה במקרה הזה, לא מוכנה להיכנס לנוסחה ידועה מראש בכל הקשור לזוגיות.
להיות אובייקט להתענגות
כריסטיאן מבקש מאנסטסיה: "עשי כרצוני". אנסטסיה מוכנה להיות אובייקט להתענגות של הגבר שלה – אולי אובייקט בפנטזיות שלו – אבל לא עד הסוף. היא אינה שפחה נשלטת באמת, כפי שהיו השפחות הקודמות שלו: היא מסרבת לחלק מהסעיפים שהוא מציע, ולא נותנת לו שליטה מוחלטת בחייה (שליטה על המקום בו תסתפר, על הבגדים שתלבש, על העבודה שתבחר לעבוד בה, או אפילו בעצם הזמינות שלה אליו). כריסטיאן מצדו רוצה אותה כאובייקט שלו, אך גם אוהב את ההתמרדות שלה, את הרגעים בהם היא לא עד הסוף שלו. אנסטסיה לא הולכת עד הסוף עם אופני ההתענגות של כריסטיאן, היא לא עד הסוף שלו – ועכשיו, יוכלו ההיסטרית והאובססיבי להסתדר, ואולי אפילו להתאהב. שניהם מציגים אפשרות למצוא אהבה, הם עסוקים בשאלה חשובה. שאלה שהתשובה עליה היא המצאה – המצאה ייחודית של כל זוג: איך ימציא לעצמו את "הלא עד הסוף" שלו?
כריסטיאן ואנסטסיה המציאו את זה דרך הדיון המתמשך וההתמרדות.
סובייקט האיווי
אנסטסיה מבולבלת מהמפגש הראשוני שלה עם מיניות בפן שמציג לה כריסטיאן. המפגש עם הטירוף, הסדיזם, המקלות, השלשלאות מתעתע בה והיא אומרת לאימא שלה "הוא חולה נפש". אימה, מתוך ידע מסתורי – ידע של אישה – משיבה בביטחון "כאלה הם גברים", ובכך מוסרת לה משהו אמיתי כל כך על אהבה בכלל (לא רק על גברים): על האישה שמוכנה לתת הכול מתוך אהבה למען אהבה מוחלטת, לכלול בתוכה גם את הוויתורים הכואבים (תרתי משמע במקרה של אנסטסיה) בדרכה להיות אובייקט, אובייקט של אהבה, ובדרך זאת למצוא גם את עצמה – את סובייקט האיווי: הסובייקט בייחודיותו.
אבל רגע לפני שתקום מחאה פמינסטית, אולי חשוב לומר שאנסטסיה מעמידה פנים של אובייקט. אנסטסיה כמעט תמיד יודעת להימלט ברגע האחרון. כדי להבטיח את החסר אצל האחר, היא ערבה לכך שהאיווי ימשיך להיות לא מסופק – האיווי שלה, ואולי גם האיווי שלו. היא מביטה על כריסטיאן ועל דרכו הסדיסטית בעשיית אהבה, והיא מביטה על זה כמו סימפטום, כעל תוצר של העבר שלו.
אנסטסיה מוכנה לגלם תפקיד כלשהו מתוך הסימפטום של הגבר הזה, לגלם את אחד התפקידים במחזה הזה שנקרא פנטזמה. אבל לא לגמרי. וזו נקודה מאד חשובה – הוא האדון שפגש את ההיסטרית, ומי אם לא ההיסטרית שתבוא ותצביע על החסר שלו? החסר הוא הסירוס, התסכול, החסך שבגללם האדם ממשיך לנוע, לחפש עוד. ההיסטרית יודעת להצביע בדיוק על החסר, ואפילו מגלה בו עניין. אנסטסיה נמשכת דווקא לחסר הזה של כריסטיאן, לאירועים הקשים שעבר, ויש בה משאלה לרפא אותו.
כריסטיאן, אגב, אינו באמת האדון: הוא רק מגלם אותו בפרקטיקה המינית. האדון הוא זה שמרגישים כפופים אליו בפנטזמה, בתסריט של החיים: הנקודה הנוראה הזו שתמיד מרגישים שחוזרים אליה – עד שבאים לאנליזה ומצליחים להפריד שם משהו, בכרוניקה הזו. כריסטיאן אינו באמת אדון, האדון הוא הלא-מודע. לאקאן מסמן את האדון בסימון S1. לעומת זאת, אף שאנסטסיה לא יכולה לעזוב את,כריסטיאן, הדיבור ביניהם יוצר פירושים חדשים – ואיתם גם נתיבי התענגות חדשים: כריסטיאן שואל את אנסטסיה לרצונה, הוא בודק איתה, הוא משנה את עמדותיו...
האישה והסדר הפאלי
אנסטסיה אומרת לכריסטיאן "אני רוצה יותר!". הוא מביט בה בפליאה; הלוא נתן לה כל כך יותר: כסף, מכוניות, מסעדות – לא! האישה שבאנסטסיה רוצה יותר בכיוון של האהבה, בכיוון של הדיבור – רוצה יותר, ולא בכיוון של הסדר הפאלי הנמדד, אלא בכיוון של מה שלא ניתן למדידה. ההתענגות שלה לא זקוקה לאובייקט מדיד. ההתענגות שלה לא מסתובבת סביב אובייקט, אלא מסתובבת סביב ויתור.
כדאי להבחין: אנסטסיה לא מתמקמת בזוגיות כמו מזוכיסט קלאסי – היא לא מסכימה להיות אובייקט מושפל. היא תמיד נשארת סובייקט מתענג. אבל היא כן מוכנה להיות אובייקט חידתי – לפעמים כזו שמתמסרת ולפעמים לא, לפעמים מסכימה ולפעמים לא. כזו שצריך לגלות כמו בלש את הדרך הנכונה להתענגותה. אישה יכולה לבחור להתמקם כשיפחה. יכולה. יכולה גם לא.
במילים אחרות, אפשר גם לומר שיש מסמן אישה, ועליו נעטית תלבושת שנקראת "מבנה היסטרי", שלו מאפיינים שונים. מתחת לאותה תלבושת ישנה הנשיות, שהיא ללא חוקיות. הנשיות שכל אישה מגלה עבור עצמה. גם אנסטסיה.
המזוכיזם של הנפש
באחת הפעמים המזוכיזם מופיע בכל זאת. אנסטסיה נענשת, והענישה באה דרך מניעת אורגזמה. הדרך לשם אכזרית, והאורגזמה נמנעת ממנה שוב ושוב. זו הפעם הראשונה והיחידה שהיא משתמשת במילת הביטחון ועוצרת את האקט באמצע. היא לא יכולה לשאת יותר את האכזריות – אך האכזריות של מי זו? לא רק של כריסטיאן, כנראה. אנסטסיה פוגשת שם לדעתי גם את "המזוכיזם של האני" שפרויד (1930) כותב עליו ב"תרבות בלא נחת" – הוא זה שאומר לה להישאר עוד, ועוד קצת, בתוך הסיטואציה המכאיבה. היא פוגשת את ההתענגות שנובעת מהאני העליון וממשטור של הדחפים, היא מקריבה את הסיפוק ופוגשת את האדון הפנימי – האני העליון, זה שפועל עם האתיקה הכואבת של האדון – האתיקה של אריסטו: בחירה מוחלטת של "או זה, או זה", בלי גוונים של אפור באמצע. בדיוק שם פוגש הסובייקט את האדון הפרטי שלו: האדונות של הסובייקט על הרגליו. כך מתאר זאת לאקאן (Lacan, 1958): כשבא האני העליון כאדון אכזרי שממשטר את הדחפים, שלא נותן ליהנות בדרך הייחודית מאוד שכל סובייקט וסובייקט מוצא בחייו, אדון אכזרי שמציג רק שתי אפשרויות לבחור מתוכן, שחור או לבן – או אז האיווי של האדם, שהוא דינמי ומשתנה ויש בו חמישים גוונים של אפור (אם לא יותר) גולה לארץ אחרת, מתרחק מהאדם – וכשזה קורה, זה כואב הרבה יותר מכל אזיק.
בנקודה זאת כריסטיאן נבהל מאוד. להגיד מילת ביטחון עבורו זהו קו אדום מסוכן מדי שכנראה נחצה. עכשיו הוא מבקש ממנה לדבר, לדבר איתו בכנות. כנראה שרק דרך הדיבור אפשר יהיה להציל את הנפש מהמכניזם הסדיסטי הפנימי וההרסני שלה. האיווי שלו וגם שלה לא נחרץ, הם רוצים לדבר; לכן אולי אפשר אפילו להרחיק לכת ולומר ששניהם לא לגמרי מזוכיסטים (במובן של המכניזם של הנפש) – הם רוצים לדבר. הדיבור יש בו הרבה מן האיווי. כשהם מדברים הם בונים מחדש את הזוגיות הייחודית שלהם. הם לא חוזרים אל האדון (S1), כאילו מה שהיה הוא שיהיה. לא. הם יוצרים שרשרת חדשה משלהם (S2,S3,S4…), ואת השרשרת הזו אפשר ליצור רק באמצעות דיבור. כך הם לא מכפיפים את עצמם לגמרי לאדון אל מה שהיה בעבר. הם מדברים.
טרילוגיית הספרים של "חמישים גוונים של אפור" שברה את כל שיאי המכירות שהיו לפניה, המבקרים אומרים שהסדרה פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. אולי. בכל זאת משהו שם מדבר להמונים בכל העולם... משהו על חמישים הגוונים של האפשרויות להתענג.
מקורות
פרויד, ז. (2009/1930), תרבות בלא נחת, דביר: תל אביב
Lacan J.(2013) Le désir et son interprétation (La Martinière 2013) Selected lessons published in Ornicar 1958.
