אב, בן, ואהבה שהולכת עד הסוף:
צפייה בסדרות "דקסטר ו"שובר שורות"
מאת אורנה קסטל
הרוחות:
אבוי! אבוי!
הרסת אותו, את העולם היפה,
באגרופך רב הכוח!
הוא נהרס, הוא מתמוטט!
חצי אל הרס אותו!
.....................
הבן רב העצמה
מבין בני האדמה,
המפואר בהם,
בנה אותו שוב,
בחיקך בנה אותו שוב![קטע מ"פאוסט" מאת גתה. אצל: פרויד, 1911, עמ' 104]
שער
הצפייה בסדרות הטלוויזיה האמריקאיות "דקסטר" ו"שובר שורות" (Breaking bad) דורשת סיבולת רבה ועמידות נפשית. רגעים רבים אינם נעימים, והרעיונות הגלויים לעין דורשים אולי איזו נינוחות וגמישות מחשבתית ורגשית. בשני המקרים מדובר בסדרות פשע נועזות, בהן החוק האוניברסאלי אינו אלא אופציה שרירותית, ותחתיו פועלים כללים ברורים ותקיפים, גם אם אינם הולמים את הסדר הטוב או המידה הטובה.
לכל מי שזמנו בידו, למי שזו דרכו המנעימה להעביר את עול הספורט במסלול הריצה בבית ובמכון הכושר, למי שנתקל או ששמע המלצה, לכל אלו שצפו או עתידים לצפות בסדרות הממושכות והמושקעות הללו, אני מציעה "שער כניסה" מסוים שמפנה את המבט והקשב לאלמנט מרכזי בשתיהן. "שער הכניסה" שבכוונתי להציע הוא הארוס המתקיים ביחסי אב ובנו. אעשה ניסיון להראות כי הגרעין הבסיסי של אהבה זו, בשתי הסדרות כאחת, עומד על האהבה העיקשת, נטולת המעצור, בין האב לבנו – כשהאב נתפס כשותף, כאהוב סימפטומטי, ולא כשם-על מרוחק. במקרה כזה, האב אינו פונקציה או מקום, אלא מגלם את סצנת האהבה; במקרה כזה, האהבה הולכת עד הסוף – עד המוות, עד האובדן המוחלט.
מראי מקום
אתאר במעט את הסדרות וגיבוריהן הראשיים, כשהמשימה שלפניי דורשת מאמץ המזכיר קצת את זה שנדרש מפרויד כאשר נאלץ לטשטש את הדמויות בתיאורי המקרים על מנת שלא לחשפן בציבור, אך עדיין למסור דרכן את הידע שגזר על עצמו להעביר. כך, בהצגת דקסטר ווולטר אשתדל לחסוך בפרטים שאינם נחוצים לשם הדגמת הרעיון, אך אדרש לכמה "ספוילרים" בלתי נמנעים.
דקסטר מורגן הוא חוקר דם במעבדה של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת מיאמי. מדובר בדמות חביבה, אפילו חמודה, אם כי לאחדים נראית קצת מוזרה. הוא עושה עבודתו במקצועיות ובשקיקה, ואיש אינו מעלה על דעתו מהו עיסוקו הלילי של האיש שמנסה ככל יכולתו להשתלב בסביבתו. אנו, הצופים, לעומת זאת, מתוודעים במהרה לתשוקתו הראשית, "בית המשפט הלילי שלו": בלילות הוא חורץ דינם של קרימינלים עקורי-מוסר שדין החוק לא תואם את מידת הדין שמוטב שייעשה להם. דקסטר מצליח להטות את כיווני החקירה במקרים אלו, כדי שהדמויות הללו יישארו ככלי משחק בידיו, וכאשר הוא לוכדם – בהסתמכו על התמצאות מעמיקה במדעי הטבע, הנפש והפשע – הוא מובילם לגזר דינם הטקסי. זהו טקס קבוע ומתוכנן, הכולל את פירוט פשעיהם האכזריים בפניהם, נעיצת סכין בלב והשלכתם לא-שלמים מִסירתו שנקראת "חתיכת חיים" (!). דקסטר חווה סיפוק מושלם אך מקומי וזמני בלבד מכל טקס כזה; אחרי הכול, הפושעים לא נגמרים...
מה עומד מאחורי נוהג חיים זה של דקסטר? בהיותו בן שלוש אימו נרצחה בדקירות לנגד עיניו ועיני אחיו הבכור. שני האחים נמצאים על-ידי שוטר, הארי מורגן, שבוחר לקחת איתו את הבן הצעיר ולגדלו, בעודו שולח את האח הגדול לגורלו. מאותו יום גדל דקסטר אצל הארי לצד בתו, דבורה, כאחים לכל דבר, ואיש אינו יודע עוד על הנסיבות והרקע של הילד. התיעוד נותר בארכיון המשטרה כאבן שאין לה הופכין. הארי לומד עד מהרה כי בנו המאומץ אינו רגיל ולא משתלב בקלות בנורמות החברתיות המקובלות: למשל, יום אחד הוא מגלה כי דקסטר הורג וקובר בעלי חיים המפריעים לו. משעה שעמד על טבעו של בנו והבין שאין דרך לעצרו, הארי המודאג והפיקח מקדיש את חייו ללימוד והכוונת בנו כדי שהלה לא ייפגע ולא יפגע במי שלא ראוי לכך, על אף נתוניו הבעייתיים. הוא בונה עבור בנו תוכנית של כללים, ומדריך אותו כיצד להרוג רק את מי שראוי לסופו. לכאורה, מעשה חינוכי מזהיר. כלל הברזל הראשון הוא "לא להיתפס", ואחריו עוד כמה כללים, שסוללים בפני דקסטר דרך של קיום כפייתי, אפשר לומר "דתי". דקסטר גדל, וקורבנו הראשון הוא האחות הסדיסטית המטפלת באביו החולה – מקרה ההופך לאב טיפוס של רציחותיו. מכאן מופיעה רשימה של עשרות רציחות של פושעים נתעבים, חסרי מצפון, סדיסטיים ומסוכנים, ועל הדרך של עוד כמה הפרעות העומדות בדרכו.
בעונה האחרונה דקסטר פוגש אישה מבוגרת, חוקרת מוח ומטפלת, והוא מגלה שהיא זו שעזרה לאביו לחבר את הכללים המפורסמים. אישה זו מתעניינת מאוד בפסיכופתים – נושא מחקרה כל החיים. מפתיע ומעורר לשמוע מה היא חושבת על פסיכופתים בכלל ועל דקסטר בפרט. לפי תפיסתה, הפסיכופת הוא פונקציה חברתית חשובה ומועילה, במיוחד במקרה של דקסטר שמבצע מעין "טיהור" יעיל של האוכלוסייה. רעיון זה הולם באופן כלשהו את זה של פרויד, במאמרו "על המוסר המיני 'התרבותי' והעצבנות המודרנית" (1908). באותו מאמר מציין פרויד את העובדה המטרידה כי התרבות מאופיינת בחוסר צדק משווע, כשדורשת מכולם מידה שווה של איפוק וציות לחוקים, בשעה שכל אחד הינו בעל כמות אנרגיה נפשית שונה עליה יש להפעיל דיכוי זה.
וולטר ווייט, גיבור הסדרה "שובר שורות", נשוי לסקיילר ואב לוולטר ג'וניור, מתבגר הלוקה בניוון שרירים. סקיילר בהיריון מתקדם. וולט הוא כימאי, מורה בתיכון. גיסו הינו בלש ממחלק הסמים. יום אחד, בהיותו בן 50, מתבשר וולט כי הוא חולה בסרטן ריאות. הוא שב הביתה ואינו מספר על כך לאיש. מסתבר שמעתה ואילך הוא מוטרד רק מהחשש שישאיר את משפחתו נטולת כול. בעודו שרוי בטרדתו הוא מצטרף לגיסו למרדף אחר סוחר סמים. כשהוא ברכב, נותר לבדו, הוא מבחין בתלמידו משכבר קופץ מחלון הבית ונמלט. להבדיל מדקסטר, המדבר את מחשבותיו, אנו יודעים על אלו של וולט רק בדיעבד, ממעשיו. וולט מגיע לביתו של אותו בחור ומציע לו שותפות: וולט הכימאי יבשל סמי מעבדה מבוקשים, וג'סי המקושר ימצא דרך למכור את הסחורה. וולט השמרני, המחושב, איש המשפחה הקלאסי, קושר מעתה והלאה את חייו בחיי ג'סי הסטלן, המכור, החופשי והבטלן. הצימוד האבסורדי הזה מוקם כי זו הדרך היעילה והמבטיחה עבור וולט לייצר כמה שיותר כסף למשפחתו בטווח זמן קצר, עד אשר ימות ממחלתו הממארת.
הזוג מתחיל לבשל "קריסטל" (סם המעבדה מתאמפטמין) בקרוון רעוע. עד מהרה הם מסתבכים ולא מפסיקים להסתבך, באופן מחמיר והולך, כאשר הדמויות מתגלות במורכבותן, בהתפתחותן המפתיעה ובהשתלשלויות בלתי צפויות, עליהן הן מגיבות במקוריות וביצירתיות. אם בהתחלה כל מה שרואה וולטר לפניו הוא ההגנה על המשפחה ודאגה לאחריתה, בהמשך הקערה נהפכת על פיה. עם הזמן אנו מבינים שיש אדם אחד בלבד אשר כלפיו מכוונים מעשיו מרחיקי הלכת של וולט. הוא נקשר בקשר עבות לשותפו הצעיר, שהופך להיות "כמו משפחה" בשבילו, עד טיפת הדם האחרונה. קשר זה אף הוא מושתת על התוויית כללי עבודה וחיים, כמו שמירה על מראית עין והפרדה בין חיי המשפחה לבין חיי הפשע, אולם עם הזמן, כללים מחליפי-חוקים אלו הולכים וקורסים.
אב סמלי, אב דמיוני
פרויד ציין כי הדבר הקשה ביותר לבן הוא אובדן האב, ולאקאן הרחיק ופיתח מחשבה זו. לפי לאקאן, פונקציית האב כרוכה בהפנמת האב כחוק מסדיר ומגביל, ואילו העדרה גורם לכאוס, להתקרבות אל מה שאין מפחיד ממנו – הממשי. עבור לאקאן, המשימה האנושית היא לבנות חלופה סמלית ברת קיימא לאב, שתהא נרחבת כמה שיותר. המוצא היחיד מהאפשרות של קבלת האב הסמלי הוא הקפיצה אל השיגעון, או המוות.
אך לא רק האב חשוב לבן; גם לאב דרוש הבן הדבק והמאמין. האב הקדמון של האדם, כך על-פי מחקרו של פרויד ביצירתו "טוטם וטאבו" (1913), בחר תמיד בבן הקרוב לו, שנתפס כצלמו וכדמותו. פרויד עצמו סיפח אליו לכל אורך מפעלו בנים נבחרים, שותפים צמודים, שגם אם התחלפו או הוחלפו, תמיד בזמנם היו בלעדיים (שיקיירסקי, 2009). גם לאקאן מינה את תלמידו הקרוב ז'אק אלן מילר כממשיכו ונושא דגלו. אין אב בלי בן ולהפך. זה מזכיר את האהבה בתקופה הסוקראטית, בה קשר ארוטי חזק מאין כמותו מתרחש בין האוהב (הגבר הבוגר) לנאהב (הצעיר) (פינקלברג, 2001).
הקשרים שנרקמו לפנינו על המסך בשתי הסדרות מתרכזים באותה מהות נושנה וחזקה כברזל. ההפתעה הגדולה היא שסיפור האהבה האיתן ביותר מתקיים שם, ביחסי בן-אב אלו. והלוא ב"משה האיש ואמונת הייחוד" (1939) מלמד פרויד כי המיתוס התנ"כי וההיסטורי מתכונן על יסוד אהבה זה. בשני המקרים המתוארים נוצר קשר אב-בן שכל מעשה שנעשה אחריו נועד להגן עליו ולשמר אותו. הכללים, האורים ותומים בהם דבקים הגיבורים, שומרים על האיחוד עד הסוף. כל עוד נשמר מה שקשר מלכתחילה את השניים – יש חיים, ואין סיבת חיים זולת החזקת הקשר.
הרקע של דקסטר שמצביע על המקור של חשיבות שאלת הקשר אב-בן עבורו כבר תואר; במקרה של וולט, אביו מת ממחלה אומללה כאשר היה תינוק, ואף הוא עצמו לא קיבל עליו אבהות לשמה. כפי שמציין לאקאן בנוגע לסדר של האבהות, "שאלת ההמשכיות תמיד קיימת שם, מוכנה להפציע" (Lacan, 1955-56, p. 306; תרגום חופשי מאנגלית). ואכן, ברגע שבו הוכרזה מחלתו של וולט עלתה שאלת ההמשכיות, אשר בגלל ההיסטוריה האישית שלו לא היה לו מענה מוכן עליה. רגע זה היה רגע התכוננותו בעולם כְּאָב, וכן רגע יציאתו לעולם של השיגעון, שממנו והלאה התגלה כי הוא לא מקבל עליו "שם אב", הגבלה של חוק חברתי, מסדיר ומגביל.
דבר דומה קרה לשופט שרבר, שהפסיכוזה שלו פרצה בתקופה בה עמד בפתח היריון של אשתו, ושאת סיפורו מנתח פרויד (1911), בספרו "הערות פסיכואנליטיות על תיאור-מקרה אוטוביוגרפי של פרנויה". שרבר הוזמן לשאלת האבהות, ובמקביל הוצע לו תפקיד בבית הדין העליון. שם, ברגע שבו נדרש להמשכיות המוטלת עליו, נולדת התשובה הסובייקטיבית שלו בדרך של טירוף, קריסה שדוחפת אותו להמצאה דלירנטית פרטית. כמו אצל שרבר גם אצל וולט הומצא מענה של אב דמיוני, להבדיל מאב הסמלי.
אב: חיה או שם
בסמינר השלישי שלו, המוקדש לפסיכוזות, אומר לאקאן:
לפני שם האב, אין שום אב. היו שם כל מיני דברים. אם פרויד כתב את "טוטם וטאבו", הרי זה מפני שחשב שהוא יעיף מבט על מה שהיה שם קודם. אבל לפני מיסוד המונח "אבא" באיזשהו סדר היסטורי – בבירור לא היה שם אב. [...] כפי הנראה לאדם הניאנדרטלי היו חסרים מספר מסמנים הכרחיים. (תרגום חופשי מאנגלית, Lacan, 1955-56, p. 306).
לאקאן מוסיף כי על-פי המיתוס של האב הקדמוני ב"טוטם וטאבו", האב במקורו היה חיה, ולמעשה לפני התרבות ולפני השפה כולם היו חיות. בתזה הטוטמית של פרויד אנו קוראים על "אכילת האב", המרתו לחיית טוטם – סמל ללא שם. באופן דומה, גם השם הפרטי הנו צליל ולא משמעות – שהרי שם פרטי נקרא באותו אופן בכל השפות. אולם לאקאן לוקח אותנו מהטוטם, האל הממשי, אל "שם האל", האל כשם. לשם האב יש מצד אחד משמעות של חוק (קול-צליל המוסר, מה שנמסר כצו), ומצד שני נכרך בו מובן, או תוספת של משמעות.
מארי הלן ברוס (2010), בהתחקותה אחר שאלת האב על-פי הסמינרים ה-17 וה-18 של לאקאן, מראה כי על מנת שלא להשאיר את האב כטוטם נדרשת מטאפורה – כלומר החלפה, שינוע; כאשר האב מקובע בשם שקיים כצליל ולא כמובן, דרוש דבר-מה במקומו. האב עצמו צריך להעריך עצמו כחסר ביחס לתפקיד שהוא ממלא. במקום הריק שהוא משאיר יכול הבן ליצוק משלו, לתפוס בו דבר-מה שיכול להביט עליו ולהעניק לו תחושה, כי תחת מבט זה הוא ניתבע לשימת דעת על מעשיו – הן בהזדהות עם האב כאדון והן בהיענות צייתנית לו.
במקרה של דקסטר, הידע המדויק שלו על מה שמספקו מכוון אותנו להעריך כי מדובר בפרוורט, שכן בעיני הפסיכואנליזה, כאשר אין חלל ריק (של אי ידיעה או אי סיפוק), האל/אב נתפס כמי שרוצה בסדר מסוים, והבן הופך לפרוורטי. העיקרון שעל בסיסו פועל הפרוורטי הוא עקרון חשקיו של אל נצחי, המעוניין בסדר של העולם. המועקה, הנובעת מהשאלה חסרת המענה "מה אתה רוצה?" [che vuoi?], נשללת כך מהזירה. הפרוורט הוא זה שמכחיש את החסר ההווייתי, היינו – משלים אותו באובייקט חלקי, דואג לכך שאותו אובייקט יהיה זמין לו וחווה ממנו סיפוק שלם. ואכן, אביו של דקסטר לא אִפשר לבנו לחמוק ממבטו, והכניס עצמו בתפקיד השותף, שותף קבוע ובשום אופן לא סמלי; לא אופשרה החלפה של "החיה" הטוטמית בשם. תחת זאת, אנו רואים אב שאינו מת, המוסיף ומתקיים אחר מותו בהזיותיו של הבן ונכנס לשותפות קניבליסטית.
הקורבן ותשוקת האב לסירוס
בהערותיו של לאקאן אודות מקרה עקידת יצחק, כפי שנמסר בציוריו העזים של קרוואג'ו (Lacan, 1955-56, pp. 98-101), מופנה המבט לאייל הקדמון המוקרב תחת הבן שניצל מהקרבתו. הקרבת האייל לעולה היא הפיכת החיה לסמל שהוא שם.
לאקאן ממשיך את אותו כיוון בהתייחסו לרגע חשוב בסיפור העקידה, העולה מפירושו של רש"י: למרות קול האל העוצר את אברהם ומצווה שלא לפגוע בנער, האב מבקש בכל זאת לחולל בבנו מום. תאוות החבלה בבן, סירוסו, מובנית לפי לאקאן במהות האבהית. אולם תחת פציעת הבן, האל מציע את האייל-אב-קדמון. נראה כי במעבר בין העולם כשלעצמו לבין השפה, משהו מוקרב; אולם השאלה היא מה יעלה על המזבח: אברהם מציע את השריטה בבן, כמחווה התענגותית; מנגד, האלוהים העברי מציע את הסמל עצמו – סמל האב הקדמון של הכנענים, הוא אותו אייל. האייל מגשים פה תפקיד דואלי: מכאן – אלוהים יהודי, שהינו שֵם וקול, ומשם – אל כנעני, טוטמי. טעמה של דואליות זו, לפי לאקאן, הוא טעם החיוב של ההתקשרות ההתענגותית המינית-פולחנית לאל (הכנעני), לעומת שלילת התקשרות זו בדין החוק האלוהי (העברי). תפקיד המאכלת בסיפור העקידה הוא להפריד, לחתוך ולהכרית את התשוקה, ואקט הביתור בולם את שטף העונג. לא פחות משהיא איימה לפצוע את הבן, יצחק, היא נועדה לבתר ולבתק בין אישור התשוקה לבין מניעת כל יכולותה. בסמינר "על שמות האב" ממשיך לאקאן (1963) את אותו רעיון, ומצביע על שבר בסיסי בין מה שמתאווה – המשאלה הלא-מודעת הקשורה בליבידו המיני, לבין מה שמתענג – הדחף הטהור והעיוור המנותב לערוץ פעולה קבוע בלתי פוסק. שבר זה הוא החותָם של ה"אין יחס מיני" הלאקאניאני – העדר החפיפה המלכדת את המתאווה והמתענג.
במקרה של "שובר שורות", המשאלה של וולט היא להיות גבר, משאלה המניחה כי "גבר הוא זה שמפרנס" ולכן חייב לדאוג לפרנסת המשפחה ולעתידה, לא משנה באיזה מחיר. אולם עבור וולט קיים שבר בין המשאלה להיות גבר, אב אחראי ומפרנס, לבין ההיפעלות הנמרצת, זו הכוללת את ההישג הכספי, החיוּת המוגזמת שמעוררים המתח והסכנה, וניתוב הדחף ליחסים עם ג'סי כבן נבחר. לאור זאת, הסירוס הולך ונדחה מהמשוואה של יחסי האב-בן לטובת שותפות כמו-זוגית ביניהם. התוצאה: יצירת אובייקט אגלמתי מהבן (מהמילה agalma ביוונית עתיקה), אובייקט חמקמק שנעטף באור נגוהות ומוצב במקום אובייקט אבוד ונעלם; אך בעוד תפקידו של אובייקט האיווי אינו אלא לגרום לסובייקט להמשיך ולחפש, וולט מצוי בשיא התאווה אל זה אשר אותו כביכול כבר מצא. לאקאן מנסח נקודה זו כ"פסגת העלטה בה שרוי הסובייקט ביחסו לאיווי" (שם, עמ' 83); כלומר, בשעה שג'סי הופך אובייקט-בן נחשק, וולט למעשה שרוי בעיוורון מוחלט לגבי סיבת פועלו.
באחד הפרקים של "שובר שורות", פרק שנחקק בזכרונם של הצופים הנאמנים, פולש זבוב למעבדת הסמים המשוכללת של וולט וג'סי. הזבוב פלש לחלל הפרטי ועמו סכנה להשחתת החומר המבושל; אך לבד מכך הזבוב גם זר שלישי, בלתי קרוא, שהכניס מבט – אובייקט מפעיל-דחף, שמביא עמו את איום הסירוס. וולט אינו מוכן להשלים עם המבט המעופף הזה, ומחליט להילחם בו מלחמת חורמה. הוא אינו מוכן לקבל את סירוסו: לא רק הסירוס שמתבטא בפגימות ואי-השלמות של המוצר, אלא גם הסירוס כעמדה המשלימה עם הבלתי נשלט של החיים. הסירוב לסירוס עולה גם משיחה שניהל (בפרק אחר) בעודו מחכה בתור לסריקת ריאה עם צעיר שהתגלה בו סרטן. אותו צעיר אומר לו: "פתאום אתה מבין שבעצם אין לך שליטה". וולט עונה: "מה שאתה מבין הוא שתמיד יש לך את השליטה". אולי כוונתו לומר כי מול כל שבר קיומי אתה מחליט איך לעמוד נכוחה. אבל אופי המאבק של וולט עם הזבוב מראה שאצלו זה הולך מעבר לכך: הוא מגייס את ג'סי המרוחק לסייע לו במצוד, ותוך כדי כך מנסה לכבוש את ליבו מחדש כנגד האיום הפורע את מקדש הזוג.
את הזבוב החודר למרחב שבין וולט וג'סי נוכל להבין כפונקציה הזו של ההפרדה, הניצבת בזירת האב והבן. הזבוב נקרא לשם בשיא השיגעון, כשאת התשוקה האוחזת בוולט מול האיום על אחדותו עם "בנו", ג'סי, הוא מצליח להפנות אל המרדף לעבר הזבוב, בהתעקשו על שיתוף הפעולה ביניהם כהוכחה לנאמנותם זה לזה. במקום להקריב את ג'סי למען מטרה זו הוא מעבירה לזבוב, ותובע מג'סי "בנו" לוותר על מאווייו (הקשורים בזמן זה דווקא למציאת דרך מילוט מקשר זה) לטובת התביעה האבהית שלו. לבסוף, מוסר לו ג'סי את הזבוב המת – כמו מגיש לו אותו כמנחת פיוס, כקורבן המחליף את הקרבתו הוא.
"זה אני רוצה" או "זה רוצה ממני"?
ברוס (2010) מצביעה על ההבדל בין המיתוס האדיפלי למיתוס של "טוטם וטאבו". בסיפור האדיפלי, החוק מהווה תנאי קודם להתענגות, המובנת כפריצה של הנאה אסורה אשר מתוקף אי-סופיותה כוללת את דחף המוות; ב"טוטם וטאבו", לעומת זאת, ההתענגות קודמת לברית החברתית ולאיסור. בסעודת האחים, לאחר שחיסלו את האב בגין בעלותו על כל הנשים, מתבסס הקשר ההומוסקסואלי של השותפות האקסקלוסיבית, כשהנשים נותרות אסורות. זה מה שקושר רק את הגברים בקשר חברתי.
על רקע זה, לטענתה של ברוס, פרויד מתקשה להסביר את ההטרוסקסואליות. ואכן, לאקאן מראה כיצד על-פי פרויד היחס בין המינים נותר בבלתי אפשרי, שיש משהו מהותי שנכשל בין גבר לאישה. התרבות שאחרי "טוטם וטאבו" פותרת את אי-הנחת מהבלתי-אפשריות שנוצרה בין המינים על ידי המצאות פרטיות של סיפוק ואושר, ומקדמת כך את הפרוורסיה, ואת "כלי הקיבול" שלה – הפסיכופתיה.
כפי שהראה לאקאן, גם בקשר אב-בן טמון גרעין בלתי-אפשר. בפתרון הנוירוטי, הבן חייב להתחמק מלהיות תחת מבט האב; הנוירוטי האובססיבי מנסה להגיע להכרה במוחלטות המניע לפעולותיו, מנסה בכל כוחו להפריד את השאלה "מה אני רוצה" משאלת "מה הוא (האב) רוצה ממני". הפרוורטי, לעומתו, פועל רק עם מבט האב, כאשר החוק המיני המפורש של האב מחליף את היחס המיני; זהו פתרון שיוצר חוק המלוּוה ביותר ויותר כללים ואיסורים, ועמו יותר ויותר עבריינות כתחליף לאי-אפשרות היחס המיני.
כך, כפי שעולה מאבחנתה של ברוס, התקשורת והקליניקה הולכות ומועמסות בפרוורסיה: בסדרות הפשע ובחדשות – בפרוורסיה הפועלת; ובקליניקות – בפרוורסיה המעוכבת ומנוונת. הן דקסטר (עם האב הדמיוני שהוא נושא עמו) והן וולטר (כאב שלא מסכים להפרדה ולהיעשוּת לסמל) מחליפים את החוק בכללים. את חוק האב, המגביל את השימוש בבן לעינוגו, מחליפים הכללים המשותפים – הם שם, יחדיו, אב ובן, בעונג ללא גבולות. בשתי סדרות אלה, "הכול אפשרי" הוא קול בבחינת ציווי, והצו הזה עוצר רק במוות.
מקורות
ברוס, מ. ה. (2010). "בעקבות ההיסטרית המודרנית". (תרגום: ר. רונן, ג. דהאן). אתר "פרגמא", 2011.
לאקאן, ז'. (1963). "מבוא לשמות האב". בתוך: על שמות-האב (עמ' 65-104). (תרגום: נ. ברוך). תל-אביב: רסלינג, 2006.
פינקלברג, מ. (2001). "האהבה שמניעה את השמש ואת שאר הכוכבים". מבוא בתוך: אפלטון, המשתה (עמ' 7-15). (תרגום: מ. פינקלברג). תל-אביב: חרגול.
פרויד, ז. (1939). משה האיש ואמונת הייחוד. (תרגום: מ. אטר). תל-אביב: דביר, 1978.
------- (1913). טוטם וטאבו: התאמות אחדות בין חיי הנפש של הפראים ושל הנוירוטים. (תרגום: ר. גינזבורג). תל-אביב: רסלינג, 2013.
------- (1908). "המוסר המיני 'התרבותי' והעצבנות המודרנית". מיניות ואהבה (עמ' 103-117). (תרגום: ד. זינגר). תל-אביב: עם עובד, 2002.
------- (1911). שרבר: הערות פסיכואנליטיות על תיאור מקרה אוטוביוגרפי של פרנויה. (תרגום: מ. קראוס). צפת: ספרים, קוגיטו, 2006.
שיקיירסקי, ד. (2009). הועדה הסודית של פרויד. תל אביב: רסלינג.
Lacan, J. (1955-56). The Seminar, Book III, The Psychoses. (R. Grigg, trans.). London: Routledge, 1993.
