הר געש של חיוּת וזעם אינסופי
מאת אפרת אבן צור
סקירת ערב העיון "קורבניות, נקמה, תרבות הסליחה ועיבודם בקשר הטיפולי", לרגל הוצאת הספר "Victimhood, Vengefulness and the Culture of Forgiveness" מאת איוון אורליק, מרים ברגר ואבי ברמן. הערב אורגן ע"י האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ונערך בתל אביב ב-22.5.2014.
כששחררו את בירקנאו, אבא שלי היה כבר על תעלת המחראה, והוא שקל 25 קילו. מהרגע שהצילו אותו הוא חזר לחיים, והוא חזר לחיים כמו הר געש, שאליו התנקז זעם אינסופי. על הגרמנים, על היוונים, על האוקראינים, על כולם. [...]
אבא נתן לי הרבה תשומת לב, גם אם שלילית. והוא ידע לספר סיפורים, למרות שהעברית שלו היתה שבורה לגמרי. נכנס לתפקיד – לפעמים הוא היה מגלם את הקורבן, היהודי, ולפעמים את הקאפו. ואת יושבת מולו ופוערת פה. מצד אחד מעריצה אותו ומצד שני חשה חמלה, יודעת שאת לא יכולה להציל אותו. הדרך היחידה להציל אותו זה לתת לו עוד ועוד מעצמי כי כשהוא מספר הוא מרגיש יותר טוב אחר כך. עד שהתחילו נגיעות מיותרות. [...]
חשבתי שאני היחידה. ואז הבנתי משהו. הבנתי שלאנשים שעברו את התופת יש תיאבון עצום לחיים. האנשים האלה היו אומללים, אני לא שופטת אותם. אלה אנשים ששרדו סדיזם ואלימות שאי אפשר לדמיין, במיוחד אלו שהיו במחנות. לאן התנקזה כל האלימות הזאת? איפה כל זה געש? הניצולים היו תאבי חיים ונקם. והאלימות הזאת התפוצצה על הילדים שספגו את הכול.
קטעים מתוך: "הסופרת לאה איני בשיחה: תאבי חיים ונקם, הם הרסו את ילדותנו".
מראיינת: איילת שני, "הארץ", 22.05.2014
בערב העיון על קורבניות, נקמה, ותרבות הסליחה, שהתקיים ביום שבבוקרו פורסם בעיתון הריאיון המצמרר עם לאה איני, נפקד מקומה של הסליחה מפרק ההרצאות. היתה לכך סיבה מאוד פרוזאית לכאורה: הפסיכיאטר איוון אורליק, שאחראי לכתיבה על נושא הסליחה בספר שלכבוד הוצאתו המחודשת התקיים הערב, חי בקרואטיה, והמסע לבית השח-מט ברמת אביב כנראה מסובך לו יותר מאשר לשותפיו המקומיים לכתיבת הספר, מרים ברגר וד"ר אבי ברמן. אמנם, לברגר ולברמן היה חשוב לא לשמוט את נושא הסליחה, והם הקפידו להקדיש זמן להצגתו ולהנכיחו בפרק הדיון של הערב; אך הם גילו לקהל שאפילו בנוכחותו של אורליק קרה לא אחת שכאשר הציגו בכנסים את נושאי הספר, נדחקה הסליחה לתום הזמן המוקצב ונותרה בלתי מטופלת.
בדיון עלו רמזים לסיבה לכך: תהליך של פיוס – הסבירו שניהם – הוא בהכרח תהליך בין-אישי, המתרחש בתוך קשר הדדי, ודורש העזה וויתור. האם אנחנו מוכנים לסלוח לאחר? האם אנו מוכנים לבקש סליחה מהזולת? על השאלה השנייה אולי נענה לפעמים "אין לי ממי לבקש" או "אין לי על מה" – וגם זאת סוג של תשובה, הסביר ברמן. ומה אם מי שאנו מצפים לסליחה ממנו חש דווקא שהוא זה שמגיעה לו סליחה מאיתנו? על הציר של doer ו-done to, לא קל להיות זה שמוותר ראשון ומאפשר את המרחב לשינוי. לפרידה מהסבל הכרוך בזעם יש פוטנציאל להקל, אך היא גם מובילה בהכרח לסבל מסוג אחר, שקשה לבחור בו. מסתבר שגם ויתור על הזעם הוא עדיין ויתור.
בהרצאותיהם על קורבניות ועל משאלות נקמה הציגו ברמן וברגר ביטויים של זעם כזה, ואת הצעותיהם כיצד להבינו ולהתייחס אליו באופן פורה ומיטיב – בטיפול ואולי יותר מכך. שניהם מיקמו את הסליחה, המאופיינת בהדדיות ודורשת משוקעות בקשר, בקוטב המרוחק מהתופעה שעליה דיברו, אך נראה שביקשו להציע – כל אחד בדרכו – הבנה התייחסותית גם לקורבניות ולמשאלות הנקמה, שעליהן דיברו בעיקר בהקשר בין-אישי. בחלל הרב-אישי של אולם הכינוס, החומרים החזקים שמהם עשויים הנושאים המדוברים השרו אווירה אינטנסיבית ודרוכה, שקיבלה ביטוי בדיון הער שהתקיים בחלק השני של ערב העיון. כפי שאנסה להראות, המתח שנבנה בכל אחת מההרצאות פנה לכיוון מעט שונה, כיוונים שבשילובם השלימו זה את זה ויצרו דיאלוג מעשיר, ששפך אור, בעקיפין, גם על סוגיית הסליחה והפיוס.
*
ברמן העמיד במרכז הרצאתו את מושג הקורבניות, שרבים משתמשים בו באופן אינטואיטיבי. על-פי ההגדרה שהציע, הקורבניות היא מצב עצמי שכיח ובריא, שעלול להפוך דומיננטי ופתולוגי במצבים של ניסיונות שיקום מטראומה. ברמן מנה ארבעה היבטים בין-אישיים של המצב הקורבני, אשר הראשון בהם הוא התביעה להכרה בתור קורבן, באופן כזה שסבל העבר הופך בהווה לעיקרון מארגן שבו מושקעת אנרגיה רבה, על חשבון אפיקים אחרים. היבט נוסף שציין הוא התקה של התוקפנות והפנייתה למי שאינו מאיים, כולל אנשים קרובים. ברמן מסביר שמול הכעס והאשמה שסביר להפנות כלפי התוקפן הממשי עומדים מחסומים של פחד או מחסומים אחרים, וכך מתגלגלת התוקפנות אל דמויות אחרות. בשונה מתיאורים מוכרים של מצבי הזדהות עם התוקפן, התוקפנות של המצב הקורבני אמנם מורגשת – אך היא אינה גלויה וקשֵה יותר לזהותה ככזו, שכן היא עשויה להיות פסיבית יותר (ולמעשה, פסיבית-אגרסיבית). היא מתבטאת יותר בנטייה לתלונות והאשמות מאשר בהתעללות או תוקפנות קיצונית. למרות העוצמה הנמוכה יותר, לעתים התוצאה היא פגיעה חמורה ביחסים הבין-אישיים והתרחקות של בני משפחה וחברים, שעלולה, בתורה, להוביל לתחושת בדידות חריפה.
ההיבט הבין-אישי השלישי של המצב הקורבני אליו התייחס ברמן הוא שימוש בסבל האישי כאמצעי שליטה, באמצעות תביעה לפיצוי ולמחויבות מאחר שאינו הפוגע. כך, דווקא מי שמציגים עצמם כחלשים עשויים לחלוש על עמדות כוח בקבוצה, אם לוקחים בחשבון את השימוש שהם עושים בפגיעותם. ההיבט האחרון הוא אולי המדאיג ביותר – ה"פטור" שנותנים לעצמם אנשים במצבים קורבניים מדאגה לאחר (concern). כך, דווקא מי שחוו על בשרם סבל גדול מונעים מאחרים את האמפתיה שהיו יכולים הם עצמם להעניק על סמך ניסיונם הייחודי.
עם התקדמות ההסבר, מהיבט להיבט שנפרש, שמתי לב שלנגד עיניי החלה להצטייר תמונה שיפוטית למדי כלפי אלה המאופיינים במצב עצמי קורבני מתמשך. בתגובה לכך משהו בי נדרך, ובשלט האזהרה הדמיוני שנדלק בראשי הבהבו המילים "האשמת הקורבן". הרי הניסיונות להשתיק תלונות ודרישות להכרה בעוול באמצעות טענות על 'התבכיינות' והגזמה של הקורבן אינם נדירים; אף אחד לא מבטיח לנו ששימוש כזה לא ייעשה במושג הקורבניות, שמרומזת בו התביעה מהקורבן לוותר על התביעה לפיצוי, לקחת על עצמו את האחריות לשיקומו ולהסירה מהזולת.
ואולי בכלל ההסתייגות שהתעוררה בי היא דוגמא לשיתוק שאליו התייחס ברמן? בדבריו הוא הסביר שבתגובה למצבים קורבניים מתעוררות בנו לעתים קרובות חמלה ואשמה, שלא מאפשרות לנו להכיר בתוקפנות המופנית כלפינו בשם הסבל ומובילים לשיתוק. בעוד אצל בני משפחה וחברים הכעס הלא מדובר יצטבר ויוביל אולי להתרחקות, מטפלים שנותנים לחמלה ולאשמה להובילם עלולים להשאיר את המטופל בתקיעותו ולחזק את זהותו הקורבנית. אפילו מטפלים הפונים לכלי החשוב והמוכר של עדות אמפתית, המרכזי כל-כך בגישת פסיכולוגיית העצמי ובגישות אחרות, עלולים להחמיץ הזדמנויות חשובות לקידום טרנספורמציה ותהליכי אבל ואינטגרציה, במידה והם מסתפקים רק בו. ברמן דיבר בשבחם של הכשלים האמפתיים ביצירת תהליכי שינוי: במצב של ברית טיפולית מבוססת, כאשר המטפל מוותר על הניסיון להימנע בכל כוחו מלטעות, נוצרות לדבריו קונפרונטציות שיש להן תפקיד חשוב בשחזור חוויית הפגיעה של המטופל הקורבני.
כמיטב המסורת ההתייחסותית, ברמן הציע ששחזורים אלה (enactments) הם מכשיר מרכזי לשינוי, והדגים בתיאור קצר כשל שלו באמפתיה מול מטופלת שחוותה בעברה התעללות וביטאה בזמן הטיפול תוקפנות כלפי בתה. הכשל התבטא באמירה ביקורתית שלו (שמאחוריה הוא עומד גם היום), אשר עוררה אמנם כעס ועלבון אצל המטופלת ואשמה קשה אצלו – אך בדיעבד אפשרה חקירה של מקומות חשובים והיפתחות לנקודות מבט חדשות. ברמן הזכיר את האנליטיקאיות ההתייחסותיות דיוויס ופרולי והשימוש שהן עושות בשחזורים בטיפול בנפגעות טראומה. מעניין לפיכך לשים לב להבדל בין הדוגמא שהוא הביא לדוגמא של דייויס במאמרה על תפקיד המטפלת ככר להשלכה של רוע (Messler Davies, 2004): בעוד במקרה שהוצג בהרצאה המטפלת פוגעת בבתה ולאחר מכן המטפל פוגע בה בתגובתו, במקרה של דיוויס השחזור מתרחש לחלוטין בתוך הקשר הטיפולי. במקרה כזה, ציר ה-doer וה-done to המשלים סבוך עד מאוד, ולא ברור לחלוטין מי הפוגע ומי הנפגע בכל רגע ורגע, והאם הפגיעה היא אכן בעבר או שמא ממש כאן, בהווה. יכול להיות שאלו הם המקרים שבהם גדֵלה הסכנה של האשמת הקורבן, שכן הפגיעה שספגנו בעצמנו כמטפלים עלולה לערער את יציבותנו ולהביא אותנו לשימוש פוגעני בעמדת המטפל – בדיוק מתוך סערת השחזור הנחווית בטיפול. ומיהו המועמד הטבעי ללקות בהאשמת הקורבן אם לא הפוגע שחש נפגע בעצמו?
*
אי-הנוחות הזאת שהתעוררה בי במהלך ההרצאה המרתקת של ברמן, נותרה בי עם תחילת הרצאתה המאלפת לא פחות של ברגר על משאלות נקמה, וקיבלה בהמשך תפנית מפתיעה. ברגר הציגה בדבריה הבנה דינמית-התייחסותית של מחשבות על נקמה המתעוררות כתגובה לפגיעה. העמדות הנפוצות כלפי משאלות נקמה הן עמדות של גינוי או הסתרה, ומקורן המרכזי לטענת ברגר הוא בחוסר ההבחנה בין משאלות נקמה למעשי נקמה. ברגר, מנגד, התעקשה לדבר בזכות אותן משאלות, ולתאר את תפקידיהן הנפשיים החשובים. בין התפקידים המועילים היא מנתה את השמירה מחוסר ישע בלתי נסבל, מחוסר אונים ומביטול, ואת ההשגה של תחושת שליטה וכבוד אישי. משאלות הנקמה מאפשרות לדבריה תרגום של סבל אימפוטנטי לעמדה המכוּונת לעשייה אקטיבית, לכוחות חיים. ברגר הזכירה גם כי משאלות הנקמה מבטאות בסופו של דבר שאיפה להחזרת הצדק על כנו, ותקווה להוגנות חברתית. זאת ועוד: משאלות הנקמה מוחות על ההכחשה ומסרבות להשכחה של הפגיעה, ובכך משמשות כשומרות הסף של הזיכרון.
מתוך הבנת מעלותיה של עמדה נפשית זאת, ברגר קוראת להגמיש את יכולת ההכלה של מטפלים ושל החברה ככלל ביחס לרגשות הבלתי נסבלים כל כך של קורבנות, כשהיא שואבת את השראתה מויניקוט (1947) שקרא לסובלנות כלפי רגשות של שנאה. לפי ברגר, אין לצפות מהנפגעים לעבור הלאה ולשאוף לטרנספורמציה מאולצת של הזעם האינסופי רק כדי לא "לקלקל את המסיבה" עבור חברה שרוצה בעצמה להמשיך הלאה, לסלוח ולשכוח. אם לא נגנה בצדקנות את משאלות הנקמה כפתולוגיות וילדותיות, אם נעשה מאמץ לשאת את הטינה, נוכל לדבריה להחזיר לנפגעים חלק מערכם שבוטל על ידי הפוגעים. התנאי להשגת אי אלימות, טענה, הוא המאמץ לפגוש מצבי נפש תוקפניים בתוכנו ואצל אחרים ולהכילם.
על אף שברגר לא התייחסה בהרצאה באופן ישיר להמשגות של ברמן (כפי שהיא אולי כן עושה בספרם המשותף עם אורליק, שנשמע כה מסקרן), אני שמעתי כאן תשובה מסוימת שלה לדבריו על המצב הקורבני. כאילו אמרה: אם נסכים לתת מקום לתלונות הנפגעים, עם כל הקושי – נזַכה אותם בהכרה שלה הם כל כך צמאים, לא נהיה "עד מת" ומפקיר (Gerson, 2009) ולא נותיר אותם בבדידותם עם התווית הקורבנית. ויותר מכך: ברגר התייחסה לנקודה שבלטה בחסרונה בהרצאתו של ברמן – קבלת האפשרות שאנו לא רק עדים לפגיעה, אלא גם לוקחים בה חלק פעיל כפוגעים. לפי הצעתה, אם נדע לקחת אחריות על ה"אובייקטים הרעים" שהיינו, ונסכים לפגוש את משאלות הנקמה כלפינו בלי להיבהל – נייתר באופן עמוק את הצורך במימוש הנקמה, ונתרום לאפשרותו של תיקון ולהשבתם על כנם של כללים חברתיים מוסכמים שגם אנו נוכל להיות חלק מהם.
כאן, אני מודה, התחלתי לחוש את אי-הנוחות שלי משנה כיוון. אם לנוכח דבריו של ברמן התעוררה בי דאגה כלפי קורבנות זועמים שיואשמו בהיותם "פאסיב-אגרסיב" מבלי לזכות בהכרה ראויה ותיקון – תוך כדי הרצאתה של ברגר החלה לרחוש לה חרדה שונה: המקום הנרחב והלגיטימציה שהציעה למשאלות נקמה העלו בי דווקא תחושות הזדהות עם מי שמתוארים כפוגעים, וחשש מתוקפנותם האפשרית של קורבנות. ברגר אמנם עמדה על ההבחנה בין משאלות נקמה למעשי נקמה, אך תהיתי האם ההנחות שלה בדבר האפשרות להפריד ביניהם באופן ברור, ובדבר כוחה המיטיב של הכלת הזעם, אינן אופטימיות מדי. היא עצמה ציינה שמתוך השפעת הטראומה לא מן הנמנע לראות גלישה לקוטב הנקמה ההרסנית הממשית. והרי גם ההכרה העמוקה ביותר בפגיעה לא תסתום סופית את הגולל על האפשרות שהזעם בעקבותיה יהיה רצחני; אין שום ערובה לשמירת האלימות שבפנטזיה לא ממומשת, מבלי שתתפוצץ על מישהו.
בהקשר זה נזכרתי בתשובה שקיבלתי פעם מחייל לשעבר שבחר לתת לארגון "שוברים שתיקה" עדות על עוולה רצחנית שבה השתתף כחייל, וסיפר לי על הבחירה להעיד בעילום שם, על אף כוונתו להכיר בחלקו בפגיעה ולגנותה. האפשרות שממנה חשש עד אימה היא שעדות הנושאת את שמו תאפשר למחפשי נקמת דם לאתר אותו ולחסלו. בכמה מקומות ההסתרה של זהות המעידים זכתה לביקורת, ונטען שמשמעה הוא היעדר לקיחת אחריות מלאה על העוול (למשל: Morag, 2011); אך מי יערוב לאותו חייל שמשאלות הנקמה מן הצד השני לא יתגלגלו באקט ממשי?
*
נותרתי אפוא עם שאלות רבות. עד כמה אנו מצפים מפוגעים להרחיק ביכולתם לקבל רגשות קשים של מי שפגעו בו? עד כמה רחב אפשר לדרוש שיהיה המכל שלהם – בין אם כקהילה או כיחידים, כבנים ובנות מן המניין של החברה האנושית או כמטפלים? גם כאן, מרתק לשים לב להבדל בתחושות המתעוררות מול שאלות אלו כאשר בוחנים אותן מנקודת המבט של הקורבן, של העד או של הפוגע דווקא. אולם אם ברצוננו לקחת אחריות על עוולות שגרמנו אנו, לא נוכל להימלט מגילום תפקיד הפוגע ואף מהזדהות עמו לעתים, שכן מתוך עמדת הקורבן יהיה זה כמעט בלתי אפשרי לקחת אחריות על נזק שהסבנו.
ולְמה נצפה מהקורבנות – מהקורבנות שלנו, מהקורבנות שאנחנו? בריאיון עמה, לאה איני לא מצהירה כי סלחה לאביה ניצול השואה, אך בהחלט מגלה הבנה מעיקה כלפי התנהגותו הקשה והפוגענית כלפיה ומציינת שהיא לא שופטת אותו. היא מפנה מקום לרחשי הנקמה ומקבלת אותם, אך היא גם לא נמנעת מביקורת על העמדה הקורבנית, ואומרת באותו ריאיון:
אבא שלי כל הזמן חיפש נקמה, כל הזמן נשאר בתוך ההתבדלות והשנאה, וזה היה לגיטימי כי הוא היה שם. הוא חווה את הזוועות על בשרו. אבל כשהמדינה עושה את השימוש הציני הזה בשואה לצרכיה מצד אחד, ומגיבה כפוסט־טראומטית, כל הזמן, מצד שני, זו בעיה. אנחנו, כחברה, היינו אמורים לנקז את זה. להחלים מזה. ובמקום זה אנחנו מוסיפים עוד אלימות לאלימות. אני לא חושבת שלמנהיגים שלנו מותר מה שהיה מותר לאבא שלי.
גם ברמן וברגר רמזו בהרצאותיהם שאת הרעיונות המובעים בהן לא קשה ליישם על החברה הישראלית. ואכן, העובדה שלא מדובר בסיפור רחוק אולי תורמת גם היא לקושי לשוחח על הנושא. בסופו של ערב העיון מצאתי עצמי תוהה – האם אנו מוכנים לוותר על התרגום של חוויותינו הקורבניות לעמדות כוח, להעז לשחרר את הרצון לנקמה, ולא להוסיף עוד אלימות לאלימות? ולא פחות מכך – איך נרגיש בטוחים מפני נקמה שבהחלט עלולה להגיע על הסבל שאנו גורמים? האם אנו מוכנים לקחת אחריות על עוולות שגרמנו? או שאולי נמשיך לטעון ש"אין לנו על מה"? גם זאת, כזכור, סוג של תשובה.
מקורות
ויניקוט, דונלד, ו' (1947). "שנאה בהעברה הנגדית". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד, 2009, עמ' 65-76.
Gerson Samuel (2009). "When the Third is Dead: Memory, Mourning, and Witnessing in the Aftermath of the Holocaust". The International Journal of Psychoanalysis 90 (6): 1341–1357.
Messler Davies, Jody (2004). "Whose Bad Objects Are We Anyway? Repetition and Our Elusive Love Affair with Evil". Psychoanalytic Dialogues 14(6): 711-732.
Morag, Raya (2011). "Current Israeli Documentary Cinema and the Trauma of the Israeli Soldiers". Paper presented at "Trauma Testimony Discourses: Genre Patterns and Innovation, conference at Tel Aviv university, organized by the Faculty of Humanities and the Faculty of Medicine of Tel Aviv University, NATAL and Van leer institute, 23.2.2011.
