אז מה השתנה כאן? : על גלגול המושגים שינוי וטרנספורמציה בפסיכואנליזה
מאת בלה סוסבסקי
ההרצאה 'מושג הטרנספורמציה בפסיכואנליזה' התקיימה במסגרת סדרת ההרצאות 'להיות מטפל פסיכואנליטי במאה ה-21' בארגון מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, בתאריך 30.5.14 ב'תיכונט', תל אביב.
במסגרת הסדרה "להיות פסיכואנליטיקאי במאה ה21" התכנסו ארבעה חברים במכון לפסיכואנליזה בת זמננו לעסוק בשאלה הטיפולית המהותית ביותר: מהי טרנספורמציה? מהו השינוי שאפשר לייחל לו בטיפול האנליטי, ואולי בחיים בכלל? עקב מיעוט הנוכחים במפגש זה נוצר מעגל אינטימי ובלתי אמצעי עם המרצים, שאפשר דיון ביננו לבינם ובינם לבין עצמם סביב הדומה והשונה בין התיאוריות הפסיכואנליטיות המרכזיות, והשלכות של הבדלים אלו על שאלות יסוד בקליניקה ומעבר לה.
ראשון המרצים היה דר' אלי סמואל, פסיכיאטר, שייצג את העמדה הפרוידיאנית כלפי מהות השינוי בטיפול. הוא תיאר את התפתחותו של פרויד מהרפואה אל עבר הפסיכואנליזה. פרויד, איש מדע שעסק מכורח מקצועו בתאים ורקמות, גילה שישנם סימפטומים פיסיים שלא ניתן למצוא להם הסבר פיסיולוגי, אך ניתן לרפא אותם דרך מילים. הוא סבר שהאדם מונע מדחפים הממוקמים בגבול בין הגוף לנפש והם שמכתיבים את הקונפליקטים שלו ואת התנהגותו. כשפרויד ניסח את התיאוריה המבנית, הוא הגדיר את המתרחש בפסיכואנליזה כמעבר של מידע מהלא מודע המודחק אל המודע שם ניתן להכיר אותו ולשנות את השפעותיו על האדם. סמואל מכנה שאיפתו זו של פרויד כצנועה: אין מדובר בשינוי מהותי אלא במעבר של חומר דחפי מודחק אל המודע, והיכולת לרסנו עקב המודעות לו. דוגמא לטיפול הנושא שינוי בעל אופי כזה, הוא טיפול באדם שפנה עקב חרדות שסבל מהם ודרך חשיפתם של קונפליקטים מודחקים, הצליח להפרד מהחרדות וכך ליצור שינוי משמעותי באיכות חייו. סמואל כינה את היקף השינוי אותו הציע פרויד כ'צנוע' אך הביא תיאורים של הטיפול אותו עבר פרויד בעצמו כ"עלום" ו"קסום", מילים לא מדעיות שמבטאות אולי כמיהה לאפשרות לטרנספורמציה החורגת את גבולות המדע אל מה שמעבר לה.
יניב כץ, פסיכולוג קליני, ייצג את הגישה הקלייניאנית כלפי שינוי בטיפול. הוא סיפר על החשש שלו מפני הפלגה עם המושג טרנספורמציה אל עבר מחוזות שאינם עיקרה של הפסיכואנליזה. הוא סובר שמטרת הטיפול האנליטי היא לסייע לאדם להיות במגע עם חלקים שונים שלו ביניהם תוקפנות, הרסנות וקנאה. מגע עמוק עם חלקים אלו והכרה בהם היא המאפשרת תהליך של אבל, פיוס ותיקון בחיים. דרך תיאור חוויה במסע ליפן בו ציפה למפגש מעורר השראה עם מורה זן והתאכזב קשות, כץ הפגיש אותנו עם ההתפכחות מהאידאליזציה. בתום מסעו זה ליפן הוא קיבל את ברכת הדרך מידיד יפני: "When you come to Jerusalem, just be in Jerusalem" . הוא מבין הנחיה זאת כהזמנה לשהות בעולם כפי שהוא ולראותו נכחה, על כל פניו היפים והכעורים, ללא אידאליזציה. ברוח זאת, הוא מבין את מטרת הטיפול כיכולת להביט נכחה גם במציאות הפנימית, על כל פניה, להתפייס איתה ולקבלה. כהדגמה לטיפול מתוך עמדה זאת הוא מתאר חלום שהובא לו ע״י מטופלת, אותו אפשר היה להבין כביטוי לחסכים בעבר ובהווה שלה ולקרבנות שלה בחייה, אך הוא בוחר לפרשה גם כמייצגת את התוקפנות וההרסנות שלה עצמה. בפירוש מסוג זה הוא מבטא את האמונה הקלייניאנית שהשינוי הנפשי חל כשהמטופל יכול, בעזרת המטפל, להביט ולראות גם את החלקים התוקפניים וההרסניים שבו ולקבלם כחלק מאנושיותו. תוצאות טיפול באוריינטציה זאת מתבטאות בקבלת אחריות על השלכות, קיומם של יותר אובייקטים טובים והשלמה עם המציאות כפי שהיא.
המרצה השלישי, הלל וייס, פסיכולוג קליני, הניע את רב השיח מדיון בשינוי שחל כתוצאה מטיפול פסיכואנליטי אל עבר המושג טרנספורמציה, תהליך שחל בפסיכואנליזה וגם בחיים בכלל. בהשראת עמדות 'וויני-קוהוטיאניות' השמות דגש רב על מימד הקשר בטיפול הפסיכואנליטי, הוא מציע שטרנספורמציה בטיפול משמעותה הימזגות של המטפל והמטופל להוויה אחדותית. הוא ממשיג את היכולת הטרנספורמטיבית כיכולת של הפרט לעבור מחווית נפרדות אל חווית התחברות והתמזגות עם מה שאינו הוא הנפרד, אלא האינסוף שמעבר לו עצמו. רוב בני האדם מכירים את החוויה הטרנספורמטיבית ממפגש עם ספר או סרט שנוגע עמוק בנפש, מחוויה של השתייכות עמוקה לקבוצה, או ממגע נפשי עמוק עם אדם אחר וזהו יסוד קיומי ונחוץ להתפתחות בריאה וחיונית של הנפש. התנאי לטרנספורמציה על פי וייס הוא אמפתיה ביחסים עם אדם אחר. מי שחווה primal maternal preoccupation בתחילת החיים, חווה חוויה של הימזגות בצורה מספקת. בהיעדר סביבה אמפתית המאפשרת חוויה טרנספורמטיבית של הימזגות עם הזולת, אדם יחוש מצוקה ועשוי לפתח התנהגות הרסנית ותוקפנית מתוך נואשות לייצר חוויה זאת בכח. כביטוי לחסך מסוג זה הובאו דוגמאות של פגיעה עצמית בצורת חיתוך עצמי, התמכרות לסמים ויחסי מין לא מובחנים ומסוכנים המבטאים ניסיון נואש לחווית התמזגות. הטרנספורמציה המושגת בטיפול האנליטי מתרחשת בקשר הייחודי בין מטפל ומטופל ובמעבר מהיות בודד ונפרד, להיות שייך וממוזג עם מה שמעבר לעצמי.
המרצה האחרון, דר' אשר אפשטיין, פסיכולוג קליני, ייצג עמדה קוהוטייאנית לתהליך הטרנספורמציה המתרחש בטיפול האנליטי. הוא עסק במונח זולתעצמי מאמיר (אידיאליזטורי) המתאר התייצבות של המטפל עבור המטופל כדמות חזקה, יכולה ומיטיבה, אשר דרכו המטופל יכול לחוות את עצמו כמשתתף בעולם. קוהוט סבר שזהו צורך בסיסי של העצמי לאורך החיים ושתפקיד המטפל הוא להוות זולתעצמי מאמיר עבור מטופל שיש לו חסך בתחום זה ושבר בעצמי בעקבותיו. אפשטיין דיבר על הקושי שלנו כמטפלים לשאת בתפקיד זה ועל הנטיה הטבעית של בני אדם להצטנע במצבים בהם נעשית להם אידאליזציה. בניגוד לגישות אחרות, על פי העמדה הקוהוטיינית, על המטפל לקבל תפקיד זה על מנת לאפשר את תיקון השבר בעצמי של המטופל. בסופו של תהליך יוכל גם המטופל עצמו להוות זולתעצמי עבור אחרים בסביבתו. כדוגמא לטרנספורמציה בהקשר זה הוא תיאר מטופל שהגיע עם שבר בעצמי שהתבטא בקנאה כלפי סביבתו הקרובה ביותר. לאחר שחווה בטיפול חווית שייכות עמוקה לזולתעצמי בדמות המטפל, העצמי שלו התחזק והוא יכל להוות זולתעצמי אידיאלי כלפי סביבתו. דוגמא נוספת הובאה ממגילת רות דרכה תיאר המרצה את שרשרת החמלות של גיבורי המגילה, האחד כלפי זולתו. דוגמא יפה זו הדגימה כיצד כשאדם חווה התייצבות של אחר כזולתעצמי עבורו, חלה גם בו טרנספורמציה המאפשרת לו להיות עבור זולתו באופן דומה.
עד כאן תקצירי התכנים שהוצגו בהרצאה, אולם תיאור המפגש יהיה חסר אם לא אתייחס לרובד הצורני של כל אחת מההרצאות שנראה היה כמתכתב עם התכנים, מדגים באופן יצירתי משהו ממהותם, וכמו בפסיכואנליזה עצמה, מזמין אותנו כמטפלים להקשיב לא רק לתוכן אלא גם לתהליך.
דר" אלי סמואל שדיבר על ההתפתחות של פרויד ממדעי הרפואה לפסיכואנליזה, הוא בעצמו רופא, פסיכיאטר העוסק בפסיכואנליזה. את הרצאתו תיבל במצגת גרפים הבודקים קשרים וקורלציות בין מושאי המחקר שלו: פרויד והמושג טרנספורמציה, ובכך הדגים את דרך החשיבה המדעית על העולם ואת אופן איסוף המידע וניתוח הממצאים שהובילו את פרויד למסקנותיו על נפש האדם ומהותו של שינוי.
יניב כץ, בחר להקדיש חלק מהרצאתו להדגמה של התפכחות והכרה במציאות דוקא בחייו האישים: בהרצאתו היפיפייה והנוגה במעט תיאר כאמור את מסעו ליפן, את השבר באידאליזציה, ואת ברכת הפרידה just be in Jerusalem- דרך חיים המתבטאת בגישה קלייניאנית בקליניקה. דווקא אופן הצגת הרצאה זאת אתגרה משהו מעמדותיי האישיות כלפי העמדה הקלייניאנית, ומצאתי עצמי תוהה מה בין גישה העוסקת בחלקי אובייקט, פיצולים, ומנגנוני השלכה מסובכים לבין כתיבה נוגעת כל כך? מה בין עמדה דפרסיבית לכתיבה מקצועית בעלת צליל של שירה?
ברוח מחשבותיו המקוריות על טרנספורמציה כהימזגות, בחר הלל וייס לשוחח עמנו ללא מצגת ולקיים שיח אינטראקטיבי עם שומעיו. כדי להמחיש את רעיונותיו, הדגים בנדיבות מחוויותיו כסבא הצופה בתנועת נכדתו בין הימזגות ונפרדות, הביא דוגמאות מהקליניקה וכן דוגמאות מהחיים עימם כל אדם מסוגל להזדהות. דרך דבריו ניתן היה להציץ אל האופן בו הוא סובר שעל המטפל להשתתף בחווית ההימזגות עם המטופל על מנת לאפשר לו חוויה של חיבור טרנספורמטיבי עם זולתו.
גם המצגת בהרצאתו של דר' אשר אפשטיין שעסקה במושג הקוהוטייני זולתעצמי מאמיר (אידאליזטורי), הדגימה באופן ויזואלי את משמעות המושג. לאורך ההרצאה, מדי פעם, הופיעה בפנינו על המסך דיוקנו של אחד מגדולי ההוגים שצוטט בהרצאה: היינץ קוהוט, עמנואל לוינס ועמנואל גנט, כרומזים על נוכחותם כדמויות משמעותיות בהגותו של המרצה בפרט ובהגות הפסיכואנליטית והפילוסופית בכלל. ולפתע, הבנתי בצורה עשירה קצת יותר את דיוקנו הענק של פרויד בכניסה למכון הפסיכואנליטי בירושלים, את תמונתו של הרבי מלובבאוויטש בבתי חב"ד הפזורים בעולם, ואת תמונתיהן של מהטמה גנדי ומרתין לותר קינג בחדר העבודה שבביתי.
לבסוף, מעבר לתכנים ולצורה, מצאתי גם חדווה בעצם החבירה יחדיו של מטפלים בעלי עמדות שונות מאד לעיסוק משותף במושג טרנספורמציה. בדיון שהתקיים בין ההרצאות ובחלקו האחרון של המפגש התאפשרה שיחה על הדומה והשונה בין התיאוריות השונות. למשל נידונו ההסתפקות במושג "שינוי" אל מול ההפלגה אל המושג "טרנספורמציה", והדגש על ממדי התוכן בתהליך האנליטי לעומת דגש על אלמנט הקשר הטיפולי כזירת ההתרחשות המרכזית באנליזה. אופיו ההשוואתי של המפגש הצית דיון בשאלת מקורה של התוקפנות בנפש האדם: האם כדעת פרויד מדובר בדחף אותו יש להכיר ולרסן? אולי, אליבא דקליין, דחף אנושי מולד עמו יש להשלים ולהתפייס? או שמא על פי תיאוריות החסך, מדובר בביטוי לחסך בהימזגות הטרנספורמטיבית אותה תיאר הלל וייס כצורך קיומי של הנפש? או כטענת פסיכולוגיית העצמי תוקפנות הינה ביטוי של שבר בעצמי הנובע מחסך באמפתיה ובזולתעצמי משמעותי? בין המרצים נראה היה שישנה גם אי הסכמה מסוימת לגבי היחסים בין התיאוריות: האם מדובר ברבדים שונים של הנפש שהתגלו והתפתחו לתורה פסיכואנליטית רבת פנים ומורכבת או שמא התיאוריות השונות סותרות האחת את השניה ונדרש מכל מטפל להכריע בשאלות יסוד על אופיה של נפש האדם והתיאוריה הטיפולית הנגזרת ממנה.
בנימה אישית, למרות שמבחינה תיאורטית אני סבורה שיש לנקוט עמדה בשאלות ערכיות ומקצועיות אלו, וכי הן בעלות השלכות הן לקליניקה והן לעמדות חברתיות ופוליטיות, נדמה לי שכל מי ששהה מספיק זמן בטיפול משמעותי חווה משהו מכל אחת מהגישות שהוצגו. רגעי ״אההה״ בהם פתאום הבנו משהו אודות עצמנו שכלל לא ידענו אותו קודם, רגעי חסד בהם תוקפנות או קנאה שהיו עד כה מקור לבהלה או בושה התקבלו בשוויון נפש ע״י המטפל, רגעים יקרים ומרפאים של חווית שייכות וזיקה עמוקה עם המטפל, והחוויה החשובה של היות לי זולתעצמי אידאלי שמתייצב עבורי בבטחה, בהתמדה וביציבות ומבשר לי על עולם שיש בו טוב. ואם ישנם כל אלה – דיינו!
