מחשבות על שיפוטיות כמקור לתקיעוּת בהדרכה

מאת שולמית מאיר

פרטי המקרה הוסוו לשם שמירה על סודיות.

Supervision הוא המונח בספרות המקצועית באנגלית המקביל למונח "הדרכה" בעברית. פירושו המילולי הינו, פיקוח. בפועל, לסופרווייזר תפקידים רבים, ביניהם, הנחייה, הכלה, היות מורה דרך, חינוך, לימוד, תמיכה, אבל גם פיקוח ואחריות מקצועית כלפי המטופל של המודרך. קדושין (1992) מתייחס לשלושה אלמנטים בהדרכה: אדמיניסטרטיבי, חינוכי ותמיכתי. במאמר זה ארצה להסביר כיצד, למרות ההרחבה וההעמקה במקצועות הטיפול השונים ובספרות המקצועית בהבנת מושג הסופרוויז'ן, נראה שהאחריות המתבקשת מהיותו "מפקח" עלולה להוביל את המדריך, הוא הסופרווייזר, ליצירת תקיעות בתהליך ההדרכה.

לשם כך, ארצה להביא מקרה טיפולי. סטודנט, מודרך שלי, טיפל באדם כבן 60, אשר התגורר בפארקים של ירושלים. המטופל שמח לאפשרות לחלוק את רגשותיו אך, חלק גדול מהשיחות נסבו סביב מצוקתו הכלכלית וצרכיו החומריים. המודרך, בחור בעל לב רחב, פעל קודם כל ככל יכולתו להשיג למטופל עזרה חומרית. כשבדקתי את הדוחות של הסטודנט, משהו היה חסר לי. כאשר קצת העמקתי בבירור איתו, התברר שהוא הבין שאסור להיות שיפוטי כלפי מטופל ולכן לא הביא דברים כמו: "מה הוא מקטר", "הוא בכלל לא עושה שום דבר לקדם את עצמו?", "למה הוא לא עובד ואפילו בכל עבודה, הלא הוא בריא?". בנוסף, הסטודנט הסתיר או לא יכול היה לגעת ברגשות הגועל שהרגיש כלפי המטופל. המטופל הביע רצון למצוא את בנו, שלא הכיר, כדי ליצור איתו קשר. כאשר הסטודנט פעל למצוא בן זה, התברר שמה שעניין את המטופל אינו יצירת הקשר אלא, איך למחוק חוב מזונות בביטוח לאומי. תופעה זו גרמה למודרך, לאותו סטודנט, לחוש רגשות של כעס וגועל כלפי המטופל. כאשר הסטודנט הבין, שהוא רשאי לגמרי "להשתולל" עם מחשבות ורגשות כולל גועל, כעס ושיפוטיות כלפי המטופל, (בפנַי , כמובן, ולא בפני המטופל) נוצר תהליך בו ניכר כי הקשר שלו עם המטופל נעשה יותר אותנטי, קרוב, אמפתי ומקבל. תופעה זו הניעה בסופו של יום, אפילו במעט, מודעות של המטופל לדפוסים שלו-עצמו, אשר מנציחים את מצבו.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

הסטודנט בחר ללמוד עבודה סוציאלית מתוך תודעה חברתית מפותחת. הוא בעל רגישות, אכפתיות לזולת, ערכים ונורמות הומניסטיות. בתחילה הוא הסתיר מפני ואולי גם מפני עצמו, רגשות כמו ביקורת, כעס, גועל ואפילו בוז שעלו בו תוך כדי מפגש עם המטופל. הוא לא נתן דרור לתחושות אלה מפני שסבר שאין זה יאה, ואולי חשש שחומרים אלה לא יתקבלו על ידי כמדריכתו, ושאשפוט אותו על כך. אני סבורה שכמדריכה זו אחריותי ליצור סביבה המשוחררת ומשחררת משיפוטיות.

אני מניחה שמטפלים, וגם המנוסים שבהם, צריכים לעבור תהליך ודרך ארוכה מאד כדי להגיע למצב חסר פניות, המשוחרר מדעות קדומות, אסוציאציות אישיות, ריצוי המטופל, והפיתוי האדיפאלי. הפיתוי האדיפאלי הינו מושג מהתיאוריה הפסיכואנליטית ומשמעותו כאן היא יצירת קואליציה כנגד אדם שלישי (נוכח או לא בחדר), כנגד העולם, המציאות, או כנגד כל ישות אחרת, המוביל לברית אדיפאלית בין המטפל למטופל, כמימוש פנטזיה ילדותית.

גורם נוסף המוביל לפגיעה באיכות התפקיד של המטפל, הינו תחושת אשמה (לעיתים אשמה אדיפאלית). אשמה אדיפאלית הינו מושג הלקוח מהתיאוריה הפסיכואנליטית. מדובר באשמה של הילד על התשוקה שלו בהורה בן המין האחר ופגיעה בפנטזיה בהורה שעלול למנוע ממנו מימוש תשוקה זו. כתוצאה מאשמה זו עשוי הילד לחוש פחד מעונש, או להעניש את עצמו (פרויד, תשל"ז, עמ', 172, 203; אוגדן 2013, עמ' 142, 143).

כתוצאה מהאשמה, או בשל הפיתוי, עלול המטפל להסכים ואולי אפילו להוביל פגיעה במסגרת ה- Setting הטיפולי. כגון קיצור או הארכת שעת הטיפול, שינויים רבים במועד הטיפול, שיחות טלפון ארוכות עם המטופל ועוד. למרות האמור לעיל, יש להבחין בין שבירה זו של המסגרת הטיפולית לבין גמישות מתבקשת והקשבה לצרכיו המציאותיים של המטופל. אבחנה זו בין כשל ופיתוי לבין גמישות לצורך יצירת הקשר הטיפולי אפשרית אם כי איננה קלה. ניתן להשיג אבחנה זו על ידי עבודה עצמית והתבוננות של המטפל באם פעולותיו ממוקדות בצורכי המטופל או בצרכיו הוא. עבודה זו נעשית גם במסגרת הסופרוויז'ן.

הבאתי הקדמה זו כדי להדגיש שמטפלים, צעירים כמנוסים, שרויים בַּתהליך, ואולי לעולם לא יגיעו לשלמות המתבקשת. לפי דעתי ומתוך ניסיוני, חשוב שתהייה למדריך הבנה זו על מנת שישכיל ליצור אווירת קבלה דיה, כדי שהמודרך ירגיש בטוח להביא כמה שיותר תכנים מעולמו כמטפל וכאדם. לעיתים השיפוטיות של המודרך כלפי עצמו, הפחד שלו מביקורת, והחשש שלו שייתפס כמטפל רע, הינם דומיננטיים אפילו מזה של המדריך. לכן לדעתי, על המדריך לזהות סוגיות אלו, במידת האפשר, ולנסות "להמיס" אותן. יצירת אווירת קבלה כזו הינה, כמובן, אתגר מקצועי מורכב וקשה וקיימת בו שונות רבה בהתאם למסגרת בה ניתנת ההדרכה, כמו: הדרכה פרטית, מחלקת רווחה, מרפאה פסיכיאטרית, ציבורית או פרטית, וכן בהתאם למקצוע בה היא ניתנת, כמו פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית. שונות גם נדרשת בהדרכה הניתנת, לסטודנטים, מטפלים מתחילים, לעומת זו הניתנת למטפלים מוסמכים ומנוסים.

הדרכה – היא שונה מטיפול, אם כי צריך שיהיו גם בה רב יסודות הטיפול, כגון יצירת קשר של אמון, מסגרת, תחושה של בועה מוגנת, הכלה, הקשבה, אמפתיה, ולעיתים גם תכנים חינוכיים או למידה. בהדרכה, כבטיפול, עשויים להתפתח יחסי מטפל-מטופל ובהם, תכני העברה, העברה נגדית, התנגדות, תכני סמכות ועוד. חשוב שהמדריך בכל מסגרת יהיה מודע לאפשרות של התפתחותם של יחסים כאלה וזאת על מנת שיתכונן להתייחס אליהם.

לעומת זאת, בשונה מטיפול, יחסי ההדרכה הינם בעיקרם קולגיאליים, שוויוניים יותר וצריך שיהיו בהם אלמנטים של הדדיות (יש הטוענים שיחסים כאלה צריכים להיות גם בטיפול, אך זו סוגיה לדיון אחר). כהקבלה לעולם התעופה – כיחסים בין טייס לטייס משנה. אתה מטיס את המטוס, אך, הנחת הבסיס היא שהטייס שלידך יודע גם הוא להטיס מטוס. מודרך המטפל באנשים, זקוק על פי דעתי, להכרה ולתחושה של יחס שוויוני כדי לא לאבד את בטחונו בעצמו כמטפל.

בנוסף, האם מדריכים מאפשרים למודרכיהם להביע את כל קשת הרגשות והמחשבות כפי שהם סובלניים כלפי מטופליהם? האם המדריך יכול, ביושבו מול מודרך, לשכוח, לפרק זמן, את אחריותו למטופל של המודרך ולהתמקד במודרך ולהיות אמפתי אליו מבלי להיות חרד, שמא רגשותיו ומחשבותיו של המודרך, עלולים לפגוע במטופל של המודרך?

מניסיוני כמדריכה, דווקא מצע שכזה, משוחרר משיפוטיות וחרדה עשוי לשחרר אצל המודרך חסמי אמפתיה, כמו מוסרנות, ביקורתיות והתשוקה לעזור. התשוקה לעזור (לרפא) הינו מושג הלקוח מהתיאורטיקן ביון (אצל סימינגטון, 2000). ביון מבחין בין תפיסת המציאות דרך החושים ודרך האינטואיציה. לדעתו, המציאות הנפשית נתפסת באינטואיציה ואילו הזיכרון והתשוקה מושרשים בחושים. התשוקה לרפא את המטופל היא מכשול באנליזה כיוון שהיא מפעילה את החושים ולא את האינטואיציה של המציאות הנפשית (שם, עמ' 184 ,181).

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

לסיכום

מאמר זה נועד להראות, שביחסי מדריך-מודרך עלולה להיווצר אווירה דרשנית ושיפוטית. אווירה זו עלולה בתורה ליצור אצל המודרך פחד מביקורת ורצון להסתיר. חשש זה מוביל פעמים רבות לתקיעוּת ועיכוב בהתפתחות המודרך ובטיפול. הפחתת הביקורתיות כלפי המודרך, בשילוב עם הגברת האמפתיה של המדריך כלפיו, עשויה לשנות את האווירה בהדרכה ולסייע הן למודרך והן לטיפול.

• הטור מוקדש לזכרו של אבי היקר

מקורות

אוגדן, ת. לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה. תולעת ספרים: תל אביב. 2013.

סמינגטון, ג'. החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תולעת ספרים: תל אביב. 2000.

פרויד, ז. כתבי זיגמונד פרויד, כרך שני. דביר: תל אביב. תשל"ז.

Kadushin, A. (1992) Supervision in Social Work (3rd. ed.), New York: Columbia University Press. Revised fourth edition published 2002.