המרחב הטיפולי שמעבר לחדר הטיפולים
מאת עידו אברבוך
סקירת יום העיון השני בנושא 'הפסיכולוג הקליני והקהילה'- 'המרחב הטיפולי שמעבר לחדר הטיפולים'. יום העיון התקיים במרכז האקדמי רופין בתאריך 31.3.14.
יום העיון של תוכנית המ"א בפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין עסק בחשיבותה של הפעילות הפסיכולוגית בהקשר הקהילתי. בתור סטודנט בתוכנית, שמעתי את מרציי מדברים וראיתי הלכה למעשה את תורתם מתממשת באמצעות דרכים שונות שבהן יכול הפסיכולוג לרדת מ"מגדל השן" שבו הוא לעתים נתפס כשוכן: טיפול בפליטים, טיפול בחרדים ואקטיביזם חברתי ופוליטי.
טיפול נפשי בפליטים
המושב הראשון עסק בטיפול נפשי בפליטים. יו"ר המושב היה ד"ר רפי יונגמן, מרצה בתוכנית. ד"ר יונגמן טען שקבוצת הפליטים נמצאת בסיכון לפתח בעיות בריאות נפש, בשל הסיכון שבהגירה עצמה, וכן בשל הטראומות של הבריחה והחיפוש אחר מקלט. למרות זאת, חלק מהמחקרים מצביעים על כך שלמרות הבעיות הנפשיות, בעיקר תסמונות פוסט-טראומתיות, רוב הפליטים מוטרדים מנושאי דחק עכשוויים. בתחום שיטות ההתערבות, מהמחקר הקיים בנושא אין הסכמה לגבי מתודות ההתערבות היעילות בטיפול בפליטים.
הדיון בנושא המשיך בהרצאתו של ד"ר עידו לוריא, פסיכיאטר במרפאה הפתוחה "רופאים לזכויות אדם" ובמרפאת גשר לבריאות הנפש וקורבנות סחר בבני אדם. גם הוא הדגיש את הפגיעות הגבוהה של אוכלוסייה זו לבריאות הנפש מחד גיסא ואת הנגישות הנמוכה שלה לשירותי בריאות הנפש מאידך גיסא.
ד"ר לוריא סקר את גורמי הסיכון בשלבי ההגירה השונים: טרם ההגירה, גורמי הסיכון הם סוציו-אקונומיים. במהלך ההגירה, גורמי הסיכון קשורים לחוויות הקשות שעלולים המהגרים לחוות במסגרת המסע: חטיפה, סחיטה באיומים, אלימות ועוד. לאחר ההגירה גורמי הסיכון הם כליאה, קושי כלכלי, חוויית אפליה וסיכון גבוה להחזרה למדינת היעד. לוריא הוסיף כי משך הזמן שעובר עד שהמהגר מקבל אשרה ומעמד חוקי במדינה שאליה היגר הוא גורם סיכון נוסף לפסיכופתולוגיה, בשל המתח הרב שחש המהגר כל עוד המדינה אינה מכירה בו וקיים סיכון שהוא יגורש בחזרה לארץ מוצאו. לעומת זאת, כאשר האשרה מומרת מזמנית לקבועה, יורד הסיכון.
קשיי שפה ותרבות
בעיה מעניינת בטיפול בהגירה היא בעיית חוסר ההתאמה (Mismatch), הנובעת מכך שהמטפל מחפש את התסמינים שהוא מכיר על סמך ניסיונו, אך הוא אינו מבין את תרבותו של המטופל ולכן לא מבין את הבעיה כהלכה. למשל, פליט שמדבר על נושאים מיסטיים כגון וודו או כישוף, והמטפל, אשר אינו מודע למשמעותם של נושאים אלו בתרבותו של המטופל, עלול לחשוד בשוגג שהוא לוקה בדלוזיה. בעיות שפה אף הן מקשות על המטפל ליצור אנמנזה, להעביר רגש וליצור קשר.
ד"ר לוריא הציג מחקרים מעניינים בתחום. ממצא מעניין במיוחד היה כי 50% מהפליטים שפנו לרופא משפחה אותרו כסובלים ממצוקה רגשית גבוהה (באמצעות שאלונים), אך רק 8% מהם זוהו על ידי הרופא ככאלו. כלומר, אף שהפליטים הציגו מצוקה נפשית רבה, ברוב המקרים היא לא אובחנה על ידי הרופא שאליו הם פנו. ד"ר לוריא ייחס את התופעה לקושי של הפליטים להמשיג את מצוקותיהם הנפשיות באופן שבו הרופאים מורגלים לזהותן.
ההרצאה הסתכמה בכמה המלצות לטיפול: בראש ובראשונה חשוב להבין את השוני התרבותי בין המהגרים לבינינו. למשל, מטופלת שלא מגיעה אינה בהכרח מבטאת התנגדות לטיפול. שנית, יש לגייס את כל המשאבים האפשריים ממשפחת המהגר, מהקהילה ומהחברים. שלישית, יש לנקוט גישה פסיכו-דידקטית והתנהגותית ולהשתמש בטכניקות הרגעה. ד"ר לוריא סיים את דבריו בפנייה נרגשת לקהל שלא לעצום עיניים ולקחת חלק פעיל בטיפול בפלח אוכלוסייה זה הנמצא בסיכון גבוה לפסיכופתולוגיה.
מבקשי מקלט ופליטים
ההרצאה הבאה הייתה של טלי אהרנטל, עובדת סוציאלית ומנהלת התחום הפסיכו-סוציאלי בארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (א.ס.ף). אהרנטל הבחינה בין מבקשי מקלט לפליטים: מבקש מקלט הוא אדם שנמלט מארצו למדינה אחרת והוא מבקש ממדינה זו הגנה. פליט הוא מבקש מקלט אשר הוכר במדינה שבה הוא מבקש את המקלט. לטענתה, בהתאם למדיניות של מדינת ישראל בנושא, מעט מאוד ממבקשי המקלט מאפריקה זוכים בארץ למעמד של פליטים.
היא ציינה שקושי גדול של מבקשי המקלט נובע מ"ההגנה הקבוצתית" שהם מקבלים, שהיא הגנה זמנית המאפשרת להם לשהות בישראל ללא זכויות בסיסיות, ללא סיוע, ובצל סכנת הגירוש לארץ מוצאם. אהרנטל תיארה את האתגרים המרכזיים שעימם מתמודדים הפליטים, שהעיקרי שבהם הוא טראומה מתמשכת הנגרמת מאירועים מצטברים מטרום ההגירה (מלחמות), מהדרך (הליכה קשה, עינויים, סחר, אובדן), ומהתקופה שלאחר ההגירה (איום תמידי בגירוש, קשיים כלכליים).
לתפיסתה של אהרנטל, יש כמה גישות טיפוליות שמתאימות לאוכלוסיית מבקשי המקלט והפליטים: הגישה הראשונה היא גישת הכוחות. הרציונל לטפל בגישה זו הוא המחשבה שמי שכבר הגיע לישראל ועבר תהליך כה קשה ומורכב, הוא בעל כוחות נפש רבים, ועלינו כמטפלים לחבר אותו לכוחות הקיימים בו. גישה נוספת המתאימה לטיפול באוכלוסייה זו היא הגישה הנרטיבית, שבמסגרתה המטפל והמטופל יוצרים מרחב שבו המטופל יכול לספר את הסיפור האישי שלו. לבסוף, נמצא כי התערבות קבוצתית מתאימה גם כן לאכלוסייה זו, שכן במסגרתה אפשר לשתף, לתמוך, להיתמך ולחוש אחדות גורל. תהא אשר תהא הגישה הטיפולית, חשוב ליצור מרחב המאפשר נראות לפליט ולתת תיקוף לרגשותיו ולחוויותיו.
הסיפור של ליאון
את המושב הראשון נעלה הרצאתו של מוטי שלֵו, פסיכולוג קליני מהתחנה הפסיכולוגית בגבעת חיים, המטפל במרפאה הפתוחה רופאים לזכויות אדם (רל"א). שלֵו הציג טיפול בפליט ממדינה מוסלמית בשם ליאון. ליאון, שנולד בשם כאמל (השמות בדויים) הינו הומוסקסואל שברח ממדינת מוצאו בשל התעללות וניכור על רקע נטייתו המינית. בפגישתם הראשונה, סיפר שלֵו שלא יכול היה להבחין בזרותו של ליאון, שכן הוא נראה, דיבר והתנהג כישראלי לכל דבר.
דרך המפגשים הטיפוליים הצליח ליאון לפנטז על קיומו של בית קבוע עבורו. מבחינה משפטית, האו"ם הכיר בו כפליט אשר נרדף על רקע נטייתו המינית, אך ישראל אינה מכירה בסיבה זו ולכן הוא היה צריך לחדש את אשרתו מדי שלושה חודשים. לא היה ברור לו אם בישראל יוכל להיות לו בית קבוע. שלֵו תהה מדוע ליאון בחר לבוא דווקא לישראל שלא מכירה בו כפליט, וציין כי ייתכן שהבחירה בישראל היא דרך לא מודעת לשחזר את טראומת הרדיפה – הפעם לא בשל נטייתו המינית אלא בשל מוצאו הערבי.
במהלך המפגשים הדגיש ליאון שהוא אינו מתגעגע למולדתו ולמשפחתו ("כאמל מת וטוב שכך"). זהותו הוחלפה באדם חדש אשר העמיק את השתרשותו בזהות הישראלית. ככל שהתבוסס במציאות הישראלית כך גדל הפער בין מה שניסה להסתיר לבין מי שהיה. לדברי שלֵו, ליאון זיהה בישראל דמות שאיתה יכול היה להזדהות – הצבר הישראלי – כזה המתכחש לעברו ומוותר על זהותו החלשה.
אחרי חצי שנה של טיפול החלו להופיע תכנים חדשים, הקשורים לבית ילדותו. מאז ובמשך חודשים ארוכים לקח ליאון את שלֵו לעיר הולדתו. סיפוריו היו מלאי חיים ותשוקה. תחילת הקריסה של הפיצול בין ליאון וכאמל התרחשה בעת טיול לעיר העתיקה בירושלים. ליאון הבחין באישה מבוגרת שהזכירה לו את אמו. לאחר מקרה זה הוא סיפר על קשרים נוספים לתרבותו הערבית. דרך הטיפול בליאון החל גם שלֵו לגעת בתכנים המודרים מזהותו שלו וממשפחתו, הקשורים לשואה ולמצב של היות פליט. תיאור הטיפול הזה היה עבורי מרגש מאוד, ולתחושתי נגע בכל הקהל. דרך הסיפור של ליאון הצלחנו להתחבר מבחינה רגשית לקשיים ולמורכבות הטיפול בפליטים.
טיפול במגזר החרדי
המושב השני של יום העיון הוקדש לפסיכולוג הקליני במגזר החרדי. יו"ר המושב הייתה פרופ' עדה זוהר, ראש המגמה הקלינית של מכללת רופין ודיקן בית הספר למדעי החברה והקהילה. בדברי הפתיחה שלה הזכירה פרופ' זוהר שהמגזר החרדי מורכב מקבוצות שונות ולא מקבוצה אחת כפי שלעתים מצטייר בעיני החילונים. למרות השוני, ישנם קווי דמיון בין הקבוצות, שאחד מהם הוא ההסתגרות שלהן בתוך עצמן אל מול התרבות החילונית המקיפה אותן. מכך גם נובע אחד הקשיים של המגזר החרדי בפנייה לשירותי בריאות הנפש. נוסף על כך, מאפיינים כגון עוני, צפיפות ושידוכים לא אקראיים עם העמסה גנטית הופכים קבוצה זו לבעלת סיכון גבוה לפסיכופתולוגיה.
פרופ' זוהר ציינה כמה פתרונות אפשריים כדי לאפשר לחרדים להסתייע בגורמי בריאות הנפש: אנשי סף שיכולים להפנות לשירותים קיימים, רגישות והתאמת הטיפול בשירותים קיימים לפציינטים חרדים, הכשרת אנשי מקצוע חרדים, היכרות עם אופני ההבעה הייחודיים של ההפרעות כאשר הן מופיעות בתרבות החרדית (לדוגמה הפרעות אכילה אצל דתיות) ועוד.
הדובר הראשון במושב היה הרב יהודה סילבר מארגון עזר מציון. לאחר הצגת הארגון, שיתף הרב בדוגמאות לקשיים של אנשי בריאות הנפש להבין את המטופל החרדי: הוא סיפר על פסיכיאטרית שדיווחה שחולה מסוגר בעצמו ואינו מישיר מבט אליה. היא לא הבינה שהשפלת המבט קשורה להיותה אישה ולא למצבו הנפשי. עוד הוא סיפר על מטופל אשר הגיע לאבחון אצל מטפל שהכיר את העולם החרדי. המטופל הציג מחשבות שנראו כמחשבות פסיכוטיות, אך למעשה העידו על הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), והמטפל הבין שמדובר בהפרעה זו הודות להיכרותו עם העולם החרדי. אבחנה מדויקת נחוצה כמובן לצורך התאמת הטיפול התרופתי והטיפול הפסיכולוגי שמוצע למטופל.
דרך דוגמאות אלו הבנתי את החשיבות שבהכרת העולם החרדי כדי להיות כשיר לטפל באוכלוסייה זו בצורה מיטיבה. הרב שם דגש על המשולש שמלווה את המתמודדים בציבור החרדי: המתמודד, המטפל והרב (או מי מטעמו), והדגיש כי מעורבות הרב בטיפול, למרות הקושי שייתכן שיש לפסיכולוג עם כך, היא המפתח להצלחת הטיפול. לדברי הרב, כאשר המשולש הזה לא "זורם" כמו שצריך, הטיפול לא יצליח או לא יוכל להניב תוצאות מיטיבות.
הפרעה פסיכו-אתנית
הדובר הבא היה ד"ר יעקב דפנה, הפסיכולוג הראשי בבית החולים לב השרון. דפנה הציג את המושג "הפרעה פסיכו-אתנית", המתבטאת במוטיבים המוערכים בדת או בתרבות שממנה מגיע המטופל. הוא ציין שכאשר ניגשים לטפל במטופל חרדי, חשוב שנכיר מוטיבים קונפליקטואליים מרכזיים בתרבותו. דפנה בחר בהרצאתו להתמקד במוטיב אחד מרכזי בחייו של הילד החרדי: הילד החרדי נחשף בחייו להרבה מצוות ואיסורים, וכן הוא מקבל חיזוק על כל מעשה שבו הסופר-אגו שולט בהצלחה באיד. לדברי ד"ר דפנה, נושא זה הוא אגו-סינטוני ואין צורך "לטפל" בו. כאשר התהליך הרגשי של השליטה, אשר הוא קשה מאוד, אינו מופנם ברמה אגו-סיטונית, ניתן לפגוש הפנמה נוקשה בדמות סופר-אגו דורסני שיכול להתבטא ב-OCD אשר ילווה בטקסיות דתית כפייתית.
אפשרות אחרת היא שהמטופל יברח לעולם משלו, שבו הגרנדיוזיות והיצריות שולטות, והמטופל יקרא תיגר על הערכים שעליהם חונך. דפנה אף נתן דוגמה של בחור חרדי פסיבי בעל דימוי עצמי נמוך שלא עומד בציפיות אביו. במסגרת הטיפול, המטופל גונן על דמותו של אביו והתקשה להביע ביקורת כלפיו וכלפי יחסו של אביו אליו. המטפל ניסה להבין מדוע המטופל מגונן על דמותו של אביו ועד כמה זה נובע מהצורך שלו לציית לדיבר "כבד את אביך ואת אמך". יחד הם הבינו שגם אם המטופל יבקר את מעשיו או את יחסו של אביו, אין בכך משום הפרה של הדיבר, ומכאן הגיעה הלגיטימציה של המטופל לדבר על הדברים הפוגעים שאביו עושה. דבריו של ד"ר דפנה התכתבו ישירות עם דבריו של הרב סילבר וגרמו לי להוסיף ולהרהר על גוני התרבות החרדית שאינני מכיר מספיק.
הפרעות אכילה בקרב נשים חרדיות
הצצה ייחודית נוספת לעולם החרדי סיפקה ד"ר רחל בכנר, מרצה במרכז האקדמי רופין, דרך הפריזמה של טיפול בהפרעות אכילה בקרב נשים חרדיות. אני חשבתי שנושא זה פסח על התרבות הדתית, שכן היא פחות חשופה למדיה ולהשפעות מערביות, אך בכנר סיפרה על עלייה בשכיחות הפרעות האכילה בקרב נשים במגזר. היא מנתה כמה גורמים לתופעה: חלחול אידאל הרזון לתרבות החרדית; תענית כאקט של רוחניות וחוזקה; מסר שלפיו כדי לקבל שידוך טוב יש לשים לב למשקל; ועוד.
לדברי ד"ר בכנר, הפרוגנוזה אינה טובה שכן ישנה נטייה לטפל בבעיה "בבית", ורק כאשר המצב מחמיר לפנות לעזרה. היא סיכמה בכך שבסוף התהליך בנות רבות מוצאות את עצמן מחוץ לעולם החרדי, וייתכן שמוטב לסייע לאותן בנות להחלים במסגרת הקהילה שבה הן חיות.
את המושב המרתק הזה סיכמה גיטי גפני, בוגרת תוכנית המ"א במרכז האקדמי רופין. גפני שיתפה בחוויותיה מתהליך ההכשרה כאישה חרדית. לדבריה, אישה חרדית שהולכת ללמוד תואר שני היא לרוב נשואה עם ילדים ונדרשת לתמוך כלכלית בבית. עובדה זו מקשה על השתלבותה בכיתה חילונית. גפני שיתפה בדילמה אישית שנתקלה בה במהלך לימודיה, שאותה היא כינתה "דילמת ההשתייכות": עד כמה לתת לעצמי להיפתח בפני חבריי החילונים, עד כמה להשתלב בחברתם? ועד כמה אהיה מוכנה לשלם את מחיר ההשתלבות, שעלול להתבטא בהידרדרות דתית?
היא סיפרה על תחושת הזרות שחשה כפרקטיקנטית חרדית והדגישה את חשיבות השיח סביב ה"זרות" של החרדי בעולם הפסיכולוגי. בהמשך סיפרה על הקושי שהיא מתמודדת עימו בטיפול במטופלים חרדים, שכן ייתכן שהם תופסים אותה לא רק כמטפלת נפשית אלא גם כסמכות דתית. במקרים כאלה המליצה גפני להתייעץ עם פסיכולוג דתי מנוסה.
גפני סיכמה את דבריה בחידוד הצורך להבין את השוני התרבותי בין חרדים לחילונים. לדבריה, קשה להבין תרבות אחת מנקודת המבט של תרבות אחרת, וכאשר אנו, החילונים, מנתחים את החברה החרדית, עלינו להבין שאנו עושים זאת מנקודת המבט שלנו – נקודת מבט מערבית-חילונית – באמצעות תבניות חשיבה שגדלנו עליהן. דבריה התכתבו רבות עם דבריהם של כלל הדוברים במושב והיו סיכום טוב לנאמר במושב המרתק הזה.
האחריות החברתית של פסיכולוגים
המושב השלישי והאחרון עסק בנושא אקטיביזם פסיכותרפויטי. היו"ר היה ד"ר יוסי לוי-בלז, מרצה בתוכנית המ"א במרכז האקדמי רופין וחבר הנהלת עמותת "בשביל החיים". לוי-בלז פתח את דבריו בסיפור על חוק חדש העוסק בהגבלות על רכישת תרופות, מתוך הבנה שהדבר עשוי לסייע במניעת התאבדויות. החוק הוא תוצר של פעילות אקטיבית של פסיכולוגים. דרך דוגמה זו הוא דן בחשיבות האקטיביזם של הפסיכולוגים שדחפו לכיוון המהלך הזה. הוא הדגיש שלפסיכולוגים, נוסף על המפגש עם המטופלים, שהוא לב לבו של עיסוקם, יש גם אחריות חברתית לחנך את הקהילה בתחום בריאות הנפש.
את המושב פתחה דינה מסתאי, פסיכולוגית קלינית בכירה בתחנה לבריאות הנפש ביפו. הגישה הרווחת בתחנה היא קהילתית ורב-תרבותית, ואנשי התחנה מפעילים פרויקטים שונים כדי להנגיש את שירותי בריאות הנפש לאוכלוסיות המגוונות הצורכות את שירותיה. אחד הפרויקטים הללו, שמפעילה התחנה בעשר השנים האחרונות, הוא פרויקט של ביקורי בית, שנוצר כדי לשמור על רצף טיפולי בקרב מטופלים המתקשים להתמיד בטיפול.
הפרויקט כולל סטודנטים שלומדים במחלקות לפסיכולוגיה באוניברסיטאות השונות בארץ ומשתתפים בקורסים הקשורים לעבודה טיפולית בשדה. הם יוצאים לבתי המטופלים ובליווי הדרכה צמודה מטפלים בבית המטופל. בהמשך הציגה מסתאי שני תיאורי מקרה שהתפרסמו במאמר באתר זה.
הדובר הבא היה ד"ר אורן גור, פסיכולוג קליני, מנהל ומקים המרכז לאבהות. המרכז מקיים סדנאות, קבוצות וטיולי שטח לאבות ולבנים ונועד לתת מענה לשינויים המתחוללים במבנה המשפחתי ובתפקידים המגדריים.
ד"ר גור הסביר כי גברים בימינו מתמודדים עם ציפיות מנוגדות: מצד אחד, המהפכה הפמיניסטית פתחה את הצוהר לגברים לבטא את האבהות שלהם, כלומר, לתפקד בבית בנוכחות מלאה, כגורמים מכילים רגשית, ולא רק כעוזרים. מצד אחר, עדיין מופנית כלפיהם הציפייה להיות המפרנסים העיקריים. ציפיות מנוגדות אלה יוצרות קונפליקטים שבאים לידי ביטוי בשאלה שגברים מתמודדים עימה: איפה להשקיע יותר, בבית או בקריירה? האם להיות רך ומכיל או אב שמצייתים לו?
לדעתו של ד"ר גור, גברים לא מכירים בצורך שלהם להיעזר ולהיות מטופלים, וזאת למרות שהצורך קיים. לעתים, כאשר גברים מגיעים לקליניקה, הם מגיעים עם נשותיהם מתוך עמדה שהם אינם זקוקים לעזרה. כדי להגיע אל הגברים הללו, גור הבין שעליו לוותר על המקום החמים והנעים של האנונימיות והעמימות; הוא החל לעשות reaching out דרך הרשתות החברתיות, וכך איתר מספר לא מבוטל של גברים שחברים כיום בקבוצות שמתקיימות במרכז לאבהות.
לדבריו, לא פשוט לגרום לגבר אחרי משמרת בעבודה ומשמרת נוספת בבית לצאת ולדבר על אבהות. במרחב הזה של הקבוצות שמתקיימות במרכז, הגברים מרשים לעצמם להרפות מהצורך לדעת, להצליח ולהסתיר את הסדקים. התפעלתי מאוד מדרך החשיבה היצירתית של גור, והוא גרם לי לחשוב על קבוצות נוספות הזקוקות ל-reaching out, ועל השאלה עד כמה אני כפסיכולוג אהיה מוכן לבצע פעולות מסוג זה.
התערבות חקיקתית בהפרעות אכילה
את המושב האחרון נעלה ד"ר רחל אדטו, רופאת נשים מומחית, עו"ד, וחברת כנסת בעברה. אדטו סיפרה על עברה כרופאת נשים ועל האופן שבו הפרעות אכילה שפגשה בקליניקה הובילו אותה ליזום את חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות.
http://main.knesset.gov.il/News/PressReleases/pages/PR_1702.aspx
היא סיפרה שאת החוק הצליחה להעביר גם בעזרת מחקר אשר הוכיח את הקשר הפתולוגי בין השפעת המדיה לדימוי גוף ולהפרעות אכילה. היא שיתפה בשתי הצעות חוק נוספות שטרם הבשילו: אשפוז כפוי לאנורקטיות על סף מוות, ואיסור מכירת כדורים משלשלים ללא מרשם רופא לבני 25 ומטה. עוד סיפרה אדטו על המתח שבין התערבות בחקיקה, התערבות בחינוך ואי-התערבות. לטענתה, התערבות בחינוך היא הדרך המועילה ביותר. היא נתנה כדוגמה את חוק הגבלת מכירת משקאות ממותקים בניו יורק, שנועד להילחם בהשמנת יתר. בית המשפט העליון התערב והגביל את החקיקה, אך לטענת אדטו מוטב היה לו ההתערבות הייתה נעשית דרך החינוך של הילדים לאכילה בריאה יותר.
בסיום המושב, נזכרתי במאמרה של פרופ' אווה אילוז, "כך הפסיכולוגיה יכולה להרוס מחאה חברתית", בו היא מפנה אצבע מאשימה כלפי הפסיכולוגיה שמעודדת אנשים לדאוג יתר על המידה לבריאותם הנפשית, מתוך הנחה שאם הם יטפלו בעצמם מספיק, העולם החיצוני ישתנה בהתאם, או לחלופין שהעולם החיצוני לא משנה אלא רק העולם הפנימי. לדבריה, "לא כך מתחוללים שינויים חברתיים. לפסיכולוגיה תפקיד חשוב בדה-פוליטיזציה של החברה, דרך הפרטת הבעיות ודרך ההבטחה של (כמו גם הציווי על) השיפור העצמי. כעס פוליטי – כעס על מוסדות שפועלים בצורה לא הוגנת ונצלנית – הוא רגש פוליטי, וככזה, הוא חייב להתבטא במסגרת ציבורית". אולם המושב הזה הוכיח לי שפסיכולוגיה ואקטיביזם צריכים ויכולים להשתלב בעשייה הטיפולית, בהקשרים חברתיים ותרבותיים רחבים.
יש עתיד?
לאחר המושב האחרון, התקיים שולחן עגול בהנחיית ד"ר צופי מרום מבית החולים גהה ובהשתתפות פרופ' רחל לוי שיף, יו"ר מועצת הפסיכלוגים, ד"ר יופ מאיירס מהאוניברסיטה העברית וד"ר לילך לב-ארי מהמרכז האקדמי רופין. השולחן עסק בעתידו של הפסיכולוג הקליני בראי הרפורמה. בדיון ניכר קיטוב בין עמדתו האופטימית של מאיירס לבין עמדתה הפסימית של לוי שיף.
מאיירס טען כי יש להפיק את המיטב מהרפורמה. לדעתו, על הפסיכולוגים להבין אותה ולהתאים את עצמם אליה, שכן היא מייצגת את צורכי הקהילה. הוא הציג אומדנים גבוהים מאוד של אנשים הסובלים מבעיות נפש בכל רגע נתון (לטענתו בערך 1.5 מיליון איש). לפי הערכה זו, יש צורך בכ-90 אלף מטפלים לעומת 10,000 אשר קיימים בפועל. כדי לענות על הצורך, יש לערוך שינויים ניכרים במערך הטיפולי.
נוסף על כך, לטענתו, ההכשרה בשדה ובהתמחות מבוססת על מודלים שהתאימו למצב שהיה לפני שלושים שנה. לנוכח השינויים שחלו בעשורים האחרונים – התפתחות השיטות והעלייה בביקוש – יש צורך בשינוי רדיקלי בשיטות האבחון והטיפול כדי להתאימן למצב הקיים. עוד הוא טען כי במסגרת הרפורמה ישראל יכולה לאמץ מודלים קיימים שפותחו בארצות המערב, כגון אנגליה והולנד. לבסוף, ציין מאיירס כי אם הפסיכולוגיה והפסיכולוגים רוצים להישאר רלוונטיים, עליהם להגשים את מה שהם מצפים מהמטופלים – להשתנות. לדעתו, הרפורמה יכולה להיות הזדמנות לשינוי מבורך.
לעומתו, הביעה לוי שיף חשש מפלישה של מקצועות אחרים לתחום בריאות הנפש באופן שלא בהכרח ייטיב עם המטופל. לדבריה, במסגרת הרפורמה אין תמהיל שמגדיר את הכמות הנדרשת מכל מקצוע בבריאות הנפש, ואין בהכרח מי שאומר שצריך בכלל פסיכולוגים בבריאות הנפש. היא טענה כי למעשה הרפורמה כבר כאן, ובשנת 2015 המדינה תעביר לקופות החולים את כל הטיפול בבריאות הנפש. אולם לטענתה יש הבדלים גדולים בין קופות החולים מבחינת המוכנות שלהן לרפורמה, במהות ובתשתית.
ביני לבין עצמי תהיתי, האם למרות היעדר הקשר המוצהר בין השולחן העגול למושב השלישי, אכן קיים קשר? האם כפסיכולוג לעתיד לא כדאי שאבין היטב את הרפורמה שכולם מדברים עליה ואני בוחר להתעלם ממנה כי כרגע היא לא משפיעה עליי? אולי אף מעבר לכך, האם כפסיכולוג לעתיד, אני הוא בדיוק זה שצריך לא רק להבין את הרפורמה אלא גם לפעול? הפאנל הותיר בכולנו מחשבות רבות בנוגע לעתידינו כפסיכולוגים ולעמדתנו הפסיבית נוכח השינויים המתבצעים בתחום.
מקורות
אילוז, א' (2012). כך הפסיכולוגיה יכולה להרוס מחאה חברתית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה בשבת 05 אפריל 2014, מאתר הארץ: http://www.haaretz.co.i...ge/1.1731183.
מסתאי, ד' (2013). טיפול מחוץ לחדר הטיפול – עם הפנים לאחר, עם הפנים לקהילה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה בשבת 05 אפריל 2014, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/a...s.asp?id=300.
