לשבור את החלום... ואת שיברו
מסע בין מציאות לפיקציה בעקבות הסרט 'נברסקה'
מאת ערגה דרורי
איש זקן הולך בצד הדרך. הליכתו רועדת, מקרטעת, אך נחושה. שוטר אדיב מנסה לברר את פשר הצעדה ביום הקר, אך כמוהו גם אנו מצליחים רק להבין כי הזקן הולך מ.."שם" ל.."שם". כך מתחיל סרטו של אלכסנדר פיין "נברסקה", אשר בסצנת הפתיחה מעוררת התהייה מניח לפתחנו דבר אחד ברור - אין משמעות לנקודת המוצא, אין משמעות גם לנקודת הסיום. בצעידה, במסע עצמו ורק בו, מקופלת המשמעות. רעיון זה, הגם מוכר וידוע, מקבל תפנית מעניינת ושונה מכפי המצוי בסיפורי "מסעות" אחרים, כאשר נחשפת בפנינו משאלת-הלב, או הטעות, אם תרצו, של קשיש נרגן, מבולבל אך גם עקשן, אשר משוכנע כי זכה במיליון דולר, וכי כל אשר עליו לעשות, הוא לגמוע מרחק של כאלף מיילים מביתו בביליניגס, מונטנה, ועד לעיירה לינקולן בנברסקה, על מנת לגבות את הפרס המיוחל. באופן זה, הופך הסרט "נברסקה" ממסע במובנו המוכר, למסע אונטולוגי-אקזיסטניאליסטי. כזה בו המציאות, או המחויבות ל"להיות עם שתי רגליים על הקרקע" נדחקת ומפנה מקום להתמסרות ל פיקציה, להיאחזות בבדיה ואשליה.
מהו ערכה של הפיקציה? מה משמעותה? עד כמה החוויה צריכה להיות "מעוגנת" ב'מציאות', ומה חשיבותה ונחיצותה של זו האחרונה כאשר היא "חיוורת"? שאלות אלו זוכות להתייחסות מעניינת על ידי הבמאי שבחר לצלם את הסרט בשחור-לבן, כמו לסמן עבורנו, הצופים, את חד-גוניותה וחד-משמעותה של המציאות, ומתוך כך דווקא לעורר ביתר שאת את מורכבותה ורב-פניה. הצילום בשחור לבן כמו דולה מן הסרט את המציאות, והופך אותה לדלוחה ומאובכת, במובן מסוים, המציאות הופכת לפיקציה עצמה. כדי לחוש את קיומה ומציאותה של העלילה, אנו הצופים, נדרשים, כמו בסרטים של פעם להתאמץ ולאמץ בדמיוננו את הצבעים, הריחות והקולות אותם פוגש וודי כאשר הוא מביט בהשתאות דרך חלון המכונית בנופים החולפים על פניו. אלו הם נופי חושיו ונופי נפשו: ענני השמיים... גבעות החול.. הקטר שספק נגרר ספק גורר קטר אחר, כולם מתלכדים לכדי כמיהה מרפרפת, נוגעת לא נוגעת, לנוכח ולקיים. באופנים אלו ממקם אותנו הבמאי לאורכו של הסרט באזור הלימינאלי שבין הממשי, המדויק והפרגמטי, לבין ההזוי, המתעתע והחלוּם בהקיץ. פיין שואל למי שייכת המציאות, ולמי הבדיה, ותוהה, האם ככלות הכל, המסע לעבר הבלתי-מציאותי, לעבר מטרה שנועדה, (על פי הסביבה 'הנטועה בקרקע'), להיכשל מראש, טומן בחובו משמעות והגיון הראויים לכל מאמץ? שאלות אלו הן נושא הסרט.
הנושא מציץ וניבט כמעט בכל שיח או תמונה לאורכו של הסרט. כך למשל, בסצנה המרגשת שבה וודי ובנו מחפשים את שיניו התותבות של וודי לצד פסי הרכבת, פעמיים נשללת האמת הנוגעת לשאלה 'למי שייכות השיניים', (שהרי גם הן אינן 'אמיתיות') ופעמיים היא מאומתת: דיוויד באנלוגיה לשייכות הפרס, חומד לצון עם אביו וטוען כי השיניים שנמצאו אינן שייכות לו. זוהי שלילתה של האמת בפעם הראשונה. וודי המופתע והמתוסכל מתעקש שאלו שיניו... ודיויד שחש בתסכול שבהתמודדות עם ה'אמת' שבדה, מתוודה מייד על כי הקניט את אביו- ובכך ה'אמת' מושבת למקומה... אולם האמת, מלמד אותנו הסרט, היא חמקמקה הרבה יותר מכפי שנראה: כעת תורו של וודי לטעון, כי אכן, השיניים שנמצאו על ידי בנו אינן שלו. כך נשללת האמת בפעם השנייה, היוצרות מתהפכים ואנו נותרים לרגע עם השאלה המלווה את הסרט כולו: בידי מי האמת, ובידי מי הבדיה? רק כשדיויד פונה להמשיך ולחפש את שיני אביו, מתוודה גם וודי כי חמד אף הוא לצון בתמורה... וכך, רק לאחר גלגוליה, מושבת ה'אמת' סוף סוף למקומה... באופן שמרמז על גלגולה של האמת הנוגעת לפרס, בו 'זכה' וודי. המקום בו אבדו שיניו של וודי מזכיר את איתקה מן "הקומדיה האנושית" של סרויאן, אשר עלילת יצירתו מתרחשת בעיירה אמריקנית קטנה בעלת אותו השם. אודיסאה ממוזערת זו, נפתחת במסעו של ילדון הנקרא יוליסס (הגרסה הרומית לשם אודיסאוס) היוצא מביתו, לעבר פסי הרכבת, ובחזרה. בדרכו הוא נחשף לתגליות פשוטות אך מסעירות המשתקפות בנקרה בדרכו - דומם, צומח וחי. דרך המפגש עימן לומד יוליסס על החיים ועל עצמו, באופן שתודעתו ונפשו נפרשות בפניו, מתרחבות, ומשתנות.
פיין מלמד אותנו על ההקבלה למסע לאיתקה גם דרך העיסוק בקצב שבו מתנהל הסרט. לצד הצילומים האיטיים והנימוחים, המלווים בפס-הקול הנוגה והנמתח, פרי יצירתו של מרק אורטון, אנו מתוודעים לכך שהדרך לפרס הנכסף, העוברת דרך הות'ורן, עיירת הולדתו של וודי, ומרוחקת כ-750 מיילים מביתו, ארכה לוודי ולבנו, מעל ומעבר למשך הזמן המצופה להגיע עדיה. כמו בעבור המשורר קוואפיס המרחיב את מושג האיתקה של הומרוס אל האדם בכללותו ומייעץ "בקש שיארך מסעך מאד", הרי שאנו נוכחים גם בפעם הזו, כי הדברים החשובים באמת מתרחשים בדרך, בעוד שהפיקציה היא רק התירוץ, התמריץ, החלק שבזכותו ואלמלא הוא - המסע לא היה מתקיים כלל. כמו קוואפיס, פיין הבמאי נוטל מאיתקה של הומרוס את שמצוי בה, ומאפשר לנו להצטרף למסע המרגש, הנע מן החלום אל המציאות הטופחת, ובחזרה לחלום המתגשם.
המסע לעיירה לינקולן בה ממתין הפרס, מקבל את משמעותו של ה'נוסטוס' (השיבה המאוחרת הביתה), גם כאשר וודי שב להות'ורן, כור מחצבתו, לאחר ש'גבה' את ה'פרס', ועם רכב ומדחס חדשים. הוא שב ופוגש מתוך מרחב נפשי שונה, עתיר יותר, מופלג יותר, את תושביה הברויגליאנים, המתוארים מתוך מבט מרוחק ואירוני החושף את אטימותם וכסילותם, שהרי הם לעולם לא יבינו שבדרך לכל ה'איתקות', כמו גם בפעם הזו, העושר האמיתי מצוי בדרך.
בסרט זה פיין עוסק בהדחת הדוגמטי מכס מלכותו, ותוהה גם באשר לנחיצותה של הפרגמטיות הנחשבת למעלה בעולם המערבי, בעוד ש'לשגות בחלומות', אפשר רק באספמיה. בכל מקום אחר, הלא, עלולה להתרחש סכנה שמקורה באופיו מוליך השולל והכוזב של השגיון. שגיון המתגשם בקיצוניים הפנאטיים ובסהרורים, אשר מערערים וקוראים תגר על הסדר החברתי.
פיין בסרטו, דן בשאלה האם הולכת השולל העצמית, המובילה לתעתוע ולטעות בשיפוט המציאות, היא בסיס מסוכן לא רק לחברה אלא גם לחיי הנפש של האדם עצמו. על פי זרמים מסוימים בפסיכולוגיה, עולם נפשי שכזה עלול להיות הרסני עבור האדם, שהופך בגינו לתלותי, שברירי ומוחלש ולעיתים, כאשר האחיזה בסובייקטיביות משתלטת כליל על האחוז במציאות, דורש גם השגחה צמודה וקפדנית, עד להתפכחותו מן השגיון.
בסרט מתקיים דיון שבסופו תשובה הומאנית: היכולות לסימפתיה, לאמפתיה, להכלה ולהבנה של המוקף בזרות, ריחוק ואחרות, (כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותו של בנו של וודי המלווה אותו במסעו, ומאוחר יותר גם באשתו ובבנו הנוסף), הן הן שמאפשרות, ואולי גם מובילות, לשינוי הרוחני ולתיקון. הם שמאפשרות את הפיכת האין ליש, את התמרת המדומה והנדמה בשריר ובקיים. במילים אחרות: הן שמובילות למטמורפוזה הנפשית הנכספת.
התום הראשוני של הנפש
וודי שומר על מכתב הזכייה מכל משמר. עולמו סובב סביב המכתב אותו שינן ואשר את מילותיו הוא זוכר, למרבה פליאתם של בני משפחתו אשר סברו כי הוא אינו מסוגל עוד להפנים דבר. את המכתב הצרוב בנפשו, ניתן לראות כ"אובייקט מעבר" וויניקוטיאני- ישות שאינה "פנימית" אך גם אינה "חיצונית". חפץאשר אותו מטעין הילד בכל משמעויותיו האישיות, משאלותיו וצרכיו, ואשר דרכו הילד יכול לחוות את עצמו בעולם מתוך תחושה של אותנטיות ושל חיות. בעבור וודי הקשיש המכתב מהווה אפשרות להתהלך בשדה החוויתי המצוי בין המציאות לדמיון, בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, בין הידיעה להכחשה, בין הקיים לנעדר ממנו, ללא רגשי האשמה המתלווים לעיתים ל'משחקים' מעין אלו, בשעה שילדותנו נותרת מאחור.
המשגותיו של וויניקוט את העולם הנפשי של התינוק, אינן מוגבלות לגיל זה בלבד. פיין, ממקם את דיויד, בנו של וודי, בהיפוך התפקיד הבסיסי שבין ההורה לתינוק. כמו "האם הטובה דייה" המתאימה עצמה לצרכי התינוק, התאמה הפוחתת בהדרגה ומאפשרת לתינוק לוותר עליה ובמקביל לפתח בוחן מציאות, כך מצליח דיוויד להבין מה ששאר הסביבה לא מבינה: מערכת הגומלין הבלתי-מאוזנת לכאורה, בין הפנים לחוץ המתקיימת בנבכיו של אביו היא חיונית לרווחתו הנפשית. דייויד, כמו הורה, או מטפל טוב דיו, מבקש לאפשר לאביו לשקוע עוד לרגע קט בחלומו, מבלי לעוררו בטרם עת. הוא מבין אינטואיטיבית, את שהפסיכולוגים הוויניקוטיאנים דוגלים בו: הספקנות והאשליה, התעתוע והבדיה... כל הפנטזיות והדמיונות – הם הם המציאות בפני עצמה. היכולת לשחק, לחיות את החיים בין הממשות לדמיון, היא הגאולה הפנימית מן החיים הדקדנטים, האקראיים. היא זו שמאפשרת משמעות וממשות. כאשר המכתב נגנב, נזרק ונחשפת ה'טעות' בפני כל אנשי העיירה, מוסיף דיויד ומחפשו, בסצנה המחזירה אותנו לחיפוש אחר השיניים וכך מאפשר לאביו להוסיף ולחיות, למרות הכל, את המרחב שבו המציאות החיצונית והמציאות הפנימית שוכנות בכפיפה אחת.
תכלית המסע היא השתחררות מכבלי הזמן, המקום, והקיום הממשי אל עבר האתגר שבשמירה על קיומם של עיוותי-המציאות ושל האשליות. כך משמר דיוויד גם את רציפות החוויה (going on being), מושג נוסף בו עושה שימוש וויניקוט לתאר את היכולת של האם ללוות את התינוק באופן שנוכחותה מותאמת לצרכיו. החלום של וודי יכול להתגשם אך ורק בתוך הסביבה המאפשרת, אותה יוצר בנו בעבורו, ואשר בזכותה נפתח מרחב מעברי, יצירתי ומשחקי, שמאפשר לוודי, בסופו של דבר, חיבור הדרגתי בין משאלות ליבו לבין המציאות.
כמו בעבור האם הטובה דייה המלווה את תינוקה בנתיב התפתחותו, כך גם בכל טיפול פסיכולוגי-דינאמי, המסע של המטופל, הוא גם המסע של המטפל. באנלוגיה, דיוויד, משמש בעבור אביו רקע, תפאורה, מתווה לדרך. הוא אינו העגלה הנרתמת לפני הסוסים, הוא הרוכב לצד העגלון. המסע לעבר ה'פרס' הוא גם מסעו לעבר העמוק יותר והרבוד יותר בנופי נפשו הוא. המסע מייצר בעבור דיויד נקודות השקפה שונות על אביו, ומכאן על עצמו, ומכאן על חייו, ואולי על מהות הקיום כולו. בעבורו זהו מסע של הרחבת הנרטיב האישי של חייו, מילוי פערים והשלמת הזהות. בצעידתו לצד אביו, נטווים סיפורי חייו המקוטעים לכדי סיפור שלם יותר, אמיתי, או אולי אפילו - מציאותי יותר. לראשונה דיוויד מביט באביו במבט הפוגש את כל מורכבותו. מבט זה שב מאביו אל עצמו, מרחיב את תודעתו, את הכרתו ואת נפשו. בסוף המסע, וודי, המתואר לאורך הדרך כאב שלא היה 'טוב דיו' בעבור בני משפחתו, אינו עוד בעבור בנו "טוב" או "רע". הוא בעבורו "לטוב ולרע". מורכב, רב גוני, ולא חד-ממדי.
בסיומו של המסע, דיויד יכול להביט בעולם מבעד לעיניו של אביו. שניהם, הבן והאב כאחד, הם כאודיסאוס השב הביתה. וודי שב לעיירת הולדתו כשבאמתחתו יותר מאשר מיליון הדולרים המיוחלים. הוא שב לאחר שפגש את החלום, ללא שיברו, שהרי בנו איחד בעבורו את השברים ואפשר לחלקי החלום להתרקם. המעבר מן האשליה לעבר המציאות נעשה, כמו בינקות, כמו בטיפול, בעדינות רבה, ברגישות ובתבונה, באופן שמגשר בין שתי החלופות: בין המציאות האובייקטיבית, שעלולה הייתה לדלדל, לרוקן את החלום ממשמעותו, לבין משאלת-הלב, העלולה לעוות את נפשו של האדם ולהטביעו בין גלי הסובייקטיביות. בסופו של המסע, חלומו של וודי נפגש עם חלומותינו שלנו, עם הפיקציות המלוות את חיינו, ואשר בהן אנו רוצים לפעמים לגעת, ולעיתים גם יותר מכך - לחוות אותן ביתר שאת, או 'לחיות' אותן. למרות הסוף הצפוי, הצפייה בסרט אינה מסע אל עבר אכזבה ידועה מראש. היא מסע אל עברה של תקווה לאהבה שאינה תלויה בדבר, המקבלת את ביטויה תוך שקלול מידתי ומדויק של מגוון הביטויים בהם ניתן לאפשר ולשמר את ערכו ואת כבודו של אדם.
