נקודת השיר - סקירת ספרו של גיא פרל 'יש נקודה מעל הראש שלך'

נקודת השיר

סקירת ספרו של גיא פרל 'יש נקודה מעל הראש שלך'

מאת רות נצר

פורסם לראשונה בעיתון 77, גיליון נובמבר דצמבר 2013

מה שתפס את לבי בספר השירים המצוין הזה, הראשון למחברו, זו התמונתיות המוחשית של השירים, כשהחוויה האוטנטית של רגע השיר חיה לפנינו. השירה בשירים אלה היא דיבור פשוט ונוגע, שמוצא ביומיומי את המשמעות, את הטעם, ממנו ובתוכו, מעצם היותו החומר הפואטי עצמו. וממנו יוצאות הפלגות ההרהורים שממריאים אל גבול המופשט ומשם שבים לאדמתי, ברגש הנכון, באיפוק הנכון ובמוסיקה הנכונה. בשירים נשמע קול ברור בוטח, ובהבדל ממשוררים מתחילים רבים אינו שוגה בעודפי דימויים וביופי המלים, וכך הוא מדלג על המהמורות של כותב מתחיל. אני רוצה להתייחס כאן לשיר אחד, השיר הנפלא על הפייסטוס, שעל שמו קרוי הספר, והוא מהדהד גם בשירים אחרים:

יֵשׁ נְקֻדָּה מֵעַל הָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ הֶפַיְסְטוֹס –

אַתָּה לֹא רוֹאֶה אוֹתָהּ.

שָׁם, בְּסוֹף הַהֲנָפָה, בְּשִׂיא הַגֹּבַהּ, רֶגַע לִפְנֵי הַיְרִידָה אֶל הַמַּכָּה הַמְדֻיֶּקֶת,

הַפַּטִּישׁ

עוֹצֵר.

אָז, הֶפַיְסְטוֹס, עוֹלָה הַשְּׁאֵלָה שֶׁלְּךָ אֶל הָעוֹלָם,

לְהַמְשִׁיךְ?

 

וְאָז אַתֶּם צוֹלְלִים אֶל הַבַּרְזֶל.

מַבָּטְךָ הַיָּצוּק בּוֹ מוֹשֵׁךְ אֵלָיו אֶת כָּל גּוּפְךָ וְאִתְּךָ תָּמִיד מַגִּיעַ

הַפַּטִּישׁ.

אִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר אֶת זֶה הֶפַיְסְטוֹס.

 

כְּשֶׁהוּא פּוֹגֵעַ, הֶפַיְסְטוֹס, הַפַּטִּישׁ שֶׁלְּךָ חוֹדֵר אֶל תּוֹךְ פְּרֻדּוֹת הַחֹמֶר

וְאַתָּה מִשְׁתַּנֶּה. אַתָּה כְּבָר יוֹדֵעַ

---

- פרסומת -

מפגש מתעניינים לתארים שניים בפסיכולוגיה קלינית ברופין | 6 בינואר
לתכניות המוסמך בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכולוגיה קלינית של הבגרות והזיקנה

---

שֶׁהֶרָה תַּעֲזֹב אוֹתְךָ גַּם אִם תָּכִין לָהּ כֵּס זָהָב, גַּם אִם תַּרְאֶה לָהּ

אֵיזֶה יֹפִי עָשִׂיתָ בַּגָּן.

 

כְּשֶׁשּׁוּב אַתָּה מֵנִיף אֶת הַפַּטִּישׁ,

הֶפַיְסְטוֹס, אַתָּה מֵבִיא אֶל הָעוֹלָם אֶת הַמֶּרְחָק. אָז

אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים אֲוִיר אֶל הָרֵאוֹת,

מְתַכְנְנִים תָּכְנִיּוֹת, נִפְתָּחוֹת אֶפְשָׁרֻיּוֹת –

בָּרוּךְ אַתָּה הָאֵל הֶפַיְסְטוֹס, בּוֹרֵא הַגַּעֲגוּעַ

 

יֵשׁ נְקֻדָּה מֵעַל הָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ הֶפַיְסְטוֹס –

אַתָּה לֹא רוֹאֶה אוֹתָהּ.

שָׁם, בְּסוֹף הַהֲנָפָה, בְּשִׂיא הַגֹּבַהּ,

רֶגַע לִפְנֵי הַיְרִידָה אֶל הַמַּכָּה הַמְדֻיֶּקֶת,

הַפַּטִּישׁ

עוֹצֵר.

אָז, הֶפַיְסְטוֹס, עוֹלָה הַשְּׁאֵלָה שֶׁלְּךָ אֶל הָעוֹלָם,

לְהַמְשִׁיךְ?

השיר על הפייסטוס האל הנפח הוא שיר שנובע מהנקודה שמעל ראשו של כותב השיר. אותי מעניינת הנקודה הזו.  במבנה השקרות ההוֹדי השקרה השמינית היא בנקודה מעל ראשו של האדם. במבנה הספירות הקבלי הנקודה היא נקודת הכתר העליונה שממנה נאצל עולם הספירות. הייתי אומרת שהנקודה מעל הראש היא נקודת האינסוף של ההשראה שממנה מגיחה השירה.נקודה זו היא נקודת המוצא להקשת פטיש הנפחים על הברזל. והוא מכה בברזל בעודו חם ברגע השירה.

זו נקודת הזרע או הביצית שמתחילים את החיים, נקודת ההתחלה שכל פוטנציאל החיים טמון בה. והיא גם הנקודה שהכל שב אליה. זו נקודה לא נראית מעל ראשו של המשורר. זו נקודה  ששרויה בטריטוריית הנפש הלעולם בלתי נראית, בלתי ידועה ומעבר לנו שממנה מתחילה היצירה. לעולם היא לא תהיה ברשותנו ובבעלותנו. יש לה קיום משלה והיד מגביהה אליה, אל זו ששרויה נסתרת, והשפע זורם ממנה אל העולם.

זו הנקודה שמסופר עליה בשיר 'ליקוי חמה' , שהיא "נקודת ההתלכדות" שבה "אין נשימה / אין כאב / אין דבר". והיא "נקודת ביטול הכאב", נקודת טרנספורמציה של הנפש שמתוארת גם ב'שבעה שירי ריצה'.

ובכן, המשורר שלנו מרים ידו אל הנקודה הבלתי נראית כפי שהוא יורד מדי בקר אל המעין עם עץ התות, אל הצפורים, או אל הילדים הנעורים בבוקר במיטתם, אל כל חומרי החיים כדי ליצור מתוכם.

נציין שהנפחים  באומנותם כיוצרים באש נחשבו בעלי ידע אלכימי. האלכימאים עסקו באמנות השינוי של המתכות, של החומרים ושל חומרי הנפש. והנה בשיר שלפנינו כשהנפח חודר בפטיש אל פרודות החומר הוא חודר גם אל פרודות נפשו ואז הוא משתנה: "הפטיש שלך חודר אל תוך פרודות החומר /  ואתה משתנה". ואנו נזכרים ברילקה, בשיר  'טורסו ארכאי של אפולו', כשהוא נפעם נוכח עוצמתו של האל אפולו שקוראת לצופה בפסל: – "שנה חייך!" (תרגום שמעון זנדבנק).

הנפח שלנו יודע לעצב את עצמו במרווח שנוצר בין הרמת היד הצוברת עוצמה בדרכה עד לנקודה למעלה, לבין המכה המדויקת שתנחת למטה. במרווח הזה נוצרות השאלה והתשובה, ונוצר הגעגוע שממשיך להתקיים גם אחרי שהיכה בחומר ועיצב אותו. הגעגוע שימשיך בו את הדחף להמשיך בעיצוב הכלים, ביצירה, בכתיבת שיר.

האנלוגיה בין מכת הפטיש של הפייסטוס המרקע את החומר לבין עשית שירה יכולה להפתיע. שכן מדובר בכוח פיזי שאינו הולם את ההשראה של הרוח הפואטית המרחפת. ואפשר לומר, שהפייסטוס מלמד אותנו ששירה אינה רק רגע ההשראה אלא גם מלאכת השיר שהיא עבודה סבלנית על עיצובו המדויק, לרַקע אותו עוד ועוד עד דק. הרגע מהיד המונפת כלפי מעלה בחימה שפוכה ונעצרת שם למעלה ועד כתיבת השיר הוא היוצר את המטמורפוזה האנרגטית של מה שיוולד מהמכה הזו. זה הפייסטוס שטרם הכרנו. שנולד כאן לראשונה.

תנועת היד לעומת העצירה  מתקיימת גם בשיר 'היזכרות': "אהיה במקום בו אל מול תנועת הכדור תתרחש עצירה". אבל כשהפייסטוס מרים את ידו בשיא התנופה ונעצר בנקודה הבלתי נראית –  " אז, הפייסטוס, עולה השאלה שלך אל העולם / להמשיך?"

העוצמה והשליטה של הנפח בעשייתו, היא כזו שהוא יכול לעצור ברגע הקריטי ולהציב שאלה לעולם. התוכן מתמזג בצורת השיר כשתנופת היד היא תנופת השורה שנמשכת עד סוף הדף ואז נעצרת פתאם. כמו שבנקודה העליונה מעל הראש נעצרת תנועת היד ואנחנו הקוראים נעצרת נשימתנו יחד עם הפייסטוס, עד שתגיע השאלה בתחילת השורה הבאה : "להמשיך?". כך קורה גם בשורה הקודמת שבה השורה נמתחת עד קצה השורה, ואז במכה אחת בשורה הבאה באה מכת "הפטיש". מבנה השיר כולו נע במקצב תנועת היד של הנפש, כשהוא בנוי ממתח בין שורות ארוכות לקצרות.

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

אבל האדם המודרני הוא אדם מהסס. הוא עוצר את מהלך התנועה הספונטנית של תנועת המכה כדי לשאול. כאן התודעה המתבוננת מתערבת בתהליך. הנקודה בה היד המונפת נעצרת יכולה להיות גם נקודת הספק: למי אני עמל, מי יקרא בכלל את השיר הזה.  בנוסף לכך הבעיה היא שהפייסטוס שלנו שואל את העולם במקום את עצמו: "עולה השאלה שלך אל העולם".

השאלה שלו אל העולם שמתעוררת מעל ראשו היא למעשה המשך השאלה של השיר הקטן 'בחדר ההמתנה לאלה' בפתיחת הספר:        " – להתעורר? / ספור חיי תלוי מעלי / כטפת מים גדולה". השירה נובעת מהמרווח הזה בינו לטיפה הגדולה הזו שהכל נעצר ונאצר בה. שוב הנקודה למעלה וסימן השאלה – והפעם הוא שואל: "להתעורר?".

הפייסטוס של השיר שלנו הוא מביא המרחק. זה המרחב המעברי שבין לבין, שמאפשר השתהות וזמן לתכניות ואפשרויות. בשיר 'בעבים נשלמה התנועה' אנחנו פוגשים את המרחק-מרחב הזה מחדש – "שקט שרר / ברווח הדק שנותר – / למוות לא נמצאה אחיזה". הרווח הזה שבין לבין; בין המציאות והדמיון, בין הקונקרטי והסמלי, בין האדם ליקום, בין האדם לאלוהיו. הרווח בין ידו של האדם לבין ידו של אלוהים בקפלה הסיקסטינית, בין ראשו של האדם לבין הנקודה שמעל ראשו. הרווח  הזה הוא הסף. סף המעבר שאינו כאן ואינו שם, לכן הוא בר חרות, הרה אפשרויות, זה שמאפשר לנו להיות פתוחים לאינסופי אם לא נחרד מפניו. הרווח הזה מוליך אותנו אל הנקודה הבלתי נודעת למעלה, הוא המקום שמעבר לאני, שבו איננו יודעים מיהו המביט דרכנו בעולם: "איני יודע אפילו אם אני הוא זה המתבונן / בטבע הנעלם"  ('ערפול'). הרווח הזה הוא יוצר הגעגוע. ובשיר 'ברכת החזרה' יש המשך להפייסטוס בורא הגעגוע: "ברוך אתה בורא המרחק, אלוהי המתרחקים למרחקים, בורא הגעגוע". ומה היינו עושים בלי הגעגוע? לא היה אלוהים ואפילו לא הייתה אהבה, ובוודאי שלא הייתה היצירה.

השיר על הפייסטוס מהפנט אותי. מכת הנפח הוא דימוי מפתיע וגברי מאד לשירה. הקסם של השיר הזה הוא ברגע ההשהיה של היד למעלה. בנקודת העצירה וההשתהות. זו נקודת מתח בשמיעת השיר. רגע של הפסקה. כמו סינקופה, שניה של דממה לפני התחלת המשפט המוסיקלי הבא. 

מקורות

יש נקודה מעל הראש שלך. גיא פרל. הקבוץ המאוחד. 2013

-------

לקריאה נוספת:

על הליריות של הנפש: עקבות בחול ופסיעות על קרח - סקירת ספרה של דנה אמיר / אורית גודקאר ויעל איתי פק

ברוך אתה בורא המרחק - הרהורים על מרחקים וחזרות דרך קריאה בשיר 'ברכת החזרה' מאת גיא פרל/ ליאור גרנות