מה "האב החדש" יכול ללמוד מסבא
זהות הורית בעידן של ריבוי זהויות
מאת בנימין גולדנהירש
פרטי המקרים הוסוו לשם שמירה על סודיות.
הספרות הפופולרית והמקצועית מבשרות על שינוי משמעותי שחל בתפקידו של האב המודרני. ואכן, מספיק להביט בגן המשחקים הקרוב בכדי לראות אבות מעורבים יותר בגידול ילדיהם. לא נדיר למצוא אבות שקמים בלילות לתינוק, מחליפים חיתולים ומפזרים את הילדים לבית הספר. בעוד אבות מדורות קודמים ראו את תפקידם העיקרי בפרנסת המשפחה ובתפקידי משמעת, היום התווספו לאב תפקידים רבים ומצופה ממנו ליטול חלק פעיל יותר בגידול ילדיו (לסקירה: Harrington, Van Deusen, & Ladge, 2010).
ישנם ממצאים רבים המעידים על התועלת הגדולה במעורבותו של האב בגידול ילדיו: שיפור ביכולות קוגניטיביות, שפתיות ומוטוריות, ביצועים משופרים בלימודים ובריאות גופנית ונפשית טובה יותר בקרב ילדים, נמצאו כולם קשורים לאב מעורב ופעיל (סקירות של הספרות ניתן למצוא בLamb, 2010; Allen & Daly, 2007). מנגד, וכהשלמה, בספרות הפופולרית ניתן למצוא סיפורים מרגשים על אבות שחשים מיצוי עצמי אולטימטיבי כאבות פעילים.
בעיני רבים התופעה שניתן לכנות בשם 'האב החדש' היא חיובית. אולם בדומה לכל שינוי, יש לשים לב למחיר מסוים שאבות וגברים משלמים על תמורות הזמן. במאמר הנוכחי אנסה לתאר בעזרת הצגות מקרה קצרות את הקושי ליצור זהות אבהית, ואת הבלבול והתסכול שהם לא פעם מנת חלקו של אותו 'אב החדש.' בנימה אישית אודה ואתוודה שאת תחושות הבלבול והתסכול איני מוצא רק במשפחות שאני מטפל בהם, זו תחושה המוכרת לי גם מן המרחב האישי ומשותפת לי ולחברי הקרובים המטופלים בילדים.
שקיעתו של הגבר – רקע היסטורי
את השינויים בדרישות העומדות בפני 'האב החדש' יש לראות על רקע שינוים תרבותיים המתרחשים בעידן הפוסט-תעשייתי וקשורים באופן רחב לתפיסה המשתנה של המושג "גבריות". על כן אקדים בהתייחסות קצרצרה לאותה 'גבריות' ולאחר מכן אגש לדון באבהות.
עיתון האטלניק (Atlantic) פרסם כתבה לפני שלוש שנים בשם "סופה של הגבריות" (The End of Men). המחברת, חנה רוזן, תיארה את השינוי הדרסטי שהתרחש במאה השנים האחרונות בעולם בכלל ובארה"ב בפרט. השינוי בתרבות הכלכלית, שכעת מבוססת פחות על עבודה פיזית, הוביל לכך שרוב הכוח העובד בארה"ב הינם נשים, ונראה שבעתיד מגמה זו רק עומדת להתחזק (Boushey, 2009). נשים, כיום, רוכשות השכלה מתקדמת יותר מגברים - בארה"ב 57% ממסיימי תואר ראשון הינם נשים, כמו גם 60% ממסיימי תואר שני וכמעט 50% ממסיימי הדוקטורט (Mason, 2009). לכן, לטענת רוזן ואחרים, נשים מתאימות לתרבות כלכלית הבנויה על ידע ושפה יותר מגברים1.
המהפכה במבנה שוק העבודה אינה נובעת רק משינוים ודרישות כלכליות, אלא קשורה גם לשינוים פילוסופים, שהתעצבו לאור פעילותן של תנועות פילוסופיות וחברתיות רבות ביניהן אפשר למנות את הפוסט מודרניזם, פמיניזם, התנועה הקווירית ועוד. אחד משינויים אלה, הוא המפנה הדרמטי שחל בתקופתנו בתפיסת המגדר ובהבנת ההמשגות "גבריות" ו"נשיות". אם בעבר רווחה התפיסה שגבריות ונשיות הינם מושגים מהותיים ובלתי ניתנים לשינוי, היום קיימת נטייה לתפוס 'מגדר' כהבניה חברתית ולהניח שאין תכונות 'נשיות' ו'גבריות'. בהשפעת השינוי באידאולוגיה ובתפיסה החברתית למהי 'גבריות', מתבקש גם הגבר הקונקרטי להשתנות.
השינוי העמוק שעובר "מוסד הגבריות", מהווה רקע לסוגיית 'האב החדש' העומדת במרכז דיוננו. התמורות שהוזכרו פה ועוד רבות נוספות הובילו לכך שגברים בעידן הנוכחי התחילו לאבד את מקומם הברור והבטוח בראש ההירארכיה החברתית והמשפחתית. כתוצאה מערעור מעמדם, גברים עלולים להרגיש חלשים ומובסים (רוזן בכתבתה מביא דוגמאות רבות לגברים כאלה), ולהתגעגע למלכותם ש"נלקחה" מהם. ישנם גברים השמחים בשינוי זה המאפשר שוויון בתחומים חברתיים שונים (במשפחה, בשוק העבודה, בפוליטיקה ועוד) ומוותרים ברצון על ה"כתר". ובכל זאת, נראה שגם גברים אלה התומכים בשינוי ונוטלים בו חלק, נדרשים להתמודד, בין כתלי ביתם, עם מציאות חדשה שלא שיערום אבותיהם2 - האידיאולוגיה החברתית החדשה דורשת מהאב הטרי ליצור זהות אבהית של אב פעיל בגידול ילדיו, דגם אבהות שלפני מעט זמן לא היה קיים ואינו מבוסס על מסורת אבהית ברורה. יצירת זהות חדשה, כמעט יש מאין, הינה משימה מורכבת שיוצרת בקרב אבות רבים עומס מנטלי ורגשי. בשל כך, אולי אין זה מפתיע שכיום אבות מרגישים אשמה כאשר הם יוצאים לעבודה וחווים קונפליקט משמעותי בין הקריירה לדרישות המשפחה (Harrington, Van Deusen, & Ladge, 2011; Galinsky, Aumann, and Bond, 2008). קונפליקט שלא מזמן היה נחלתן של אימהות בלבד.
פניו של 'האב החדש'
בכדי להדגים את העומס המנטלי והרגשי, כמו גם תסכול עמו נאלצים להתמודד 'אבות חדשים', אביא מספר תיאורי חוויה של אבות שפגשתי במסגרת הדרכות הורים שאני מקיים, ואנסה לעמוד על האפיונים השונים של התסכול שהם מביעים:
דני, אב צעיר לשלושה ילדים קטנים, הגיע להדרכת הורים בעקבות הפנייה של הגננת של ביתו. דני ואשתו חזרו בתשובה לפני מספר שנים. דני היה אברך כולל, ואשתו עבדה כמזכירה והייתה המפרנסת הראשית של המשפחה. דני, בעל אישיות נעימה ורגישה, בילה שעות רבות עם ילדיו, והשתדל להיות אבא טוב ככל יכולתו, עם זאת, הוא סיפר בכאב על תחושה קשה: "אני מרגיש כישלון כאבא, הילדים שלי עושים מה שהם רוצים. כילד לא הייתי יכול לדמיין להתחצף לאבא שלי, היה ברור מאליו שצריך לכבד אותו. אבא שלי בקושי היה בבית, לעומת זאת, אני משקיע את כל מאודי בילדים ובכל זאת הם מתחצפים ואינם מקשיבים לי... אני גם מרגיש כישלון כגבר, אני לא מצליח לפרנס את המשפחה שלי. אני טיפוס רגשי כזה, ואשתי אומרת לי שאני לא הגבר החזק שהיא צריכה...".
ראובן, מנהל בנק, הגיע להדרכת הורים עם אשתו. הוא פנה אלי בשל ילדו שהיה על סף גיל ההתבגרות וסבל מבעיות חברתיות וחרדות. ראובן הדגיש שהוא רואה שאשתו וילדיו אינם מקדישים לו תשומת לב, אבל הוא אינו כועס. "אבא שלי תמיד כעס, הוא היה בנקאי מוצלח וכולם רעדו ממנו גם בעבודה וגם בבית. אני לעומת זאת לא כועס על חוסר הכבוד כלפי. אני תמיד מנסה לעזור לילדים שלי בכל דבר, הם יודעים שאבא יעשה הכול בשבילם".
עמית, אב לארבע ילדים שסבלו מבעיות חרדה שונות, הגיע להדרכה בעקבות הלחץ של אשתו. אשתו ראתה בעמית אדם נחמד שמשקיע רבות במשפחה, אך התלוננה שהוא אינו מספיק 'מנהיג' ואסרטיבי עם הילדים. עמית סבל בילדותו משיטות משמעת פיזיות קשות. בעקבות ילדותו הטראומטית הוא פיתח תפיסת עולם מגובשת לפיה הורה לא לומר דבר שלילי לילדיו אלא, שיש לכוון ילדים בצורה חיובית וללא ביקורת.
שלושת האבות הללו חותרים ליצור דגם אבהות שונה משל אבותיהם ומבקשים להתקרב לילדיהם, אך בד בבד הם מגלים שניטלו מהם הכבוד והסמכותיות, ומתקשים ליצור זהות ונוכחות אבהית חדשה ומתאימה. דני וראובן מצאו שבתוך חיק משפחתם מזלזלים בהם, הנשים מרגישות שאין לידם גבר בוגר וקומפטנטי, והילדים אולי נמצאים שעות רבות עם אבא, אבל חווים העדר של דמות אבהית. באופן מסורתי היה לגיטימי שגבר יבטא כעס, וזה היה אחד מהרגשות היחידים שיכול היה להביע בנקל (Levant, 1992). אולם עבור ראובן הכעס הפך ללא לגיטימי, ובשל כך הוא מופנה פנימה אל ראובן עצמו, מה שהוביל אותו לחוש תסכול ואשמה. עמית הינו דוגמא לאב שאביו שלו מהווה מעין ייצוג מוקצן לחלקים הנוקשים המאפיינים את 'האב הישן', פיתח אידאולוגיה לפיה אין מקום לאב להפעיל סמכות ומשמעת בבית. מעניין שבשלושת המקרים הילדים הגיבו לנוכחות אבהית מוחלשת בתופעות שונות של חרדה. כפי שנראה להלן בהרחבה, באופן מסורתי חלק משמעותי מתפקידו של האב הוא שמירה והגנה על משפחתו. יתכן שהילדים מגיבים בפחד ובהלה למציאות חיים בה הם אינם מרגישים בטוחים, שמורים ומוגנים, והסימפטומים של החרדה כביכול מזמינים את האב לחזור לתפקידו המשגיח ושומר.
התופעה המתוארת כאן מתקשרת לתופעה רחבה של היעדר "נוכחות הורית" (חיים עומר, 2000) או חוסר מנהיגות הורית (עמית, 2006). כפי שמתאר ד"ר איתן לבוב (באתרו על שיטת "אייכה"), בשל תמורות תרבותיות החברה המערבית עברה מסגנון הורות "דגם אב", בה הורים דורשים מילדיהם ואינם רואים בילד סובייקט, לסגנון הורות "דגם אם" בה ההורים תופסים את הילד כסובייקט ושואלים "מה אנו ההורים יכולים להוסיף לך ילד?". העברת המוקד אל צרכי הילד מובילה לא פעם לקושי של ההורים להנהיג, לנהל, ללוות ולווסת את ילדיהם. במקום שההורה ישגיח על ילדו ויחנך אותו על פי דרכו, נוצרת מציאות הפוכה שהילד שאינו בשל מנהל את הוריו. כפי שעולה מספרי הדרכת הורים רבים, המציאות החדשה דורשת סגנון הורות כזה שלצד הקרבה בין הורים לילדים, לא ייווצר טשטוש היררכי.
אלא שלצד האתגר של שני ההורים גם יחד ליצור נוכחות הורית טובה דיה, נראה שהאב החדש נדרש לפעמים לאתגר נוסף – לא די בכך שיספק 'נוכחות אבהית', הוא נדרש ליצור גם 'נוכחות אמהית', כזו שלא תמיד הוא חש שביכולתו לספק לילדיו, כפי שניתן לראות בתיאור הבא:
לאחר סיום לימודי מדעי המחשב, יאיר פנה לתחום ההוראה ולא לתחום ההייטק, על מנת שאשתו תוכל להתפנות להתמחות יוקרתית ברפואת עיניים. בזמן שאשתו עבדה משמרות ארוכות בבית החולים, יאיר התגייס לטיפול בשלושת ילדיו הרכים. משרה כמורה למתמטיקה אפשרה לו להתפנות לילדיו ולצרכי הבית. יחד עם הגאווה שיאיר חש בשל הישגיו ההורים, רחשה בתוכו תחושת תסכול מתמדת. "בדיוק אתמול הבת שלי התלוננה שאינני בקי בקליעת צמות כמו אמא. אבל העניין הוא לא במישור הפונקציונאלי, אלא שאני מרגיש שהילדים שלי רוצים שאהיה אמא. שיהיה לי את הפנאי הרגשי לשהות איתם ולטפל בהם כמו שאמא יודעת. קשה לי לשהות איתם בבית. בזמנים של חופש מהלימודים אני חייב למצוא פעילות. לעומת זאת, לאשתי יש איזה רוגע נשי איתם, שפשוט אין לי. נדרש ממני להיות אמא טובה. לא מספיק להיות אבא טוב, וכנראה אני פשוט לא בנוי לזה. יתכן שלא ניתן למחוק אלפי שנים של אבולוציה בשינוי צורת חיים..."
מציאות חייו של יאיר ומשפחתו עשויה לעורר אהדה והערכה רבה. על פניו, מדובר באדם שבחר דרך חיים במסגרתה הוא נותן מקום לשאיפות ולחלומות של בת זוגתו, ומתמסר לחיי משפחה על מנת שילדיו יגדלו לצד הורה שנוכח שעות רבות מדי יום, מלווה ומדריך אותם באופן ממשי. אלא שכפי שעולה מהתיאור הקצר, יאיר אינו מצליח לעמוד בציפיות של ילדיו ממנו ובציפיות שלו מעצמו, הנגזרות מהתפיסה שלו את תפקידו של הורה המשמש כמטפל עיקרי, ועל אף מאמציו הרבים הוא חווה כאב לב ותסכול.
קריאת כיוון לדגם אב חדש -ישן
לאור הבעייתיות והמורכבות שהוצגה כנגזרת של התמורות בתפקיד ומעמד האב בתקופתנו, שווה להמשיך ולהשקיע מחשבה בדגם האב המתאים לתקופתנו, עניין שתאורטיקנים וקלינאים עכשוויים מדיסיפלינות שונות מנסים לתרום להגדרתו3 , ואנסה גם אני לעשות בפסקאות הבאות.
כפי שהודגם בעזרת תיאורי המקרה, העתקת פונקציות אימהיות ישירות מהאם לאב, יוצרת בקרב אבות בלבול ותסכול, על כן, אבקש לטעון שעל ה"אב החדש" לא לזנוח את תפקידיו המסורתיים. זהות אבהית מגובשת הבנויה על יסודות מסורתיים תוכל להוות מעין עוגן שיאפשר קבלה של תפקידים ואפיונים אימהיים חדשים. ידיעה פנימית לגבי מוקדי האחריות הבסיסית של האב, תעזור ותקל על אבות להפנים תכונות אימהיות הדרושות לתפקידם החדש ולעשות להן אדפטציה מתאימה. אציין שבכל הנוגע לתכונות אימהיות, אני מתייחס, על פי ההבחנה של אמיליה פירוני (2009), לתופעה (או אולי למיתוס) של אמהיות (motherliness) ולא לאימהות – motherhood. התכונות האימהיות מתבטאות בנתינה מותאמת לצרכיו של הזולת, ותנועה רגשית כלפי האחר המאופיינת באהבה, רוך, רגישות, סלחנות, הכלה, אמפטיה, הזנה, פיוס ועוד (על פי פרוני, שם).
אז מהי זהותו המסורתית של האב? כדאי לחזור ולהיזכר בתפקידי האב הבסיסיים כפי שהומשגו בעבר על ידי תאורטיקנים מרכזיים: בסקירות ספרות שונות (למשל: Diamond, 1998;) של הספרות הפסיכואנליטית חוזרת ונשנית תפיסה לפיה האב מתפקד כתומך ומגן של האם, לצד תפקידו כמעודד אינדיבידואציה נפרדות ועצמאות של הילד. וויניקוט (1989), הרואה חשיבות בעצם הנוכחות החיה של האב, מדגיש את התמיכה של האב באם כדמות סמכות מול ילדיהם. בנוסף לכך, פונה ויניקוט לאימהות צעירות ומזכיר להן את חשיבות ה"ברית המינית" שיש בינן לבין בן זוגן, המאפשרת לאישה לנוע בין עמדה נשית לבין עמדה אימהית ביתר זרימה. ישנו חשש שהאם תתמסר לילדיה באופן טוטלי, וכך תבטל את עצמיותה, צרכיה ותשוקותיה. במקום להיות 'אם טוב דיה', אישה/אם המחוברת אל מאווייה, היא תשאף להיות 'אם אידאלית', המדחיקה את רגשותיה. אחד מתפקידי האב המסורתיים, על פי ויניקוט, הוא לעזור לאם לשקם את הסובייקטיבית שלה לאחר הלידה ובתהליך גידול הילדים, ולהבטיח שלא תיווצר דיכוטומיה בין האם הבתולה-טהורה (כמיתוס של מריה אימו של ישו) לבין האם כיצור מיני.
בעוד וויניקוט (Winnicott, 1956) תבע את המושג "מושקעות אימהית בסיסית" (primary maternal preoccupation) המתארת את הדיאדה בין האם לתינוק, דיימנוד מדגיש שעל מנת ליצור את יחידת האם-תינוק ישנו "צורך" שהאב ישמש "סוכנות שומרת" (protective agent) ממשית וסימבולית. הוא טוען שאין דבר כזה אמא ללא אב (פרפרזה על דברי וויניקוט: there is no such thing as an infant) ושרק השמירה והנוכחות של האב מאפשרת התמסרות של האם להדדיות האינטנסיבית שנוצרת בין האם לתינוק (Stern, 1985; Benjamin, 1988). גם לאחר הינקות הצורך של הילד בשמירה של האב היא קריטית. וכפי שאמר פרויד, " I cannot think of any need in childhood as strong as the need for a father’s protection (Freud, 1930/1961a, p32"). האב שאפשר את היווצרות יחידת האם-ילד הוא גם זה שבשלבים מאוחרים יותר מהווה דמות הזדהות נוספת ומסייע לילד לגבש זהות עצמאית ונפרדת במידה הנכונה מהוריו.
אם כן, אפשר לסכם ולומר שבאופן סכמתי, זהות אבהית בסיסית צריכה להיבנות על אחריות של האב לשלוש משימות עיקריות: 1. הברית הזוגית בין האב לאם (husbandry function). 2. סוכנות שומרת על האם והתינוק (החל משלב ההריון). 3. עידוד הילד לעצמאות. לאחר שהאב בונה זהות אבהית ועומד בשלוש המשימות המרכזיות הנגזרות ממנה, יוקל לו לתפקד גם בתפקודים אימהיים.
כאן המקום לציין שלצד התרחבות התופעה של אבות פעילים, יש עדיין אבות רבים שלא נוטלים חלק משמעותי בגידול הילדים, על אף רצונם לעשות כן. עבור גברים מסוימים ישנו משהו מציף באפשרות של נטילת חלק פעיל בהורות - ריבוי המטלות השונות והדרישות הרגשיות החדשות עימן הם נדרשים להתמודד, מובילה אבות אלה להתרחק מילדיהם ומשפחותיהם. לדעתי זהות אבהית ברורה תעזור לאבות רבים שרוצים להיות מעורבים יותר בחיי המשפחה אך מתקשים בכך - דווקא התיחום, הצמצום והדגשת האחריות הבסיסית שרק לאחריה תבוא הבקשה לשלב תפקידים נוספים באבהות, ימקד את האבות, יבסס את זהותם האבהית, ויסלול עבורם דרך שתאפשר להם לקחת חלק פעיל בבית. כפי שנוכחתי לראות בהתערבויות טיפוליות עם אבות, לעיתים הקריאה "תהיה גבר/אבא!" ממקדת ועוזרת לעשות שינוי לכיוון אבהות מיטיבה4.
דוגמא להתערבות שכזו וליעילותה אפשר לראות מהטיפול בעמית ומשפחתו, שהוזכרו על ידי קודם לכן -לאחר שבאחת הפגישות הרצה עמית, לי ולבת זוגתו באופן קוהרנטי על התאוריה החינוכית שלו לפיה לכל ילד יש זכות ל'אוטונומיה' ותפקיד ההורה לעודד את הילד לממש את החופש שלו, הזדעקתי באופן ספונטני ואמרתי, "מי ישמור על הילדים אם לא אבא שלהם?!". לאחר דבריי עמית השתתק ושקע במחשבות. בפגישה הבאה סיפרה אשתו בשמחה איך עמית החל לאכוף גבולות וחוקים בבית, ושדיבר עם ילדיו והסביר להם שהוא אחראי להשגיח ולשמור עליהם. ואכן בהמשך ההתערבות חלו שינוים בסימפטומים החרדתיים של ילדיו.
דיון וסיכום
במאמר הנוכחי ניסיתי להתחקות אחר התופעה המתהווה של "האב החדש". לצד הבשורה החדשה והרעננה שנושא עמו אותו 'אב החדש' – זה המעורב בגידול ילדיו והשווה בתפקודיו לתפקודי האם, ראינו גם תופעה של תסכול ובלבול בזהות האבהית. לצד הקושי עמו מתמודד כל הורה , ביצירת הורות נוכחת ומגדלת, ה'אב החדש' נדרש לרכוש גם מיומנויות 'אימהיות', כאלה שלא למד ב'בית אבא', מאביו שלו. לעיתים אבות שמתפקדים בתפקידים אימהיים מסורתיים חשים בלבול ומרגישים שהם מאבדים את הזהות הגברית-אבהית שלהם. בשל כך לדעתי יש לנסות ליצור זהות אבהית בסיסית שתהווה בסיס לתפקודים אימהיים.
כפי שציינתי בפתיחת המאמר, בשנים האחרונות התאוריה ה'קווירית' זוכה לפופולריות רבה (Green, 2007), כשאחת מטענותיה היא שלא ניתן לכפות על הפרט זהות מגדרית 'מבחוץ' אלא יש לתת לאינדיבידואל לפתח זהות עצמאית (Jagose, 1996). קמיר, במאמר שציטטתי לעיל, מפתחת כיוון דומה וטוענת שאין אידיאל "גברי" קשיח, אלא יש גברים ממשים שהם בשר ודם, דינמיים ומגוונים. יתכן שהמשגת ה"אבהות" תרוויח רבות מבחינה ומחקר הרואה במושג הבניה חברתית בלבד. באופן אישי, אני יכול להבין את סוד המשיכה של תאוריות אלה וכאשר נפגשתי לראשונה, לפני מספר שנים, עם גישות אוונגרדיות הדומות לאלה, המערערות על הסדר הקיים, הן הציתו את דמיוני ועוררו בי התלהבות. אני גם מודע לכך כי ישנם גברים שיאמצו את הגישות החדשות בזרועות פתוחות וישמחו להצטרף ל'חגיגה' של ריבוי הזהויות שהתרבות הפלורליסטית מאפשרת.
עם זאת, אני סבור שלפני שמאמצים גישה חדשנית בתחום המשפחה, יש לתהות האם היא תורמת לחיזוק הבית ולגידול הילדים או לאו. לעניות דעתי, החירות המאפשרת לאדם 'להמציא' את עצמו ולהחזיק בזהות 'נזילה', הולכת ומצטמצמת כשזה נוגע לחיי משפחה בהם הזהות האישית של ההורה משפיעה רבות על בן הזוג ועל הילדים, כפי שראינו בדוגמאות שהובאו קודם לכן.
מסיבה זו, נראה כי יש לערב את 'הישן' עם 'החדש', ולא להזדרז 'לזרוק' את המושגים המסורתיים ל'נשיות' ו'גבריות', 'אימהות' ו'אבהות'. אמנם אין לכפות (ולא ניתן לכפות) את הזהות המסורתית על אבות, אך ראוי להציע להם את מסורת אבותיהם כנקודת פתיחה לצמיחה ולשינוי.
הערות
1. עיינו גם מאמרו של גבריאל בוקובזה (2013) בעיתון "הארץ" "סוף עידן הטסטוסטרון", בו הוא טוען:" הגברים, כקבוצה וכיחידים, סובלים לא מעט מהשלכות העידן המודרני המאוחר. ערכי הגבריות המסורתיים אינם יכולים לשרת אותם עוד בצורה מספקת, והם חווים ערעור מבלבל של זהותם ואובדן של משמעות בחייהם".
2. "...חדשים מקרב באו, לא שערום אבותיכם" (דברים ל"ב)
3. לסקירות ראו למשל: פוגל-ביז'אוי (1999), בר יוסף (1996), בויארין (1997), קמיר (2011), מאור (2013). דוגמא אקטואלית מדיסיפלינה אחרת - מעניין לציין שהשיח הפוליטי העכשווי בישראל דן בשאלה של שיוויון מס לזוגות חד-מיניים - מכיוון שאימהות זוכות להטבות מס ללא קשר לנטייתן המינית, נראה שמתחת לפני השטח השיח סביב סוגיה זו מבטא עיסוק בשאלה הנוגעת לאבות ולמעמדם כהורים.
4. דימוי יפה לשמירה אבהית לצד עידוד לעצמאות מצאתי בשם רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות במאה ה18: "כשאב רוצה ללמד לבנו הקטן שיהיה יכול לילך ברגליו, מה עושה אביו? נוטל את בנו ומעמיד אותו לפניו על הארץ ומרחיב את ידיו סמוך לו כדי שלא יפול התינוק ארצה, והתינוק הולך בין שני ידי אביו וכשיגיע התינוק סמוך אצל אביו אזי מתרחק אביו מעט מעט לאחוריו, כדי שהתינוק ילך ויתקרב כל פעם יותר ומכח זה יתלמד הילד לילך בטוב, כי אם לא היה אביו מתרחק בכל פעם לאחוריו, לא היה הולך התינוק רק אותו המיעוט שהיה בין המקום שהיה אביו מעמידו בתחילה, למקום שהיה אביו עומד בתחלה, אבל השתא (עכשיו) כשהולך אביו בכל פעם לאחוריו נמצא הולך התינוק כל פעם יותר." (ספר בעל שם טוב, פרשת נח, ז')
מקורות
בר יוסף, ר. (1996). סוציולוגיה של המשפחה לאור שינוים חברתיים וחידושים ביו- טכנולוגים. מגמות, ל, 5-29.
ברקוזה, ג., (2013). סוף עידן הטסטוסטרון. עיתון "הארץ".
וויניקוט, ד. ו., (1989). הילד, משפחתו וסביבו. הוצאת ספרית פועלים. (תרגמה יהודית כפרי).
לבוב, א.: הורות תמורות תרבותיות. http://ayeka-merkaz.com/wp-content/uploads/פרק-1.-הורות-תמורות-תרבותיות.pdf
מאור, ז. (2013). להסתובב בבית עם חליפה – על מעמדה של המשפחה בעידן המודרני בזמננו. בתוך: קונטרס, גיליון ל"ג. הוצאת ישיבת "שיח-יצחק".
פוגל-ביז'אוי, ס. (1999). משפחות בישראל: בין משפחתיות לפוסט-מודרניות. בתוך: יזרעאלי, ד. פרידמן א., מין מיגדר ופוליטיקה, תל אביב: קו אדום.
פרוני, א. (2009). מבוא אמהות ואמהיות. בתוך: אמהות : מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. מכון ון ליר.
עומר, ח. (2000). שיקום הסמכות ההורית. מודן הוצאה לאור.
עמית, ע. (2006). הורים כמנהגים. מודן הוצאה לאור.
קמיר, א' (2011). ציונות, גבריות ופמיניזם: הילכו שלושה יחד בלתי אם נועדו? בתוך: מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה – כרך ב'.עורכים: שילה מ', כ"ץ, ג'. מכון בן גוריון.
Benjamin, J. (1988). Bonds of love. New York. Pantheon Books.
Boyarin, D. (1997). Unheroic Conduct: The Rise of Heterosexuality and the Invention of the Jewish Man. Berkeley & Los Angeles: University of California Press.
Halperin, David M.,(1995). Saint Foucault: Towards a Gay Hagiography. New York: Oxford University Press.
Harrington, B., Van Deusen, F. & Ladge, J.J. (2010). The New Dad: Exploring fatherhood within a career context. Chestnut Hill, MA: Boston College Center for Work & Family.
Jagose, A. (1996). Queer Theory. University of Melbourne Press.
Freud, S. (1961a). Civilisation and its discontents. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 21, pp. 57-145). London: Hogarth Press. (Original published 1930)
Lamb, M. E. (2010). The role of the father in child development (5th ed.). Hoboken. Hoboken, NJ: Wiley
Mason, M.A. (2009). Better educating our new breadwinners. In Boushey, H. & O’Leary, A. (Eds.), The Shriver report. A woman’s nation changes everything. Washington, DC: Center for American Progress.
Stern, D. H. (1985). The interpersonal world of the infant. New York: Basic Books
Winnicott, D.W., (1956). Primary maternal preoccupation. In: Collected papers. New York: Basic Books
---------------
לקריאה נוספת:
קאובוי של שושנים: גבריות במאה ה-21 / רועי סמנה
"הגברים בוכים בלילה": טיפול בגברים בגישה מגדרית / רן לוי
לחשל את איקרוס / שמואל ברנשטיין
