נס הדיבור ומגפת כדורי הקסם
בעקבות סדרת המאמרים "תרופות פסיכואקטיביות – לא מה שחשבתם"
מאת אורנה קסטל
מאז שתליתי את סדרת מאמריה של דורית שיקיירסקי "תרופות פסיכואקטיביות – לא מה שחשבתם" על לוח המודעות במרפאה לבריאות הנפש בה אני עובדת, המאמרים לא הורדו מהקיר, שמתי לב. אני חושדת שאיש לא גרם לעצמו להסתקרן ולעלעל בדפיהם, למרות שהדגשתי שורות מתמצתות והקלתי בכך על עבודת הקריאה.
יש כמובן את אלו שלא שמו לב, או שמרוב גודש בחומרי קריאה מדלגים, גם כי לא ניתן לדעת מה מסתתר פה. אולם מתוך היכרותי עם העובדים הקבועים ועם אלו שהזדמנו לשם הכשרה, נדמה לי שאין רבים שמוכנים לחשוב עצמאית מלבד מה שהכרחי ומחויב לשם קבלת הסמכה. לא מדובר כאן רק ברופאים פסיכיאטריים, אלא במי ששקדו על לימודי התרפיה השיחית, ואמונים על האמון בכוחה המרפא. בישיבת צוות שהוקדשה לשאלה איך עובדות ביחד הרפואה והפסיכותרפיה אף שמעתי באוזניי, ולא בקול בודד, את הבקשה ללמוד יותר על התרופות – ולא כדי שתהיה הכרה והבחנה בהשפעותיהן, אלא כדי ללמוד מלאכת הרופאים. זה לא פלא גם שהמאמרים הללו כנראה לא יופיעו בין דפי כתבי עת בעולם הרפואה, ונתקשה לחזות בצוות טיפולי רפואי שמתיישב לדון בממצאים ובמסקנות המופיעות בהם, ולו לשם ביקורת עליהם.
כשפרויד החל במסע הרצאות שייעד לקהילת הרפואה כדי לסבר אוזניהם אודות גישת הטיפול שהמציא בעבודת הנמלים המפרכת שלו, בהרצאה השש-עשרה "פסיכואנליזה ופסיכיאטריה", מ-1916, הוא דן בפניהם בצד של ההכנסה לטיפול, עוד לפני המילה הראשונה; האופן בו אדם מגיע לחדרו לאחר מעבר דרך חדר המתנה ריק ומשמים, לא סוגר את הדלת כאשר אין אנשים נוספים בתור, ועושה כן כשיש שם אנשים. פרויד מתאר את הלך המחשבה של הפציינטים המשאירים דלת פתוחה כשחדר ההמתנה ריק, כהפגנה של הפחתת כבוד. הוא מסביר את הסיטואציה כאכזבה של המטופל מהמעמד והקטנת חשיבותו, המבוססות ככל הנראה על ההנחה של"מצרך" התרפויטי אין כל דורש. וחשוב ביותר לענייננו – הוא טוען שההבחנה בין שני מצבים אלו היא מעבר למצבו הנפשי של החולה, ומצביעה על תפיסה חברתית.
הסדרה של שיקיירסקי כוללת מאמרים חשובים העוסקים גם הם בתופעה הקשורה לתפיסה חברתית-תרבותית, לפני שזה בכלל מגיע לטיפול. כמו כל תפיסה רווחת שמקורה חברתי, ניתן להבין את ההישענות על דעת הרוב, על ה-"common sense", כתופעה מידבקת. אולם לא רק מטופלים נדבקים כך, אלא אף רופאים ומטפלים. זאת, יש לומר, עוד לפני הגישה הטיפולית. וכך, בשל ההידבקות במגפה שאותה מתארת שיקיירסקי, אנו רואים פנומן רווח של אנשי מקצוע המזמינים חולים לבדיקה במקום עבודה שהם עצמם מתעלמים מצורתו ותחזוקתו, ובמיוחד מעבודה של קולגות שנעשית בו במקביל אליהם, אשר מכירה בחשיבותם של הדיבור והמילה ועשויה להרחיב אופקיהם. בה בעת, הם מעלימים עין מאחריות ומשיתוף פעולה הדדי עם סביבת עבודתם. בפגישה עצמה מתשאלים את הפציינט, טכנית, מבלי לאפשר לו לשרטט מעט מעולמו. לפעמים הרופא הוא איש הקשר היחיד של החולה עם העולם, ובכל זאת כמטפל הוא אינו רגיש לעובדה שבמה שנקרא "בריאות הנפש" עסקינן – כלומר, שלפני הביולוגיה הוא מחויב לנפש; ולנפש יש להאזין, לא לסתום אותה בהזנה תרופתית.
אחת המהמורות בדרך לשינוי תפיסתי-ערכי-גישתי בהתנהלותם של אנשי רפואה מתחום בריאות הנפש היא הטרמינולוגיה של הכרוניות, המתבטאת בדיון על סבל נפשי במונחים של "מחלה" מתמשכת, שיש לה קונוטציה של סופניות. המסקנה שנגזרת מהניסיון כבד המשקל שמתארת במאמריה שיקיירסקי היא כי כאשר מפסיקים לדבוק באמונה אודות מחלות כרוניות, שכביכול הוטלו אפריורית ככישוף, ניתן ללמוד את השונה בכל מקרה ומקרה ולא "לדעת" אותו מראש כ"דומה". מתן התרופות מתבסס על הנחות מוקדמות הנובעות מאמונת הכרוניות, בעוד האזנה לסובייקטיבי שבַּמקרה מאפשרת את החד-פעמיות שבהזדמנות לריפוי. מי שמקשיב לדברי מטופל ברצינות ומשיב לו על דיבורו בכבוד ובעדינות זהירה, מזהה את האפקט של דיבור זה לעיתים כנס, ולכן הכתוב במאמרי הסקירה יגרום לו לסיפוק ואישור ממצאיו הפרטניים.
הנימה הביקורתית ואף החתרנית בדבריי אלה נובעת מהיקף הנזק הנגרם ממגפת השעבוד לכוח המחץ – תרתי משמע – של כדורי הקסם, שאותו תיארה שיקיירסקי היטב. במאמריה מוצג המסר באופן מנומק ומוכח, אך עוד לפני שניגש ישירות לעניין, צריך לעקוף בתחכום את המגפה הישנה ולמצוא דרך להדביק אנשים באפידמיה חדשה, שבמרכזה זהירות יתרה עם החומרים הללו. סדרת המאמרים המקיפה הזאת, שמציגה את דבריהם של מי שאוחזים בשרביט ההעברה – קרי, אנשים שניחנו בכריזמה, אנשי הכוח הרטורי המבקרים את שליטת התפיסה הביולוגית – צריכה לפעול ככפיית החזרה, כְּמַה שחוזר ומטריד, שנתקלים בו כל פעם מחדש וקשור לדחף; שיחזור ויזכיר לנו, אנשי המקצוע, להתעניין בידע שבדחף, מעבר לביולוגי. השכל הישר וההיגיון – עליהם יש תמיד להערים, כפי שהראה זאת יפה פרויד לאורך כתיבתו.
הפסיכיאטר המודרני צריך איכשהו לגלות שהוא יוכל להמשיך לשבת בכיסאו גם כאשר לא ימהר לרשום מרשם, ואפילו אם יחליט ויבחר להימנע מצעד זה. גם זו אחריות רפואית. איך לשנות את מצב הדברים, זו כנראה שאלה שתמשיך להישאל דור בדורו. בוודאי שתישאל על-ידינו, המסכימים לרוח המאמר, שמכירים במשקלה של ההשתנות הקטנה, המטפסת באיטיות ובבטחה, ממשיכה בעשייתה ואינה עוצמת עין.