שימוש בעקרונות פסיכולוגיית העצמי בטיפול בבעיות התנהגות במסגרת עבודתו של הפסיכולוג החינוכי בבית הספר: חלק ג'
מאת עירית חגי ויהודה חגי
בחלק א' של המאמר דנו באמונות השגויות המרפות את ידיהם של אנשי חינוך בבואם להתמודד עם בעיות התנהגות של ילדים בבית הספר, והצגנו את עקרונות פסיכולוגיית העצמי ואת תפיסתה הייחודית בנוגע להתפתחות של בעיות התנהגות. בחלק ב' הצגנו עקרונות לטיפול בבעיות התנהגות, המביאים בחשבון את מאפייני המזג המולד של הילד ומבוססים על תפיסות מרכזיות מפסיכולוגיית העצמי. להלן נדגים את יישומו המוצלח של המודל באמצעות תיאור טיפול בבעיית התנהגות חמורה.
המקרה של נתי
נתי (שם בדוי), בן 6, היה הבן הצעיר במשפחה הכוללת זוג הורים ושלושה ילדים. המשפחה התגוררה ביישוב קטן שבו כולם מכירים את כולם, ומצבה הסוציו-אקונומי נמוך יחסית. אביו עבד כנהג משאית ואמו עקרת בית. לנתי היו שתי אחיות גדולות, והפער בינו לבין האחות הקטנה יותר היה שש שנים. נתי היה בבת עינם של הוריו, ולמרות הקשיים הכלכליים, הם הרעיפו עליו מכל טוב. האם הייתה מוכרת למערכת החינוך בתור אישה המגוננת מאוד על ילדיה. האב היה פחות מעורב בחינוך הילדים ופחות בקשר עם מערכת החינוך.
כאשר הגיע נתי לגן, הוא הפך להיות אימת הילדים. הורים לילדים בגן סיפרו שילדיהם פוחדים ללכת לגן בגללו. ילדים סיפרו שהוא לוקח להם את הכריכים ומאיים עליהם בחצר שאם לא ייתנו לו חפצים אישיים שלהם, הוא יכה אותם. והם נתנו. היה גם ילד שסירב בתוקף ללכת לגן כי פחד מנתי, ורק לאחר בירור ארוך ומייגע של אמו, התברר שנתי סוחט אותו מזה זמן.
בגן הדברים לא התנהלו כשורה. לגן נכנסה גננת חדשה ולא מנוסה, ויחסיה עם הסייעת היו מתוחים מאוד. הורי הגן היו ערים לכך, וחלקם אף התערבו והביעו עמדה. האווירה בגן לא הייתה רגועה, וילדים רבים גילו בעיות התנהגות. אך נתי עלה על כולם, והתנהלותו הפחידה את הילדים וכנראה גם את צוות הגן.
לאחר שגברו התלונות של הורים, פנתה רכזת הגנים לפסיכולוגית הגן. זו זיהתה מהר את מערכת היחסים העכורה בין הגננת לסייעת, והבינה שזהו אחד הגורמים לקשיים הרבים בגן. אולם התנהגותו של נתי העידה על מאפיינים מורכבים יותר של בעיית התנהגות קשה, ולכן היא זימנה את אמו לשיחה.
הפגישה עם אמו של נתי, אתי, הייתה קשה מאוד. אתי הייתה ידועה ביישוב כאישה סוערת, ורבים חששו ממנה. בפגישה היא התפרצה בזעם רב. היא התקשתה לקבל את תיאורי ההתנהגות של נתי, טענה שהם מוגזמים ומעוותים והרבתה לשאול מדוע לא עדכנו אותה קודם לכן. הפגישה התקיימה באמצע השנה, ולדבריה איש לא טרח לעדכן אותה קודם לכן וזו הפעם הראשונה שהיא שומעת על התנהגותו של בנה. היא דרשה במפגיע להיות מעודכנת בעתיד בכל דבר ועניין, אך גם הטילה ספק רב בדברים שנאמרו לה. היא לא האמינה שבנה סוחט ילדים ומכה, ותיארה אותו בבית כילד חרד שאינו מש ממנה. הדמות שהצטיירה מדברי הגננות נראתה לה זרה ולא מייצגת כלל את בנה.
הזמן עבר, ולקראת סוף השנה עלה חשש גדול בנוגע להתנהגותו של נתי בכיתה א'. עלתה גם האפשרות שלנתי יש קשיי קשב וריכוז ושהוא יזדקק לאבחון. לפיכך, במהלך חופשת הקיץ זימנה פסיכולוגית הגן, שהייתה גם פסיכולוגית בית הספר הקולט, את אתי לשיחות בשירות הפסיכולוגי. אתי הייתה חשדנית מאוד בתחילה, אך בהמשך, כשהבינה כי הפסיכולוגית רוצה בטובת הילד, נפתחה בפניה ואף סיפרה לה על ילדותה הקשה ללא אֵם ועל כך שילדיה הם כל עולמה והיא נלחמת עליהם "כמו לביאה", כפי שאיש לא נלחם עליה. הפסיכולוגית התרשמה שאתי היא אם מסורה ואוהבת, וחשה שאפשר לשתף עימה פעולה.
את אביו של נתי, דוד, פגשה הפסיכולוגית פעמים אחדות, וגם ממנו התרשמה כי הוא אדם רך ביסודו, האוהב את ילדיו ואת רעייתו. מידת המעורבות שלו בחינוך הילדים הייתה נמוכה, והוא סמך על אשתו בעניין זה. הפסיכולוגית הדגישה בפניו את חשיבות המעורבות שלו, ובשיחות עם אתי עודדה אותה לערב אותו יותר.
נתי עבר אבחון פסיכו-חינוכי שהצביע על יכולות קוגניטיביות תקינות ועל חשד להפרעת קשב וריכוז. הפסיכולוגית המליצה לאתי לפנות לנוירולוג עוד לפני כיתה א', כדי שההסתגלות לבית הספר תהיה טובה יותר. היא התקשתה להאמין שאתי תסכים לשתף פעולה עם בדיקה נוירולוגית, אך הסבירה לה בכנות כי ללא טיפול תרופתי נתי יתקשה לתפקד וללמוד בכיתה א'. אתי, שנכחה בחדר בזמן מפגשי האבחון, התרשמה שלנתי יש אכן קשיי קשב וריכוז רבים. היא ביקשה מהפסיכולוגית להתלוות אליה לבדיקה הנוירולוגית שהיתה אמורה להתקיים בקופת החולים בקרבת מקום. הפסיכולוגית הופתעה אך נעתרה כי הבינה שהדבר חשוב לאתי ומבטא את הצורך שלה בנוכחותה בתהליך.
נתי עבר בדיקה נוירולוגית ובעקבותיה הומלץ על נטילת ריטלין. אתי התלבטה מאוד, משום שחששה מכך. היא התייעצה עם הפסיכולוגית ולבסוף החליטה לנסות במהלך החופשה. היא עקבה אחר התגובות של נתי ודיווחה לפסיכולוגית ולנוירולוגית שהוא מצליח לשבת זמן רב על חוברות שלא היה מוכן "לגעת בהן", כדבריה, קודם לכן. לפיכך היא הסכימה לתת לו ריטלין בכיתה א'.
המעבר לבית הספר
בינתיים בבית הספר שמעו שנתי עומד להגיע (כאמור לעיל, מדובר היה ביישוב קטן, והשמועות עברו במהירות מפה לאוזן). מחנכת הכיתה, סמדר, שהייתה מחנכת מנוסה, מסורה ומצליחה, חששה מאוד מפני נתי ומהשפעתו על שאר ילדי הכיתה, וכך גם מנהלת בית הספר. על הפרק עמדה האפשרות שנתי ילמד בבית ספר לבעיות התנהגות, והמנהלת לחצה על הפסיכולוגית לבדוק אפשרות זו. הפסיכולוגית שיתפה את הצוות בקשר הטוב שנוצר בינה לבין אתי במהלך הקיץ והציעה לנסות לשלב את נתי בבית הספר. היא הסבירה כמה חשוב ליצור קשר המבוסס על אמון עם הוריו של נתי ולהשיג שיתוף פעולה עימם, וציינה כי לדעתה הדבר אפשרי. המנהלת והיועצת היו ספקניות אך הסכימו לקיים פגישה מקדימה עם ההורים.
יועצת בית הספר יצרה קשר עם אתי וזימנה אותה לפגישה, וביקשה – בעצה אחת עם הפסיכולוגית – שתגיע עם בעלה. בפגישה, המנהלת העבירה את המסר כי לא תרשה אלימות בבית הספר ולא תעבור לסדר היום לנוכח גילויי אלימות. אתי אהבה את הרעיון. "את לא מפחידה אותי", אמרה למנהלת בדרכה האופיינית. "לי חשוב שנתי לא יתנהג באלימות יותר משזה חשוב לך, אבל אני רוצה להיות מעודכנת בכל דבר ולדעת מיד כל מה שקורה". היא סיפרה למנהלת על מה שקרה בגן ועל כך שלא עדכנו אותה בהתנהגותו של נתי לאורך השנה. לדבריה, אם הייתה יודעת על ההתנהגות של בנה, לא הייתה נותנת לדברים להימשך. דוד הנהן בראשו. שניהם היו חדורי אמונה כי יוכלו לשלוט על נתי אם ידעו בזמן על התנהגותו.
בשיחה שהתקיימה לאחר שהוריו של נתי עזבו את החדר הביעה המנהלת את הסכמתה העקרונית להמתין עם תהליך ההעברה לבית ספר לבעיות התנהגות, אך הדגישה שוב שלא תסכים לשום סוג של התנהגות אלימה מצדו של נתי. סוכם כי ייעשה ניסיון לגייס את האב לכל הפגישות עם צוות בית הספר, ודובר גם על הצורך בהחזקה במצבים שבהם נתי עלול לסכן את עצמו או את הסביבה. תוך כדי השיחה התגלעו מחלוקות בין המנהלת, היועצת והפסיכולוגית באשר למידת המעורבות של שני ההורים בתהליך, באשר לתגובתם כלפי מדיניות בית הספר בנושא של גילויי אלימות ועוד, אך בסופו של דבר הן הגיעו להסכמות עקרוניות.
הפסיכולוגית קיבלה על עצמה ללוות את הוריו של נתי בתהליך ולשמור עימם על קשר קבוע, לרבות במצבים של הרחקה או במצבי משבר אחרים. התגייסות זו של הפסיכולוגית לצורך ליווי ההורים נתנה מענה סופי לספקנות של המנהלת ופעלה את פעולתה. בסוף הפגישה הוחלט גם כי המחנכת והיועצת ייפגשו עם נתי ועם הוריו בביתם עוד לפני תחילת השנה, במטרה לחזק את הקשר עימם ולנסח יחד עקרונות להתערבות במקרים של בעיות התנהגות.
נתי התרגש מאוד כשראה את המחנכת והיועצת בפתח ביתו. מיד ביקש להראות למחנכת את חדרו. המחנכת נכנסה עם נתי לחדר ובינתיים אתי הגישה עוגיות מאפה ידיה וסיפרה על ילדותו של נתי ועל הקשיים שעימם היא מתמודדת. בהמשך הגיע דוד והתיישב עימם בחדר המגורים. או אז החל הדיון הממוקד בתוכנית ההתערבות בעניינו של נתי. היועצת והמחנכת הסבירו את הקווים הכלליים של התוכנית. אתי ודוד הביעו נכונות עקרונית לבצע את התוכנית אך אתי חזרה והדגישה כמה חשוב לה להיות מעודכנת בכל התנהגות חריגה.
היועצת הדגישה את החשיבות שבנוכחות הקבועה של דוד בפגישות ואת מעורבותו בתהליך. לאחר מכן הסבירה את נושא שלילת הזכויות בימים שבהם נתי אינו מתפקד כתלמיד, כלומר בימים שאינו עושה את המוטל עליו בבית הספר. ההורים, ובעיקר דוד, התקשו לקבל רעיון זה. הם לא היו בטוחים שיוכלו לשלול מנתי את השימוש במחשב או בפלאפון, ודוד גם לא היה בטוח שיוכל להפסיק לקנות לו דברים. אולם בסופו של דבר אתי התרצתה והסכימה. היא אף הסבירה לדוד שלא ייתכן שנתי יקבל תמיד מה שהוא רוצה בלי קשר להתנהגות שלו, ושצריך להפסיק לפנק אותו כמו שדוד עושה. דוד הסכים בשתיקה.
קושי גדול יותר עלה כאשר דובר על ההרחקה במצבים של אלימות. אתי התקשתה במיוחד לעכל את הרעיון וראתה בו דרך קלה שבית הספר נוקט כדי לא להתמודד עם הקשיים. אולם לאחר שהוסבר לה כיצד תתבצע ההרחקה ואת ההיגיון שעומד בבסיסה, היא הסכימה אך הציבה כמה תנאים: שהדברים ייעשו בשיתוף פעולה מלא עימה, שיודיעו לה על כך מראש ושלא יקראו לה לבוא לקחת את נתי באותו רגע. היועצת והמחנכת סיכמו את הביקור כמוצלח, אולם לא היה ברור אם ההורים יצליחו לעמוד בהחלטות שהתקבלו.
הפעלת תוכנית ההתערבות
היום הראשון של שנת הלימודים לא היה קל. נתי סירב להיכנס לכיתה ובסופו של דבר נכנס רק לאחר שמנהלת בית הספר התערבה. בהמשך היום הוא ניסה לאתגר את סמכותה של המחנכת, וזו עדכנה את אתי מיד בתום יום הלימודים. כבר ביום הראשון נשללו זכויותיו בבית, אך הן הושבו לו למחרת לאחר שהתנהג כתלמיד.
אתי ודוד הגיעו אחת לשבוע לבית הספר כדי להיפגש עם המחנכת בנוכחות נתי. במהלך השליש הראשון היו כמה אירועים אלימים שגררו הרחקה של נתי לביתו. הוריו שיתפו פעולה עם ההרחקה. יועצת בית הספר ערכה ביקור בית אצל נתי כדי ללמוד כיצד מתבצעת ההרחקה הלכה למעשה. דוד לא היה בבית, אך התקשר במהלך שהותה של היועצת כדי להתעדכן. אתי הייתה זו שלקחה אחריות על ההרחקה, ונראה היה כי נתי מקבל את סמכותה. הוא לא יצא מהחדר והכין את המטלות שלו. למחרת הביא את מחברותיו בגאווה כדי שהמחנכת תבדוק את תוצריו.
לאט לאט נראה היה כי נתי מתחיל לקבל את נורמות ההתנהגות המקובלות בבית הספר. מדי פעם עלו קשיים עם המורים המקצועיים, אך בעזרתה של המחנכת ובניצוחה הסמכותי של המנהלת, תפקודו של נתי היה סביר גם בשיעורים המקצועיים.
בכל אותה תקופה נפגשה הפסיכולוגית עם ההורים אחת לשבוע. במהלך הפגישות היא הדריכה אותם כיצד להתמודד עם נתי. כמו הורים רבים של ילדים סוערים, גם אתי ודוד התקשו לתסכל את נתי ופחדו מעוצמת התגובות שלו. היה חשוב להם לרצות את נתי ולמצוא חן בעיניו. אתי נטתה מדי פעם "למדר" את דוד ולא לספר לו על ההתפרצויות, ולדוד – שנעדר מהבית למשך שעות רבות – היה חשוב לפצות את נתי, בעיקר באמצעים חומריים כגון מתנות וממתקים.
דוד ואתי התקשו להיות זולתעצמי מווסת ומרגיע ולשמש דמויות להאדרה. כמו הורים רבים במצבם, הם נעו בין ניסיון לרצות את נתי לבין התפרצויות תוקפניות במצבים שבהם התקשו להכיל את התנהגויותיו. במהלך הפגישות ניסתה הפסיכולוגית להיות זולתעצמי מרגיע, מווסת ומכיל להוריו של נתי, כדי שהם יוכלו להיות זולתעצמי כזה לנתי. היא הכילה את התסכולים, את החרדות ואת החששות שהתנהגותו של נתי עוררה בהם, והייתה אמפתית לרגשות הזעם שהתעוררו בהם לא פעם כלפיו וכלפי המערכת.
באחד המפגשים שכלל את נתי, הוא חווה התפרצות, והפסיכולוגית הדגימה להם כיצד לבצע החזקה טיפולית. ההחזקה הייתה ארוכה ומתישה וגררה תגובות רגשיות לא פשוטות מצד שני ההורים, אך בסופו של דבר הם הצליחו להכיל את ההתפרצות ולשמור על איפוק תוך כדי כך שהם מתחלפים בהחזקה הפיזית של נתי. לאורך כל התהליך הפסיכולוגית הרגיעה אותם, תמכה בהם ועודדה אותם, וגם הם הרגיעו זה את זו. בתום ההתפרצות נתי נרגע ואף סידר אחריו את החדר. בהמשך דיווחו ההורים כי גם בבית הזדמן להם לבצע החזקה טיפולית, אך אמרו שלאחר פעמים אחדות לא היה צורך בכך לעתים קרובות.
נושא חשוב בתהליך היה העצמתו של דוד והגברת הנוכחות שלו בחייו של נתי כדמות להזדהות ולהערצה. לשם כך היה צריך שאתי תאפשר זאת, וזה לא היה קל. אתי הייתה סמכותית ודעתנית ולעתים הרחיקה ואף "הקטינה" את דוד ביודעין או שלא ביודעין. לפסיכולוגית היה חשוב לשמור כל העת על הברית עם אתי ותוך כדי כך לאפשר גם לדוד לבסס את מקומו בחייו של נתי ולהעצים את סמכותו. הפסיכולוגית עצמה נעזרה במדריכה שליוותה אותה לאורך כל התהליך ושימשה כזולתעצמי עבורה.
אתגרים והצלחות
לקראת סוף השנה נתי היה מעורב באירוע אלים במיוחד. היה זה ביום החופשי של המחנכת, שהיה יום מועד לפורענות. נתי הִכה בחוזקה ילד קטן ממנו במגרש המשחקים לאחר שזה ניסה "לתפוס לו את המגרש", כדבריו, ואף לקח לו את הכדור וסירב להחזיר. צוות בית הספר סבר כי זהו אירוע משמעותי, בעיקר בשל עוצמתו ובשל הזמן הרב שחלף מאז שנתי היה מעורב באירוע אלים. הוריו של נתי עודכנו מיד, ואתי הגיבה בסערת רגשות. למחרת היום הורחק נתי מבית הספר, והתבקש לחזור ביום המחרת בליווי הוריו.
בפגישה, אתי התקשתה להאמין בדברים המיוחסים לבנה. היא התפרצה ותקפה את המנהלת ואת המחנכת והחלה להטיח בהן שהן מאשימות את נתי ללא סיבה וש"סימנו" את הילד שלה. נראה היה כי האמון נשבר. דווקא דוד נעמד לצד המערכת; הוא ניסה להרגיע את אשתו ואמר במפורש שהוא חושב שנתי מסוגל לעשות דברים כאלה ואתי לא צריכה לגונן עליו כל כך. הוא ציין גם שהוא מאמין לצוות בית הספר: "את לא רואה שאכפת להם מנתי? כל השנה הם מעדכנים אותנו ודואגים. אם הם היו רוצים, כבר היו מסלקים אותו".
נתי הוכנס לחדר ונשאל על האירוע. בתחילה הוא הכחיש את הדברים, אך לאחר שאביו דובב אותו והבטיח שלא יכעס אם יספר את האמת, הוא הודה לבסוף. אתי שינתה את עמדתה, בעיקר בעקבות הודאתו של נתי, אך היה ברור כי משהו באמון שנרקם בינה לבין המערכת נפגע, וכי דרושה עבודה רבה בשיקום היחסים. הפסיכולוגית הבינה שזה הזמן שבו היא צריכה להיות זולתעתצמי של המערכת, והתגייסה למשימת השיקום. לשם כך היא שוחחה ארוכות עם המחנכת, עם היועצת ועם המנהלת, הכילה את התסכולים והפיחה תקווה.
במסגרת שיקום היחסים בין אתי למערכת, הוחלט שסמדר המחנכת תצא שוב לביקור בית. היה ברור כי היא חוליה חשובה בהתערבות, וכי הקשר הטוב שנוצר בינה לבין אתי סייע רבות להצלחה בהתמודדות עם נתי במהלך השנה. הפסיכולוגית הנחתה אותה להקשיב לאתי בלי לשפוט אותה, ולנסות להבין מה גרם לשינוי העמוק ביחסה כלפי המערכת. במהלך הביקור אמרה אתי שהיא יודעת שאכפת לסמדר מנתי, ושהיא נותנת אמון בה ובמנהלת, אך העלתה טענות קשות כלפי חלק מהמורים המקצועיים שאינם מקבלים את בנה. ניכר כי כל תחושות הכאב והעלבון התנקזו לדמויות אלה.
בעקבות הביקור התקיימה פגישת התייעצות של הצוות המטפל, ובה הוחלט לזמן את המורים המקצועיים לפגישה כדי לספר להם על נתי ולהנחות אותם כיצד לנהוג בו. בפגישה, המחנכת דיברה באכפתיות רבה על נתי ועל התהליך שעברה איתו, וסיפרה למורים המקצועיים על הקשר שיצרה איתו ועם הוריו. המנהלת אמרה כמה חשוב לה שכל מורה ימצא את דרכו לנתי.
היועצת הביעה אמפתיה כלפי הקשים של המורים המקצועיים, ואמרה כי מוכנה לסייע לכל מורה המתקשה ליצור קשר משמעותי עם נתי. המורים הביעו צער שפגישה זו לא התקיימה קודם לכן. בשיחה מאוחרת יותר של הצוות המקצועי הוחלט להפיק לקחים מהעניין ובעתיד לקיים פגישה מסוג זה כבר בתחילת השנה.
בסופו של דבר, תהליך השיקום הצליח, וגם נתי התנהג רוב הזמן בהתאם לנורמות ההתנהגות המקובלות בבית הספר.
הרהורים על הצלחת הטיפול
התיאור הזה ממחיש כמה דורשני ותובעני הטיפול בבעיות התנהגות, לאו דווקא מבחינת המשאבים שהוא דורש מהמערכת, אלא מבחינת הצורך להיות ערני כל הזמן להלכי הרוח של ההורים וליחסים שלהם עם המערכת.
נראה כי ההצלחה היחסית בטיפול במקרה זה קשורה לכמה דברים, בראש ובראשונה לעבודתה המסורה של הפסיכולוגית. היא הכינה את השטח מראש, תפקדה כזולתעצמי של האם, סייעה לאם להתקרב למערכת והצליחה לפעול גם כזולתעצמי של המערכת ולהרגיע את המערכת לקראת המפגש עם האם. היא טיפחה את היחסים עם אתי ודוד לאורך כל השנה, ואלו ראו בה דמות מיטיבה ונתנו בה אמון רב שהוכיח את עצמו גם ברגעי שפל. תרמו להצלחה גם היועצת, שהרבתה להיכנס לכיתה ולבדוק את מצבו של נתי, עודדה את המחנכת ואף הרגיעה את המנהלת בעת הצורך; וכן המחנכת, שהקפידה לעדכן את ההורים על בסיס קבוע.
הרגע הקשה שבו התפרצה אתי על המערכת והאשימה אותה היה קשה לכולם. התחושה הייתה שהנה מתרחשת נסיגה ונשברת הברית שכה עמלו עליה במהלך השנה, אלא שהברית כבר הייתה מבוססת ולא היה קשה להחזיר את האמון של אתי במערכת. נוכחותו המרגיעה של דוד כדמות מכילה הן את אתי והן את נתי סייעה רבות בעניין זה.
ומה ילד יום?
אין לדעת. כאשר מחנכת הכיתה תתחלף, בתום שנת הלימודים הבאה, הדברים עלולים להשתנות, ועלולה להתרחש נסיגה בהתנהגותו של נתי, אולי אפילו נסיגה קשה. אולם כשזה יקרה, יש יסוד להניח כי יחסי האמון בין הוריו של נתי לבית הספר יהיו יציבים יותר. למרות חשדנותה, אתי כבר היום אסירת תודה כלפי המערכת ודוד תומך במערכת ללא סייג. המערכת מצדה למדה להכיר את אתי ולקבל אותה כאם דואגת ומסורה. נוכחותו של דוד מרגיעה ומאזנת. המערכת כולה אינה מאוימת מהתנהגותו של נתי וערוכה לקראת כל התמודדות. נתי לומד בכיתה רגילה ומתפקד כתלמיד. הוא למד לקרא ולכתוב והוא מכין שיעורי בית בקביעות, וזה הרבה יותר ממה שהוריו והמערכת יכלו לצפות לו בתחילת השנה.
סוף דבר
במאמר זה הצגנו מודל לטיפול בבעיות התנהגות על פי עקרונות פסיכולוגיית העצמי. בחלק א' של המאמר עסקנו באמונות שגויות המאפיינות את החשיבה בנושא בעיות התנהגות. טענו כי אמונות אלו – בייחוד האמונה כי בעיות התנהגות הן סימפטום של בעיה עמוקה יותר, והאמונה כי הטיפול הבלעדי בבעיות התנהגות הוא טיפול פסיכולוגי פרטני – מרפות את ידי העוסקים במלאכה, וגורמות לכך שהן בית הספר והן הגורמים הטיפוליים נמנעים לא פעם מלהתמודד עם בעיות התנהגות.
לאחר מכן טענו כי ישנם ילדים המועדים לפתח בעיות התנהגות. הכוונה לילדים בעלי קשיים בוויסות חושי, סף תסכול נמוך וקושי בדחיית סיפוקים, שהם כולם גורמים מולדים הקשורים למזג. ילדים אלו מגיבים בעוצמות גדולות יותר לתסכולים, מתקשים בהסתגלות לדרישות המערכת ולכן מאתגרים מאוד את יכולתה של המערכת להכיל אותם. הסביבה נוטה לפרש את התנהגויותיהם כסימן לבעיות רגשיות עמוקות, ואילו לאמיתו של דבר התנהגויות אלו מעידות לעתים על מזג קשה ותו לא.
בהמשך הצגנו את העקרונות של פסיכולוגיית העצמי הרלוונטיים להתפתחותן של בעיות התנהגות, כפי שהן מופיעות אצל ילדים בעלי מזג קשה. הסברנו מדוע קשה יותר להיות זולתעצמי של ילדים כאלה, הן בקוטב של האמפתיה והשיקוף והן בקוטב של האידיאליזציה, וטענו כי זה בדיוק התפקיד של הפסיכולוג החינוכי בבית הספר – להיות זולתעצמי של המערכת ושל ההורים, כדי שאלו יוכלו לתפקד כזולתעצמי של הילד.
בחלק ב' של המאמר הצגנו את התשתית להתערבות: ראשית כל, נדרשת נכונותה של המערכת ושל העומדים בראשה לקבל את הילד בתוך בית הספר ולהתמודד עם בעיות ההתנהגות שלו, ולא לוותר עליו מראש ולמצוא פתרון מחוץ לבית הספר. במקום שבו תנאי זה אינו מתקיים, אין טעם להפעיל את תוכנית ההתערבות. בהמשך התייחסנו למקומה המרכזי של המחנכת כזולתעצמי של הילד ולחשיבות הקשר האישי שלה איתו ועם הוריו.
הנדבך הבא בתשתית הוא הברית הטיפולית בין ההורים למערכת, לרבות תפקידו המרכזי של האב בברית זו. ללא ברית כזו ישנו קושי ממשי להשיג שינוי בהתנהגותו של הילד, וזהו למעשה המוקש המרכזי העלול לפגוע בכל תוכנית התערבות. כאשר שוררים יחסי אמון בין ההורים למערכת, נוצרת תשתית בסיסית המאפשרת הפעלה של כל תוכנית טיפולית. למעשה, בהינתן ברית כזו לעתים לא נדרשת כל התערבות נוספת.
בהמשך הצגנו את מודל העבודה שעליו מנצח הפסיכולוגי החינוכי. הדגשנו את חשיבות הדרישה לתפקוד נורמטיבי של הילד כתלמיד, ואת החשיבות בעדכון שוטף של ההורים לאורך כל הדרך. כמו כן, את חשיבות התחזוקה המתמדת של הברית עם ההורים ושל הקשר בין המחנכת לילד.
לאחר מכן הצגנו את עקרונות ההתערבות במצבי חירום, כלומר לנוכח התפרצות זעם או התנהגות אלימה של הילד. בהקשר זה הצענו להשתמש בהחזקה טיפולית ובהרחקה טיפולית, המאפשרות למערכת לתפקד גם במצבים שבהם הילד מקשה על תפקוד תקין של הכיתה או הגן ומאיים על סביבתו. הדגשנו שאלו אפשריים רק כאשר קיימת ברית טיפולית אמיתית בין בית הספר לבין ההורים, ושבנו והדגשנו את חשיבות הפסיכולוג החינוכי כזולתעצמי של ההורים ושל המערכת בשמירה על ברית כזו.
ניסינו להראות כיצד הפסיכולוג החינוכי הפועל כזולתעצמי של המערכת יכול לסייע לה להתמודד גם עם ילדים המציגים קשיים התנהגותיים חמורים. אנו מאמינים שבאמצעות גישה זו ומתוך אמונה של הפסיכולוג והמערכת ביכולתם להתמודד גם עם ילדים מאתגרים אלו, אפשר לסייע לילדים רבים להישאר בתוך מערכת החינוך הנורמטיבית ולתפקד בה בהצלחה.
