המטפל המושיע והאמבט האלכימי - סקירת הספר 'הקולנוע מטפל בנו'
העמקה יונגיאנית בארכיטיפ הגואל וארכיטיפ האהבה
מאת גיא פרל
הסקירה פורסמה לראשונה ב'שיחות' - כתב עת לפסיכותרפיה, כרך כ"ז, חוברת 3, יולי 2013, עמ' 328-330
'הקולנוע מטפל בנו – יחסי מטפל מטופל בסרטים' הוא ספרה החמישה עשר במספר של רות נצר. לצד תשעה ספרי שירה ואוטוביוגרפיה משפחתית שראתה אור לאחרונה, כתבה נצר ארבעה ספרי עיון העוסקים בהיבטים שונים של הפסיכולוגיה היונגיאנית – ספרים אלו מאופיינים בשפע גדול של תובנות מעמיקות הנשענות על שלל דוגמאות מן המיתולוגיה, אנתרופולוגיה, אלכימיה, תיאולוגיה, ספרות ומרכיבים רבים נוספים של התרבות האנושית. כתיבה מעין זו מאפיינת כותבים יונגיאנים רבים ובהם יונג עצמו, ויתרונה בחשיפת המבנים והתהליכים העמוקים, הקולקטיבים, של הנפש האנושית, הנחשפים מעבר להקשרם של המקום והזמן, ובוודאי שמעבר להקשר הצר של חדר הטיפול. זאת ועוד, זיהויים של התהליכים בהקשר התרבותי הרחב, מרחיק אותם מן הנימה הפתולוגית הנלווית לעיתים אל הספרות הקלינית, והופך אותם לנחלת האנושות כולה. יחד עם זאת, יש הרואים במאפיין זה של חלק מן הספרות היונגיאנית את נקודת התורפה שלה – לקורא שאינו אמון על הגישה ויישומיה הקליניים, קשה לעיתים להבין כיצד באים הדברים לידי ביטוי במפגש הטיפולי. על נקודת תורפה זו בא ספרה הנוכחי של נצר לענות. באמצעות דיון מעמיק בסרטי קולנוע אשר במרכזם יחסי מטפל מטופל מודגמת הרלוונטיות של התיאוריה היונגיאנית לתהליך הטיפולי.
בפרקו הראשון של הספר – 'היבטים פסיכולוגיים של הקולנוע' – פורשת נצר את תפישתה הייחודית ביחס לתפקידו של הקולנוע בתרבות זמננו – לשמש כמראה, הן עבור היחיד והן עבור התרבות כולה, בה משתקפים התכנים המורכבים של הלא-¬מודע האישי והקולקטיבי, באופן הטוען אותם במשמעות, מקרב אותם למודעותנו ומאפשר את הטמעתם. לתפיסתה, יש דמיון רב בין צפייה בסרט לבין חלום – שניהם "מקרינים לפנינו הקרנה סמלית וקונקרטית כאחת של תכני הלא-מודע של עצמנו ושל כלל הנפש האנושית הכלולה בנו" (עמ' 28). נצר רואה בקולנוע את המקבילה המודרנית למיתוס – מעין חלום משותף של האנושות, המהווה ביטוי של הלא-מודע הקולקטיבי. זאת ועוד, אל הצפייה בקולנוע מתייחסת נצר כאל תהליך ריטואלי, בו פוגש אדם את תכני הלא-מודע המומחשים בפניו במרחב מיוחד שיועד לכך. ריטואל זה מפצה על החלשות משמעותם ואף אבדנם של טקסים בתרבות המודרנית. הבנה זו מובילה לאנלוגיה מרתקת בין הקולנוע לבין הפסיכותרפיה – שני מרחבים טקסיים של הרחבת מודעות וריפוי.
בפרקו השביעי של הספר מרחיבה נצר את ההשוואה בין הקולנוע לבין הפסיכותרפיה, וטוענת כי שניהם ממלאים כיום תפקידים שהיו בעבר נחלתו של העולם הדתי – התמודדות עם צל, רוע, רגשות קשים, חטא ואשם, מוסר, קשר אל הנשגב וכמובן – ריפוי. עוצמה גדולה זו בה טעון כיום עולם הטיפול נושאת בחובה פוטנציאל, לצד סכנות רבות. סרטי קולנוע רבים העוסקים בטיפול יכולים לפיכך לשמש כמראה רבת עוצמה ומעמיקת ראות, שביכולתה לכוון ולאזן את התפתחות הפסיכותרפיה.
בפרקים הבאים מתמקד הדיון ביחסים הטיפוליים כפי שהם משתקפים בסרטים רבים ביניהם 'אקווס', 'הכיוון דרום מזרח', 'פרסונה', 'קן הקוקייה', 'סיפורו של וויל הנטינג', 'אנשים פשוטים', 'דיוויד וליזה', ורבים נוספים. נצר אינה מתמקדת בניתוח הסרטים, אלא מתייחסת אליהם כאל 'תיאורי מקרה', בהם הופכים מושגים בעלי אופי מופשט כמו ''ארכיטיפ'' או ''לא-מודע קולקטיבי" לבעלי רלוונטיות רבה. יונג התייחס לקיומם של ארכיטיפים – תבניות יסוד ראשוניות ומולדות של תפיסה, דימוי ורגש המרכיבות את הלא-מודע הקולקטיבי – תבניות אלו לוקחות חלק בתהליכי ההעברה, ולעיתים מתעוררות בעוצמה רבה, אולם גם האמונים על טיפול באורינטיציה יונגיאנית מתקשים לעיתים להבחין בין העברה שמקורה ארכיטיפי לכזו שמקורה אישי-פרסונאלי. נצר סוקרת את הארכיטיפים המרכזיים המתעוררים בתהליך ההעברה - האם, האב, הגיבור (שאחד מהיבטיו הפעילים בחדר הטיפול ובאולם הקולנוע – הוא הבלש), האהבה, השנאה, הגואל, הבגידה, המרפא הפצוע, השמאן, והקוסם הכל-יכול – ומדגימה תהליכי העברה האופייניים לכל אחד ואחד. לכל אחד מסוגי העברה אלו ניתן לספק גם הסבר פרסונאלי, ונצר אף מתייחסת לכך, אולם הבחנה גם במקורם הארכיטיפי עשויה להעמיק את הבנתם. אתמקד בשתי דוגמאות – ארכיטיפ הגואל וארכיטיפ האהבה.
מטופלים רבים מצפים מאיתנו כי נגאל אותם מסבלם. ציפייה טבעית זו ניתנת להסבר ברמה האישית-פרסונלית, כחלק בלתי נפרד מן ההעברה ההורית, כאשר הציפייה מההורה להושיע-לגאול מועברת אל המטפל. אולם, מעניין להתבונן באפשרות כי חלק מן הציפייה מהווה השלכה של ארכיטיפ הגואל-משיח הפועל בנפש האנושית גם באופן שאיננו קשור להתנסות בביוגרפיה האישית. ארכיטיפ הגואל פועל בתוכנו כתפקוד טרנסנדנטי הדוחף להגשמת הדיאלוג של האני עם עצמיותו השלמה, ופעמים רבות הוא מושלך על המטפל. מטפל שיזדהה עם השלכה מעין זו עשוי להישאב לנתינה חסרת גבולות ולהקרבה על חשבון משאביו האישיים. למעשה, התבנית הארכיטיפית הבאה לידי ביטוי תרבותי בסיפורו של ישו, עשויה להתממש באופן דו-סטרי בחדר הטיפול, בין מטפל ומטופל, גואל וסובל, הנלכדים בתוכה. היות וארכיטיפ הגואל פועל הן בנפשו של המטופל והן בנפשו של המטפל, תיתכן גם העברה המבוססת על חילופי תפקידים – המטופל יהיה זה שבסבלו המתמשך ינקה, כביכול, את המטפל מחטאיו וכך ישמש עבור המטפל כגואל. העלאתה למודעות של העברת 'הגואל-משיח' חיונית לשם הפסקת הפיצול שבו המטופל הוא הסובל והמטפל הוא הגואל – בהדרגה, יוכל כל אחד מן הצדדים לחוש חיבור אל המרכיב הגואל שבנפשו, כמו גם להכיל את סבלו, ובמידת האפשר להיוושע ממנו. את הדיון בארכיטיפ הגואל מרחיבה נצר אל הדיון בארכיטיפ 'המרפא הפצוע'. גם כאן, פיצול מתמשך בין מרפא מצד אחד, לבין חולה-פצוע מצד שני, לא יאפשר התפתחות - נחוץ מגע של המטפל בפצעיו הוא, ושל המטופל במרפא שבתוכו. המטפל הפצוע הינו ארכיטיפ מחבר ניגודים שאנו נושאים בתוכנו, ואל לנו לפצלו בתהליכי ההעברה. התהליכים בהם עוסק פרק זה מודגמים על ידי מספר סרטים והמרכזיים שבהם הם 'הכיוון דרום מזרח' ו 'קיי פקס'. בשני הסרטים מתוארים חולים פסיכוטיים, שבמקום להשליכו על המטפל, הם מצויים בהזדהות אינפלציונית עם ארכיטיפ הגואל כהגנה מפצה מפני פרוק פנימי, ללא יכולת לממש את ארכיטיפ הגאולה כאינטגרציה בנפשם. בשני הסרטים, המפגש הטיפולי מוביל לטלטלה ושינוי אצל המטפלים, אך לא מתאפשר בהם ריכוך הפיצול במידה שתוביל להחזרת החומר המושלך ולריפוי עצמם והחולה. יתר על כן, נצר מתייחסת אל ההשוואה הנרמזת בסרט 'הכיוון דרום מזרח', בין הרופא, המאפשר טיפול תרופתי אינטנסיבי הממית את נפשו של החולה, לבין יהודה איש קריות. הטיפול התרופתי ומכות החשמל אמנם נוטלים מן החולה את ההזדהות הפסיכוטית עם דמות המושיע, אבל בכך שולחים אותו אל הקטטוניה ואל המוות.
תת הפרק העוסק בהעברת אהבה, מהווה דוגמא טובה לתרומתו הייחודית של הספר. העברת אהבה אינה ארכיטיפית בהכרח, והתייחסות אליה בוודאי שאינה ייחודית לגישה היונגיאנית. לפיכך, נצר בוחנת את היבטיה השונים של האהבה והתאהבות בטיפול, גם על פי תיאוריות אחרות, ומבקשת להבין מה היא 'האהבה הטיפולית הנכונה' – זו המסייעת לתהליך הריפוי. היא דנה בהרחבה בגבול שבין אהבה הנותנת ביטוי לארוס במובנו הרחב, שהיא מן הגורמים המרכזיים והחשובים בטיפול, לבין מימוש הארוס באופן רומנטי ומיני, תהליך המשווה לאינצסט והוא אף הרסני כמותו. הקולנוע נמשך לעסוק בנושא פריצת הגבולות, ההתאהבות והמשיכה המינית בחדר הטיפול וייתכנו לדבר סיבות שונות, ביניהן נטייתו המובנת אל ההקצנה הדרמטית או המציצנות. לצד הסברים אלו, מציעה נצר כי בעשותו כן מאפשר לנו הקולנוע הזדמנות להתבונן מקרוב, ותחת אורם הבהיר של זרקורי אולפן הצילום, באחד מהיבטיו השכיחים של הקשר הטיפולי הנוטים להישאר בצללים. כהמשך להתייחסותה הרחבה אל הנושא, מתארת נצר גם את תרומתה הייחודית של הגישה היונגאנית להבנת הנושא. יונג הפיק תובנות רבות ביחס ליחסי ההעברה והעברה הנגדית מן ה"רוזריום" - טקסט אלכימי עתיק המתאר את תהליך ההתקרבות בין האח-אחות או מלך-מלכה ממצב של לבוש מלא אל מצב של ערום ואל הזדווגות מלאה באמבט האלכימי. יונג הבין כי הטקסט אינו עוסק רק בהתקרבות וחיבור בין חומרים כימיים, ובוודאי שלא במשאלה לזיווג במובנו המיני, כי אם בחיבור בין חלקי נפש שונים בדרך לאינדיווידואציה. הוא הציע פרוש סימבולי לטקסט העתיק, לפיה ניתן ללמוד ממנו על המתרחש בשכבה העמוקה של היחסים הטיפוליים בה נוצרים קרבה וחיבור בין חלקי נפש של המטפל והמטופל, הנתונים שניהם במרחב משותף המסומל על ידי האמבט האלכימי. בדומה למתואר בטקסט האלכימי, קרבה, מגע רגשי, ואף השתנות ההדדית הנם חלק בלתי נפרד מן הקשר הטיפולי. הזיקה הסמלית הקיימת בטקסט בין משגל לבין קרבה דרכה מחפשת הנפש לגעת בנפש אחרת כדי למצוא את שחסר לה, מתקיימת בהכרח גם ביחסים הטיפוליים. לפיכך, היווצרו של מתח ארוטי-מיני הוא פעמים רבות בלתי נמנע, אולם אנו חייבים להקפיד ולהימנע מכל מימוש שלו, על מנת "לנתב את האנרגיה המינית אל יעדה הנפשי-רוחני, שהוא זיווג סמלי של הנשמה עם נשמת זולתה וזיווג הנשמה עם עצמה" (עמ' 88).
מימוש של המשיכה הארוטית בין מטפל למטופל הנה רק דוגמא אחת להזדהות של המטפל, המטופל או שניהם עם תוכן ארכיטיפי, המובילה להישאבות אל תוכו. נצר מקדישה פרק שלם לסכנת ההיקסמות מן הכוחות הארכיטיפים. התפתחות מתאפשרת רק כאשר המודעות עומדת אל מול ההקסמות, ומאפשרת לנו להתבונן בארכיטיפים ולהיות מוזנים מן האנרגיה האצורה בהם, מבלי להישאב לתוכם. נצר מתייחסת לסרטים רבים בהם מתרחשת היקסמות המובילה להבלעות בתוכן ארכיטיפי ולפריצת גבולות הטיפול. היא מתייחסת, לדוגמא, אל שורת סרטים בהם מוקסם המטפל מעוצמת כוחו הייצרי, יצירתי, רגשי וחברתי של המטופל ('קיי פקס', 'הכיוון דרום מזרח', 'אקווס', 'עד כלות הנשמה', 'פרסונה' ורבים נוספים), הקסמות המובילה להתעלמות ממכאובי המטופל ובעיותיו, שהובילו אותו לפיצוי הגרנדיוזי. למעשה, הקסמות תיתכן אל כל אחד מן הארכיטיפים הנזכרים בפרק העוסק בהם, וכמעט תמיד תוביל את המטפל אל פריצת גבולות ואל התעוררות 'צילו של המטפל' – תופעות אליהן מתייחסת נצר בהרחבה. פרקים נרחבים אלו, העוסקים בהקסמות וסכנותיה, מהווים דוגמא נוספת לחשיבותו של הספר – יצירת אינטגרציה בין הרעיונות המופשטים של הגישה היונגיאנית לבין הפרקטיקה הטיפולית, באופן המאזן מגמה מפניה הוזהרתי שוב ושוב לאורך הכשרתי היונגיאנית והמכונה 'פסינציה אל הלא-מודע' – הנטייה לעסוק במסתורין העשיר והמפתה של מעמקי הלא-מודע, תוך הזנחת ההיבט האישי והבין אישי.
נצר מתייחסת אל הקולנוע כאל 'מדריך העל של המטפלים' - מעין חלום קולקטיבי של המטפלים והמטופלים כאחד, המבקש להרחיב את מודעותם לרובד הבלתי מודע ביחסים הטיפוליים ולהדריכם. לדוגמא, אל הסרטים הרבים העוסקים ביצירת קשר קרוב בין מטפל למטופל, אליו נלווית לעיתים חשיפה אישית, תוך שבירת מוסכמת הגבולות הטיפוליים האורתודוכסים, בייחוד הפסיכואנליטיים, מתייחסת נצר כאל ביטוי משאלה המשותפת לשני הצדדים לשינוי תפיסותינו אודות קשרים טיפוליים, משאלה שהובילה, בין השאר, להתפתחות התפיסה האינטרסובייקטיבית הרווחת כיום. ייתכן כי סרטים רבים "מבקשים להגלות את המטפל ממעמדו הרם המיוחד, נושא ההשלכות הארכיטיפיות של מורה-דרך, נושא ידע עליון, בעל ראיית על, בעל חכמה עליונה (הזקן החכם), כל יכול (הקוסם), גואל ומרפא [...] להסב את תשומת לבנו לצל של המטפל: לגלות את ערוותו של המטפל המתכסה בגלימת פרסונת מטפל ולעיתים שבוי בהיבריס של יכולתו המקצועית; לגלות את חולשותיו, את חסרונותיו ואת היותו פעמים רבות תמונת ראי של המטופל. במובנים אלו הקולנוע הוא המטפל בנו, והוא מסייע לנו להימנע מהתנפחות מקצועית" (עמ' 172).
הספר 'הקולנוע מטפל בנו' מזמין ומקרב את הקורא אל החשיבה יונגיאנית ומושגיה הבסיסיים, תוך שהוא מחברו, באמצעות הקולנוע, אל חדר הטיפול, ומזהירו מפני היקסמות יתר אל הלא-מודע בכלל והקולקטיבי בפרט. דומני כי לספר תפקיד דומה לזה אותו מייחסת נצר לקולנוע – הוא מזמין אותנו, מטפלים ומטופלים כאחד, להפנות מבטנו אל מראת הקולנוע ולהתבונן בדמותנו הנשקפת משם על מורכבותה, יופייה, כיעורה, אורה וצלליה.
---
לקריאה נוספת: 'חיה בסרט - הקולנוע בשירות הפסיכותרפיה' / אסתי זיסמן
מקורות
נצר, ר' (2013), 'הקולנוע מטפל בנו - יחסי מטפל-מטופל בסרטים'. תל אביב, רסלינג
