על חרדה מהרס האובייקט בקשר הזוגי המביאה להתכווננות ותיקון
מאת רחל בר-יוסף-דדון
פרטי המקרה המתואר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלת.
חווה ישבה מולי, ובכתה: "אני חוששת שאני הורסת אותו, באמת... שאני הורסת את הגבר שלי. את הגבר שהשגתי לא בקלות..."
הסתכלתי עליה כשבכתה. חשבתי שיכולתי לשבת לידה, לגעת בה ולשאול: "מה קרה, חווה? למה את בוכה ככה?" אבל לא עשיתי זאת. לא זזתי ממקומי, ורק התבוננתי בה. קיוויתי שהמבט המתבונן והאוהד שלי ישדר שדר של סימפטיה ואמפתיה.
חווה הפסיקה לרגע לבכות. היא לא הסתכלה עליי. ראשה היה מורכן.
"את מרגישה אשמה," אמרתי לה.
קיוויתי שהקול שלי נשמע מספיק מנחם. תהיתי אם היא מבינה מהקול שלי שאני מבינה אותה. המשכתי לשתוק, ונתתי לשתיקה להתמשך עוד מעט בפגישה בינינו. לא רציתי להפריע לשטף הטבעי של האסוציאציות שעולות מתוך התודעה שלה.
חווה עדיין לא הרימה את ראשה. אבל אחרי כדקה או שתיים, שהיו ארוכות בעיניי, היא הרימה את ראשה והסתכלה עליי, מחייכת. לחייה היו רטובות מהדמעות. היא לא ניקתה את האף שלה. השיער החלק שלה, הגולש משני צדי פניה, נראה לא מסורק לגמרי.
חייכתי גם אני אליה. "למה את מחייכת עכשיו?", שאלתי אותה, "מה עבר לך עכשיו בראש, מה הרגשת, שגרם לך לחייך?". רציתי שתבין שאני רק רוצה לברר, ולא לשפוט אותה. גם כך היא שפטה את עצמה מספיק. רציתי לעודד אותה מעט בחיוך שלי.
"סתם," חווה ענתה, והחיוך מפניה ירד, "לא יודעת למה חייכתי."
ואחרי רגע הוסיפה: "אולי היה לי נחמד שאת ככה מסתכלת עליי. וגם," המשיכה, "נראה לי, שנהייתי דרמטית מדי, את מבינה..." שוב הרכינה ראשה.
"מה עובר עלייך?" שאלתי את חווה. "את שותקת הרבה. בכית, זה כואב לך מה שעשית לאהוד. את יכולה לספר לי עוד על האשמה הזו?"
חווה התיישרה מעט, וזעה במקומה מימין לשמאל, כמנסה להתארגן עם עצמה, לצאת מהמצב הרגשי שהיתה בו, ולעבור למישור המילולי, הרציונלי, כדי לתקשר איתי ולהסביר לי. ואולי גם ניסתה להתאושש מהבכי הכואב והרגשי.
ואחרי שהתיישרה אמרה חווה בקול מעט סדוק: "אני לא יכולה לסבול את עצמי כשנדמה לי שאני פוגעת באהוד. ואני יכולה לפגוע בו בקלות. ככה, בלי להרגיש. והוא לא מגיב. הוא רק הולך לפינת העבודה שלו, שותק, וקצת פחות מדבר איתי במשך כמה שעות. אני קוראת אותו, אני מבינה שפגעתי. שהייתי מגעילה". היא הרכינה את ראשה כשסיימה לדבר.
הייתי עצובה איתה, והרגשתי את תחושות האשמה שהיא חשה.
"מה את חושבת אז, מה את מרגישה, אחרי שפגעת בו, וכשאת רואה אותו הולך בשקט לפינה שלו?" המשכתי לשאול.
"הממ, אני שונאת את עצמי." ענתה בישירות ובהעזה. "זהו, אני פשוט שונאת את עצמי, מתחרטת. בא לי להרביץ לעצמי..." המשיכה, "ואני ישר נזכרת במחקר שאומר שנשים, אם הן לא מתייחסות יפה לבעלים שלהן, יכולות לגרום לגברים להתקפי לב...", היא חייכה במרירות.
הרמתי את גבותיי. גם אני הכרתי את המחקר הזה: "את מתכוונת למחקר שמראה שגברים שהרגישו לא אהובים על-ידי נשותיהם, היו יותר בסיכון למחלות לב, התקפי לב, וכל הבעיות האלו" (Medalie and Goldbourt, 1976)?", שאלתי.
"כן...", נענעה חווה בראשה, כשהוא מורכן. חווה עבדה כעורכת משנה במדור הבריאות באחד האתרים הגדולים ברשת. היא הכירה מחקרים רבים בנושאי בריאות.
"עד כדי כך את מפחדת," אמרתי, " שאת מפחדת שהוא..." חששתי לומר את המילים מפורשות, אבל בסוף אמרתי: "שהוא ימות בגללך...!"
חווה נשמה נשימה עמוקה.
נמנעתי מלציין לפניה שהיא נשמה נשימה עמוקה. כבר פחות הייתי עסוקה בהערות של עצמי. הייתי מרוכזת במה שקורה בינינו. כבר חשבתי פחות על מה אני אומרת. נעשיתי פחות מודעת לעצמי, ויותר טבעית (בר-יוסף-דדון, 2008). רק היא ואני היינו בחדר, שקועות בפחד שלה, שנתפס על-ידי שתינו כאמיתי: הפחד שהיא פוגעת בבעלה אנושות. שיקרה לו משהו בעתיד בגלל ההתקפות שלה. שהוא ייפגע ולא יהיה אפשרי לתקן את מה שעשתה. האווירה בחדר היתה שקטה אבל דרמטית, וידעתי שאווירה כזו, המגבירה את עוצמת הרגשות, יכולה לעזור לחווה לשנות את התנהגותה (Greenberg, 2010).
במובן התיאורטי נראה שחווה חששה ממה שמלאני קליין כינתה "הרס האובייקט" (Klein, 2002 [1937]). לפי קליין, לתינוק פנטזיות תוקפניות כלפי אמו, האובייקט הראשון שלו, שאותן הוא חווה כאילו התממשו בפועל – ולכן הן מעוררות אשמה. האשמה אופיינית לפי קליין לעמדה הדיכאונית, שבה התפתחה יכולת לאהוב את הזולת ולתפוס אותו כאובייקט שלם, ולפיכך הופיעה החרדה לשלומו, לשלמותו ולקשר עמו. עמדה זאת מלווה אותנו לאורך החיים, ועמה החוויה הבסיסית של הרס האובייקט האהוב, האשמה שהיא מעוררת, והרצון לתיקון.
חווה חששה שההתקפה שלה על אהוד תפגע בו יותר מדי. היא ידעה שהיא מדברת אליו לפעמים בזלזול, בכעס ובדבליואציה, וחששה שדיבור כזה יגרום לאהוד להרגיש לא אהוד, לא מוערך ודחוי. ואכן, היה בסיס מחקרי לחששותיה של חווה: גברים החשים לא אהובים באופן מתמשך נמצאים בסיכון גדול יותר לפתח מחלות לב וכלי-דם, גם אם יאכלו תזונה בריאה ויעסקו בפעילות גופנית. מרכיב היחסים שלנו הוא מרכיב משמעותי בהשפעה על בריאותנו ועל הישרדותנו (אורניש, 1990).
אבל לחווה היה יתרון שהיא לא היתה מודעת אליו כאשר האשימה את עצמה: היא היתה מסוגלת להרגיש את הרגשות שעוברים על בעלה. היא לא רק זעמה, אלא במהירות הפנתה מבטה לתקשורת הלא-מילולית של אהוד, והבחינה שבנסיגתו לפינת העבודה שלו הוא מבטא פגיעות וכאב.
היכולת של חווה להרגיש מה עובר על אהוד היא השלב הראשון אותו מתאר גוטמן בתהליך ההתכווננות (Attunement) שקורה בין זוגות (Gottman, 2011). זהו התהליך הקובע את התשובה לשאלה החשובה – האם ייווצר אמון בין בני זוג או לא. היכולת לההתכווננות היא שמכריעה אם הזוגיות תהפוך לכדור שלג חיובי של צבירת הרושם שבן הזוג תומך בי והוא "בעדי", או שמא תהפוך לכדור שלג שלילי, של הרושם שבן הזוג שלי אינו מבין אותי ואינו אוהב אותי. ברגעים הרגישים והקטנים בהם אנחנו נפגעים מבני-זוגנו, ההתכווננות היא שמאפשרת את התיקון.
גוטמן (Gottman, 1999) טוען כי ביחסים זוגיים אנחנו מסוגלים לקבל בקשה לתיקון מבני-זוגנו, והתיקון הוא למעשה המרכיב הקובע אם הזוג יהיה מאושר או לא: כל הזוגות פוגעים מדי פעם זה בזה, אבל לא כולם מסוגלים לתקן. היכולת לבקש תיקון ולקבל את הבקשה לתיקון היא אחת היכולות החשובות ביותר בזוגיות.
אבל התיקון אינו תהליך אידיאלי. ארליך (2003) מבחין בין התיקון האידיאלי בדתות לבין התיקון אצל קליין: התיקון בדתות מביא בעקבותיו תחושה אידיאלית של שלמות וטוהר; לעומת זאת, התיקון לפי קליין מביא הכרה באי-המושלמות שלנו. התיקון הקלייניאני מאפשר לנו להתרחק מעט מן הקרבה המוגזמת שלנו לאובייקט, מהציפייה הפנימית שלנו לקשר מושלם ולעולם מושלם. התיקון הקלייניאני מאפשר לנו להיות פחות אימפולסיביים ויותר רפלקטיביים. והרפלקטיביות הזו מביאה איתה שלום ליחסים.
גם גוטמן (Gottman, 2011) מתאר את תהליך התיקון כתהליך מורכב, הדורש מאיתנו כמה יכולות. גוטמן מראה כאמור כי בני הזוג מביאים את התיקון באמצעות תהליך של התכווננות רגשית – התייחסות הכוללת רצף של אירועים (שראשי התיבות שלהם באנגלית יוצרים את הצירוף ATTUNE, שבבסיס המילה התכווננות):
1. מודעות (Awareness) של בן-הזוג לרגש של בן-הזוג הפגוע
2. פנייה (Turning) של בן-הזוג כלפי הרגשות של בן-הזוג הפגוע
3. סובלנות (Tolerance) של בן-הזוג לחוויית הרגש של בן-הזוג הפגוע
4. הבנה (Understanding) של בן-הזוג את הרגש של בן-הזוג הפגוע
5. האזנה לא הגנתית (Nondefensive listening) של בן-הזוג לרגש של בן-הזוג הפגוע
6. אמפתיה (Empathy) של בן-הזוג כלפי הרגש של בן-הזוג הפגוע
גוטמן כותב שניתן ללמד את בני-הזוג להתכוונן זה לזו, כך שיוכל להיווצר אותו יחס של אמון ותוכל להיווצר התחושה שאפשר לסמוך על בן-הזוג שלי שיהיה שם בשבילי.
הסברתי לחווה שהיא עשתה את השלבים הראשונים בתהליך של ההתכווננות, המביא לתיקון: היא היתה מודעת לרגשות של אהוד. היא הבינה את רגשותיו. היא התייסרה אחרי שדיברה בצורה פוגעת. היא הבינה שהגזימה, ופחדה שפגעה בבעלה. היא אף דיברה על כך איתי, בטיפול הפסיכולוגי. אמרתי לחווה שלדעתי היא יכולה להשלים את תהליך ההתכווננות אם לא תישאר רק עם האשמה הקשה אצלה, אלא תשאל את אהוד מה הוא מרגיש, ותיצור תהליך זוגי ביניהם, שבו הוא מסוגל לדבר על מה שהוא מרגיש, והיא מסוגלת להיות אמפתית לרגשותיו.
בפגישה הבאה חווה סיפרה לי שאהוד, כדרכם של הרבה גברים, לא רצה להאריך יותר מדי בשיחה. הוא שמח שחווה התנצלה, וניסה להמשיך הלאה במהירות. אבל חווה לא ויתרה: היא המשיכה לדבר איתו, והתנצלה. היא השתדלה באותו יום להראות כלפיו סימני חיבה, כמו נגיעה בכתפו מדי פעם, עזרה בשטיפת הכלים שהוא עשה, ודיברה בקול רך.
היחסים ביניהם התרככו. חווה נעשתה מודעת יותר למילותיה, וכשהיתה חשה שהיא עומדת לומר משהו תקיף או פוגע – היתה מתבוננת, לפי עצתי, בפניו של בעלה. ההתבוננות בפניו הזכירה לה שיש כאן אדם. שלא רק היא, זעמהּ וההרגשות שלה כלפיו קיימים. המבט בו, בדומה לריקוד המבטים המתנהל בין אם לתינוק (Stern, 2000), עזר לה להתכוונן טוב יותר אליו, ולעצור מילים קשות שיכלה לומר.
הטיפול הפסיכולוגי נמשך עוד כתשעה חודשים אחרי אותה שיחה. חווה התפתחה. היא למדה לזהות מצבים שבהם פגעה באהוד, וגם למדה שלא תוכל להיות מושלמת, ושגם אהוד אינו מושלם (ארליך, 2003). השיחות בטיפול הפסיכולוגי אפשרו לה מגע עם רגשות של זלזול, כעס ודבליואציה שחוותה היא על בשרה בילדותה, ושנראה היה שהיא מעבירה אותם לאהוד בתוך יחסיהם. ההבנה שלה עד כמה היא יכולה לפגוע צמצמה מאוד את הפגיעות שלה באהוד, ושיפרה את היחסים ביניהם.
מקורות
אורניש, ד. (1990) אהבה והישרדות. מטר, תל-אביב.
ארליך, ש. (2003) התיקון – בין מושלמות והשלמה. הרצאה בכנס "קליין ואנחנו – על התיקון", אוניברסיטת תל אביב והמכון הישראלי לפסיכואנליזה, תל אביב, אפריל 2003.
בר-יוסף-דדון, ר. (2008) מציאת העצמי האמיתי של המטפל. פסיכולוגיה עברית, 26 ביוני 2008.
Gottman, J.M. (1999) The Marriage Clinic. Norton, New-York.
Gottman, J.M. (2011) The Science of Trust. Norton, New-York.
Greenberg, L.S. (2010) Emotion-Focused Therapy. American Psychological Association, New-York.
Klein, M. (2002 [1937]) Love, Guilt and Reparation: And Other Works 1921-1945 (The Writings of Melanie Klein, Volume 1). Free Press, New-York.
Medalie, J.H. and Goldbourt, U. (1976) Angina pectoris among 10,000 men. Psychosocial and other risk factors as evidenced by amultivariateanalysis of a five year incidence study. American Journal of Medicine, 1976, 60 (6):910-21.
Stern, D. (2000) The Interpersonal World Of The Infant: A view From Psychoanalysis And Developmental Psychology. Basic Books, New-York.
