מי את אסתר פרל?
סקירה מנקודת מבט נשית
מאת דנית רחמליביץ'
סקירת יום העיון "המונוגמיה החדשה: יחד ולחוד באהבה, סקס ונאמנות" בהנחייתה של אסתר פרל. יום העיון אורגן על ידי האגודה הישראלית לטיפול במשפחה והתקיים ב-25 באפריל 2013 במלון שבקיבוץ שפיים.
"… יש להודות שאין לנו דימוי או סמל נשיים השקולים למונופול הפאלוס כייצוג של תשוקה. דמות האישה מתקשרת אומנם לאימהות ולפריון, אולם אין לאם ביטוי כסובייקט מיני, כמי שמשתוקקת באופן פעיל למשהו בשביל עצמה - ההפך הוא הנכון. האם היא הדמות שמיניותה ניטלה ממנה באופן עמוק ביותר. ועלינו לחשוד שנטרול זה של מיניותה הוא חלק מחוסר הסובייקטיביות הכללי שלה בחברה. בדיוק כפי שכוחה של האם אינו שלה, אלה מיועד לשרת את ילדיה, כך במובן רחב יותר אין האישה חופשיה לעשות כרצונה. היא אינה הסובייקט של תשוקתה..."
כבלי האהבה, ג'סיקה בנג'מין.
היא עומדת על הפודיום , לבדה, בולטת ביופייה, מדפדפת בדפים, הכנות אחרונות, מתח סמוי של התרגשות. קהל של כמאתיים אנשים מחכה לה, רובו מורכב מנשים, חלקן שמעו אותה כבר מספר פעמים, מצפות שתחדש, חלקן באות לפגוש אותה בפעם הראשונה, לא יודעות למה לצפות. אסתר פותחת, "נחתי היום בחמש לפנות בוקר, ישנתי כשעתיים". מזכירה לנו שהיא שייכת לעולם ה"חדש" של ה"אנשים הגלובליים" שבו היא נמצאת בחמש מדינות ובשלוש יבשות בעשרה ימים. היא נמצאת בכל מקום, בפייסבוק, בטוויטר, ב'Ted' , בכל כנס חשוב וגם פוגשת חמישה עשר מטופלים בשבוע. היא מדברת בתשע שפות אבל בכל שפה יש לה מבטא. היא שייכת לכל העולם אבל בכל מקום היא זרה - היא אמריקאית והיא צרפתייה, אבל מעל לכל היא יהודייה, בת לניצולי שואה שלא מאמינה שיש מקום בטוח. "ביטחון זו אשליה שיכולה להתפוגג בכל רגע", תפישה שמעצבת את עולמה ואת התיאוריה הטיפולית שלה. פה לא תשמעו על "צורכי ההתקשרות" או על "ליצור קרבה ובטחון". למה להתאמץ לחפש מה שלא קיים. על Attachment תלכו ללמוד במקום אחר. היא מייצגת את ה"יהודי הנודד" מלקטת ולומדת מכל התיאורטיקנים, לוקחת את הטוב של כל תיאוריה ויוצרת את "הרוטב שלה".
אסתר היא חוקרת. לא חוקרת במובן הפורמלי, היא לא שייכת לשום אוניברסיטה. היא חוקרת מהזן החדש – כזו שאוספת נתונים לספרה דרך הפייסבוק. אסתר שייכת לעולם, על העושר הבלתי נדלה של המידע הזמין שבו, כאשר היא נעה בתזזיתיות, קדימה ואחורה בזמן, בהתייחסה להבנתנו את מוסד הנישואין, המיניות והנשיות בפרספקטיבה היסטורית. חלקנו מקבלים סחרחורת. אצל פרל אין הבדל בין הסמל למסומל. היא מסמלת בסגנון חייה, במהותה את התיאוריה שלה, את הדרך בה היא מטפלת. אני שומעת בקהל רחשי ביקורת - אסתר לא מגיעה מוכנה, אין סדר יום, אין סרטים, אין מצגת. אני יודעת שהיא התכוננה בדרכה שלה. היא שולטת בחומרים משום שהיא החומרים, היא הדבר, היא המנה. אסוציאטיבית, רוצה לרצות את הקהל, לשתף במגוון החוויות, הריחות והטעמים ממפגשיה עם תרבויות שונות ברחבי העולם.
תוך כדי דבריה של פרל אני נזכרת בג'סיקה בנג'מין ובספרה " כבלי האהבה" בו היא מתארת כיצד הזירה הציבורית נכבשה על ידי הראציונליות הגברית. השיח אליו התרגלנו הוא לוגי, אובייקטיבי, נטרלי, מאורגן, השולל את הממד האישי ולמעשה מנדה כל מה ש'נשי'. אל מול שיח זה, אסתר מביאה אלטרנטיבה קשה לעיכול, מגדירה את עצמה כאומן שמביא חומרים מהסטודיו. היא מקריאה "מכתבי אהבה" ששלחו אליה אנשים בהם הם מתארים את ייסוריהם סביב אהבה, מונוגמיה ואי נאמנות. היא מתענגת עליהם. מחזירה לשיח הציבורי את מה שנהוג להגדיר כנשי - אסוציאציות, משפטים שמתחילים ולא נגמרים, קפיצה בין נושאים, משחק, שמחה וחיים.
אסתר מעלה על הפודיום את הסובייקט, את צרכיו, את יצריו ונותנת לו מקום של כבוד ללא שיפוטיות וללא פתולוגיה. היא חוקרת את צרכיו כפי שהם מתבטאים במיניות שלו, בפורנוגרפיה וגם בזנות ובבגידה, ומנסה להבין מהי התמה הארוטית המייסרת אותו וכיצד אפשר לעזור לו לחיות אותה אחרת.
אסתר מייצרת חלל בלי מוסר, בלי תרבות, בלי אני עליון, בלי ערכים. בעודה מייצרת את החלל הזה, נזרקת מן הקהל שאלה זריזה לתוכו – ״אסתר, מתי מחזיקים סוד (רומן)? מהי המדיניות שלך לגבי החזקת סוד בחדר הטיפולים?״ אסתר עוברת במהירות מהתמקדות בסובייקט לחברה בה הוא חי - "תלוי בתרבות " היא עונה. המטפלים הצרפתיים מחזיקים בדעה נחרצת - אנחנו לא מגלים סודות. גם בתרבויות שבהן עדיין נשים נשרפות מוכות ונעלמות, אנחנו מחזיקים סודות. לעומת זאת, באמריקה ובתרבויות מערביות אינטימיות וקרבה מאורגנות סביב התפישה שצריך להיות גלויים, פתוחים ולא מסתירים. אנחנו נעים בין תכתיבי התרבות לבין צרכי הסובייקט, אך אין חוק שעוזר לנו לנוע בין המרחב של צורכי הסובייקט, צרכי המטפל וצרכי התרבות. לטענתה, התפישה הרווחת של מטפלים זוגיים לפיה אסור להחזיק סודות, נובעת למעשה מהקושי שלנו, המטפלים, לנהל מרחב טיפולי המחזיק רומן לא מדובר. למעשה, אנחנו מבקשים מהמטופל להתאים את עצמו לצרכי המטפלים, ולכן אנו לא מאפשרים דיאלוג בעניין ומוציאים מהמשוואה את הדבר המרכזי שצריך לבדוק בחדר הטיפולים - את הבחירה של המטופל לגבי גורלו של ה"סוד-רומן".
אסתר מסבירה שתפקידנו בחדר הטיפולים הוא לבדוק האם חשיפתו של הסוד נכונה לסובייקט המסוים, עם בן הזוג המסוים ולתרבות המסוימת שבה הוא חי, ואם כן – על מה נכון לדבר ומה הם גבולות החשיפה המתאימים? אין זה תפקיד המטפלים להחליט זאת אוטומטית עבור המטופל.
בסיום ההרצאה אסתר פונה אל הקהל, מבקשת משוב - איפה זה פוגש אותנו, איפה זה יוצר מתח? התנגדות בתוכנו? "האם זה באמת ככה" היא שואלת? היא שבוחנת ומפקפקת בכל אקסיומה, מבקשת שגם אנחנו נבחן את דבריה בעין ביקורתית.
ברגעים הראשונים שקט שורר באולם. משהי אומרת בהתרגשות "את מקור השראה, פותחת עולמות, מרגש לשמוע אותך". אני תוהה למה אסתר מהווה מקור השראה? האם לאפשרות לטעום מתבליני העולם, התעוזה, החוצפה לעשות מה שלנשים רבות לא יתאפשר לעולם לעשות? מה יישאר בתוכנו ומה נוכל להביא אל חדר הטיפולים מההשראה הזאת, או שאולי היא בכלל תתפוגג עם המטוס הראשון שאתו תמריא אסתר בחזרה אל ארצות הברית?
יש לי הרגשה שאסתר מצפה לתשובה אחרת לשאלתה. היא רוצה לזעזע, להסעיר, ליצור התנגדות, להניע משהו בתוכנו שייצור דיאלוג חדש איתה, על התכנים ועל הסגנון שלה. הרי ברור שאי אפשר להישאר אדיש אליה. אסתר הביאה בופה של רעיונות ונושאים. היא שברה מוסכמות, חצתה גבולות של תיאוריות, מדינות, תרבויות ושפות. שינתה את חדר הטיפולים, הפכה אותו לטרנס אטלנטי. כל נושא שהביאה הציף רגשות, מחשבות ושאלות שיכולות למלא יום עיון נוסף.
אבל אנחנו שותקות, עדיין מעדיפות להגיד את הדברים ב "חדר השירותים". ככה אנחנו רגילות, מקבלות השראה, מעריצות, לא עומדות על הפודיום. אנחנו לא אסתר פרל, או אולי עדיף ובטוח יותר לא לבדוק מה קורה בפנים, לא להרגיש, לא לנוע, להיכנס לרכב בסוף היום ולהמשיך את חיינו. לא לחוש את מה שאסתר מגרדת בתוכנו - את הנשיות שלנו, האימהות, המקצועיות, היכולת להרוויח ולהשתכר בכבוד, הרצון להצליח ,הרצון להצטיין, הרצון לראות עולם, הרצון להישאר נשיות, יפות, אבל עדיין חכמות ומבריקות. כמו שהיא חזרה ואמרה - תשוקה היא "Owning our wanting". אסתר מזמינה אותנו לאוורר את המרתפים החשוכים של הנשיות שלנו שעדיין מלאים בערימות כביסה מלוכלכת שעלינו עדיין להמשיך ולכבס. זה קשה להתבונן, זה מכאיב. אולי כי תל אביב היא עדיין לא ניו יורק. ועל המחיר של 'להיות אסתר פרל' אף אחד לא מדבר.
אני לוחשת לחברה שיושבת לצידי, המלווה אותי שנים בקושי לתמרן בין לימודים, עבודה ומשפחה, כי יש לי עוד יום עיון בערב, אחרי שזה מסתיים והיא עונה "אני יודעת מה הבעיה שלך והיא לא הקושי לטפל בארבעת הבנות שלך, שבגללן את מקטרת רבות, הבעיה היא הרצון שלך לטרוף את העולם". היא גילתה את החטא שלי, לרגע אני מרגישה אשמה, כן זאת באמת בעיה, הרצון שלי לטרוף את העולם. אני מרגישה שאסתר מייצגת את החלק שטורף את העולם, חלק בי ובנשים אחרות שהוא מוגלה, מוקצה, מכוסה בערימות כביסה מלוכלכת. ואלה בדיוק הדברים עליהם היא מדברת – על האופן בו משלבים בין הצורך בביטחון ביציבות ובביתיות לבין הצורך בלגלות, בלהתחדש, בלהסתכן.
זה בולט במיוחד כשהיא מדברת על בגידות בנישואים. לדבריה, בגידה מאפשרת לנו 'להחיות את החלקים המתים שלנו', לפגוש את האני שאינו יכול לבוא לידי ביטוי בתוך החיים שלנו. אנחנו בוגדים כי אנחנו רוצים לחזור לחיות, כי החיים והזוגיות, המחויבות, המוסכמות, הצורך ביציבות, הצורך באימהות, צמצמו את ה'אני' והוציאו אותו מתוכנו. היא מציינת שכמטפלים כדאי לחפש מוות בקרבת האדם הבוגד משום שהמפגש עם המוות כמו שם מראה לאדם, המשקפת אמת קיומית שאותה אינו רוצה לראות - אנחנו סופיים, ברי החלפה, ולכן מתעורר בנו הצורך לחזור להחיות בתוכנו את מה שמת. אנחנו בוגדים לא רק כי אנחנו רוצים להתרחק מהאדם שאנחנו חיים אתו, אלא כי אנחנו רוצים להתרחק מהאדם שנהפכנו להיות. אסתר מציינת שבכל רגע נתון מישהו בוגד, חושב על בגידה, מכיר משהוא אחר שבוגד או מקשיב למישהו שבוגד. בגידה היא המעשה שקיים בו הפער הגדול ביותר בין הגינוי והאיסור שלו, לבין כמה שהוא נפוץ ולכמה שהוא מרגש.
מישהו מהקהל שואל שאלה – "אם בגידה היא דבר כל-כך נפוץ, אז למה כשזה מתגלה כל העולם שלך מתנפץ?" ואכן, גם אני מוצאת עצמי תוהה מדוע אנשים אינם מסוגלים להתאושש ומדוע נוצרת טראומה בלתי נרפאת שמתיישבת על טראומות קודמות? מדוע נוצרים זוגות שכל הזוגיות שלהם מאורגנת סביב נרטיב הבגידה ואי הנאמנות וחייהם נהפכים לגיהינום מתמשך? מדוע "קורבן" הבגידה נהפך לקדוש מעונה שמחזיק במוסר העליון והופך את הבוגד לאדם נחות חסר מוסר שנענש על כך כל חייו?
אסתר טוענת שהבגידה היא מפגש קיומי עם כל מה שאהבה, חתונה, רומנטיקה והוליווד רוצים להשכיח ולהסתיר מאתנו. הידיעה שהשמש תמשיך לזרוח גם אחרי לכתנו. הבגידה כה מזעזעת משום שהיא חושפת אותנו לחוויה הקשה יותר מהפגיעה הנרקיסיסטית אותה אנו חווים. הבגידה מפגישה אותנו עם אמת קיומית הקשה יותר לעיכול - אנחנו ברי החלפה, אנחנו בני חלוף, אנחנו בני מוות. הבגידה פוגשת את חרדת המוות שלנו. אנחנו מבינים שגם האנשים הקרובים לנו ביותר יכולים למצוא משהו אחר במקומנו. מי שיכול לחיות עם אמת קיומית זו, אולי יוכל להתאושש.
יום העיון מתקרב לסיומו. אני חושבת על כך שאין זה מקרה שבהלך היום אנו נעים עם אסתר בין הקטבים של חיים ומוות. אסתר שיתפה אותנו בפרט מהביוגרפיה הפרטית שלה, שהשפיע רבות על תפישתה – "גדלתי בקהילה של ניצולי שואה באנטוורפן בה היו שתי קבוצות של ניצולי שואה: אלה שלא מתו בשואה ואלה שהצליחו גם לחזור ולחיות. אלה שהיה חושך בבתיהם ואלה שבבתיהם דלק האור בלילות. קבוצת הניצולים שלא 'מתה' חשבה רק על הגנה ובטחון. אלה שחזרו לחיות פתחו יצירתיות ומשחקיות". הוריה של אסתר, למזלה, השתייכו לקבוצה השנייה, לכן, אסתר אינה יכולה לקבל בשוויון נפש את תחושת המוות והריקנות שהנישואין המודרניים והמונוגמיה מזמינים רבים מאתנו לפגוש. אסתר אינה מוכנה לוותר על הרעיון של Passionate Marriage, על היכולת לבחור חיים מלאי תשוקה וארוטיות בתוך הנישואין והזוגיות היציבה. שילוב זה מצוי בתווך שבין חיים למוות, בין הצפוי למפתיע, בין הבטוח ללא בטוח ובין הידיעה לאי הידיעה. בפער שמתח זה מקיים נוצרת התשוקה.
ומה אסתר כאישה מותירה בי? אסתר מסמלת בלהט, בתשוקה, בכריזמה ובאומץ בו היא מדברת על מיניות ואהבה, את ה"פאלוס הנשי" – החסר. היא מביאה לזירה את הסובייקטיביות הנשית, את הרשות להיות מזוהה כמקור התשוקה ולא רק כמושא התשוקה. את האישה החופשיה לעשות כרצונה. אסתר מחזקת עבורי את ההבנה שזה לא חטא להשתוקק ושהגיע הזמן להעז להגיד את הדברים על הפודיום ולא רק ב"חדרי השירותים".
1. אסתר פרל - פסיכולוגית, מטפלת זוגית ומשפחתית המתמחה בשילוב שבין מיניות וזוגיות, תלמידתו של סלבדור מינושין, כתבה את הספר "אינטליגנציה ארוטית". ילידת בלגיה, התגוררה בישראל מספר שנים. כיום מתגוררת, מטפלת ומרצה בניו יורק.
מקורות
ג'סיקה בנג'מין, כבלי האהבה, הוצאת דביר, 1988.
