בושה, אשמה ומיניות ביחסי הורים ומתבגרים
מאת לי ראובני בר דוד
מאמר זה הוא עיבוד של הרצאה שניתנה במסגרת הכנס "מיניות ויצר נעורים", דלת פתוחה חיפה, האגודה לתכנון משפחה
החברה הישראלית, ככלל התרבויות המערביות, משופעת בדימויים מיניים, בעולם התקשורת, הפרסום והאינטרנט. ההשפעות הן מרחיקות לכת וברוב המקרים הרסניות לתפיסות הנוגעות למיניות, לאינטימיות ולקשרים זוגיים. בני הנוער צורכים פורנוגרפיה, ניזונים מתפיסות מעוותות של יחסי מין ותפקוד מיני והביטוי לכך הוא סיפורים קשים של פגיעות מיניות, השפלות, ניכור ובושה. לרוע המזל, במקרים רבים, מסגרות החינוך וההורים אינם מצליחים לתת מענה לסחף הרגשי ולהשלכותיו. יום העיון שעסק ב"מיניות של מתבגרים" נועד לתת להורים, לאנשי טיפול ולאנשי חינוך כלים טובים יותר לפנייה לבני הנוער, לתת מידע חשוב על עולם זה וללמד כיצד לגשר על הפער שנוצר מהעדר התקשורת בין הצדדים. במאמר זה אגדיר את המושגים מיניות ובושה, לאחר מכן אתאר את המורכבות שהם מציבים בפנינו, ולסיום אנסה לתת כמה נקודות למחשבה ורעיונות מעשיים שיסייעו להתמודד עם האתגרים בתחום זה.
מיניות
אפתח במושג מיניות, ההגדרה האהובה עלי מגיעה מארגון הבריאות העולמית (WHO) הרואה במיניות "אנרגיה פנימית הדוחפת אותנו למצוא אהבה, מגע, חום ואינטימיות. להיות מיני זה להיות חושני. המיניות משפיעה על המחשבות, הרגשות והאינטראקציה הבין-אישית שלנו. מכיוון שהיא כל כך משמעותית לבריאות הפיזית והנפשית שלנו, הזכות לממש אותה, נכללת בזכות היסוד של הפרט להיות בריא".
בעיני משמעות ההגדרה היא בראש ובראשונה כי המיניות היא מולדת, כולנו נולדים יצורים מיניים. היום יש גם עדויות רפואיות מדעיות התומכות בכך, אנחנו רואים כבר באולטרסאונד עוברים המאוננים ברחם, לעובר ממין זכר יש היכולת להגיע לזקפה ולעוברה נקבה יש רטיבות נרתיקית. האוננות הרחמית כמו גם הילדית איננה אירוטית במובן הבוגר, המודע והמכוון, אך היא מצביעה על הנאה מהגוף. פשוט ונעים.
עוד נגזר מתוך הגדרה זו של מיניות, כי מעצם היותה אנרגיה מולדת הקיימת בנו מאז ומעולם, אפשר לראות בה צורך קיומי מאז היותנו תינוקות, כולנו זקוקים לחום למגע, ולאהבה. בינקותנו אנו זוכים לחום ולאהבה מהורינו, בהמשך אנחנו מבקשים את הקרבה של בני גילינו. המגע המרגיע, המהנה, המענג הוא צורך בסיסי.
נקודה שלישית למחשבה הנגזרת מההגדרה, היא עד כמה המיניות היא משמעותית בחיינו. אנחנו זקוקים לה כפי שאנו זקוקים למים, להזנה, לביטחון, להוקרה ולהערכה. כאשר אנחנו חשים בהעדרה של המיניות בחיינו, אנחנו כמו פרח קמל, אנחנו מרגישים חסרים, חסרי מנוחה, חסרי שלוֹמוּת (wellbeing). אני מדגישה כי הכוונה איננה ליחסי מין, אלא לאנרגיה המניעה אותנו לקשר, לקרבה, ולמה שפרויד כינה ליבידו. אש של חיות. להיות יצור מיני לדידי, פירושו להיות מחובר לצרכים שלי, למהותי, להיותי. המיניות היא עד כדי כך בסיסית וראשונית.
בכל תרבות ובכל חברה התפיסה של מיניות משתנה. היטיבו לתאר זאת צמד החוקרים מראשי הסקסולוגים המודרניים, מסטרס וגונסון בספרם "מין ואהבה" (1987): "רגשותיו ותפיסותיו של כל אדם כלפי מין ומיניות מושפעים מהתקופה ומהחברה בהן הוא חי, אבל ניסיונו המיני של כל פרט הוא ייחודי ומתגבש תוך נקודת ראות אישית".
כלומר, אנחנו יכולים לעשות את אותה פעולה, אותה פרקטיקה במדינות שונות, בתקופות שונות, עם אנשים שונים, בסטטוסים שונים של חיינו, ואותה פעולה תזכה לתגובה ולתגמול חברתי שונה. פעולות מיניות זהות לא בהכרח מקבלות משמעות זהה, לדוגמה יחסי מין בחדירה בין אנשים שאינם נשואים או בין אנשים עם פער גילים נרחב או ממגדרים זהים, יזכה ליחס שונה בתקופות שונות.
הדוגמה הבולטת שאני נוהגת לתת בהקשר זה הוא חינוך מיני לנשים. הפער בין החינוך בתקופה הוויקטוראנית בה נשים נדרשו לפשק את הרגליים ולחשוב על המלכה, הוא שונה בתכלית מהחינוך המיני שניתן היום ובפרט לסוציאליזציה להיותנו אובייקטים מיניים באופן בוטה א-לה-עידן הפייסבוק והאתר הישראלי שוקס (נערות מצלמות את עצמן בפוזיציות מיניות וזוכות לתגובות מהגולשים כולל דירוגים).
חשוב למנות גם שני טאבואים העומדים מעל לגבולות הזמן והמקום, שאפשר להגדיר אותם כמעט כאוניברסליים בהקשר של מיניות – והם פדופליה וגילוי עריות. גם כאן עדיין יש דקויות משתנות בהגדרות המשפטיות, התרבותיות, החברתיות והדתיות המשתנות, אך עצם קיומם מופיע בכל החברות. הדקויות המשתנות בין החברות מעלות שאלות הנסובות סביב ההגדרה של העניין עצמו. בהקשר של גילוי עריות נשאל האם האיסור תקף רק לקיום יחסי מין בין קרובים מדרגה ראשונה, או בין בני דודים, מה לגבי קרובי משפחה מאמצים (עיין ערך וודי אלן)? בהקשר של פדופיליה נבחן אם "אהבה בין דורית" אסורה רק מתחת לגיל 12, או אולי 18, או אולי הפער הוא שקובע? כאמור הגדרות המשתנות בזמן ובמקום, אך לא הטאבו עצמו.
בושה
אני עוברת כעת במעבר חד לעסוק במושג השני במשולש שלנו – רגש הבושה. מדובר ברגש חברתי, כמו ביישנות, אשמה או גאווה. אדם לא ירגיש רגשות אלה אם לא יהיו מסביבו (או לפחות בדמיונו) אחרים. משמעותו של רגש זה קשורה לעצם היותנו חלק מקבוצה. הבושה יוצרת בתוכנו את העונש על סטייה מנורמות חברתיות, היא ממשטרת ומלמדת אותנו הסדרים חברתיים וציות. באמצעות הבושה אנחנו לומדים לציית להסדרים מגדרים ומיניים המסומנים כמועדפים (זיו, 2008).
סארטר היטב לתאר את הבושה כחוסר הנעימות הנוצרת מההפיכה לאובייקט. הדוגמה שהוא מביא היא של אדם המציץ דרך חור המנעול על האנשים שבפנים. במעמד זה הוא הסובייקט והאנשים בהם הוא צופה הם האובייקטים. ברגע שמגיע אדם נוסף ותופס את המציץ – הוא מיד הופך לאובייקט וכך נוצרת בו הבושה.
חשבתי על הדוגמה הזו במהלך טיפול בגבר הסובל מחרדת ביצוע ומתקשה לקיים יחסי מין עם בת זוגו. כאשר הצעתי לו שוב ושוב להזמין אותה לתהליך הטיפולי הוא סירב והתחמק בנימוקים שונים. לבסוף הודה בקושי: "אין לי קושי לבוא לכאן ולשוחח איתך על כך, אך יהיה לי קשה מאוד לבוא לכאן ולשוחח איתך על ידה". באותו אופן הוא מרגיש שהוא יכול לשוחח איתה על המורכבות, אך שוב, לא בפני. כלומר תחושת הבושה צפה כאשר הוא הופך להיות "אובייקט" בדמיונו בשיחה.
כדי ליישם את הדימוי של סארטר על עולם המתבגרים אניח שתי דוגמאות טיפוסיות המתארות את הקושי. דוגמה ראשונה העולה בדעתי היא של בחורה צעירה ששדיה מתחילים להתפתח, גם כאשר היא אוהבת את גופה ונהנית להתבונן בו, היא עשויה לחוש בושה כאשר יגיבו לשינוי בפניה. כלומר, כאשר היא מתבוננת בדמותה בראי, היא תחוש עונג, שמחה, סקרנות וכו', אולם כאשר יביטו בה, ישרקו או יעירו לה על החזה, היא תחוש בושה.
דוגמה אחרת היא של בחור צעיר הנתפס מאונן ויחוש בושה מפעולה טבעית ומענגת אשר עד אותו רגע הייתה מבחינתו לגיטימית. לצערי, הבושה בהקשר של אוננות מתעוררת פעמים רבות באופן לא מודע כתוצאה מאיסור או נזיפה שהיו מנת חלקנו בגיל צעיר (שנתיים שלוש), כאשר גילינו באופן מקרי את גופנו, נגענו באיבר המין ואוננו, פעמים רבות בעת הגמילה מחיתולים. בגיל זה עדיין אין לנו זיכרון שפתי, אבל יש לנו זיכרון רגשי ואם אנחנו מאוננים שוב בגיל ההתבגרות, עשוי לצוף הזיכרון הרגשי של הבושה והאשמה שחשנו עת אוננו בילדותינו וננזפנו בשל כך. כלומר, הבושה עשויה לצוף אפילו בהעדר דמות קונקרטית המביטה בנו. אנחנו מדמיינים את הקולות וההערות שעשויים להשמיע כלפנו האחרים ואלו כמובן מחבלים בהנאה.
מבחינה פילוסופית, הבושה איננה חדשה לנו. היא נודעת מימים ימים, ממש מבראשית, בסיפור הבריאה: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלא, יִתְבּשָׁשׁוּ". (בראשית פרק ב' פסוק כה). בהיעדר העין הבוחנת של סארטר, חשים אדם וחווה בנוח לטייל ברחבי גן עדן ערומים. אולם ברגע שהם אוכלים מפרי עץ הדעת "וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בראשית פרק ג פסוק ז) ואז נוצרת בהם הבושה. כאשר אלוהים שואל את אדם מדוע הוא מסתתר מעיניו, אדם עונה לו "אֶת-קולְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירום אָנוכִי, וָאֵחָבֵא" (בראשית פרק ג פסוק י). אדם נרתע מהמחשבה שאלוהים יראה אותו עירום. כלומר, עד רגע אכילת פרי עץ הדעת לא היה אדם מודע להיותו סובייקט, אך ברגע שאכל את הפרי הוא נעשה מודע לכך שאלוהים "מציץ" עליו (במערומיו) והתעוררה בו בושה.
לסיכום אומר כי בושה הוא רגש המתקיים במרחב הבין-אישי, הוא מתקיים בתוך קשרים ובתוך מרחב חברתי, הוא מרכזי בתהליך הנרמול של הסובייקט, בהפיכתו לחלק מחברה ומשמעותי במיוחד בתהליך ההטמעה של פרקטיקות מיניות והתפתחות מינית.
מיניות ויחסי הורים ומתבגרים
כאשר הורים מחנכים את ילדם הצעיר להגיינה, לפרטיות, לגבולות הם עושים זאת באמצעות ניקיון הגוף, סגירת הדלת במקלחת ובשירותים ולימוד ילדם הצעיר לא לגעת, לא להציץ אבל גם לא לאפשר לאחרים לגעת או להציץ לו. אנחנו לומדים לנקות את איברנו האינטימיים ולשמור על ניקיונם. אנחנו לומדים לכנות את האיברים הללו בשמות שחלקם מרומזים (שמה למטה) וחלקם מסתוריים (תותה), חלקם משקפים את פעולתם (פיפי) וחלקם שאולים מעולם החי (בולבול). לעתים למדנו את שמם המדויק (פין ופות) אבל לא אמרו לנו איך זה נקרא כשהם משתנים (זקפה, רטיבות נרתיקית) והרבה פעמים לא הכינו אותנו לקראת העתיד לבוא (ווסת וקרי לילה). הנטרליות של איברים אלו נעדרת ומתעצמת בגיל ההתבגרות. פתאום נפסק תהליך החינוך בהקשרם וגם את הדלתות בבית הרבה פעמים ההורים מעדיפים להשאיר פתוחות....
עבור מתבגרים רבים נוצר חור שחור, וואקום. בגיל ההתבגרות הם חשים שאין להם עם מי לדבר ומתביישים ליזום שיחה. לתפיסתם, האיברים שאין להם שם, אליהם לא מתייחסים, מעוררים בהם סקרנות, יצרים ותשוקה, אך לרגשות אלה אין כתובת מתאימה.
הורים מנגד, נאלמים דום ורבים מהם מפסיקים להתייחס לגוף. היעדר הדיבור לא מכסה על מודעות לכך ש"רואים לי". אבא ואמא רואים שהתפתח לי החזה, רואים שאני מתחילה ללבוש חזייה. אולי יודעים שקיבלתי מחזור, אולי רואים עלי שאני מאונן, אולי רואים עלי שאני רואה סרטים כחולים. איזה בושה!!!!1@#
היעדר הדיבור והיעדר התייחסות, לא מפחיתים את העיסוק במיניות, בגוף המשתנה ובסקרנות המתעוררת, להפך, הנושאים המושתקים הופכים להיות מעוררי בושה. היעדר הדיבור מסמן כי הנושא שנוי במחלוקת, רגיש, מורכב ומספיק רק מבט אחד שירמוז לי לסגור את הרגליים או לכסות את מסך המחשב כי "מה זה אומר עלי"...
כאשת מקצוע, כאשר אני רואה את הפוטנציאל הנפיץ של הבושה, אני רוצה לעודד את הדיאלוג. משום שמיניות עשויה להיות ממושטרת ומוגבלת, היא גם עשויה להפוך את המתבגרים ליצורים מלאי בושה. לתפיסתי, אין סיבה שהשלב הזה בחייהם יהיה משפיל ומנמיך, בטח שלא בגלל היעדר מידע או היעדר מודעות, ולפיכך האתגר העומד בפני הורים ואנשי מקצוע העוסקים בחינוך מיני הוא משמעותי וחשוב ביותר.
לכן כמטרה ראשונית אגדיר את כוונתי לייצר שיח נעדר בושה המאפשר חינוך מיני אפקטיבי. בעניין הזה חשוב לי להרחיב. בספר ישן ומהוה מצאתי ציטוט מקסים הרלוונטי בעיני עד היום: "הורים רבים סבורים כי חינוך מיני פירושו שיחה, "ביום מן הימים" יסביר ההורה לילדו המתבגר את "עובדות החיים". את הבנים יזהירו מפני מחלות מין ואת הבנות מפני סכנת ההיריון, אך חינוך מיני מתחיל הרבה לפני כן. חינוך מיני מתחיל בגישה של ההורים אל החושניות שלהם עצמם. האם הם אוהבים את גופם, את מראהו, את ריחו ואת מגעו, האם הם רואים בו משהו גס או לא אסתטי?" (גינות, 1965).
התפיסה הזו של הורים רבים רלוונטית בעיני עד היום, אך היא מוטעית מאחר והיעדר שיח לא מונע מחשבות, רגשות, תחושות ושאלות אלא דווקא להפך. בספר אקטואלי הרבה יותר נכתב כי "ההזדמנות הראשונה הנקרית בדרכנו ללמוד על אודות מיניות היא באמצעות ההורים, להם יש השפעה גדולה על גישתם והתנהגותם העתידיות של ילדיהם, על פי האופן שבו הם מטפלים בשאלות אלו. במיוחד יכולה להיות להם השפעה חיובית לו יזמו שיחה עם ילדיהם אודות מיניות. בכל האמור במיניות, נמצא כי לא רק מה שההורים אומרים או לא אומרים משפיע על חיי המין של ילדיהם בבגרותם, אלא גם האופן שבו הם מתנהגים כלפי ילדיהם בכל האמור בגופם וביחסם למין. הורים שהפגינו עמדות קשוחות, בלתי סובלניות כלפי מיניות בקרב בני העשרה, נוכחו לדעת כי נוקשות זו פעלה כבומרנג. ילדים להורים קפדניים במיוחד, שהיו להם הרבה כללים הקשורים במין, נטו להתמרד ולהיות הרבה יותר מופקרים בתחום המין מאשר בני עשרה אשר הוריהם היו קפדניים במידה והעניקו ידע במקביל" (קונרד ומילבורן, 2002).
לפיכך, הפתרון טמון בתקשורת. חשוב לתת מילים לאיברים כמו גם לרגשות ולתחושות. חשוב לעזור למתבגרים באמצעות נרמול השאלות, התחושות והרגשות. ככל שהשפה שלהם תהיה עשירה יותר, ככל שהם יהיו מיומנים יותר בהתמודדות עם הנושא בתוך הבית, כך יהיו להם הכלים לערוך משא ומתן על הנכונות לקיים מגע באיברים שונים בגופם ועל צרכיהם המיניים, הזוגיים, והחברתיים מחוץ לבית. אם אני כהורה, כאיש מקצוע טיפולי, כמורה בבית ספר, אעודד הקשבה עצמית ולא רצייה חברתית, סביר להניח שאמצע מולי נער או נערה שמחים יותר בגופם ובהתנסויותיהם.
אני מודעת לקושי שאני מציפה. ברור לי כי השיח איננו שגרתי ושגור. הורים רבים אומרים לי "ניסיתי לדבר אבל הם שותקים, לא משתפים פעולה". ואני טוענת כי דווקא משום שהבושה מנכיחה את עצמה בגוף, בפנים, בהסמקה או בהשפלת מבט, צריך לקרוא אותה ולהגיב אליה. צריך לזכור שמדובר בביטוי פרדוקסלי המאדיר את הבושה במקום להדירה. הפרשנות עשויה להיות שהאדם המבויש לכאורה מנסה להתרחק, אך למעשה הוא מבקש קרבה.
האחריות של ההורים היא לשמור על ערוצי התקשורת פתוחים, לא לאפשר לילד להדוף אותם, לעודד דיבור רגשי ולא רק העברת מידע. אם קשה לעשות את השיחה הזו לבד, אפשר להעזר באנשי מקצוע, אפשר להביא מרצים לבית הספר שיעסקו בחינוך מיני. הם מיומנים בשיחות כאלה, אך מעבר לחלק האינפורמטיבי, אני מזמינה את ההורים לעשות את העיבוד הרגשי בבית. על ההורים לשאול את הילדים איך היה במפגש? מה הם הרגישו? ואם הם אומרים להורים, אל תעשו לי בושות, פשוט תענו "זה הכל מאהבה..."
מקורות
זיו, א. (2008). בין הכפפה להתנגדות: הדיאלקטיקה של מנגנוני הבושה. (אביב 32) תאוריה וביקורת
גינות, ח. (1965). בין הורים לילדים, גישות חדשות לבעיות ישנות. תל אביב: א. לוין – אפשטיין בע"מ.
מסטרס, ו. וג'ונסון, ו. (1987). מין ואהבה. תל אביב: זמורה ביתן.
קונרד, ש. ומילבורן, מ. (2002). אינטליגנציה מינית. נתניה: שמעוני.
