חיבורים וניתוקים
על כנס החטיבה הפסיכואנליטית של ה-APA בבוסטון, בהשתתפות ריקרדו לומברדי, פיליפ ברומברג ועוד
מאת מיכל אלמגור
רשמים מכנס האביב של החטיבה הפסיכואנליטית ב-APA, ארגון הפסיכולוגים האמריקאים, "Boundaries, Borders and New Frontiers: Global Psychoanalysis in a Social World", בוסטון, אפריל 2013
נוסעת בדרך לכנס בלב בוסטון, במנהרות האפלות של הרכבת התחתית, וחושבת שאין כלי מתאים מזה להגיע לכנס פסיכואנליטי. בזמן שנותר לי עד התחנה היעודה אני מוצאת את עצמי תוהה איך ייראה הכנס הזה; האם החיים בחוץ שהתהפכו בשבוע האחרון בבוסטון השלוה שהיא ביתי ב-4 השנים האחרונות, יחדרו לתוך חדרי החדרים של הטיפול האנליטי, או שקירות עבים יחצצו בין המציאות הפנימית לבין הפיגוע שקרה רק ימים קודם במרחק כמה בלוקים מהכנס.
התוכנייה היתה ארוכה, עמוסה ומציפה והתקשיתי לבחור. בעזרת כמה קולגות וחברים גיבשתי רשימה חלקית ודגמתי מספר הרצאות, טעימות קטנות מהשפע הרב.
המושב הראשון שבו נכחתי, Master clinician case presentation: A comparative conversation Case, נשמע מבטיח – קלינאים בכירים מציגים מקרה מזוויות תאורטיות שונות, ועוד בהנחיית ג'ודי דיוויס, מהפסיכואנליטיקאיות הבולטות בזרם ההתייחסותי. סיפור הטיפול שמציג ג'ק פוהל (Foehl) מהמכון הפסיכואנליטי של בוסטון מעניין; מטופל מהאיים הפולינזיים שהיגר לכאן כילד. כבן הצעיר במשפחה עם אב נעדר ומתעלל חליפות ואם פסיבית וכנועה, הוא נושא בתפקיד "נשי" של המטפל בהורים המזדקנים, ובמקביל מבולבל מאוד לגבי זהותו המינית והתנהלותו בעולם המבוגרים.
לאחר הצגת המקרה ג'ודי דיוויס ניגשת למיקרופון, מלאת כריזמה של ניסיון ועומק, וסמכותה המקצועית מורגשת מייד בחדר. דיוויס מתארת ומדגימה את גישתה שלה: אל החומר הקליני המוצג היא מתייחסת כמו להתחלה של מחזה – מי הן הדמויות המרכזיות, כיצד הן מאורגנות על הבמה ואילו מערכות יחסים מתוארות. ביחס למקרה שהוצג היא רואה על הבמה את הילד שעבורו להיות אהוב מתקשר עם להיות קורבן להתעללות. הוא יכול להזדהות עם האב המתעלל או עם האם הרכה, ודיוויס מראה כיצד בין שתי האופציות הללו הוא מסתבך ומתקשה ביחסים. כנציגת האסכולה ההתייחסותית, היא מקרבת אותנו מעט אל החוויה, ואני חשה הקלה מהשפה הפרוידיאנית.
אחריה מדברים נציגים של גישות אחרות, כאשר את הזווית התרבותית מייצגת כריס וי ((Yi, אנליטיקאית מלוס אנג'לס ממוצא אסייתי, הבולטת באחרותה המרעננת. הצגת המקרה כללה רקע משפחתי אך לא תרבותי, אף שפערי התרבויות בין בוסטון לאיים הפולינזיים הם כרחוק מזרח ממערב; וי לוקחת בחשבון את הסיפור האישי, המשפחתי והחברתי בהקשר של המטופל, ממקום של כבוד להקשר התרבותי, ובכך מפחיתה מהתלישות של הסיפור. לטענתה, "Culture is under our skin", ולכן ההבנה שלה את סיפורו האישי של המטופל מלווה במבט סקרן ומתעניין במשמעות הסיפור בתוך תרבותו הוא, ולא רק בתוך התרבות הפסיכואנליטית. למשל, היא מפרטת על תופעת ה- Fa'afafine באיים הפולינזיים, או מה שמכונה "המגדר השלישי", כשהכוונה היא לאנשים שנולדו כגברים אך נתפסים על ידי עצמם ועל ידי הסביבה כנשים ומאמצים את הטוב שבשני העולמות. בעקבות דבריה של וי אני מבינה אחרת את נושא זהותו המינית של המטופל, ואת הקונטקסט התרבותי מתוכה היא צומחת: ישנה אפשרות נוספת, המעוגנת בתרבות הפולינזית; "השלישי" הג'נדריאלי מתקשר גם לזה ההתייחסותי, שהרי שניהם לוקחים מרכיבים משני עולמות ויוצרים דבר שלישי חדש.
על אף הניסיון של חלק מהמתדיינות להתקרב לחוויה של המטופל, הדיון בכללותו שידר תחושה מנותקת ואינטלקטואלית, והיה מלא בז'רגון פרוידיאני – אדיפוס, קנאת פין, פאלוס – כאילו במאה שנים האחרונות העולם עמד מלכת. גם מטרות הטיפול תוארו במונחים מאוד מסורתיים – להפוך את הלא מודע והלא ידוע לגלוי. הכול נכון, אך משהו בסיפור הרקע של המטופל מרגיש חסר, מנותק , מרוחק. הווילונות והנברשות של אולם הנשפים – סליחה, אולם הכנסים – שימשו כתפאורה מצוינת לרוח הזמן שקפא, ואני הרגשתי במרחק שנות אור או דור, אוספת מילים ומהפכת בהן בראשי, אבל משמעות רגשית – אין.
אוירה שונה לגמרי אפיינה את הפאנל "Locating Ourselves: Immigration Stories and Psychoanalytic Process". בפאנל, בהנחיית הפסיכואנליטיקאית ההתייחסותית הניו-יורקית הידועה ג'סיקה בנג'מין, הביאו שלוש מטפלות מסיפורי ההגירה האישיים שלהן ושל הוריהן.
ג'וליה בלצ'יו (Beltsiou) מאוניברסיטת ניו יורק הביאה את סיפורה כילדה שהיגרה מיוון לגרמניה, וכבוגרת שהיגרה מגרמניה לארצות הברית. היא סיפרה על הגירה מרצון לעומת הגירה כפויה, וכיצד למרות ההבדלים הגדולים בין שתי החוויות יש ביניהן גם לא מעט מן המשותף: כמו הגירה כפויה, גם הגירה מרצון כרוכה בכאב הקשור לחוסר יכולת להרגיש לגמרי בבית. את חווית המהגר בשני המקרים תיארה בלצ'יו כחוויית לימבו – תמיד בין מקומות, בין 'בבית' ל'לא בבית', בין 'אני' ל'לא אני', כשהגבולות שמיטשטשים. רחוק מהבית אנחנו פוגשים את הלא מוכר, את חוסר השייכות והבדידות – אך גם את האפשרות להתרחב, למצוא חלקים רדומים וסמויים, ולהשיל אחרים. בלצ'יו הרחיבה על היחסים המורכבים עם הסביבה אליה רוצים להתאים ולהשתייך, אך גם לקבל הכרה על השונות: איך לשמר את הזהות והייחודיות, אך גם ליהנות מהאפשרות להיות לא נראים ואנונימיים?
עוד דובר על הקושי וההזדמנות שב'לדבר את עצמך' בשפה חדשה, ועל כך אומרת בלצ'יו שהאנגלית איפשרה לה לפגוש את עצמה באופן אחר ממה שהכירה את עצמה עד אז ביוונית ובגרמנית. כשחזרה לבקר בעבר, בגרמניה, הרגישה שביקרה בחיים שבחרה שלא יהיו לה.
ויקטוריה דמוס (Demos) וסוזן קלבנסוף (Klebanoff) מה-NIP בניו יורק הביאו באותו המושב את סיפורי ההגירה של אבותיהן, וכיצד השפיעו אלה על חייהן האישיים כמו גם על עבודתן הטיפולית.
בהתייחסותה לסיפורים שהוצגו תיארה ג'סיקה בנג'מין את התזוזה מגבולות וממגבלות המוכר כתנועה פנימית וחיצונית: בהתפתחות התקינה, אנחנו מתחילים ממקום שבו אנו מרגישים שייכים, מותאמים ובטוחים – ומשם יוצאים לחקור את העולם. עם עזיבת המקור מתחיל חיפוש אחר אוביקט חדש. בנג'מין השוותה בין הבית הישן לאוביקט אהבה ישן, והמשילה את המעבר לבית חדש או ארץ חדשה למציאת אוביקט אהבה חדש, כשהאמביוולנטיות היא כלפי שניהם: בין הישן לחדש ובין המוכר לזר, מתרחשת תנועת מטוטלת הכרחית, כשהאמביוולנטיות היא בלתי נמנעת ומובנית בתוכם. את הבחירה בגלות, ב"לא להיות לגמרי בבית" היא מסבירה כנעוצה בתחושה שעליה דיברה בלצ'יו, של לא להרגיש לגמרי בבית עוד קודם, לפני ההגירה. את החוויה של "להרגיש בבית" רואה בנג'מין כחוויה אישית, משפחתית וחברתית. מול זה אני לא יכולה להימנע מלחשוב על חזרתי הקרובה לארץ בקיץ, ועל כוחו של הבית; הקושי להתנתק, או אולי המשיכה למקום היחיד שבו מתלכדים מספיק מחלקיי לכדי עצמי?
הדיון שנוצר היה כאמור מרגש מאוד, לעתים עד בכי, והמשתתפים בקהל הגיבו בהתאם. אנשים מארצות שונות שיתפו בסיפוריהם וסיפורי הוריהם, והזכירו שואה, מלחמות וגם את הפיגוע העכשווי. אחד המשתתפים תיאר כיצד כמהגר בארצות הברית הוא חש פתאום, בעקבות הפיגוע, שהוא חלק מבוסטון או מהאומה האמריקאית; כיצד הוא מרגיש בבית באופן שעד אז לא הכיר, גם אם חי בקרבה שנים: "אם זה קרה לך, ופה, אז אתה חלק מזה". מצד שני תואר כיצד דווקא לנוכח אירועים מעין אלה מודגשת השונות שלך ועולה פחד להיות מסומן שוב כזר, שייך ל'אחרים', ל'מסוכנים'.
אני יושבת בשקט וחושבת לעצמי – הרי כישראלית למודת פיגועים הדבר הזה מרגיש כל כך מוכר ולא זר, ויחד עם זאת לגמרי מחוץ להקשר, ולכן הזוי ולא מוכר כלל. בחדר נוצרת תחושת שייכות ושותפות דרך חוויית ההגירה, הזרות, השפה החורגת. אני מברכת על השתייכותי למקצוע שמספק לי לעתים קרובות בית הרחק מהבית. כפי שאמרה בלצ'יו בציטוט שהביאה, "לכל המסעות יש יעד סופי שאותו לא צפינו"; בתוך זה, לדבריה, התהליך הפסיכואנליטי יכול להוות עוגן אישי ומקצועי.
נוכחותה הזרה של שפה חורגת ליוותה גם את הרצאת המפתח בכנס, שנשא באנגלית הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי האיטלקי הנודע ריקרדו לומברדי (Lombardi) תחת הכותרת " Working at the frontiers of nothingness: The struggle to develop Subjectivity".
לומברדי, המושפע מביון ומתעניין ביחסי גוף-נפש, ממוקד בדיאלוג הפנימי בין חלקי האדם השונים. הוא פותח את הרצאתו בקישור לפיגוע, ובאזכור השנאה (הקלייניאנית-ביוניאנית) לאנושיות ולגוף האנושי. נוכחות המטפל חשובה ומשפיעה, הוא אומר, אבל הקשר המשמעותי שנוצר בטיפול הוא יחסי המטופל עם עצמו ועם גופו – ולא היחסים עם האנליטיקאי. הדיאלוג המרכזי בטיפול לתפיסתו הוא הדיאלוג בין גוף לנפש, והדגשה של הדיאלוג החיצוני באה לדבריו על חשבון הדיאלוג הפנימי. הוא רואה את תפקיד האנליטיקאי כזרז של חשיבת הפציינט; הוא לא רואה בהכרח את המטפל כמי ש"משאיל את עיניו" לטובת ההבנה של הפציינט, אלא כמי שמסייע למטופל לפתח ראייה משלו ולהשתמש בעיניו שלו. לנוכח דמותו המרשימה של לומברדי, אני תוהה איך ייתכן שנוכחותו לא דומיננטית בחדר הטיפול. המאבק לפיתוח הסובייקטיביות, שנידון בכותרת ההרצאה, מתרחש לפי לומברדו מול העצמי וחלקיו, ואני נותרת עם השאלה באיזה אופן האחר בכל זאת חיוני עבור תהליך זה.
דרך המקרה הטיפולי שהציג, לומברדי עוסק בניסיון של המטופל להיכנס לגבולות הגוף, לקבל את מגבלותיו, להיות הבעלים של העצמי שלו בכל הרבדים, להיות מוכל בתוך עורו, כשמה שגולש מעבר לו הוא החלק הפסיכוטי. לומברדי מדבר על האפשרות שהמטופל יוכל לחוש את גופו הפיזי באופן סימבולי, לקשר בין הגוף המרגיש לגוף החושב. רמת התחושות חשובה מאוד לארגון העצמי, הוא מסביר, אך בעייתי להישאר רק עמה אם אין מקום גם לחשיבה. מי שמציגה את לומברדי לפני ההרצאה מתארת גם את מומחיותו כטועם יינות, וכך נכנס לחדר עוד ממד של חושניות איטלקית ומתגלגל על הלשון.
אני מקשיבה ללומברדי ומוצאת את עצמי מתערסלת במבטא הכבד שהוא מביא איתו מרומא. שלל תחושות מלוות את הזר האקזוטי, כמעט בהמשך ישיר למושבים הקודמים על תרבויות אחרות ועל חוויות הגירה וזרות.
בפאנל נוסף, תחת הכותרת " Dissociation, Regulation, and self-Other Fragmentation" מתדיינים ביניהם החוקרים ידועי השם פיליפ ברומברג, אלן שור ואדריאן האריס. אני חשה כבר שובע ועייפות, ובכל זאת לא מוכנה לוותר על ההזדמנות לשמוע את ברומברג המרתק והמבריק. החדר מלא לגמרי, כולל אנשים שיושבים על הרצפה כי נגמרו הכיסאות – ובכנס אמריקאי זה ממש לא מובן מאליו.
ברומברג, פסיכואנליטיקאי התייחסותי שפיתח את תפיסת ריבוי מצבי העצמי, מדבר על טיפול בטראומה. לדבריו, העבודה במקרים אלה היא למעשה לא מול הטראומה עצמה, אלא מול המערכת ההגנתית שנוצרה בעקבותיה, והפכה לנכות הגדולה ביותר של המטופל; הוא מתייחס לרגשות שלא יכלו להיות מווסתים בעבר, ולכן צריכים להישלט בהווה; הוא מצביע על ההבדל בין וויסות גמיש, מתפתח ונרכש, לבין שליטה נוקשה ומפצה, בהעדר ויסות.
ברומברג מדגיש את חשיבות הדיאלוג בין מצבי עצמי פנימיים שונים והדיאלוג בין מצבי העצמי של המטופל עם אלו של המטפל. המפגש שאנו מבקשים לדבריו ליצור עם האחרות אינו מפגש של כניעה או ציות – אלא יצירת משהו שלישי, משותף, הדדי. בהקשר זה של דיאלוג בין מצבי עצמי מזכיר ברומברג את מושג "השלישי" של ג'סיקה בנג'מין, אשר מרצה באותו זמן בחדר סמוך. כך, במקביל לדיון הפנימי בתוך החדר יש גם דיון סמוי בין החדרים, ובין חדרי הלב השונים.
ברומברג מתאר מערך של מרחב וזמן שבו מתרחשת פגישה בין שתי ישויות סובייקטיביות המצליחות ליצור מארג ייחודי של משמעות, אך גם את הניתוק הבלתי נמנע ביניהן, את מגבלות החיבור. אצל ברומברג, בשונה מאצל לומברדי, הדגש הוא על חשיבות ההדדיות, ויחסי מטפל-מטופל מוגדרים כמרכיב המרכזי בהצלחת הטיפול
ברומברג מאפשר הצצה לטכניקה הטיפולית כשהוא מדבר על המטפל שעומד בפיתוי לא להראות למטופל מה הוא מחמיץ ולא רואה, שמתעניין יותר ויותר בחוויה של המטופל עד שתיווצר מתוכו הרגשה של מה מוכר או ידוע ומה חסר, והוא יונע לחפש דרך הקשר את החסר. הוא מציע למטפל לוותר על הכוח וההשפעה – לא ככניעה, אלא מתוך היכולת להכיל גם את חווית המטופל ומתוך תקווה שעם הזמן והתהליך גם המטופל ירגיש אותך וגם אתה תיהפך למוכר.
כיצד ניתן לחוות את האחר במרחב המשותף, להבדיל ביני לבינו, להכיר באחר – מבלי לאבד את האני? והאם פגישה כזאת יכולה להתרחש בין אנשים בחוץ, מחוץ לחדר הטיפולים? ברומברג מותיר את התשובה לשאלות אלה פתוחה; אך נראה שעל רקע ההתרחשויות הרצחניות של אותו שבוע בעיר היא מלווה בפסימיות.
אלן שור מציע זווית נוירופסיכולוגית-התייחסותית ומדבר על הבסיס הביולוגי ליחסים וללא מודע, והשפעתה של ההתקשרות המוקדמת על המוח ועל יחסים בהמשך. כמו ברומברג, שור רואה את אחד מתפקידיה המרכזיים של הורות כוויסות של רגשות קשים, עם דגש על הקשר הדיאדי המאפשר ללמוד, להכיר ולהכיל רגשות קשים, כהקבלה לתפקידו של המטפל בטיפול.
שור מוסיף ומתייחס לתפקיד האהבה בקשר זה, וטוען שברגעים של אהבה עמוקה נוצרת תקשורת בין מוח ימין של ההורה למוח ימין של הילד. האונה הימנית היא הרגשנית, האינטואיטיבית והאמפתית, ולכן חשובה כל-כך בתקשורת הלא מודעת שמגיבה לסימנים נוירולוגים של אהבה. הוא מתאר אהבה אמהית כמרכזית בהתפתחות מוח ימין ובהתפתחות של חוסן. שלושת החודשים הראשונים של חיי התינוק הם קריטיים ביצירת התקשרות, לטענתו, ותקשורת דו-צדדית בין האם לתינוק היא מאבני היסוד של ההתקשרות הראשונית. שור מוחה על כך שבכל המדינות המפותחות כבר הבינו את חשיבות ההתקשרות הראשונית, ורק בארצות הברית חופשת הלידה הרשמית עדיין מוגבלת לשמונה שבועות(!). הוא מביא נתונים על ירידה דרסטית באחוזי ההתקשרות הבטוחה בארצות הברית בעשורים האחרונים. טענתו היא שאנחנו נשלטים יותר ויותר על ידי מוח שמאל – השכלתני, המודע והאנליטי – עם מעט מדי מקום לתקשורת מוח ימין. למרות ההבדלים הבולטים בין שור לבין ברומברג, החיבור ביניהם היה הרמוני ומשלים, והדיון שהוזן ממקורות שונים הפך עשיר וזורם.
הפאנל האחרון שבו נכחתי, התקיים בחדר שלראשונה בכנס היה מסודר באופן שונה מהרגיל – מעגל של כיסאות עליהם חיכו לנו פתקים לבנים ריקים ותוכניה עם סדר הקריאה. כך, עוד לפני שנאמרה מילה, כבר התעוררה סקרנותי. המפגש, תחת הכותרת " Breaking and Entering: How a longterm writing group expands the boundaries of clinical writing and experiencing", נפתח על ידי אחת המשתתפות, שהציגה את הקבוצה: שמונה אנליטיקאיות מהחוף המזרחי שלפני עשר שנים פנו למורה לכתיבה יוצרת מתוך רצון להרחיב את כתיבתן הקלינית. הן נפגשות, עד היום, אחת לחודש למספר שעות ופעם בשנה לארבעה ימים רצופים. את החומר הקליני לא מנתחים ולא מדריכים – אלא כותבים, מקריאים ומקשיבים. הן הביאו לכנס טעימה מהמפגשים שלהן: מישהי מתחילה בהקראת וינייטה טיפולית, ואחריה, כמו רצף של אסוציאציות חופשיות, מקריאות האחרות קטעים שונים שכתבו. משם, נקראים קטעים נוספים שהם כבר אסוציאציות לאסוציאציות, מעין ערי לווין שככל שהן מתרחקות מהמקור הן צוברות יותר תאוצה וחופש. במין סדר שנראה רנדומלי אך היה מתוכנן היטב, היינו עדים ליצירה כמו-מוסיקלית, שנעה בגלים ושומרת בכל רגע על קשב הקהל. זה היה קונצרט מרגש עד דמעות, של כתיבה יצירתית וחופשית, אישית ועמוקה, שהותיר את הקהל נפעם. הן סחפו אותנו איתן לתהומות ולפסגות עם הפוגות קצרות לנשימה. הן כתבו התייחסויות ישירות ועקיפות, אישיות ומקצועיות, ויצרו תנועה ועושר של חיים שלמים.
לאחר שעה של הקראת קטעים, הוזמן הקהל להצטרף ולהקריא מהאסוציאציות שלו על הפתק הלבן ולאחר מכן דיברה קרול מסו (Maso) מנחת הקבוצה, סופרת ומורה לכתיבה ולספרות אנגלית. היא סיפרה כיצד התחיל המסע לפני עשר שנים, על החשדות ההדדיים והפער בין התרבויות המקצועיות. היה עליה להצליח לבנות די אמון וביטחון, כדי שהן – האנליטיקאיות – יעזו "להתלכלך", להיות פחות מסודרות ומחויטות, ופעמים מגוחכות וטפשיות; אחרת איך יוכלו לכתוב? כמנחה היא סיפקה מרחב ומבנה, סביבה מחזיקה אך גם דוחפת, והן העזו ללכת לשם. הן למדו להשתמש בקבוצת הכתיבה לתמיכה, הדרכה, חשיפה וצמיחה. כדברי אחת מהן, נוצרה ביניהן קרבה והכרות ברבדים שהאנליטיקאי שלהן לא מכיר. הקבוצה יצרה מרחב מעברי, מקום שהוא שלהן ומחוץ להן בו זמנית, לא לגמרי מציאות וגם לא דמיון, אזור דמדומים שבו אסוציאציות נובטות כמו למגע של גשם מרווה.
הקהל, הגיב בהתרגשות ובקנאה, רצה להיות חלק מהדבר הזה, מהקסם שאין לו מילים אבל הורגש היטב בחדר. מישהי מהקהל אמרה "לרגע, שכחתי שאני בכנס של החטיבה הפסיכואנליטית", מישהו אחר אמר שהוא "כולו קנאה ואם אפשר להצטרף", ואני ישבתי שם, ממוסמרת לכיסאי ויודעת שזהו, זה מה שאני רוצה לעשות, ככה לשלב שתיים מאהבותיי – קבוצות וכתיבה, להגיע למקומות האלו שבהן החוויה מדברת את עצמה ללא צורך בהסבר נוסף.
סוף הכנס ויש לי צידה לדרך, משהו שאוכל לקחת איתי בתוכי וגם בחזרה לארץ. מתחברים לי הגעגוע והכמיהה למקום של שייכות וביתיות, יחד עם הרצון לשמר את החופש והמרחבים. הפגיעות והפחד שם, נוכחים היטב בתווך, אבל אולי בדרך אל הבית, אני לפחות מוצאת לרגע, כדברי וירג'יניה וולף, חדר משלי. ובחדר חיבורים וניתוקים, התחלות וסיומים, וניסיון בלתי נלאה ליצור מגע, והמשכיות, ומשמעות.
