לאלף את החיה שבתוכנו
סקירת כנס האיגוד לטיפול ריגשי הנעזר בבעלי חיים
מאת איל איבניצקי
כנס "כלים שלובים", נערך בארגונו של איגוד מ.ר.ח.ב - האיגוד הישראלי לטיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים בשיתוף עם 'חיות וחברה' - היחידה לחקר יחסי גומלין בין אנשים ובעלי חיים, והתקיים ב18 בפברואר באוניברסיטת תל אביב.
אי שם בשנות ה-60, מצא עצמו הפסיכולוג האמריקאי ד"ר בוריס לוינסון, חסר אונים. לוינסון, שטיפל באותה העת בילד בעל קווים אוטיסטיים, חש שהוא אינו מצליח ליצור קשר עם המטופל הצעיר ושהטיפול 'תקוע'. מפנה חיובי בטיפול הגיע ממקור לא צפוי. באחד הימים בהם הייתה אמורה להתקיים פגישה טיפולית, הקדים הילד, בטעות, והגיע לקליניקה לפני השעה הנקובה. כלבו של לוינסון, ג'נגלס, שישב באותה העת למרגלותיו, התרומם, ניגש אל הילד המופתע, ליקק את פניו וכשכש בזנבו. הילד, שעד כה לא להפגין עניין וקשר, הגיב באופן מיידי לכלב, חיבק וליטף את פרוותו. ברגע הזה, הבין לוינסון שהמפגש עם החיה טומן בחובו אפשרות לתקשורת בלתי מילולית וראשונית, כזו בעלת סגולות טיפוליות ייחודיות. המפגש המקרי הזה הוביל את לוינסון לכתוב מאמרים רבים בנושא ובעצם לבסס באופן רשמי את תחום הטיפול הרגשי הנעזר בבעלי חיים.
כחמישים שנים מאוחר יותר, קרוב למאתיים אנשי מקצוע התקבצו באוניברסיטת תל אביב לכבוד הכנס השנתי הרביעי של איגוד מ.ר.ח.ב - האיגוד הישראלי לטיפול רגשי הנעזר בבעלי חיים.
את הכנס פתח בדברי ברכה פרופ' יוסף טרקל העומד בראש יחידת "חיות וחברה"- היחידה לחקר יחסי הגומלין בין אדם לחיה הממוקמת במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. . פרופ' טרקל הזכיר בפני הנוכחים בחדר את ראשית דרכו הרשמית של הטיפול הנעזר בבעלי חיים הדגיש את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין האדם לעולם החי, אליו הוא שייך. כדוגמא לכך תאר את החיבור הטבעי של ילדים לחיות, את סקרנותם כלפיהן ואת החדווה שמלווה את המפגש ביניהם. בדבריו אלו הניח טרקל את ה"מתאבן" הראשון על שולחן המרצים - הקשר הטבעי שבין האדם לחיה מהווה, בעצם, את הבסיס הרחב והראשוני ביותר המאפשר את קיומו של תחום טיפול הייחודי הזה.
אחרי טרקל עלתה לברך יו"ר האיגוד, ננסי פריש פלס שבימים אלו שוקדת על הידוק הקשרים עם גורמים מקבילים בארה"ב וכתיבת ספר המסכם את התפתחותו של תחום הטיפול בעזרת בעלי חיים עד עתה, בארץ ובעולם. פריש-פלס ציינה כי תחום זה, כמו תחומים טיפוליים אחרים, נחשב מפותח למדי בישראל. היא הוסיפה וסיפרה כי עמיתיה בחו"ל מכנים אותנו "עמק הסיליקון של תחום הטיפול הרגשי הנעזר בבעלי חיים". אחד הביטויים להתפתחות תחום זה בארץ היא פרסומם של מאמרים חשובים בתחום ההתקשרות אל בעלי חיים על ידי חוקרים ישראלים.בין היתר, הזכירה פריש-פלס את מחקריה של ד"ר סיגל זליכה, שפיתחה שאלון היקשרות המצליח להתחקות אחר סולמות חרדה והימנעות בקשר בין אדם לחיית המחמד שלו. במחקרה מצאה זליכה כי קיימת קורלציה בין מאפייני ההתקשרות של האדם עם קרוביו לבין מאפייני התקשרותו עם הכלב שלו למשל, וכי מאפיינים אלה משפיעים על האופן בו מתמודד האדם עם אובדנה של החיה. מעניין לציין כי זילכה פירסמה גם מודל טיפולי המשלב בין טיפול הנעזר בבעלי חיים לבין תיאוריית ההתקשרות הנשען על המאפיינים הייחודיים שמצאה בקשר אדם-חיה (זליכה, 2011).
לאחר דברי הברכה, פתחה ד"ר שרית לב בן דב, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בעזרת בעלי חיים את הכנס עצמו, שזכה לכותרת 'כלים שלובים', מושג המייצג את החיבור שביקשו מארגני הכנס לעשות בין גישות דינמיות שונות לבין הטיפול הרגשי הנעזר בבעלי חיים. לב בן דב ציינה ש'כלים שלובים' הם בתרגום לאנגלית "connected vessels " – מה שעורר את דמיוני ואת סקרנותי לקראת השילובים והחיבורים שעוד עתידים להתרחש במהלך יום העיון - - האדם יתחבר אל עולם החי, הזואולוגיה אל הפסיכותרפיה ובעזרת החיה שבחדר – גם המטפל אל המטופל.
להחזיר את נשמת החיות לקרבן
במסגרת יום העיון הוצגו תאוריות פסיכואנליטיות שונות כבסיס להתבוננות על המתרחש בחדרו של המטפל הנעזר בבעלי חיים. התיאוריה הראשונה שהוצגה הייתה התיאוריה האינטר סובייקטיבית. לבמה עלה דוד בנאי, פסיכולוג קליני, מדריך ומרצה באוניברסיטת בר אילן. בנאי תאר בקצרה את התהליך ההתפתחותי האיטי והמתמשך בו לומד הילד את עקרון ההדדיות ומבין כי הסביבה גם 'דורשת' ולא רק 'נדרשת' למלא את צרכיו. בשלבים מאוחרים יותר בהתפתחות מבין הילד-מתבגר כי קשר בין שניים כולל הסכמים מורכבים במסגרתם יוכל לתמוך באחר בעוד שהאחר יתמוך גם הוא בו, תוך כדי שאיפה להגיע למצב של הכרה (recognition) הדדית עם האחר, לכבוד ול"ראייה" הדדית זה של זה. בחדר הטיפולים, הסביר בנאי, מנסה המטפל לסייע למטופל בתהליך ההכרה ההדדי. במסגרת זו יתפרשו התנגדויות כתביעות של המטופל לזיהוי עצמי. רק לאחר זיהויו של המטופל כסובייקט עצמאי אל מול המטפל, הוא יוכל להירגע ולהתמקם מחדש בתוך מערכת היחסים שנוצרה בחדר.
לאחר תאור ראשוני של תפיסת ההתפתחות האינטר-סוביקטיבית, פנה בנאי לעסוק ביחס האדם אל עולם החי לאורך ההיסטוריה על מנת לקשור בהמשך בין השניים ולהקביל בין תהליכי ההכרה הבין אישיים לבין תהליכי ההכרה של האדם בחיה. בעלי החיים, הזכיר בנאי, הוערצו על ידי האדם משחר ההיסטוריה. בימי קדם היו החיות סמל לכוח ומסוגלות. שליטים ניסו להידמות להן וטענו לא פעם שהם גילומה של חיה זו או אחרת. בהמשך כשתופעת ביות בעלי החיים התרחבה ואיתה ניצול החיות לצרכי בני האדם, 'ירדו החיות מגדולתן'. בנאי טען בחריפות שעם התפתחותה של תעשיית המזון ההמונית, 'הושמדה נשמתו' של בעל החיים. תפיסה של החיות כ'חסרות נשמה', הקלה על תחושותיו של הצרכן ואפשרה להמשיך בניצול מתמיד של בעלי החיים לרווחתו של האדם.
תחום הטיפול בעזרת בעלי חיים, על פי בנאי, "מחזיר את נשמתן של החיות לקרבן". בנאי מסביר שכאשר מטפל נעזר בבעל חיים, הוא מאמין בנשמתו של בעל החיים, כשם שהוא מאמין בנשמתו של המטופל. התהליך הטיפולי בעזרת החיה מתחיל בנקודה של אי-הכרה - "zero recognition", ולאחר מכן ממשיך לנוע בין רגרסיה לפרוגרסיה. השלב הרגרסיבי, מאופיין בכך שהמטופל מבצע השלכות מעולמו הפנימי על בעל החיים, כשהוא אינו מסוגל כלל לראות את האחר המגולם בחיה. בשלב הבא נאספות ההשלכות על ידי המטפל ונעשה בהן שימוש לצרכי הבנה עצמית, זהו השלב בו מתחילה הנפרדות בין אני והאחר. בשלב האחרון של הטיפול מתחיל המטופל לזהות את צרכי החיה (והמטפל), ולהכיר בהם, מבלי לבטל את צרכיו הוא.
על פי בנאי, בעל החיים, בהיותו חלק אינטגראלי מהטיפול, עובר על ידי המטופל תהליכים של הזרה והכרה בדיוק כמו כל סובייקט אחר. בהופעתו עם מטפל, בעל החיים מהווה חוליה המחברת בין המטפל למטופל, אך גם מבחינה ביניהם, במקביל. בעל החיים מהווה הרחבה של העצמי של המטפל (גם אם כזו הנשלטת באופן חלקי ביותר), ובו זמנית הוא נעשה בהדרגה גם חלק מעולמו של המטופל. בנאי מסביר כי ההשלכות שנעשות בתוך מערכת היחסים שנרקמת עם החיה הינן קלות לזיהוי וברורות יותר מאלה הנוצרות בתקשורת בין שני בני אדם, עניין שמאפשר לתהליך המתואר להיות פשוט יותר לעיבוד.
במסגרת הטיפול האינטר סובייקטיבי, נדרשת התכווננות עדינה מאד לרחשים העוברים בין המטפל למטופל. מבחינה זו, הכנסת בעל חיים לתוך "הקדירה הדיאלקטית" הנוצרת בחדר הטיפולים, עלולה, על פניו, ליצור קושי - התנהלותו הלא צפויה של בעל החיים כמו 'חושפת' את המטפל ואת בעל החיים עצמו באופן שלמטפל יש שליטה מצומצמת לגביו (זאת לעומת שימוש מבוקר בחפץ או בובה למשל). עם זאת, הסביר בנאי, נוכחותה של החיה מרחיבה את ספקטרום ההשלכה באופן מוחשי מאוד ובכך מייצרת קרקע פוריה לעבודה אינטר-סוביקטיבית. נוכחותו של בעל החיים והפנמת הקשר המורכב איתו, הכולל בתוכו רכיבים של קבלה ודחייה יעזרו למטופל לצאת מן החדר כאובייקט חזק שמסוגל להתמודד עם האינטראקציות סביבו.
כשבנאי סיים את הרצאתו המרתקת הקהל היה צמא ורעב לעוד. המזנונים בחוץ לא נערכו כיאות לכמות המשתתפים הגדולה שהגיעה לכנס וחלב הפרות אזל במהרה. בעודי שותה כוס קפה חמה לא יכולתי שלא להרהר שוב בשימוש שעושה האדם בבעלי החיים מחד ומאידך ב'השבת נשמתה של החיה' עליה דיבר בנאי. בינתיים, המשתתפים הרבים נכנסו שוב אל אולם ההרצאות להרוות את צימאונם המנטאלי.
לאלף את החיה שבתוכנו או לאחות את הקשר איתה?
ד"ר אבי באומן, פסיכולוג קליני ויו"ר המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית היה אמון על אריגת התאוריה היונגיאנית עם הטיפול הנעזר בבעלי חיים. בפתח דבריו הסביר ד"ר באומן כי האדם, לדידו של יונג, הינו חלק בלתי נפרד מעולם החי, אך בו זמנית גם מצוי מעבר לו. האדם עוסק בתפקודים הבסיסיים של החיים, במה שניתן להגדיר כ" להיות חיה", אך גם מורכב גם מחלקים "גבוהים" יותר בנפש הבאים לידי ביטוי ברגישות, אמונה באלוהים, שימוש בסימבולים, התבוננות והתפתחות של התודעה. ד"ר באומן הציג בקצרה את משנתו של יונג בכל הנוגע לארכיטיפים ובביטויים לאורך שלבי החיים השונים, כשהוא מפריד בין ארכיטיפים ייצריים לבין אלו של האגו כגון "פרסונה", " הצל", "האנימה" ו"האנימוס".הארכיטיפים היצריים, הסביר ד"ר באומן, מבטאים את החייתיות שבאדם ואכן מיוצגים לא פעם באמצעות בעלי חיים, כמו הזאב למשל.
ההשפעה הגדולה ביותר על עיצובו של 'הצד החייתי' שלנו, מתרחשת בשלבים הראשונים של החיים - בתהליך הלידה ובפרק הזמן שלאחריה. קל לחשוב למשל, על תהליך גידול הילד בחודשיו הראשונים כתהליך מאוד אינסטינקטיבי, כמעט חייתי. כאשר אנחנו עוסקים בתכנים 'חייתיים' בחדר הטיפולים, קובע באומן, אנו בעצם עוסקים בתיקון של פגיעות מוקדמות שהתרחשו בציר אם- ילד.
החייתיות, אם כן, היא השכבה הראשונית, האינסטינקטיבית והיצרית בנפשו של כל אחד מאיתנו. אלו הם תכנים ראשוניים הפועלים ומפעילים אותנו, לרוב בצורה שאינה מודעת. על מנת להצליח ולהתמודד עם צדדים אלו באישיותנו אפשר לומר שעלינו 'לאלף' חיה זו ברגישות. ללא אילוף כלל, (המתבטא בילדות בהתעלמות מצרכיו ויצריו של הילד או בהיעדר תיווך הורי סביב תכנים אלה), כמו גם באילוף ברוטאלי מדי, כלומר דיכוי, יכנסו היצרים ל'צל – למרחב ה'אפל' המאכלס את האיכויות הפרימיטיביות הקיימות בכל אחד מאיתנו, ויהיו בלתי נגישים לאדם בבגרותו.
על פי באומן, שני דברים על האדם לעשות עם ה"חיה" שבתוכו - מחד יש צורך למצוא דרכים סובלימטיביות להתמודד עימה ובמובן מסוים "לאלף" אותה ולהכניסה 'לתוך החיים' תוך התאמה לדרישות המציאות. מן הצד השני, לעיתים קרובות יש למצוא דרך לאחות את הקשר עם החיה הפנימית, כיוון ששכבה ראשונית ואנימאלית זו יכולה להיות פגועה, פגומה או מפוצלת עקב פגיעות מוקדמות וכשלים ביחסי הורה-ילד.
באומן הציג תיאור מקרה מופלא של מטופלת שהתהליך הטיפולי עימה כלל ניתוח של חלומותיה אותם נהגה לצייר, כשדגש מיוחד הושם בעיסוק בתכנים החייתיים שבהם. חלום אחר חלום, 'הכניסה' המטופלת אל חדר הטיפולים חיות פראיות כאלו ואחרות ששיקפו את עולמה הפנימי. בתחילת התהליך הטיפולי הציגה המטופלת ציור ובו נמר גדול הנמצא בקליניקה ומאיים להחריבה. בסופו של הטיפול, סיפר באומן, אימצה המטופלת שני חתולים, זכר ונקבה, דבר שסימל את יכולתה "לאלף" את החיה שבתוכה וביטא גם את שיקומו של החלק האימהי באישיותה.
כשד"ר באומן התעכב על תהליך האימוץ וגידול החתולים כחלק חשוב בריפוי של אותה מטופלת, לא יכולתי שלא לחשוב על נוכחותו של הכלב שלי בחדר הטיפולים ועל היחסים של מטופלי הילדים עימו. זהו כלב גדול, פרוותי ולבן שנחווה כישות מאיימת ומפחידה מצד אחד אך גם כישות עדינה שניתן להתרפק עליה מן הצד השני. בעקבות הרצאתו של ד"ר באומן, מחשבתי נדדה מיד גם אל טיב היחסים של אותם מטופלים עם הוריהם ואל הביטוי של יחסים אלה בעבודה הטיפולית איתי ועם הכלב.
בעודי מהרהר, עולה לבמה ד"ר עומר לאנס, עובד סוציאלי קליני, מומחה בטיפול זוגי ומשפחתי, המופקד במסגרת יום העיון על הצגת התאוריה הקלאיניאנית. לאחר הצגה תאורטית קצרה, בוחר לאנס להתמקד במושג "ההזדהות ההשלכתית" של קליין ובביטויו בחדר טיפולים בו מלבד מטפל ומטופל, נוכח גם בעל חיים. לאנס טוען שנוכחותן של החיות בחדר מגדילה את מרחב הייצוגים והתגובות שיכולות להתרחש במרחב הבין אישי. לדבריו חיות מסוגלות לגרות בצורה עצמתית תהליכי השלכה ממקומות בנפש שאינם נגישים תמיד למטפל הקונבנציונאלי. החיה, שנכנסת לחדר עם ריח הגוף הייחודי שלה, ומתנהלת באופן חופשי שאינו תלויה בהתנהגותו של המטופל ואינו נשלט באופן מוחלט על ידי המטפל, מביאה לא פעם אל תוך המרחב הטיפולי תכנים כמו אגרסיביות ומיניות בצורה בולטת וחסרת גבולות, דבר שעשוי לעורר במטופל תגובות שלרוב לא יופיעו במפגש טיפולי 'שגרתי'.
כמו כן, ציין לאנס כי באופן המתכתב עם התאוריה הקלאיניאנית, החיות הנמצאות בחדר מייצגות אספקטים שונים באישיות המטופל, על כן אנו מתבוננים בתהליך בחירת החיה איתה בוחר המטופל להיות בקשר, כמייצגים את החלקים הפנימיים איתם רוצה המטופל 'להיות בקשר'.
נשיקה מאוגרת סיבירית
חלקו השני של יום העיון מוקדש למושבים מצומצמים יותר הנסובים סביב תיאורי מקרה. המושבים, שמטרתם להעמיק את ההבנה הפרקטית העולה מן ההתבוננות במפגש הטיפולי, נבנו כמפגשי הדרכה פומביים בהם לקהל הייתה הזדמנות להאזין לתיאורי מקרה מגוונים על פי הגישות השונות שהוצגו קודם לכן.
אני נכחתי במושב האינטר-סובייקטיבי שהונחה על ידי ד"ר שרית לב בן דב. נוגה שביט-זינגר הציגה במסגרת מושב זה תאור מקרה ובו מפגש בין מטופל, מטפלת ואוגרת סיבירית (מכרסם קטן, פרוותי וידידותי). במרכזו של תאור המקרה עמד מטופל בן שש שהופנה לטיפול על ידי הוריו והוצג כמי שסובל מקשיי קשב וריכוז, דימוי עצמי נמוך, התקפי חרדה וזעם ופחד שמתעורר במפגש עם בעלי חיים קטנים וגדולים כאחד. כשהיא מתמקדת בפגישה אחת הלקוחה מאמצעו של הטיפול, תארה שביט-זינגר את הקשר המיטיב שנוצר בין המטופל לאוגרת הסיבירית, לה העניק המטופל את השם "סיביריה". בתחילתה של הפגישה היה הילד עסוק ביצירה עבור סיביריה והכין עבורה פסל וקערת מים אותם הניח בארגז החול המיועד למשחקי האוגרת. מכיוון שבשלב זה של הטיפול הילד עדיין חשש מהחיה וחש שאינו מסוגל לגעת בה, הוא העביר אותה מן הכלוב אל ארגז החול בתוך כוס פלסטיק. הילד ישב קרוב לארגז החול ורגליו נגעו בדפנותיו. בתחילה סיביריה נרטבה מן המים שבקערה, אך לאחר מכן היא הצליחה לשתות. מיד לאחר מכן התקרבה לנעליו של הילד ורחרחה אותן. המטופל פירש זאת כנשיקה והצהיר כי סיביריה אוהבת אותו. לקראת סוף הפגישה שאל הילד האם לסיביריה היה שם אחר לפני שפגש אותה וביטא בכך את משאלתו לקשר ייחודי עם החיה. המטפלת ענתה שאכן כך , אך שבחירת השם סיבירה היתה כה מוצלחת שהוא נשאר.
תאור המקרה הצליח להדגים בצורה מסקרנת את היכולת להגיע להכרה האינטר סוביקטיבית, בעת מפגש טיפולי בו נוכחת חיה. המטופל שתואר דרך הפריזמה של התיאוריה האינטר סובייקטיבית, הוצג ככזה המתקשה לפתח נפרדות והכרה אל מול האחר, דבר המוביל אותו להגיב בחרדה ובזעם במפגשים בין אישיים בכלל ובמפגשים עם בעלי חיים בפרט. הוסבר כי לפני הטיפול, האופי הבלתי צפוי של המפגש עם בעלי החיים היווה גורם שהגביר את החרדה המתעוררת. ניתן היה לראות כיצד בתהליך הטיפולי, אל מול האוגרת ובתיווכה של המטפלת, הצליח המטופל ל'הכיר' באוגרת, 'להשקיע' מעצמו באוגרת, להכין לה מתנה וגם לזכות לחוויה של 'הכרה' מצד האוגרת ולחוש את אהבתה. חוויה זו, סייעה למטופל להכיר שוב את עצמו ואת יכולותיו.
ולסיום - מחשבות על עתיד התחום
במושב הסיום שהונחה על ידי הפסיכולוגית ענבר בראל, נשמעו קולותיהם של וותיקי התחום שהביעו את התרשמותם מהתפתחות המקצוע ומנקודות ההתבוננות הרבות שהוצגו ביום העיון, דרכן ניתן להתבונן על המתרחש בחדר הטיפולים. בסיומו של יום ארוך זה, לאחר צאתי מכותלי האוניברסיטהובעודי מפלס דרכי הביתה, מצאתי את עצמי מהרהר באופן בו תחום הטיפול הרגשי בעזרת בעלי חיים מפלס את דרכו אל עבר ההכרה בחשיבותו וערכו הייחודי. כיום ישנם כבר ארבעה מסלולי הכשרה למטפלים בעזרת בעלי חיים במכללות ברחבי הארץ ומספרם של המשתתפים בכנס זה היה כפול ממספר המשתתפים בכנס הייסוד של איגוד מ.ר.ח.ב שהתקיים לפני שנים ספורות. במובנים מסוימים, קיומו של יום העיון והגעתם של אנשי מקצוע רבים כל-כך, היווה מעין הצהרה של קהילת המטפלים בעזרת בעלי חיים כי הם רואים את עצמם כפסיכותרפיסטים לכל דבר. לתחושתי העיסוק בתכנים דינאמיים ברמה הגבוהה בה נידונו ביום העיון המחיש ונתן תוקף להצהרה זו.
רגע לפני סיום אני נזכר בנאומו של פרופ' עמנואל ברמן בכנס הראשון לפסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה, שם פרש את משנתו בנוגע למי הם הרשאים לעסוק בפסיכותרפיה. משנתו למי רשאי לעסוק בפסיכותראפיה כשהוא מציין גם את המטפלים באמנויות כאנשי מקצוע ראויים. לאחר הכנס הזה עלתה בי תהיה, האם לא הגיע הזמן להתייחס גם למטפלים הרגשיים בעזרת בעלי חיים באותו האופן?
מקורות
Zilcha-Mano S. a Mikulincer, M. & Shaver P.(2011), Pet in the therapy room: An attachment perspective on Animal-Assisted Therapy, Attachment & Human Development 13( 6), 541–561
