דיאלוג על מונוגמיה
מאת רועי סמנה
סקירת יום העיון "המונוגמיה החדשה: יחד ולחוד באהבה, סקס ונאמנות" בהנחייתה של אסתר פרל. יום העיון אורגן על ידי האגודה הישראלית לטיפול במשפחה והתקיים ב-25 באפריל 2013 במלון שבקיבוץ שפיים.
ובלילות הכי קרים
היו ודאי גם אחרים
שאת גופך השביעו נחת.
הן אחרי ככלות הכול
היה לי כישרון גדול
להזדקן איתך ביחד.
("אהבה בת עשרים", יוסי בנאי)
הרומן שלי עם הפסיכואנליזה התחיל בסערה, סערה שעד היום לא שככה ושהביאה איתה לילות מסוחררים ושטופי זיעה עם כתביהם של פרויד, ויניקוט, בולאס ומיטשל (רשימה חלקית ביותר) ושיכרון חושים מתמשך מעצם הזכות לחשוב, לכתוב ולעסוק בעולם התוכן האנליטי. אמנם פזלתי מפעם לפעם אל עבר גישות טיפוליות אחרות, אך תמיד היה לי ברור שיש לי אהבת אמת אחת, שהתשוקה אליה גדולה מאל כל היתר ושלא אחליפה באחרת. במסגרת יחסיי החמים עם הפסיכואנליזה, אני משתדל לנצל את זמני הפנוי, היקר והדל, להשתתפות בכנסים ובימי עיון של חובבי הגישה, את חלקם סיקרתי עבור אתר זה. אך לאחרונה יצאתי לרעות בשדות (קצת) זרים, ביום עיון של האגודה לטיפול משפחתי וזוגי. חוויה אנתרופולוגית מטלטלת. כבר מחוץ לאולם נתקלתי בדוכן למכירת קלפים טיפוליים, מראה חריג ומסקרן עבורי. בהמשך, כשנכנסתי פנימה, ההתרגשות לא דעכה: אנשי האגודה התגלו כמסבירי פנים ולוחצי ידיים, הפרצופים בקהל היו שונים מאלו המוכרים לי מאינספור אירועים קודמים, והאווירה – לפחות לעיני המתבונן מבחוץ – הייתה של קהילה חמה ומלוכדת. ובכל זאת, לא בדיוק הקהילה שלי. מחשבות ורגשות אשמה הופיעו די מהר – האם אני בוגד ב"מכורתי"? בקהילתי?1 אמנם הפסיכולוגית אסתר פרל, כוכבת יום העיון, משלבת בכתביה גם חשיבה פסיכואנליטית, אך חמש דקות במחיצתה הבהירו לי, אם לצטט מ"הקוסם מארץ עוץ", ש"אנחנו כבר לא בקנזס".
פרל, מחברת רב המכר "אינטליגנציה ארוטית", הגיעה אלינו מניו יורק והפתיעה אותי עם עברית שוטפת במבטא צרפתי. היא לא נעזרה כמעט בשום שלב בטקסט כתוב, וההרצאה הארוכה (יום העיון, כולל הפסקות, נמשך כשבע שעות) נראתה מאולתרת בחלקה הגדול ובכל אופן מבוססת על חשיבה די אסוציאטיבית ומתפזרת. יש שיאמרו (כמוני) מתפזרת מדיי. פרל היא מרצה כריזמטית מאוד, מצחיקה ועסיסית, וניכר כי יש לה בארץ (וכנראה לא רק כאן) קהל מעריצים גדול שנוהר להרצאותיה. יש לה נוכחות בלתי פורמלית אך דומיננטית, שהצליחה למלא את הבמה הגדולה גם בלי שימוש במצגות או באמצעים טכנולוגיים אחרים, וההרצאה הצטיירה לפרקים כמעין מופע סטנד-אפ מתוחכם, שונה מאוד מאופיין של ההרצאות שהורגלתי בהן.
טיפול זוגי: לא מה שחשבתם
בחלקו הראשון של היום, שעסק בחשיבתה על מיניות ביחסים ארוכי טווח, שחטה פרל בהנאה בלתי מוצנעת פרות קדושות מתחום הטיפול הזוגי. אם ההנחה הרווחת בתחום היא שטיפול בבעיות הרגשיות של בני הזוג יעלים את הבעיות המיניות, באה פרל ואמרה שמה שטוב למערכת הזוגית לא בהכרח טוב למערכת המינית. לדבריה, המערכת המינית איננה מטאפורה למערכת הרגשית אלא מערכת מקבילה. במילים אחרות, הבעיות המיניות בין בני הזוג פעמים רבות אינן רק סימפטום. היא חלקה גם על ההנחה שמיניות טובה קשורה בהכרח לאינטימיות טובה. לדעתה, פעמים רבות ההפך הוא הנכון. אחת הפרות הדשנות ביותר שהעזה פרל לשחוט היא ההנחה, שלא לומר האקסיומה, שבטיפול זוגי חייבים לעבוד כל הזמן עם שני בני הזוג יחדיו ושאין מקום לסודות המתגלים במעמד צד אחד בלבד. לטענת פרל היא מעדיפה לקבל כמה שיותר זוויות על המצב, ולכן אין לה התנגדות לכך שדברים ייאמרו לה בפרטיות. היא אף מגדירה זאת מלכתחילה בחוזה הטיפולי עם בני הזוג. פרל הסבירה כי היא מאמינה שהמטפל הזוגי צריך לעבוד עם הסודות ולא נגדם, ולכן אין לאלץ את המטופלים לגלות אותם זה לזו. היא לא הסבירה, וחבל, איפה פוגש הרציונל הזה את הסיבוכים האתיים והטיפוליים שעלולים להיווצר במצבים כאלו.
בתחילתו של טיפול זוגי מנסה פרל ללמוד את מה שהיא מכנה "התבנית המינית" של מטופליה, כלומר האופן שבו הם מבקשים, נותנים, מקבלים ודורשים מין, וגם האופן שבו הם מסרבים למין. היא מניחה שהאופן שבו אהבו את המטופל מתבטא בגופו ומשפיע על האופן שבו הוא עושה אהבה. בהקשר זה הדגישה פרל כי לצד העיסוק השכיח בכאב ובטראומה שהשפיעו על ההתפתחות הרגשית, יש לבדוק גם את האופן שבו משפחת המוצא של המטופל התייחסה לעונג ולהנאה.
בהקשר זה יש לציין כי לדעתה גם המקום שתפס המטופל במשפחתו משפיע פעמים רבות על מיניותו. לדבריה, גברים (ואולי גם נשים) שמפצלים בין רגש למיניות הם בדרך כלל אנשים שמילאו במשפחתם את תפקיד "הילד הטוב", אנשים שיודעים להעניק אהבה אך לא לעשות אהבה. בטיפול בהם היא תנסה ללמדם שבת הזוג לא תכעס, תדחה אותם או תיהרס אם יממשו את הפנטזיות שלהם איתה ללא עכבות. הרעיון, אם כן, הוא לאמן אותם לִרצות ולא רק לרַצות. אבל מה יקרה, תהיתי, אם הפנטזיות דווקא כן יעוררו דחייה בבן או בבת הזוג? האם באמת אפשר להבטיח למטופל שהוא חופשי לבטא את משאלותיו? והאם אפשר לאלץ את בן זוגו של המטופל להיות סובלני או לשתף פעולה עם משאלות אלה? לצערי גם כאן לא נכנסה פרל לעובי הקורה.
הנאה מינית: גברים, נשים ומה שביניהם
כדי לחוות הנאה מינית זוגית עלינו להיות מסוגלים להתכנס בתוך עצמנו בנוכחות בן הזוג, אמרה פרל, ודבריו של ויניקוט על היכולת להיות לבד הדהדו באוזניי (ויניקוט, 1958). יתרה מכך, לדבריה, עלינו להאמין שכשנחזור, כשנגיח שוב החוצה מעולמנו הפרטי, בן הזוג יישאר שם. כמו כן, עלינו להיות מסוגלים להיכנס לאחר בלי לפחד ללכת לאיבוד בתוכו. היכולת להנאה מינית, אם כן, דורשת שילוב בו-זמני של אנוכיות ונדיבות, בעיקר מנשים, לפחות אם ברצונן להגיע לאורגזמה. לגברים נחוצה תוקפנות כדי לחוות הנאה מינית, וקונפליקט בנושא זה יוצר בעיות במיטה. לטענת פרל, גבר מרגיש משוחרר מינית במערכת הזוגית אם האישה משחררת אותו מהפחד להיות טורף, מהפחד להיות הרסני, אם היא נותנת לו תחושה שהיא נהנית ומתמסרת למאווייו המיניים בשמחה. גם כאן אי אפשר שלא להיזכר בויניקוט (1945) ובמשפט "לאם יש שד ויכולת לייצר חלב, וכן מחשבה שהייתה רוצה להיות מותקפת על ידי תינוק רעב".
לעומת זאת, המעצור המרכזי של נשים במיטה קשור לדאגתן לזולת, כלומר לדאגה לכך שכולם יהיו מרוצים. לדברי פרל, כל מה שישחרר את האישה מתפקיד המטפלת יקרב אותה למיניותה. פרל הגדילה לעשות וטענה כי בניגוד למה שנהוג לחשוב (ובניגוד למה שרבות מהמטופלות שלי חוות), המיניות של גברים היא נדיבה יותר ונרקיסיסטית פחות מזו של נשים, שכן נשים עסוקות בשאלה מה ההנאה של הפרטנר אומרת עליהן ולא בעצם ההנאה שלו. בעוד שהצורך של הגבר לראות את האישה נהנית נועד להרגיע את החרדה מפגיעה בה, אצל האישה ממלאת ההנאה של הגבר את הצורך לחוש נחשקת.
בהמשך הסבירה פרל כי בקרב זוגות רבים יש בן זוג אחד שפוחד יותר לאבד את השני ובן זוג אחד שפוחד יותר לאבד את עצמו. מבחינה מינית הדבר בא לידי ביטוי בכך שלראשון קשה לחשוב על ההנאה של עצמו כי הוא עסוק מדיי בבן זוגו, ולאחרון קשה לחשוב על ההנאה של השני כי הוא עסוק מדיי בעצמו. על כל פנים, אובדן חלקים מהעצמי תורם ל"אקולוגיה של בגידות", נושא שנדון בחלקו השני של היום.
כדי להדגים את האופן שבו העיסוק בהנאה של הזולת או של עצמי משפיע על חווייתנו, הציעה לנו פרל, בשעת בוקר די מוקדמת, ללטף ולענג את כף ידו של האדם שלימיננו, או לחלופין את זו של עצמנו, ולהקשיב קשב רב לתחושות העולות בנו. מאחר שהגעתי לאירוע בגפי, ומאחר שהרעיון של אוננות סימבולית בפומבי לא מאוד קסם לי, נאלצתי לעטות על פניי את ההבעה הכי פחות מציצנית בארסנל שלי ולצפות בשקט בזוגות בקהל המתנים אהבים זה עם כפות ידיו של זה. עוד חוויה חדשה ובלתי מוכרת עבורי!
בהמשך הציגה פרל תרגיל נוסף שבו היא משתמשת בקליניקה: נציגה מהקהל התבקשה להזמין משתתפת אחרת להתקרב אליה ללא שימוש במילים, ולאחר מכן נעשה בירור של תחושותיהן לאורך התרגיל. פרל הסבירה שהתרגיל הזה מאפשר לבחון כמה דברים מעניינים: האם ההזמנה נעשית מתוך אמונה שהאחר ירצה להתקרב? האם מתוך אמונה שהוא יתקרב באופן אותנטי? האם ההתקרבות נעשית מתוך תחושה שחייבים להגיב מיד להזמנה, לפני שתיעלם? האם ההתקרבות נעשית מתוך חשש לעורר חוויית דחייה באחר? ועוד ועוד.
בגידות: סיפור של אובדן וכמיהה
כאמור, חלקו השני של יום העיון יוחד לנושא הבגידות. בנושא זה עוסק ספרה החדש של פרל העומד לצאת לאור בקרוב. פרל ציינה כי באופן אוניברסלי, חוצה תרבויות, בגידות הן נפוצות מאוד ובד בבד נחשבות למגונות מאוד. היא הזכירה כי האיסור על בגידה הוא הדיבר היחיד החוזר פעמיים: פעם אחת באיסור על המעשה ("לא תנאף") ופעם נוספת באיסור על עצם המחשבה ("לא תחמוד אשת רעך"). פרל סיפרה כי בחשיבה הקלאסית של מטפלים זוגיים על בגידה, לרוב יש חלוקת תפקידים בין קורבן לבוגד, כשהראשון מקבל אמפתיה והאחרון מקבל עצות כיצד לכפר על עוונותיו. הדגש הוא על תוצאות הבגידה, ומטרת הטיפול לנסות לשמר (או למעשה לשחזר) את המסגרת המונוגמית שהתקיימה לפני הבגידה, ולהבין את הפתולוגיה של הבוגד או את הבעיות של הזוג. ההנחה היא שאם הזוג היה מאושר, לא היה צורך במין מחוץ לנישואין. פרל, כפי שאפשר כבר להבין, חולקת גם על הנחה זו. היא מאמינה כי פעמים רבות אי נאמנות בזוגיות קשורה באובדן ובכמיהה. במקרים של אי נאמנות היא ממליצה לברר אם התרחשו אובדנים בתקופה שקדמה לבגידה, מתוך הנחה שאלו עוררו חרדות אקזיסטנציאליסטיות וחידדו את התחושה שהחיים קצרים וחולפים. לדבריה, רומנים מעוררים לרוב תחושות חיוּת וחיוניות שבכוחן להפיג חרדות כאלה. עוד באותה רוח, אמרה פרל כי היא סבורה שחלק גדול מהקושי בחוויית הבגידה היא תחושת הנבגד שהוא בר החלפה, שחייו של בן זוגו ימשיכו גם לאחר שימות. זוהי, אם כן, יותר מפגיעה נרקיסיסטית, זוהי פגיעה אקזיסטנציאליסטית. הכמיהה, שגם היא, כאמור, תורמת לצורך לבגוד, היא כמיהה ל"נקמה על ההזדמנויות שהוחמצו בדרך". כשאדם אינו נאמן לבת זוגו, אמרה פרל, פעמים רבות הדבר אינו נובע מרצונו לעזוב אותה, אלא מתוך רצון לעזוב את עצמו, את מי שנהיה. הוא מחפש עצמי אחר ולא בן זוג אחר.
פרל סיפרה כי היא מאמינה ששקיפות מוחלטת איננה הדרך היחידה לאינטימיות, ואפילו לא הדרך המוצלחת ביותר. כנות אינה שקולה בעיניה לווידוי. במקרה של בגידה, על בן הזוג הבוגד לחשוב איך זה יהיה עבור בן או בת הזוג לחיות עם האינפורמציה החדשה. הווידוי, לדעתה, מנקה את מצפונו של האחד, אך זאת במחיר של הפיכת השני לתרנגול כפרות הנושא על עצמו את האשמה והכאב. היא קוראת לבן הזוג הבוגד לקחת אחריות על מעשיו ולשקול היטב אם חשיפת הבגידה תתרום לבן הזוג הנבגד או תפגע בו. במקרים שבהם הבגידה כבר נחשפה, פרל מציעה לבני הזוג לעבור מגישה "בלשית" המתאפיינת בשאלות כמו: "איפה עשיתם את זה"? ו"מה עשיתם"? לגישה "חקרנית" המתאפיינת בשאלתו כמו "מה הרגשת?" "האם חשבת על המשפחה שלנו כשעשית את מה שעשית?" וכדומה. שאלות אלו שמות את השואל בעמדת כוח ולא בעמדה קורבנית. לדעתי יש בהן גם אפשרות לדיאלוג מעמיק יותר, שפותח אזורים שככל הנראה היו סגורים זמן רב במקום לכווץ אותם ולהשאיר אותם סגורים. ואכן, פרל הדגישה כי שאיפתה היא לגרום לשני הצדדים להתעניין בחוויה של האחר סביב הבגידה.
בשלב מתקדם של עיבוד הבגידה בטיפול מבקשת פרל לנהל משא ומתן על המונוגמיה. לדבריה, המודל של זוגיות הנמשכת עשרות שנים עם אותו בן זוג ושהלהט המיני נשאר בה אינו מתאים לכולם, ואנו זקוקים כיום ליותר ממודל אחד. אחד המודלים החדשים, השואב השראה מזוגות הומוסקסואלים, רואה במונוגמיה מחויבות לבלעדיות רגשית, אך לא בהכרח לבלעדיות מינית, ונראה שפרל רואה בו אפשרות ישימה ורצויה במקרים מסוימים. זהו נושא סבוך ומורכב, שאף על פי שהיה אמור להיות גולת הכותרת של יום העיון, הוזכר מעט מדיי ומאוחר מדיי. לא יכולתי שלא לחייך, עם זאת, כשהתנגנו בראשי שורות מהשיר "אהבה בת עשרים" של יוסי בנאי ז"ל, שיר דווקא לא חדש, העוסקות באפשרות זו ממש.
יצאתי מיום העיון בתחושות מעורבות. מחד, נהניתי מהאופן המשוחרר וה"זורם" שבו הציגה פרל את משנתה, אך מאידך חוסר ארגון וקפיצה מנושא לנושא, ללא העמקה מספיקה וללא עיגון תיאורטי של הרעיונות, היו מס לא קטן שהקהל נאלץ לשלם עבור גישה זו. עדות לכך הייתה במטר, שלא לומר מטח, שאלות ההבהרה וההעמקה שניחת על פרל, שהודתה בעצמה כי יש לה נטייה לא לסיים משפטים. יתרה מכך, בניגוד לחלק ניכר מהקהל, שיצא לתחושתי בעיניים נוצצות מיום העיון, לא הרגשתי שרעיונותיה של פרל הם חדשניים ביותר עבורי ובוודאי שלא טלטלו אותי כפי שטלטלו חלק מהמטפלים בקהל. האם זה משום שתפיסת החיים שלי מלכתחילה ליברלית? האם הדבר קשור במסלול ההכשרה שלי, על כל הספקנות הפסיכואנליטית שרכשתי בו? או אולי זו פשוט עדות להיותי חלק מדור (יש שיאמרו ציני) שכבר לא לוקח את המונוגמיה כעובדה מובנת מאליה? ובכל זאת, אם יש דבר אחד שאני לוקח בשמחה רבה מיום העיון, זהו המשפט היפה ומעורר ההשראה הבא, שאותו נוהגת אסתר פרל לומר למטופליה: "רוב האנשים בחברה המערבית יינשאו פעמיים או שלוש בימי חייהם, בני המזל שבהם יעשו זאת עם אותו בן זוג".
הערות
1. התחושות הללו החמירו כשגיליתי, מאוחר יותר, שבמקביל ליום העיון הזה התקיים יום עיון של פסיכולוגיית העצמי.
מקורות
ויניקוט, ד"ו (1945). התפתחות רגשית פרימיטיבית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2009). עורך: עמנואל ברמן. תל-אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד"ו (1958). היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2009). עורך: עמנואל ברמן. תל-אביב: עם עובד.
