מסע הגיבורה אל הַפֶּצַע הַמְּרַפֵּא -
קריאה יונגיאנית בספר 'דושינקא, נשמה'
מאת גיא פרל
ספרה של איריס אליה כהן 'דונישקא, נשמה' ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013.
ספרה החדש, השני במספר, של איריס אליה כהן, מגולל ארבעה סיפורים של ארבע דמויות שונות ורחוקות זו מזו: הדס, דימה, חנה ורחמים. לאורך הספר נארגים ארבעת הסיפורים זה בזה, ומתכנסים, בחלקו האחרון של הספר, לכדי סיפור אחד מפתיע. המחברת מובילה את הקורא ביד בוטחת בין ארצות, שפות ותקופות זמן שונות, עד כי הדמויות מקבלות נפח יוצא דופן במורכבותו, הכולל גם את ההיסטוריה המשפחתית והתרבותית שהן נושאות בתוכן. מבלי שתדענה זאת, נעות הדמויות זו אל עבר זו, ומרתק להבחין בשורשי הקשר הסמוי ביניהן, עוד בתקופות בהן לא היו מודעות כלל זו לקיומה של זו.
כמו בובת הבבושקה, המופיעה לאורך הספר בהקשרים שונים, גם הרומן בנוי כסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, מהגדול אל הקטן. סיפורה של הדס הוא הגדול והמרכזי שבהם. סיפורו של דימה, חברו הטוב של אושרי, הוא השני במרכזיותו וסיפורו של רחמים, שכנה המבוגר של הדס, הוא הקטן והמשני ביותר, אך יחד עם זאת תרומתו הסימבולית חשובה ביותר.
הדס, הגיבורה הראשית – בחורה מוצלחת לכל הדעות: נאה, משכילה, משמשת כסמנכלי"ת כספים בחברה גדולה – נעזבת על ידי בן זוגה, אושרי, מספר חודשים לפני יום הולדתה השלושים וארבעה, פרט שמתגלה לנו כבר בפתחו של הרומאן. העלילה מלווה את קורותיה של הדס לאורך מספר ימים במה שמתברר, בהדרגה, כמסע התפתחותי שישנה את תודעתה וחייה. לאורך חלקים ניכרים של המסע לא ברורה להדס תכליתו העמוקה, והדברים מתבהרים לה ואף נחשפים בפני הקורא בהדרגה.
במקביל, מתוארות גם קורותיו של דימה. חלקים נרחבים מן הסיפור שלו, מוקדשים לתיאור ילדותו באוקראינה בתקופה של טרום עידן ה"פרסטרויקה". אביו נפטר בהיותו בן שש, ואימו נישאת מחדש לגבר תוקפני ואלים. לדימה אח תאום, והוא גדל בתחושה שהוא התאום הפחות מוצלח מבין השניים. תחושתו מקבלת תימוכין בהתנהגותם של אימו ובעלה, שכן בשלב די מוקדם של נישואיהם, הוא נשלח, במסע רכבת המתואר באופן מכמיר, לגדול אצל בבושקה אידה, סבתו מצד האם, המתגוררת בצד השני של ברית המועצות דאז. העלילה מתארת את קורותיהם של דימה והדס במקביל, וזאת כמעט מבלי שייפגשו זה בזה עד לשלבים מאוחרים של הסיפור.
בסקירה זו אבקש להתבונן בעיניים יונגיאנית על חלק מן התהליכים הנפשיים אותם עוברות הדמויות, ולהבין את משמעותם בהקשר של 'מסע הגיבורה' ו'מסע הגיבור' – מושגים יונגיאנים רווחים לתיאור התפתחותה התודעתית של הנפש, השאולים מן העולם המיתולוגי. דגש מיוחד אתן למוטיב הפצע המקבל מקום מרכזי בתהליכים העוברים על הדס ודימה.
המפגש עם האנימוס
אליה כהן העמידה בלבו של הספר שני מסעות התפתחותיים – של גבר ושל אישה, אשר יפגשו זה בזה בסוף מסעם. מן הפרספקטיבה היונגיאנית, ניתן לראות בעלילות מעין אלו השתקפות של מסע פנימי אל עבר מגע עם הארכיטיפ הקונטרה-מגדרי – גרעין נפשי בו מרוכזת האיכות הנפשית האופיינית למגדר השני, איכות שהינה הפוכה לזו המאפיינת את התודעה. מסע זה מהווה שלב הכרחי בהרחבת המודעות והתפתחות הנפש אל עבר אינטגרציה בין חלקיה השונים.
נקודת מבט זו, מאפשרת קריאה של הספר בשני רבדים לפחות. אם נעמיד את הדס לבדה במרכז העלילה, נוכל להתייחס אל מסעה כמתאר את התפתחותה של נפש נשית אל עבר גרעין פנימי גברי המתעורר, מחלים ומתפתח בתוכה. פון פראנץ (1972), למשל, מציעה קריאה מעין זו למעשיות עם רבות שדמות נשית במרכזן. על פי קריאה זו, את מסעה של הדס אל מה שמייצג דימה בפנימיותה, ניתן לראות כהשתקפות של מסעה אל 'האנימוס' – ארכיטיפ הגבריות שבנפשה – שהוא חלק ממסעה אל שלמותה, אל נשמתה, אל הדושינקא שלה. פרוש המלה דושינקא ברוסית הוא נשמה, וזהו גם כינויו של דימה כילד. לפיכך, כפל משמעות זו תומך בקריאה אותה אני מציע, לפיה דימה מייצג מרכיב בפנימיותה של הדס.
אפשרות קריאה נוספת היא להתייחס גם אל דימה כאל סובייקט אשר מסעו מתואר במקביל לזה של הדס. התייחסות אל שני גיבוריו של סיפור מיתולוגי כאל שני סובייקטים, אשר מסעם זה אל מתקיים הן במציאות החיצונית והן בזו הפנימית והם עוברים תהליך של השלמה ותיקון זה מול זה וזה עם זה, מציעה קרון (2004), בספרה על אהבה, זוגיות, וטיפול זוגי מן הפרספקטיבה היונגיאנית.
לצד מסעה אל עבר דימה, מתוארים לאורך הסיפור קשרים ומפגשים שונים שיש להדס עם גברים, הן בעברה והן במהלך קורותיה בהווה. שני הגברים עמם היה לה קשר משמעותי בעבר הותירו אותה פצועה – חברה הראשון, עמיחי, נהרג בהיתקלות בלבנון, וחברה הנוכחי, אושרי, עמו הייתה אמורה להתחתן, עוזב אותה בפתח העלילה. כל הגברים עמם תקיים קשרים לאורכה של העלילה הם פגועים – שלושת הגברים המנותקים מרגש עמם תבלה במועדון; רחמים, שכנה המבוגר עמו יש לה מפגש מלא תשוקה רגשית ומינית הוא גבר אלמן ודירתו המוזנחת מלאת פגמים וקלקולים המתוארים בהרחבה; וכמובן דימה, אשר אל פציעותיו המרובות אתייחס בהמשך. על פי הקריאה הפנימית אותה אני מציע, מסעה של הדס הנו אל עבר האנימוס הפגוע שבתוכה, המוביל אותה שוב ושוב למפגש עם גברים המייצגים את פציעתה הפנימית. גם אביה של הדס מתואר כגבר פגוע – הוא אלמן, פאסיווי, חלש, ומתקשה לארגן את חייו. הדס עומדת עמו בקשר, אך יחסה אליו אמביוולנטי, ולצד דאגה ומחשבות מרובות אודותיו, הוא מעורר בה תסכול וכעס. שירס לנארד (1988), בספרה 'אישה פצועה' עוסקת בפציעות הרגשיות הנובעות מקשיים בקשר שבין אבות לבנות. על פי לנארד אחד מביטוייה המרכזיים של הפציעה יהיה פגיעה בהתפתחותו של המרכיב הגברי בנפש, האנימוס, שיוביל לפגיעה ביחסיה העתידיים עם גברים.
פציעה והתעוררות
נתבונן עתה במסעה של הדס כמסע של ריפוי והתפתחות. הספר נפתח בשורות הבאות, המתארות את התעוררותה של הדס משנתה: 'וכמו מתוך קנה של אקדח מזנקים אל השמיים שני עורבים. האחד קטן, חותך את האוויר השחור, לאט ובהיסוס, כמו שריטה ארוכה, עדינה, והשני גדול יותר, ובטרם הוא נוחת אל סבך האזדרכת, שותת מעופו כפצע בעורו של הלילה. עיניה נפקחות ראשונות. אחר כך הידיים, ואז קצות האצבעות, והבהונות, ורק אז המחשבות, והיא מנסה להבין איפה היא ולמה זה קרה ואיך יכול להיות שכבר לילה. כשהתודעה תופסת את מקומה היא מקבלת את התשובות העגומות לחלק מהשאלות האלה. די, הדס, די, יהיה בסדר, היא אומרת לעצמה ומקווה שהעייפות הכבדה שרובצת על גופה תעצום אותו שוב.' (עמ' 9).
כבר בפסקה הפותחת מופיעים שני מוטיבים שיעמדו בבסיס הסיפור כולו – הפציעה וההתעוררות. פציעת העורבים את השמים מהווה סמל לפציעותיה הרגשיות אליהן התייחסתי (יש לציין כי בהמשך העלילה תחבל הדס מספר פעמים גם בגופה). הפציעה הסימבולית מובילה להתעוררות הגיבורה - היא חשה כי ישנה זמן רב, ויוצאת למסע שאינו אלא התעוררות מתמשכת של תודעתה. ככל שמעמיקה היכרותנו עם הדס, אנו מכירים את מרכזיות החסך, היתמות והשכול בחייה. בולטת במיוחד הדחקתה את אובדנם של אימה שנפטרה מסרטן ושל עמיחי, חברה שנהרג. רגשות וזיכרונות הנוגעים אליהם מבליחים אל תודעתה מעת לעת במפתיע.
בדומה להדס ודימה, דמויות מרכזיות נוספות בספר מתמודדות עם צרופים שונים של פציעה נפשית ופיזית. העלילה מדלגת בין מרוקו, אוקראינה וישראל, ובין העבר להווה, ומשרטטת מעין ג'ינוגראם מתמשך של כאב ההולך ומתנקז אל דימה מזה ואל הדס מזה. מוטיב הפציעה והחסר כבעלי תפקיד מרכזי ביציאת הגיבורה או הגיבור למסעם הנו מוטיב מיתולוגי שכיח. נצר (2004), מתייחסת למרכזיות מוטיב זה בארכיטיפ מסע החיפוש: 'חסר,העדר, ריק, הסתר פנים – שמבקשים להתמלא ולהתאזן בשלם שימצא, יתגלה מחדש ויתהווה במקומם ובתוכם, שלם שהחוויה הקדומה יודעת שהיה פעם ואבד.' (עמ' 391). ייתכן כי מסיבה זו, לפציעה מקום מרכזי במסע התפתחותם של אדם הראשון, משה, יעקב, שמשון, המלך ארתור, הקנטאור כירון, זיגפריד (מן המיתולוגיה הנורדית) ועוד רבים נוספים – כולם גיבורים שהפציעה והפצע הניעו את התפתחותם.
אחרי שהיא מתעוררת משנתה בפסקה המצוטטת לעיל, נכנסת הדס להתקף בולמי המתואר בפרוט רב, במהלכו היא אוכלת כל מה שנקרה לידה – החל מספרות מרציפן של עוגת יום הולדת, דרך בורקס קפוא ואפילו בשר נא. בהמשכו של אותו יום היא תעשה ניסיון נוסף למלא את החלל הפעור בתוכה, אף הוא בסגנון בולמי, ותקיים אורגיה עם שלושה גברים זרים אותם תפגוש במועדון. אל הבולימיה התזונתית והמינית ניתן להתייחס כאל ניסיונות קונקרטיים, בלתי מוצלחים, למלא את החלל הפעור בתוכה ולהקל על מכאובי פצעה - ללא יצירת מגע תודעתי עמם.
גם דמותו של דימה רשומה בקווים של חסך וכאב. העלילה עוקבת אחרי ילדותו באוקראינה, התייתמותו מאביו וחייו בצילם של אב חורג מתעלל ואח תאום דומיננטי, פרידה כפויה מאמו, גמגום, וכוויה שהותירה צלקת בבטנו. גם דימה מעוצב כגיבור פצוע אשר מצוקתו שולחת אותו למסע חיפוש. ביטוי נפלא לדבר ניתן לראות בכמיהתו המתמשכת כילד למפגש עם סְנֶגוּרוֹצְ'קָה – דמות מסיפורי העם הרוסיים, נכדתו של דד מורוז, בן דמותו של סנטה קלאוס. בשורות הבאות שמובאות כאן – ניתן להבחין בקשר בין חווית הכאב והפצע, לבין מפגש דמיוני-פנימי, ומלא כמיהה עם הדמות האגדית: 'אוזניו נושרות לאיטן, כמו עלי הסתיו. עוד רגע ימצאן על הארץ. גם התחושה עוזבת את הגוף, ואת הלב, שנע ונד בחלל שנעדר ממנו כוח הכובד... פניו סמוקות מן המאמץ להתחמם. המילים קפואות בפיו. ואפילו עיניו בוגדות בו, מטשטשות את מחשבותיו... איפה היא? הוא משוכנע כי ראה אותה... הוא מבקש את כיסי המעיל, להצפין בהם את אצבעותיו... אך אין מעיל. ואין אצבעות. אבל הנה היא. הנה... סְנֶגוּרוֹצְ'קָה!!!' (עמ' 42). בסְנֶגוּרוֹצְ'קָה ניתן לראות ביטוי לגרעין של נשיות פנימית (אנימה) אשר במקרה זה היא מיטיבה, משלימה ומנחמת.
צלקת בדמות ציפור
אתמקד במוטיב הפצע כפי שהוא מופיע באחת הסצנות האחרונות בספר, בה יוצאים הדס ודימה להליכה משותפת. הדס נפצעת במהלך ההליכה, וזמן קצר לאחר מכן היא מבחינה לראשונה בצלקת שעל בטנו של דימה - זכר לפציעה הקשה שעבר בילדותו – ואף נוגעת בה. חמש עשרה שורות בלבד מפרידות בין פציעתה לבין הנגיעה בפצעו – 'לפתע – למה זה תמיד קורה לה? – נתקלת כף רגלה בסלע גבשושי על הקרקעית. כהרף עין מוצפת החבורה הטרייה במי מלח, והדס מחניקה אנקת כאב... ומאיפה לך הצלקת הזו? היא נוגעת בבטנו. וכאילו הקפיאה אותו במגעה או בשאלה שהפנתה אליו, גופו משתתק. אמרתי לך כבר שיש לה צורה של ציפור? היא מחייכת.' (ע' 303).
בהמשך המפגש מוסיפה הדס לשאול את דימה על מקור פצעו. על פי הקריאה אותה אני מציע, תמונה זו היא מן החשובות בספר, ובמרכזה עומד המגע בפצע כחלק מריפויו. פציעתה של הדס מתלכדת בפציעתו של דימה, ולא רק בפצעו היא נוגעת אז, כי אם בפציעתה הפנימית העמוקה. ואולי אל הרגע הזה מתנקזות כל הפציעות השזורות לכל אורכה של העלילה.
מעניין להבחין במוטיב הציפור, אשר הופעתה כאן בדומה לשתי הופעותיה הקודמות בספר, קושרת בינה לבין פציעה ופצע – עורבים פוצעים את השמים בסצנת ההתעוררות אליה התייחסתי, ובסצנה אחרת, ציפור דוכיפת בוערת מציתה את בית ילדותה של חנה, אמו של אושרי. חזרתה של הציפור הפוצעת הופכת אותה לסמל לקיומם של קשרים סמויים בין הפציעות השונות. זהו סמל ההופך את אסופת הפציעות האקראיות לכאורה לג'נוגראם של כאב החותר לנקודת התלכדות - סמל המעורר תודעה לקיומה של משמעות.
תמונה רבת עוצמה זו, בה נוגעת הדס בפצע, ומבחינה בצורת הציפור שיש לו, עשויה להוות דוגמא נפלאה למה שראה הילמן (1989) כתהליך המעבר מסימפטום, או תודעה פצועה, לתודעת הפצע - תהליך בו הופכים המגע עם הפצע וההיכרות עמו, לכוח טרנספורמטיבי מרכזי בהתפתחות הנפש. למפגש עם דימה איכות מרפאה כפולה – לצד שהוא מאפשר מגע תודעתי עם פצע, הוא מאפשר מגע מלא עם 'אנימוס' חיובי. דימה הוא גבר שהחלים מפציעותיו, גם אם נותר מצולק, והמפגש עמו מאפשר להדס החלמה הכרוכה גם בשיקום יחסיה עם הגבריות הפצועה והפוצעת, בעולם ובתוכה.
בהמשך, כאשר השניים מתעלסים על חוף הים, שוב נוגעת הדס בפצעו של דימה – 'נגיעותיה מתקבצות במרכז גופו. בבטנו הרכה, בצלקת הקשה, במותניו. כשכף ידה מרהיבה אל איברו, מתמהמהת לשונו בפניה ובצווארה, ומזה וגם מזה, שועט הריגוש אל קצות הידיים, מאיים לפרוץ דרך הציפורניים. היא מלטפת, מחזיקה ומלטפת... איבריו מתרגשים באיבריה והפטמות מזדקרות מן הקור הפתאומי, והחום הפתאומי, וכואב, ונעים, וסודות ישנים, שכבר שמעה והיא מכירה, או חשבה שהיא מכירה, לוחשים באגן, אנה ואנה, נעימים כמו מים, מוסיפים לדבר בגופה, להגיד לה עוד משהו, מאותו השורש...' (עמ' 338). שלא כמו במפגש המיני בעל האיכות הבולמית שנערך בתחילתו של המסע, בו בקשה הדס למלא את החלל שבה מבלי להכירו, מפגשה המיני עם דימה מתחיל מנגיעה בפצעו שהוא פצעה, ומן התיאור היפיפה עולה התחושה כי הפעם כרוכה ההתעוררות המינית בהתעוררות התודעה כולה.
מגמה זו של התעוררות תודעתית תמשך מנקודה זו ועד לסוף מסעה של הדס, בו יתלכדו חוטי הכאב השזורים בעלילות המקבילות, וישפך אור נוסף על מקורו של סמל הציפור הפוצעת.
מקורות
נצר, ר. (2004). מסע אל העצמי: אלכימיית הנפש – סמלים ומיתוסים. בן שמן: מודן הוצאה לאור.
פון פרנץ, מ. ל. (1972). הנשי באגדות. תל אביב: הקבוץ המאוחד.
קרון, ת. (2004). אנחנו אדם וחווה – זוגיות, מיתוסים, פסיכולוגיה. תל אביב: הקבוץ המאוחד.
שירס לנארד, ל. (1988). אשה פצועה – על יחסי אבות ובנות. תל אביב: מסדה.
Hillman, J. (1989). A Blue Fire. New York: Harper Perennial.
