"להיות אמיתי בעולם":
החוויה הסכיזואידית והחוויה הגבולית, בין מנטליזציה לגופניות (embodiment) בטיפול ובהכשרת מטפלים
מאת לילי אהרון
הרצאתו של יורי סלע, "להיות אמיתי בעולם": החוויה הסכיזואידית והחוויה הגבולית', אורגנה על ידי התוכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב באוניברסיטת תל אביב והתקיימה ב13 לדצמבר, 2013, כחלק מסדרת ההרצאות "המפגש".
הרצאתו של יורי סלע1, עסקה בשאלה כיצד חיי נפש בריאים, חיוניים ויצירתיים קשורים לחוויה של "היות אמיתי" – חווית האדם את עצמו באופן קונקרטי ופיזי כ"אמיתי" בעולם. ההרצאה הזמינה למסע שנע בין גוף לנפש, בין בריאות לפתולוגיה, בין העבר להווה, בין פרויד לוויניקוט ובין התיאוריה לקליניקה.
עוד משחר ימיה של הפסיכואנליזה, נרכש הידע על הבריא דרך מפגש והיכרות עם הפתולוגי, וכך גם הפעם. את הרצאתו פתח סלע עם אזכור מתוך ספרו של ויניקוט "Home is where we start from", שם מגדיר ויניקוט את משימת חייו של הסכיזואיד כ"היות אמיתי בעולם". הגדרה זו התעוררה לחיים כשסלע איפשר לנו להביט אל תוך הקליניקה שלו, ולהתוודע למפגשים עם מטופלים החווים את עצמם לא אמיתיים, לא מרגישים, לא חווים את גופם, זרים או "חי-זרים" בעולם. גישתו של ויניקוט, המעגנת את חווית העצמיות האמיתית בהוויה הגופנית–חושית, הוצגה כמפתח להבנת החוויה הסכיזואידית. בלב גישתו של ויניקוט נגלה עיקרון הקושר בריאות נפשית ואמת, באופן המנוגד לעיקרון המציאות הפרוידיאני. פרויד רואה בבריאות נפשית היעתרות למציאות אמיתית אובייקטיבית חיצונית לאדם, לעומת זאת האדם הבריא על פי ויניקוט הוא זה החי מתוך ביטוי של אמת או אמיתיוּת עצמית, הנובעת מתוך חוויה סובייקטיבית.
והנה אנחנו מגיעים לגוף. ההוויה הגופנית, היא זו שעל פי ויניקוט מכוננת את הסובייקטיביות: הכרת הנפש את עצמה ואת העולם מתפתחת על בסיס תפקוד גופני אוטונומי (קצב ואופנות פעימות הלב והנשימה), ונגזרת מחוויה חושית של מבט, מבע ומגע, המכונים על ידי ויניקוט גם אחזקה או סביבה.
במהלך ההרצאה התחקנו אחר אבני היסוד של מדע הפנומנולוגיה, אותן הניחו הוגים כמו הוסארל ופונטי, וגילינו שהמבט והמגע הם התשתית החושית לסובייקטיביות כמו גם לאינטר-סובייקטיביות. עם זאת המגע והמבע שונים: המגע מאפשר ידיעה "אחדותית" ובלתי מתווכת של האדם את עצמו או את האחר, ולעומת זאת במבט יש איכות של "אחרות" ושל הפרדה. סלע מציע כי תחושת אמיתיוּת מתהווה מתוך התנועה שבין ההפרדה והזרות של המבט לבין האחדות והזהות שבמגע, ולמעשה בין החוויה הסכיזואידית לחוויה הגבולית.
מהפנומנולוגיה של שלהי המאה ה-19 עברנו לתמורה התרבותית שהחלה לאחר מלחמת העולם השנייה והבשילה בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר אמת קונקרטית, חושית ופיזית נעשתה מועדפת על פני אמת אידילית ומופשטת. תמורה זו באה לידי ביטוי בסיסמאות תקופתיות כמו הסיסמה "עשו אהבה ולא מלחמה", שהפכה את האהבה ממושג רומנטי ומופשט למעשה פיזי וקונקרטי. הוגים מודרניים ופסיכותרפיסטים הומניסטיים אימצו גישה זו והובילו תנועה חדשה בחשיבה המערבית, שעד אז ביטאה העדפה ערכית לתודעה החושבת על פני הגוף החש. המהלך מהחשיבתי לקונקרטי, ומהראש לגוף הופיע לאורך ההרצאה כמהלך תרפויטי הן ברמה החברתית-תרבותית והן ברמה האישית.
במציאות הטראומטית שאחרי מלחמת העולם השנייה, נוצר כורח להיפגש עם מציאות קונקרטית ופיזית במלא מובן המילה, ולהתמודד באופן ישיר עם הכאב שמפגש זה מזמן. אותה קונקרטיות חדרה גם אל הפסיכואנליזה, כאשר הגוף והאינטראקציה הגופנית שהודרו מהקליניקה ה"פרוידיאנית", הונכחו והפכו לחלק מההתרחשות הטיפולית בקליניקה ה"ויניקוטיאנית". הרחבת האפשרות למפגש קונקרטי ופיזי עם עצמו וגופו ועם העולם, מצטיירת כמשימתו התרפויטית של הסכיזואיד, המגיע לקליניקה כשהוא מנותק מהווייתו הגופנית ונמנע ממגע ואינטימיות עם האחר.
כשהוא עובר בין המשגות תאורטיות לבין תיאורים חיים של מפגשים עם מטופלים בקליניקה שלו, פרש בפנינו סלע את התנאים להתהוות החוויה הסכיזואידית "המפוצלת", ואת המופעים שלה. הפיצול הסכיזואידי נוצר כתוצאה ממפגש טראומטי עם מציאות חיצונית בשלבים התפתחותיים מוקדמים. את שורשיה המוקדמים ביותר של ההוויה הסכיזואידית מסמן סלע בשלב הקודם ליחסי אובייקט – במציאות טרום הלידה, וליתר דיוק במצב לקראת סוף תהליך הלידה.
מתוך עבודתם של מטפלים והוגי דעות פרנטליים, שעסקו רבות במצב זה, כמו למשל הפסיכיאטר והתיאולוג פרנק לייק, הביא סלע תיאור חי ומוחשי של החוויה הגופנית שעובר התינוק העשויה לעצב מרחב הווייתי סכיזואידי. לקראת סוף תהליך הלידה, התינוק חווה לחץ פיזי נוראי שהוא מעבר ליכולת הסבל שלו. חוויה זו בלתי נסבלת עד כדי כך, שהמפגש בין גוף לנפש חדל להתקיים, התינוק מתנתק מהווייתו הגופנית ובמקומה נוצרת תחושה של מרחב אינסופי. מרחב זה מהווה בסיס לחיי אינטלקט, דמיון ורוח בהתפתחות בריאה, אך הוא גם הבסיס לנטייה הפתולוגית לנסיגה מכל מפגש קונקרטי ואמיתי, כולל המפגש עם הגוף עצמו. נטיות אלו, מציע סלע, מגנות על הסכיזואיד מפני אימת המוות הטמונה בכל מפגש: "בנסיגתו מפני אמיתיוּת העולם, מחוסן הסכיזואיד מפני אימת המוות, ונתון שוב ושוב לאימת המפגש והכאב".
התיאור החי של סוף תהליך הלידה היה אחד מהתיאורים בהרצאה שעזרו למשתתפים להתחבר לחוויה הסכיזואידית ברמה הגופנית-תחושתית, ולנסות להבין לא רק "מה זה אומר", אלא גם "איך זה מרגיש".
מקור נוסף להתהוות הפיצול הסכיזואידי טמון ביחסים הראשוניים בין אם לתינוק, כאשר על פי ויניקוט "אין דבר כזה תינוק", אלא יחידה אחת של אם-תינוק. מתוך ההקשר הפסיכוסומטי של יחידת האם-תינוק מתהווה העצמי של התינוק והחוויה שלו את עצמו כאמיתי. כאשר האם מביטה בתינוק ונוגעת בו באופן התואם ומשקף את הווייתו וביטויו הספונטניים, היא נותנת תוקף לחווייתו ומאפשרת לו לחוש אמיתי. לעומת זאת, כאשר המבט והמגע של האם אינם תואמים את חוויית התינוק, התינוק יבחין באם, בתחושותיה וברגשותיה במקום בעצמו ובגופו, ויתאים את עצמו אליה, למבטה ולמגעה. מצב זה יצור ניכור והרחקה מהגוף, שיחווה כחלק מ"עצמי כוזב", ש"עצמי אמיתי" המנותק ממנו צופה בו.
פיצול, ניתוק ואי רציפות הן איכויות שנמצאות באופן מובהק בחוויה של המטופל הסכיזואידי ובמפגש שנוצר איתו. במהלך ההרצאה התוודענו למטופלים ש"חיים בראש" ומנהלים יחסים מרוחקים עם גופם ועם צרכיו. הם עשויים לחוש שאין להם גוף בכלל ולהתקשות להבחין בצרכים גופניים כמו רעב ועייפות. חווית ה"אין גוף" עשויה להיות קשורה בחוויה של קהות חושים, וכן בחוויות של ערפול, חוסר בהירות, ריחוף או ניתוק מהאדמה. מטופלים אלו עסוקים בהיותם לא אמיתיים, או "חייזרים", ולכן גם אינם בטוחים תמיד שהעולם אמיתי. "להיות אמיתיים בעולם הזה" זה משהו שהם צריכים להסכים לו.
עבור מטופלים אלו, חוויות גופניות נחוות כמאיימות. הכוונה למשל לסימפטומים גופניים או משחקים גופניים כמו דגדוג. חוויות כאלו מאיימות משום שהן מבטאות את אותה חוויה גופנית שאימת המוות טמונה בה ושאי אפשר לחמוק ממנה. אינטימיות קשה במיוחד למטופלים כאלו – הם מתקשים לקיים קשר עין או קשרים גופניים ורגשיים, ובטיפול יעדיפו להשאיר את המטפל רחוק מהם או בנפרד מהם. הם עשויים לחוות כל מפגש כמתיש ו"מאיין" את העצמי, כולל את העצמי הגופני. לנוכח מגע הם עשויים ל"היעלם", או להתאים את עצמם לחלוטין "במה שנדמה כשחרור גופני, אך מהווה בפועל חוסר עצמיות וחוסר חיוניות". כשהוא אינו מאיים, המטפל עשוי להיות מקור לתחושת אמיתיוּת או לתוקף אמיתיוּת עצמם, ואז לא ירפו ממנו את מבטם.
תהליך הריפוי של הסכיזואיד מתחיל בהסכמה לאפשר, ובהדרגה להרחיב, את המגע הקונקרטי עם גופו, ועם המציאות החיצונית. עם תחילת תהליך הריפוי עשויה למשל להופיע נטייה להתחכך בעצמים שונים, סימן מעודד לכך שחיכוך מתמיד עם המציאות הופך לצורך כדי להרגיש אמיתיים. סימנים מעודדים נוספים הם ניסיונות לחזור אל הגוף באמצעות ריקוד או אומנויות לחימה.
אל מול החוויה הסכיזואידית מוצגת החוויה הגבולית כתמונת ראי:
- הסכיזואיד סובל מעודף מנטליזציה, לעומת זאת במצב הגבולי הממד הגופני-קונקרטי מודגש מאוד.
- הסכיזואיד מנותק מחוויות גופניות, נרתע ונמנע מהן, אך הגבולי הזקוק לאישור נוכחותו הגופנית, הוא נוטה לפגיעות מכוונות ושאינן מכוונות בגופו שלו ובגופו של האחר (דרך תאונות והתנגשויות למשל).
- עבור הסכיזואיד המפגש עם המבט והמגע של האחר נחווה כחדירה ואיום, אבל עבור הגבולי אותו מפגש אף פעם לא מספק, כי הוא לא מכונן את הזהות המוחלטת שלה ייחל. לכן, כאשר הסכיזואיד נסוג מפני האחר את תוך עצמו, הגבולי ישוב ו"יתנגש" באחר, אך רק יתאכזב שוב ושוב מפני שלא פגש באחר את עצמו.
החוויה הבריאה, מציע סלע, נובעת מהאפשרות לנוע בין המצב הסכיזואידי למצב הגבולי – בין "הלימה חושית מותאמת-מענגת" לבין "מרחק ואחרות", וגם מהיכולת להתרחק מחוויה של מיזוג מבלי לחוות בדידות אינסופית, ולחוות מבט משקף כמעשיר ולא כפוגם בחוויית העצמיות.
בהמשך מתאר סלע כיצד אנו המטפלים יכולים לעבוד עם מטופלים אלה, ומניח קווים לדמותו של המטפל המסוגל לעזור למטופל סכיזואידי לעבור מ"הראש" לגוף, ומהעולם המנטלי לעולם הקונקרטי. כמודל או כהשראה למטפל כזה הובא ויניקוט, אשר עשה שימוש בפניו, במבטו ובמגע כחלק מההתרחשות הטיפולית, זאת בניגוד לפרויד אשר הדיר את כל אלו מהקליניקה. בהשראת ויניקוט מציע סלע שכדי "לעבוד באופן אמיתי עם חוויה של אי-אמיתיות", על המטפל להיות מחובר לגופו ולהווייתו הגופנית. המטפל צריך להיות נוכח בגופו ומודע לגופו, להציע את גופו לשימוש המטופל (באופן פנימי ולעיתים מילולי), ועליו להיות מסוגל לנוע לסירוגין בין ההוויה הגופנית להוויה המנטלית המאפשרת עיבוד סימבולי.
אבל האם אפשר ללמוד "נוכחות גופנית"? האם אפשר ללמד כיצד "להיות ויניקוט"?
סלע מעלה שאלות אלו ומציע כי ישנו צורך בתהליך הכשרה השם דגש על יכולות ואיכויות של נוכחות מלאה ומודעות. למשל יש להכשיר מטפלים כך שיכירו את המצב הקונקרטי והמצב הסימבולי, יוכלו לנוע ביניהם ולזהות אותם אצל המטופל; שיזהו תחושות עוד לפני האפשרות לנסח אותן; שיהיו מסוגלים להיות באמת באינטראקציות אמיתיות המערבות גם קיצוניות של פחד ושל זעם; ושיוכלו להתגבר על הפיתוי לדיון אינטלקטואלי בשאלות קונקרטיות.
את עבודתו של המטפל מסכם סלע בעקרונות הבאים "לאפשר לגוף להיות נוכח; לאפשר לגוף להיות חלק ממערכת היחסים הטיפולית; לאפשר לפעילות קונקרטית להותיר רישום בעולם; לתת התייחסות לרישום זה".
לדבריו של סלע הגיבה אביגיל שחר, היא התייחסה בדבריה להוויה הסכיזואידית והגבולית מתוך ניסיונה בקליניקה כאנלטיקאית בגישה ביואנרגטית.
כמו סלע, הציעה שחר כי האטיולוגיה של האישיות הסכיזואידית והגבולית טמונה בחלקה בסביבה התוך רחמית העשויה ליצור פרה-דיספוזיציה להפרעות אישיות. חבל הטבור הוזכר כערוץ מרכזי בהתקשרות התוך רחמית בין העובר לאימו. לגירויים הכימו-סנסוריים העוברים מחבל הטבור לגוף העובר, השפעה מהותית על הזיכרון התאי המוקדם ועל מצבי עצמי גופני גולמיים תוך רחמיים. שחר הדגימה כיצד הנסיגה הלבבית, שגנטריפ דיבר עליה בהקשר לסכיזואיד, יכולה להיווצר כבר ברחם. כמו כן, הדגימה שחר כיצד הפרעות בוויסות עצמי, שיכולות להיות מקור לכאב בלתי נסבל בהפרעה הגבולית, עשויות להיווצר כבר בהתקשרות התוך רחמית.
שחר התייחסה למאבק באובדן החיות כמוקד ההפרעה באישיות הסכיזואידית ולמאבק בחוסר רציפות או פרגמנטציה כמוקד ההפרעה באישיות הגבולית. היא ציינה בהקשר זה את המופע שווילהלם רייך, אבי האנליזה הביואנרגטית כינה contactlessness. מופע העומד בבסיס שתי ההפרעות ומזין את תחושת חוסר האמיתיוּת.
בהמשך פרשה בפנינו שחר סקירה מתומצתת של המבנה הסומטי-אנרגטי המאפיין לעתים קרובות את האישיות הסכיזואידית והגבולית. לקראת סוף ההרצאה, שיתפה שחר באתגרים קאונטרטנספריאלים גופניים-רגשיים הטמונים בטיפול בסכיזואידי ובגבולי.
כשהמרצים סיימו את דבריהם והגיע זמן השאלות מהקהל, היה ברור כי ההרצאה עוררה עניין רב: השאלות לא בוששו להגיע ולאחר כל שאלה שנענתה הורמו עוד ועוד ידיים. ניכר היה מתגובות הקהל, מהבעות פניהם ומהשיחות שהתנהלו ביניהם לאחר ההרצאה, כי תכני ההרצאה נגעו בהם לא רק בפן המקצועי, אלא גם באופן אישי וחווייתי.
עלו שאלות מקצועיות, כמו למשל מה ההבדל בין הסכיזואיד לאישיות נמנעת. לשאלה זו ענה סלע מחויך, כי הוא מרגיש שעברו כמורה לפסיכופתולוגיה רודף אותו, והוסיף שעבורו מדובר ביותר מאשר אבחנתD.S.M , לדעתו מדובר באופן שבו האדם חווה את עצמו ואת עולמו.
השאלות המעניינות יותר, היו לטעמי השאלות ה"חווייתיות", שהעידו על רצון לדעת יותר "איך זה מרגיש". שאלה כזו התייחסה למציאות הטרום לידתית של החוויה הגבולית – איך מצב דומה בסוף תהליך הלידה יכול פעם אחת לכונן חוויה סכיזואידית ופעם אחרת לכונן חוויה גבולית. כמענה לשאלה זו הציעה שחר כי ייתכן שהמעבר מלחץ גדול למרחב אינסופי, מייצר אצל הגבולי חוויית היזרקות ממרחב סוגר ועוטף של הרחם וצוואר הרחם אל עבר חלל ללא גבולות של "העולם", חוויה המהווה בסיס לצורך להרגיש את האחר ולהתאחד איתו.
שאלה שהתעוררה בקרב רבים מהיושבים בקהל, הייתה למה נבחרו דווקא הסכיזואידי והגבולי כמוקד ההרצאה. על כך ענה סלע כי הוא רואה במצבים אלו מסמנים קיצוניים, אבל מהותיים מאוד של החוויה האנושית בכללה. אכן, בסוף המפגש הייתה תחושה כי התוודענו לא רק לפתולוגיה הסכיזואידית והגבולית, אלא גם לחלקים האלו שנמצאים בכל אחד מאיתנו ועשויים לעלות על פני השטח ולהתגלות בכל מפגש אנושי.
1.יורי סלע - ממיסדי מכון דמו"ת והתכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב, פסיכולוג קליני, פסיכותרפיסט הומאניסטי-אינטגרטיבי ומתרגל טאי-צ'י, דוקטורנט במסלול לפסיכואנליזה פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן. הגיבה להרצאה אביגיל שחר - מורה בתכנית, מטפלת בתנועה ואנליטיקאית בגישה ביואנרגטית.
