מהו טקסט תרפויטי עבורך?
מאת אליה גבעון
יום עיון "כשאשוב ואהיה קטן - ביבליותרפיה, ילדים וספרות ילדים" של המגמה לטיפול באמניות - ביבליותרפיה התקיים ביום שלישי 12 במרץ 2013 באוניברסיטת חיפה.
פרטי המקרים הוסוו לצורך שמירה על סודיות.
בסיום דבריה נשאלה נורית זרחי, שהיוותה חלק מרכזי מיום העיון, על הספרות שהיא קוראת – האם היא תרפויטית עבורה. היא סיפרה שכילדה קטנה לא הקריאו לה סיפורים (היא לא היחידה ביום העיון שהתוודתה על כך), שבגיל בוגר יותר היא התחרתה עם אחת החברות שלה על כמות הספרים שהן קוראות ושהתקדמה שלב אחר שלב בדרגות הקריאה המסודרות לפי צבעים בספרייה. תפיסתה את הספרות השתנתה עם הזמן. אם פעם לא יכלה לדמיין כיצד אדם לא קורא, כיום היא בגישה מעט רכה יותר.
לאחר יום העיון, נותרתי עם השאלה הזאת לגבי הטקסט כתרפיה. איזה טקסט מרגיע אותי? איזה טקסט מפתח אותי או מאתגר את מחשבתי? האם כתיבה מאפשרת לי עיבוד ער יותר? האם תרגילי כתיבה מארגנים משהו בנפש?
כמקרה ספציפי, אני יכולה להגיד שהסיפור "טינקרטנק" של נורית זרחי, שדובר עליו במהלך היום, בהחלט נגע בי והיה עבורי מעין מיקרו-טיפול בכך שזרק אור על חלק בתוכי.
ובסדר כרונולוגי
בפתיחת יום העיון ד"ר לילי אורלנד, דיקן הפקולטה לחינוך, מפנה מיד את תשומת לב הקהל לכותרת יום העיון ("כשאשוב ואהיה קטן") ולהיבטים של ההזדהות שלנו איתה. זו כותרת השוזרת משמעות עבור כל אחד מאיתנו, שכוללת את הקונפליקטים של הילדות ושל הצורך הילדי בתמיכה. בראש ובראשונה ד"ר אורלנד מצביעה על הרצון שלנו לשחזר את הילד בתוכנו ולחוות אותו מחדש באמצעות הטיפול בילדים. ד"ר אורלנד טוענת שספרות ילדים היא חוויה אסתטית שנמצאת על ציר זמן וככל שאנחנו גדלים ומתבגרים היא שבה ומקבלת פרשנויות חדשות.
אחריה עלתה לבמה ראש החוג לייעוץ ולהתפתחות, פרופ' ענת שר, שסיפרה על חוויותיה מביקור בארה"ב שם ביקרה בגנים ובבתי ספר וראתה כיצד הגננת או המורה פתחו את היום בסיפור, תמיד תוך כדי קישור למה שמעסיק את הילדים ולפחדיהם. היא מספרת על השפעת הפעילות הזאת על המשך היום, מבחינת הריכוז, התקשורת והאווירה.
ד"ר דנה אמיר, ראש המגמה לביבליותרפיה ואחת ממנחות יום העיון, הציגה בשלב זה את נורית זרחי, שבדבריה התרכזה בעובדה שהכותבים של ספרות הילדים הם למעשה מבוגרים. מבוגרים וילדים הם שני שבטים שונים בעלי אופני חשיבה שונים, היא טוענת. סופרי ילדים לא תמיד מתנסחים מנקודת ראותם של ילדים ולעתים מציגים בעיות של מבוגרים. כאשר מבוגר כותב או מקריא ספר לילד הוא מכתיב לו, מלבד הפשט שבכתוב, גם דפוסי חשיבה. זרחי נרעשת למשל מהילדים ב"בית ספר למוזיקה" ששרים שירי מבוגרים העוסקים בנושאים מעולם המבוגרים. היא סבורה שספרות ההכתבה הזאת אולי מושפעת גם ממו"לים ועורכים, אלא שילדים לא יגידו שזאת טעות, שהם מוכתבים, כיוון שספק אם הקורא הצעיר יידע לענות על שאלות כמו "איך זה להיות ילד?" או "למה ילד זקוק?".
למה מבוגר כותב לילדים?
נורית זרחי מציעה שלוש אפשרויות: אדם מעלה זיכרונות מילדותו ורוצה לכתוב אותם, אדם כותב מתוך התבוננות בילדיו ובהשראתם, או אדם שיש לו עסק לא פטור מתקופת ילדותו ויש לו צורך לעבד אותה.
זרחי סיפרה על התמורות שעברה כסופרת. היא נדרשה בין השאר להצטמצם, להיות פחות כבדה, לכתוב טקסט קצר יותר, ובמקביל לאילוצים האלה היא לא התפשרה על הצגת המורכבות האנושית. בספרות ילדים מציגים לעתים את הדמויות באופן מוחלט, למשל יוצרים דפוס שהאחר הוא בהכרח גם דחוי. בספרי הילדים של זרחי היא לא נמנעת מהצגת רגשות ודימויים פחות נעימים, ועם זאת היא לא מגדירה אותם כמוקצים. למשל, בספר "טינקרטנק" הגיבורה היא פיה קצת שונה, כבדה, ולאחר ביקור אצל מומחה מתברר שהיא בעצם ילדה. לקראת הצטרפותה לבית הספר, בסוף הסיפור, היא עודנה עסוקה בשאלה האם היא מתאימה.
ד"ר רחל צורן, ראש המסלול להכשרה מקצועית, נוגעת גם היא בפער בין גיל הכותב לגיל הנמען. בעיניה דרושה הכרה בנקודת הראות הכפולה. היא מציעה לשים לב לסצנת הקריאה עצמה ושואלת לגביה שאלות כגון: האם הילד כבר קורא בעצמו? האם הוא שומע את הטקסט מפי מבוגר? מה תפקיד הקריאה עבור המבודר המקריא? אחת האפשרויות שצורן מעלה היא, שעבור מבוגרים הקראה היא מגרש משחקים שהם יכולים להתפנות אליו בין עיסוקי היום-יום הרציניים.
אלו ספרים הקריאו לכם כילדים?
ד"ר צורן מספרת, שכתרגיל, סטודנטים במגמה נדרשים להיזכר אילו ספרים הקריאו להם כילדים. איזה ספרים הותירו בך זיכרון נעים? באיזה ספרים מאסת וסירבת לקרוא? ההנחה שעומדת מאחורי תרגיל זה היא, שהחזרה למימד הילדותי בנפש היא אפשרות תרפויטית למבוגר.
ד"ר צורן מביאה כדוגמא את הספר "כתם, כתר קטשופ, אהבה" של נורית זרחי, שמעורר לדבריה הנאה רבה, לא רק לילדים. חלק מהטקסט פורסם גם בספר שירים שהוציאה זרחי: "מלון היפנודרום". השיר נפתח בשאלה "מה זה?" ובמהלכו ישנם ניסיונות רבים ומפותלים לפענח מה יש למלכה על הראש. הפיתרון מתחיל להיבנות ואז שוב נטרפים הקלפים, עד שהשיר מסתכם במשפט הפשוט "המלך נתן לה [למלכה] את הכתם כי הוא אוהב אותה", שמשאיר אותנו כקוראים עם השאלה הפתוחה והאלמותית: "מהי אהבה?". צורן מתעכבת על האיורים, שממקדים את תשומת הלב בשאלת הכתם, ובנוסף, מאפשרים לנו לראות לנגד עינינו את היסודות המופרכים המופיעים בסיפור באופן ממשי יותר.
כתיבה כעיבוד המציאות
שלוש נשים, בוֹגרות המגמה, הציגו תיאורי מקרה במסגרת הכנס. ההצגות היו של טיפול ביבליותרפי מלווה בשיחה, בהעלאת חלומות (שלרוב יש בהם טקסט ועלילה, גם אם חסרי אחיזה במציאות ובלתי עקביים), במשחקים, בכתיבה, ביצירה ובהתייחסות לסימבולים. המטפלות זיהו בכתיבה של הילד את הנושאים, הדימויים, התכונות, החוויות והיחסים הרלוונטיים לחייו.
תמר סימון סיפרה על אם ובת שליוותה בטיפול דיאדי. בחורה צעירה חזרה לתפקד כאם חד הורית לבתה בת העשֹרה לאחר שנים של גמילה מסמים שבהן שהתה הבת בפנימייה. קשיים של הבת מובילים לחרדות אצל האם עד כדי חוסר תפקוד. הבת נושאת רגשות לא פשוטים מול אמה. תמר מבחינה באופן בו הן מתיישבות, במרחב ביניהן, בלבושן, בחיתוך הדיבור שלהן. תוכנית הטיפולים שבנתה כללה פגישות שבועיות משותפות ופגישות פרטניות עם כל אחת מהן, כשהמטרה היא להרכיב מהזיכרונות ומההיסטוריה שלהן קרבה שאינה מאיימת, אלא מהווה קשר חי ומזין, ומקור נחמה ותקווה. תמר שמה דגש בטיפול גם על הגבולות ביניהן, שכן הן נראות יותר כאחיות מאשר כאם ובת. באמצעות התבוננות בסיפורים ובמעשיות שתמר משתפת איתן בפגישות, באמצעות התייחסות לתגובות השונות שלהן להיריון המתהווה של תמר, באמצעות התכתבות ביניהן בשעת כעס (שכן דיבור ישיר הוא קשה מדי), באמצעות תרגילי כתיבה שקיבלו כמשימות הביתה (הכנת מכתב פרידה מן האב) ובאמצעות כתיבה מחדש של קורות חייהן – ניתנת להן ההזדמנות לעבד את סיפורן מהעבר ולהתמודד עם המציאות העכשווית שלהן על כל המתיחויות המתעוררות ביניהן.
חני זאוברמן מתארת טיפול בנערה מתבגרת, בת לאב מבוגר, שנייה במשפחה של חמישה ילדים, שחווה הזנחה פיזית ורגשית, בין השאר משום שלאם יש מחלה נפשית. היא עצמה קרויה על שם קרובת משפחה שנרצחה. בטיפול הזה הילדה מאוד אקטיבית והיא זו המבקשת מהמטפלת לצייר וליצור בפלסטלינה חפצים שונים, היא בוחרת את המשחקים, שרה וממציאה משחקי תפקידים. דרך היצירה ניתנת לשתיים הזדמנות להבין את התקשורת ביניהן. הנערה מערבבת בין שמות צבעים כמו גם בין מצבים רגשיים. למשל, שואלת את חני מדוע היא בוכה, בזמן שאין היא בוכה. היא שרה שירים עם קרעי משפטים מבולבלים ולא רציפים, שמובעים בקולות שונים, קולות איום וקולות עדינים ורכים. גם כאן מבצבצות משמעויות סביב ההיריון של המטפלת. הנוכחות הזאת, של התינוק הבלתי נראה בחדר, מאפשרת חשיפה הדרגתית של תפיסות הנערה לגבי נושאים כמו לידה ומשפחה. היא מציגה את חששותיה לגבי התינוק ואת התרחישים שעלולים לקרות לו. "תהיי עצובה אם התינוק שלך ימות?" עולה השאלה מפי הנערה. שמורה אי שם חווית המוות וההתמודדות איתו. ובמקביל היא מספרת למשל שמעולם לא בכתה. באמצעות יצירה בפלסטלינה, משחקי תפקידים, מחבואים, התבוננות באלבומי תמונות, בחירת שירים וסיפורים מצד הנערה, הרכבה והמצאה של סיפורים, נבנית בין הנערה למטפלת תקשורת שמאפשרת עיבוד רגשי והבנה. הנערה מאמצת את שפת הסיפורים כדי להביע את עצמה ולספר את ילדותה.
אפרת ביגמן, ביבליותרפיסטית העובדת בבי"ס לחינוך מיוחד, מספרת על נער מתבגר. ילד מרשים ואהוד, עם הישגים ספורטיביים. הוא מבטא הרבה חוסר מנוחה עד כדי התפרצויות זעם והיגררות למעשים שליליים ומסוכנים, ונמצא בטיפול תרופתי אנטי חרדתי. הוא נולד להורים שנישאו שנית והביאו מלבדו ילד נוסף במשותף, וכל אחד מהם הביא ילד בנישואים הקודמים. לאחר טלטלות רבות הם התגרשו והם נמצאים במערכות יחסים מתחלפות ולא יציבות. נוצרה בין הילד לאפרת תקשורת נעימה וקרובה. הילד נהג לבחור משחקים שונים מהמדף, ולרוב חשב שאין לו הרבה סיכויים להצליח, בעוד אפרת היתה בטוחה ביכולותיו. לקסם שלו תמיד לוותה חרדה. השינוי המשמעותי ביותר שנאלצו להתמודד איתו היה מעבר לפנימייה בעקבות החלטת האם. הוא הציג את המצב כאילו הוא בחר בו, וסיפר על המעמד השונה שיש לו יחסית לשאר הילדים. בין טלטלות החיים שלו, למשל סביב הכניסות והיציאות הדרמטיות של האב בחייו, הוא חיפש תחושת שליטה.
תרגיל מרכזי בעבודה הטיפולית כאן היה ליצור סיפור קצר בחמישה חלקים תוך זמן קצוב, על פי מודל שיצר פרופ' מולי להד. בסיפור צריכה להיות התייחסות לאלמנטים כמו מקום, דמות, מטרה מכשול ודרך התמודדות. הסיפור שכתב הילד, על אישה שנעזבת על ידי אהובהּ בתחנת רכבת בניו-יורק, האירו עבור המטפלת אזורים שדורשים התייחסות ויכולים לעזור בהתמודדות עם רגשותיו ודפוסי חשיבתו. בטיפול השניים פיתחו את הסיפור לחילופי מכתבים בין הדמויות. אפרת מבחינה בסוגי הפעלים המופיעים בסיפור, בשמות הדמויות שבחר הילד, בכושר ההמצאה שלו ובסיטואציה שיצר, ברגישות האישה המתחלפת בבוטות ואגרסיביות של הגבר.
סיכום?
בכל סיפורי המקרה שתוארו היתה דרך, יצירה, הבנה ועומק. הכלי החשוב ביותר שעלה מן התיאורים הוא ההתבוננות, אפילו במקומות בהם התקשורת היתה מבוקעת. ביבליותרפיה הצטיירה מתוך התיאורים כאוסף עשיר של אפשרויות תרפויטיות, שנשענות על התבוננות בנרטיב של המטופלים כפי שהוא עולה מתוך הפעילויות והיצירות המשותפות.
"חייבים לסכם", אמרה אחת הדוברות כשהחלו למחוא לה כפיים כשסיימה אך עוד לא סיכמה. דבריה הזכירו לי את הצורך המוכר לסכם תהליך טיפולי ולהתכונן לפרידה. ברוח יום העיון והסיפורים שעמדו במרכזו, שאלתי את עצמי אודות הצורך לסכם בכל סיום.
ואולי ניתן גם לסיים מבלי לסכם?
