"יושב על הגדר, רגל פה רגל שם"
מחשבות על הלא-מודע ההתייחסותי
מאת עומר שטרן
כנס 'חוויה לא מנוסחת - מחשבות על הלא מודע ההתייחסותי' אורגן בידי המסלול ההתייחסותי של התכנית לפסיכותרפיה, ביה"ס ללימודי המשך ברפואה ב - 17 לפברואר בתל אביב
כיצד מנסחים חוויה של כנס המבקש לעסוק ברעיון של "חוויה לא מנוסחת"? כולי תקווה שהתשובה על שאלה זו תתברר ותתבהר לי ולכם במהלך הדברים. ועם זאת, אולי דווקא פתיחה פחות מנוסחת ויותר "חוויתית" תוכל להוות את הקרקע המתאימה עבור משימה לא פשוטה זו:
אזלו הכרטיסים לכנס. כבר מזמן. רבים וטובים התאכזבו לגלות שלא יוכלו להשתתף. יש בזה משהו מיוחד. מגרה כמעט. כמו לגלות שסלקטור במועדון אקסקלוסיבי נתן לך לעבור את הסלקציה והותיר אחרים בחוץ. בקור. בפנים חם. הכיבוד מושקע. מכונת אספרסו. שני בריסטות. פרצופים מוכרים. וכאלו שלא. סקרנות וציפייה. גם עייפות. אולם גדול מלא עד אפס מקום. אני תופס לי מקום מאחור.
דברי פתיחה. דברי חנופה. דברים. רבדים רבדים. פרופ' דונל סטרן. גם אני שטרן. הוא מקריא הרצאתו מתוך דפיו הכתובים. גם אני קיבלתי חוברת נאה בת למעלה מחמישים עמודים. ובה הרצאתו. באנגלית כמובן. מזל שניתן לעקוב ולקרוא. חבל שצריך לעקוב ולקרוא. האמת שקצת קשה לעקוב. ולקרוא. תחושה שמשהו מתפספס. מתחבא מאחורי המילים הכתובות. פער. אולי אפילו החמצה. דווקא מאחר והתוכן מעניין, חדש ולא מוכר. מסקרן. אך גם מעייף. שוקי דורבן. גם הוא קורא מדפיו. מנסה לעקוב אחריו. לדלוק אחר הטקסט המוקרן על גבי מסך. 'לתפוס את' ו'לתפוס מ' הקלייניאנים ומהפוסט-קלייניאנים המתייחסים ל'התייחסותי'. רינה לזר. 'דיון משותף'. מהיר וקצר מדי. המושב הראשון מסתיים.
הפסקה. תנועה – הלוך וחזור. שיחות. מסדרון. שיחות מסדרון. בקבוק סודה נרגש מדי לפגוש אותי. מתפרץ עלי בשצף קצף. מופתע. נבוך. משחק אותה 'קול'.
ושוב סטרן. הפעם התייחסות למושג 'חופש'. המשגה של 'חופש התייחסותי'. unbidden. שוב קריאה צמודה. לא לאבד אף מילה. קצת לאבד אותי. חוזר לחיים עם הדוגמא הקלינית. נדרך לגמרי עם תחילת דבריה של ד"ר חנה אולמן. העברית בהחלט תורמת לכך. אך לא רק העברית. חוויה אחרת. נעימה ונינוחה יותר. יותר בית. עניין של תחושה. תחושה שעושה עניין. התמקדות במגבלות על החופש של המטפל. אני מרותק.
הפסקת צהריים. מושקעת ומוקפדת. 'מינגלינג'. חזרה. הצגת מקרה של דתיה זיו. הצגה. מקרה. נוגע, מרגש, חי וכואב. מעמיק ומפורט. כמעט מפורט מדי. סטרן מתדיין. פותח ואומר שמבחינתו "כל עוד אנחנו עושים את המיטב שלנו כמטפלים – אין כזה דבר טעות". לאיזו טעות הוא מתכוון בכך שאומר שאין כזה דבר טעות? מסקרן.
---
לפלאנש ופונטאליס מציינים בספרם "אוצר המילים של הפסיכואנליזה" כי: "אם היה עלינו לסכם במילה אחת את תגליתו של פרויד, הייתה זו ללא ספק המילה "לא מודע"". ואכן, ה'לא-מודע' – הן כשם עצם והן כשם תואר – התבסס כמושג המרכזי ביותר בתיאוריה הפסיכואנליטית וכזה המחבר בין כל הגישות וכל הזרמים הפסיכואנליטיים מאז ועד היום. עם זאת, מאותה הסיבה ממש ומעצם תפוצתו הרחבה, נראה כי טושטשו תכונותיו המהותיות. אלו המעניקות לו את המשקל הסגולי הייחודי לו כל-כך.
אותו 'לא-מודע' שאצל פרויד זוהה עם 'המודחק' הסובייקטיבי ועם אותם תכנים פילוגנטיים קולקטיביים המכוננים את 'גרעין הלא-מודע' – התנתק עד מהרה מחללית האם שלו והחל לשייט לו בחלל הפסיכואנליטי. חוקר כוכבי לכת חדשים, נטושים ומרוחקים, אך גם מתנתק לו מבסיס האב הפרוידיאני, זה שחיבר לראשונה באופן מרתק, מביך ושערורייתי בין זהות הסובייקט לבין מיניותו הלא-מודעת – במובן העמוק, המורכב והרחב של המילה 'מיניות'.
ככל הנראה מסיבה זו ד"ר אילן טרבס התייחס בדברי הפתיחה שלו לשאלה: האם ה'לא-מודע' של סטרן הוא המשכו של הלא-מודע הפרוידיאני, או שמא הוא 'לא-מודע' אחר, שונה, נוסף או אף מנוגד? מאחר והיה זה כנס גדוש עד מאד, אשתדל בסקירה קצרה זו לשפוך אור על רעיונו זה של סטרן על 'הלא-מודע ההתייחסותי' כאותה 'חוויה לא-מנוסחת'.
סטרן סיפר כי פיתוח התיזה שלו בדבר אותו 'לא-מודע' התייחסותי, נשען על רעיונותיו של הארי סטאק סאליבן. זה האחרון טען כי המקור ל'בעיות בחיים' (Problems in Living) – מושג שהעדיף על פני ה'פסיכופתולוגיה' – איננו הקונפליקט בין הדחף החותר אחר סיפוק לבין ההגנות הקמות כנגדו, אלא במה שבאמת קרה בקשרים המוקדמים עם הדמויות המשמעותיות. במה שבין הסובייקט לאלו הסובבים אותו ופחות במה שבתוכו. במציאות של אותם יחסים ראשוניים. באינטרקציות. אלה היו הרעיונות שהונחו בבסיס הגישה הבין-אישית שסליבן היה ממבשריה וביקשו לערער על המודל הדחפי. להמיר את מרכזיות הדחפים וההגנות במרכזיותם של קשרים בין-אישיים, החתירה אחריהם והצורך הראשוני בהם.
על סמך גישה זו, טען סטרן כי הסובייקט מגן על עצמו מפני חוויה מחודשת של אותם קשרים מוקדמים ובלתי נסבלים על-ידי דיסוציאציה. שאותו מנגנון דיסוציאטיבי מבקש למעשה להגן על הסובייקט מפני רה-טראומטיזציה של אותן חוויות מאיינות. זאת, בשונה מרעיון ה'הדחקה' – שעמד בבסיס התיאוריה הפסיכואנליטית מאז ימיו של פרויד – ודגל בהגנת החוויה המודעת מפני התפרצותן של פנטזיות אנדוגניות ראשיתיות והדחפים הקשורים בהן.
סטרן טען כי ברעיונותיו אלו בדבר 'חומר מודחק', נשען פרויד על ההנחה המוטעית – גם אם רווחת לתקופתו – לפיה התפיסה (Perception) היא של חומרים 'שלמים', של אובייקטים מוגדרים ומוחלטים. על פי הנחה מוטעית זו, היה זה אך מתבקש לנסח גם את ה'לא-מודע' שלנו כמאוכלס בחומרים מודחקים שלמים. חומרי מציאות אובייקטיביים שמסיבות הגנתיות הודחקו והוגלו מהמודעות שלנו אל חוף המבטחים המאיים של ה'לא-מודע' שלנו. לפי פרויד הסובייקט והאנליזנט מכילים ב'לא-מודע' את הידיעה השלמה והבלתי נסבלת שכשתעלה ל'מודע', תקל בתורה על הסבל הנוירוטי שלהם. אך בכל מקרה היא כבר שם. בתוכם. שלמה וממתינה. דוגרת. הוא מצטט את פרויד הטוען כי "המהות של ההדחקה נשענת פשוט על רעיון הרחקתו והסתרתו של חומר מה'מודע'".
סטרן גיבש זאת לכדי טענה לפיה בתיאוריה הפסיכואנליטית, מפרויד ועד היום, שולטת איכות מודרניסטית – כזו המניחה אובייקטיביות ומהותניות. במובן זה החומר המודחק הינו מהות 'אמיתית', אחת ומסוימת. לכן על פי פרספקטיבה מוטעית זו "אם איננו מודעים לפן מסוים של החוויה, זאת מאחר ועשינו עצמנו לא-מודעים אליו. ... הגנה הינה למעשה סירוב לא-מודע להכיר חומר מנטלי שהינו קיים ומגובש". סטרן המשיך וגרס כי על פי גישה מקובלת זו "ה'לא-מודע' מורכב מאמיתות בהן אין אנו מסוגלים להכיר – תחושות, מחשבות ואוביקטים מנטאליים שלמים וברורים בעלי קיום לא-נראה ואובייקטיבי. "כמעין תפאורת במה המסתתרת מאחורי וילון".
ברעיונו זה של סטרן בדבר 'הלא-מודע ההתיחסותי' כ'חוויה לא-מנוסחת' הוא למעשה מבקש לערער על הנחה מקובלת זו. לצורך כך הוא טען כי כיום פסיכולוגים, פסיכואנליטיקאים, פילוסופים וחוקרים נוירו-קוגנטיביים אינם מצדדים עוד באופן זה של תפיסה. לטענתו – בעולמנו הפוסט מודרניסטי – לא נמצא עוד מי שיטען כי אמת מוגדרת באופן פשטני על-ידי תצפיות אובייקטיביות. "ידיעה והבנה הן חוויות אותן אנו מבנים (Constructed) ולא רק רושמים (Registered)".
באופן זה ה'מודע' שלנו – כמו גם ה'לא-מודע' שלנו – איננו רק תוצאה פאסיבית של תהליכי תפיסה לא מילוליים וארטיקולציות מילוליות רפלקטיביות, כי אם יצירה אקטיבית של אלו. יצירה סובייקטיבית. יצירה הדורשת השקעת מאמץ בחיבור ייחודי של חלקי חומרים. של רסיסי אובייקטים שבהכרח אינם מוגדרים ובטח שאינם מוחלטים. אנחנו על כן מבינים רק את מה שאנו מבנים, ותהליך הבנייה זה דורש השקעתה של אנרגיה מנטלית.
באופן זה 'הגנה' נתפסת עתה כמניעתה של אותה הבנייה. התנגדות לגיבוש ולעיצוב של חוויה בין-אישית מפורקת ולא מוכרת – מאיימת, כואבת, בלתי-נסבלת. חוויה זו עוברת כעת דיסוציאציה – חוסר רצון לא-מודע להבנות את החוויה באופן סימבולי. לאור זאת טען סטרן כי "ההגנה הראשונית ביותר היא על כן הדיסוציאציה". לתפיסתו החומרים הלא מודעים אינם יכולים להיות חומרים מנטאליים ברורים ושלמים שחייבים להישלט ולהיות מורחקים מהמודעות על-ידי מנגנון ההדחקה, זאת פשוט מאחר והם עדיין לא 'קיימים' ועל כן גם לא יכולים לעבור תהליך הדחקה. החומרים הלא מודעים נהדפו בתהליך הדיסוציאציה עוד בטרם הפכו לכאלה.
סטרן סיכם דברים אלו וטען כי "להתעקש ולהותיר חוויה מסויימת חסרת משמעות (Unformulated) משמעו לבצע דיסוציאציה לאותה חוויה". הוא הציב בקוטב הנגדי לדיסוציאציה את הסקרנות ואמר כי "סקרנות היא העדרה של דיסוציאציה, בעוד דיסוציאציה הינה העדרה של הסקרנות".
ניתוחו זה של סטרן מעניין עד מאד. בהרצאתו הוא התייחס בין היתר לרעיונותיהם של גאדמר (Gadamer), מרלו-פונטי (Merleau-Ponty), היידיגר (Heidegger) וכמובן לאלו של סאליבן – המהווה אולי את המקור המרכזי לזרם הבין-אישי, המתכנס יחד עם רעיונות וזרמים נוספים לנחל השוצף והפורה המכונה כיום "הגישה ההתייחסותית". כל אלו מעמתים את התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית והפסיכודינאמית עם רעיונות שונים מתחום הפילוסופיה, ההרמנויטיקה, החשיבה הביקורתית וכמובן ההתפתחויות בשדה הפסיכואנליזה. מפגשים מאתגרים ורלוונטיים עד מאד.
עם זאת, אזכיר לכם את השאלה עליה התעכב ד"ר אילן טרבס בדברי הפתיחה שלו לכנס: האם ה'לא-מודע' של סטרן הוא המשכו של הלא-מודע הפרוידיאני, או שמא הוא 'לא-מודע' אחר, שונה, נוסף או אף מנוגד? אין כל ספק שההבניה התיאורטית והקלינית של סטרן מרתקת ובעלת ערך רב לחשיבה על האופן בו חוויות וייצוגים 'נתפסים' ומקבלים מקום בתוך עולמנו הפנימי. להבנה שלנו את האופן החמקמק בו הנפש שלנו מוחקת את סביבתה. רושמת במחקיתה. מוחקת ברשימתה.
ובכל זאת, ברור כעת כי תיאורטיזציה זו של סטרן את הלא-מודע ההתייחסותי כדיסוציאציה של חוויות לא מנוסחות, הולכת יד ביד – מזינה ומוזנת – עם רוח התקופה הפסיכואנליטית. תקופה של התמקדות פרה-אדיפאלית. ראשונית ומוקדמת יותר לאותן חוויות אדיפאליות, חרדות אדיפאליות, תשוקות אדיפאליות והדחקות אדיפאליות. לצורך כך מגייס סטרן לצידו רעיונות פוסטמודרניים לצד תובנות קוגנטיביות ונוירוקוגנטיביות על תהליכי תפיסה.
לאור דברים אלו, מתבקש עתה להשיב על שאלתו של טרבס ולקבוע בנחרצות כי אותו "לא-מודע התייחסותי" הוא לא-מודע אחר, שונה, נוסף ואף מנוגד לזה הפרוידיאני. אך תשובה שכזו בעצמה נטועה עמוק בתוך הלך המחשבה המודרניסטי – מועדת ונופלת לתוך המלכודת הבינארית השקופה עבורנו כל-כך. זו המצווה עלינו להבחין באופן ברור וחד בין דברים. להמציא ולסמן גבולות ברורים ונוקשים. מוציאים וממצים. והרי הפוסטמודרניסטיים – מהם יונקת כאמור הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה – מבקשים לאתגר בדיוק הבחנות אלו. לסמן דווקא את המבולבל, ההטרוגני, ההיברידי והמשתנה. זה שאיננו 'או או' אלא באותה מידה 'גם וגם'. זה המכונן על-ידי המנוגד לו ובמובן זה גם מכיל אותו וקשור אליו בטבורו. לאור זאת ניתן כעת להשיב כי ה"לא-מודע ההתייחסותי" הוא במובנים רבים המשכו של הלא-מודע הפרוידיאני, גם אם הוא נבדל ושונה ממנו עד מאד.
---
לסכום, אסיים באנקדוטה חוויתית מעברי הרחוק, בתקווה שתוכל לשפוך עוד קצת אור על הדילמה שהתעוררה בי בעקבות הכנס של סטרן. על הסכנות הטמונות בהתרוקנותו של רעיון ה"לא-מודע" מתכניו הפרוידיאניים המקוריים והתמלאותו בתכנים חדשים ושונים. ואולי גם על הסיכויים הטמונים בכך:
לימודי הב.א. שלי בפסיכולוגיה. שנה שלישית. חייב להירשם לסמינר מחקר. מחפש משהו מעניין. מושך. משהו שיסקרן אותי. מוצא. אחד בלבד. סמינר בודד שעוסק ברעיונות פסיכואנליטיים. שמח לגלות שגם המרצה הוא אנליטיקאי בעצמו. מגלה שמועד הרישום האינטרנטי נופל על טיול שלי בארץ מרוחקת. לא מוכן לוותר. יודע שמספר המקומות לסמינר מוגבל. שרבים וטובים יתאכזבו לגלות שלא יוכלו להשתתף. יש בזה משהו מיוחד. תחרותי. ספורטיבי. מגרה כמעט. מתייצב ב'אינטרנט-קפה' בשעת לילה מאתגרת. בגלל הבדלי השעות. בגלל הבדלי הדתות. בגלל הבדלי המנטאליות. בפנים קר. מכונת אספרסו אוטומטית וזולה. פרצופים זרים. סקרנות וציפייה. גם עייפות. אני לבד. תופס לי מקום ליד המחשב האחורי כשכולי תקווה שיהיה זריז מספיק למטרותי.
ההרשמה צלחה. נכנסתי לסמינר המבוקש. חודשיים לאחר מכן שיעור ראשון. הפתעה. יותר מכך – אכזבה. אותו מרצה ואנליטיקאי כלל לא יעביר את הסמינר. הדוקטורנט שלו יעביר אותו במקומו. (גם הוא בשלב כלשהו יטוס לטייל ויותיר אותנו בידיה של מאסטרנטית אחרת...). אמצע השנה. שיעור עם אותו דוקטורנט. אני שם לפתע לב כי הוא מחבר – מבלבל או משחק – בין מאמרים שונים. בין אספקטים לא-מודעים פסיכו דינאמיים של החוויה הדיכאונית לבין תהליכים לא-מודעים של תפיסה ושִיוּם מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית.
'לא-מודע': אותה מילה. אותו שם עצם. אותו שם תואר. רעיון אחר, שדה אחר, ובעיקר אתיקה שונה לגמרי.
