דימוי מאחד ותרומתו לתהליך טיפולי בגישת ההתמקדות
מאת גליה פורת וליאורה בר-נתן
את גישת ה'התמקדות' פיתח הפסיכולוג והפילוסוף האמריקאי יוג'ין ג'נדלין לאור תוצאות מחקר שנערך בשנות ה 60, באוניברסיטת שיקאגו. במחקר נבדקה השאלה, מה הם הגורמים המאפשרים שינויים ותנועה קדימה בטיפול פסיכולוגי. תוצאות המחקר הצביעו על כך שתובנה עמוקה באמת, כזו המסוגלת לחולל שינוי בדפוסים בלתי רצויים ולפתח ראייה חדשה של מצבים, היא תובנה המושפעת ישירות מנגישותו של המטופל לחוויה התחושתית הפנימית עליה דיבר בטיפול. היכולת של אדם לשהות באופן חוויתי-תחושתי עם התכנים העולים בטיפול הוגדרה כרמת חוויה גבוהה (High Experiencing Level) והתגלתה כגורם המרכזי המשפיע על הצלחת הטיפול (1986 ,Hendricks).
ג'נדלין הבחין בכך שצעדי השינוי אצל המטופל, מגיעים מ'קצה' שאינו ברור – תחושה שמוצפנת בתוכה משמעות שהמטופל אינו מודע לה. לתחושה זו קרא ג'נדלין "תחושה מורגשת" (Gendlin, 1984, p. 1). במחקר נמצא שמטופלים אשר היו במגע מודע עם התחושה המורגשת באופן טבעי, הם אלה שהתהליך הטיפולי חולל אצלם שינוי.
על פי ג'נדלין, "תחושה מורגשת היא דרכו של הגוף לחוש בעיה מסוימת או מצב כלשהו. זוהי תחושה מצבית-פנימית-גופנית" (ג'נדלין, 1978, ע"מ 22).
"התחושה המורגשת" הינה מורגשת ועמומה כאחד. לעיתים קרובות תהיה התחושה המורגשת מבוטאת במילים כמו: מועקה, בלבול, כבדות, חוסר אונים, התרגשות, ומכיוון שכך, עולה הצורך "לפענח" אותה. בתהליך ההתמקדות ניתנת למטופל הזדמנות לשהות עם התחושה המורגשת וכך לקבל מידע לגביה ולגבי ההקשר שבעקבותיו עלתה. היכולת של האדם לשהות בתחושה הפנימית–גופנית (Felt Sense), היא שמביאה לתפנית פנימית (Felt Shift).
כשהמטופל מרגיש שהמילה או הדימוי שעלו בתהליך ההתמקדות מבטאים בדיוק מירבי את התחושה המורגשת, נוצר חיבור בין התחושה המורגשת והביטוי שלה בשפה, ואז מתאפשרת חוויה פנימית של תנועה קדימה. המטופל מגיע לתובנה חדשה, ובגוף מורגשת הקלה ונשימה חופשית. למילה או לדימוי שמהדהד את התחושה המורגשת בדיוק מירבי, ברגע מסוים בתהליך, קרא ג'נדלין 'ידית' או 'מפתח' (Gendlin, 1984, p. 9; ג'נדלין 1978, עמ' 61).
החוויה של התפנית הפנימית, (Felt Shift), היא זו שמאפשרת בסופו של דבר שינוי של דפוסים עמוקים. השינויים מתאפשרים הודות לתובנות העולות כתוצאה מתהליך ההתמקדות בתחושות המורגשות והמודעות אליהן.
השינוי הפנימי מביא לשינוי חיצוני. משמעות הדבר שתובנה המלווה בתפנית תחושתית פיזית מורגשת (שינוי פנימי), מגדילה את היכולת להתנהל במצבים בחיי יום יום מתוך מקומות דפוסיים פחות (שינוי חיצוני).
במטרה לאפשר שינויים שכאלה גם למטופלים שרמת החוויה שלהם נמוכה, (Low Experiencing Level) ושאינם במגע עם מקור התחושה המורגשת באופן טבעי, הגדיר ג'נדלין שישה שלבים (או תנועות) העשויים להתרחש מספר פעמים במשך תהליך ההתמקדות (ג'נדלין, 1978, עמ' 163-164):
1. פינוי המרחב הפנימי ליצירת מרווח מסוים בין המתמקד לבין הבעיה/הבעיות שיש לו.
2. תיאור התחושה המורגשת של טיב הבעיה.
3. מציאת המפתח, (ידית) של התחושה המורגשת.
4. הדהוד המפתח, (החזרת המילים על ידי חזרה עליהם).
5. הצגת שאלות דיאלוג לתחושה המורגשת.
6. קבלה של כל מה שעולה בתהליך.
טכניקת ההתמקדות, שהיא תהליך מובנה של הקשבה פתוחה אמפתית ומכבדת, מאפשרת, "... להגיע למודעות ישירה אל 'איזור הביניים' (Border Zone) אשר בין המודע והתת מודע. התחושה הזאת היא תמיד יותר עשירה ממה שאדם יבטא במילים, ואין אפשרות לדעת הכל לגבי מה זה או מה מעלה את זה. הרגשה ישירה כזאת של מקור התחושה, מאפשרת למטופל לחוות הרבה יותר ולהבין יותר מאשר רק את מה שביצבץ ועלה" (Gendlin, 1996, p. 6).
בסיומו של תהליך ההתמקדות (Focusing) אנו מסמנים את "המקום החדש" שעלה. המקום החדש הוא תובנה חדשה המלווה בהרגשה גופנית כמו רעד, כיווץ, התרחבות, נשימה עמוקה, בכי, צחוק וכד'. הליך זה בעצם מסיים את השלב השישי במודל ההתמקדות-שלב הקבלה, בו אנו מקבלים בברכה את כל מה שעולה בתהליך.
"נקוט גישה של שמחה על שגופך דיבר אליך, ואין חשיבות למה שאמר," אומר ג'נדלין ומוסיף, "...אינך צריך להאמין לתחושה המורגשת, להסכים עימה או לעשות את מה שהיא אומרת בדיוק עכשיו. כל שעליך לעשות הוא לקבל אותה. לא יארך הזמן ותתנסה בכך שלאחר שתקבל את מה שמגיע עם התפנית, תופיע תפנית נוספת. מה שגופך יאמר אז, יוכל להיות שונה בתכלית. לכן הרשה לו לומר לך עכשיו כל מה שהוא חייב לומר תחילה" (גנדלין, 1978, עמ' 68).
המקום החדש מגיע לאחר שמתהווה אצל המתמקד תחושה מורגשת של תזוזה-תנועה קדימה המאגדת בתוכה תובנה חדשה. כאשר מגיע המקום החדש, מורגשת במרחב הפנימי של המתמקד תחושת הקלה המתבטאת בנשימה עמוקה ומלווה לעיתים בתחושת התרגשות והודיה. ההזמנה למתמקד היא להיות עם התחושה המורגשת, זאת אומרת להקדיש זמן להפנות קשב לגוף, יחד עם התובנה שעולה, כדי לסמן את המקום החדש. הסימון נעשה באמצעות דיבור והפניית שימת לב מכוונת למה שעלה כמשמעותי וחשוב בתהליך.
המקום החדש מורגש באופן מובהק בגוף, אך יחד עם זאת יש לו נטייה להתפוגג, ולכן סימון המקום החדש הוא צורך העולה בסיום תהליך ההתמקדות. לעיתים קרובות אנו שומעות את המשפט, "אני לא מצליחה לזכור את המקום החדש. הוא מתפוגג", או "הלוואי שהמקום החדש שמרגיש כל כך מאפשר ומרגיע ישאר לאורך זמן...".
המקום החדש זקוק לשימת ליבו של המטופל כדי שיוכל להיות נוכח ולאפשר לו לעגן את השינוי. המקום החדש כמוהו כנבט הזקוק להרבה תשומת לב וטיפוח, עד שהוא מכה שורשים והופך לעץ גדול, איתן ויציב.
להשקפתנו, הנגישות למקור התחושה המורגשת הכרחית להיווצרות שינוי בתהליך הטיפולי, ומשום כך, אנו מציעות כאן טכניקה שמצאנו אותה אפקטיבית להטמעה ועיגון של תהליך השינוי.
בתהליך העבודה שלנו, שמנו לב שדימוי העולה באופן ספונטאני ונובע מהמציאות הפנימית של המתמקד, בעיקר לקראת סוף התהליך, מסייע בסימון המקום החדש. דימוי זה מחזיק גם את התחושה המורגשת וגם את התובנה שעולה מתוך התהליך, ומהווה מעין תמונה המגלמת בתוכה את התפנית שהתרחשה.
על מנת להגדיר דימוי זה, טבענו את המונח "דימוי מאחד", משום שהוא מאחד תחושה מורגשת ותובנה. "הדימוי המאחד" מגלם ומאחד בתוכו את התפנית שהתרחשה ואת המעבר היישומי מהתהליך הנוכחי אל המציאות היומיומית.
כמו כן, אנו מציעות הבחנה בין "דימוי מקומי", העולה מפעם לפעם תוך כדי תהליך ומשמש כ"ידית" שעוזרת להתקדמות התהליך וגיבושו, לבין ה"דימוי המאחד".
"ידית" היא מילה, משפט או דימוי העולים מתוך התחושה. בתהליך ההתמקדות מתקיימת תנועה בין התחושה המורגשת לבין ה"ידית" כלומר, המילה או הדימוי, מהדהדים בדיוק את איכות התחושה המורגשת שעלתה. אנו טבענו את המונח "דימוי מקומי," כדי לתאר דימוי שמשמש כידית ומהדהד את התחושה המורגשת העולה ברגע מסוים בתהליך. הדימוי הוא מקומי מכיוון שהוא מתייחס ישירות לתחושה המורגשת שעלתה באותו הרגע, ואינו מתייחס למצב שלם או לתובנה רחבה יותר לגבי התהליך כולו ולגבי הנושא שעלה.
לעומתו, המונח "דימוי מאחד" מתאר מצב שלם העומד בפני עצמו ומכיל תחושה מורגשת ותובנה רחבה. התובנה מתאפשרת כאשר המתמקד רואה את התמונה הרחבה, מתבונן בתחושות מבלי להזדהות איתן ומבין את ההקשרים שעלו ואת משמעותם. כאשר הדימוי המאחד עולה, אין צורך לחזור ולהיזכר בתהליך שהוביל אליו כדי "להחזיק" את התחושה המורגשת והתובנה שעלו בתהליך, מכיוון שדימוי זה מהדהד בדיוק מרבי את התפנית הפנימית שהתרחשה בתהליך, ובו זמנית הוא גם קיים בפני עצמו כמקום חדש המייצג תנועה קדימה. הדימוי המאחד מחזיק בהווה את התחושה המורגשת שנחוותה בתהליך שעבר והסתיים.
כל דימוי העולה בתהליך יכול לעלות הן כ"דימוי מקומי" והן כ"דימוי מאחד", אך תפקיד המטפל להבחין ביניהם, ולדייק על מנת שהמטופל יצא עם כלי המאפשר לו שינוי ביום יום.
נעזר בסיפור להדגמת הדברים:
מתמקד מגיע עם נושא – משבר בחיי הנישואין. כאשר הוא שוהה עם התחושה המורגשת, עולה המילה "מועקה", מילה המעלה בו דימוי של עלי ומכתש. המתמקד מתאר את תחושת המועקה כאדם המחזיק את העלי וכותש בעוצמה רבה בתוך המכתש. תהליך הכתישה מעלה תחושה מורגשת של מאמץ, ממנו עולה דימוי נוסף של את חפירה ואחריו זיכרון ממסע רגלי מפרך.
בתחילת התהליך תפקדו העלי והמכתש כדימויים מקומיים: הם הדהדו את התחושה המורגשת, הובילו לדימויים וזיכרונות נוספים והיוו ידיות שקידמו את התהליך.
אולם, בשלב מאוחר יותר בתהליך, אותו דימוי תיפקד גם כדימוי מאחד. הדימוי, בנוסף לכך שהדהד את התחושה המורגשת של מועקה, תחושת המאמץ, הדימויים והזיכרון שעלה, הדהד גם תובנה המתייחסת לתהליך כולו: המתמקד הרגיש שמכת העלי במכתש הדהדה את תחושת המועקה שחש במערכת היחסים, ועלתה תובנה שמכה זו, תנועת הכתישה והעוצמה המופעלת, מהדהדים בדיוק את תחושתו במצבים של אי הסכמה עם בת זוגו, את העוצמה שבה היא מדברת ואת הכוח אותו היא מפעילה. בדוגמא זו הדימוי מאחד את התחושה המורגשת ואת התובנה לגבי מצב היחסים כולו.
בדוגמא שתארנו, דימוי שעלה בתחילת התהליך מתוך תחושה מורגשת, נשאר לאורך כל התהליך, התחבר בסופו לתובנה לגבי הנושא כולו ושימש כדימוי מאחד.
לעיתים קרובות הדימוי המאחד מופיע באופן ספונטאני כדימוי חדש, בתום תהליך ההתמקדות. הדימוי מאפשר סימון של המקום החדש: של התובנה והתפנית התחושתית שעלו בתום התהליך.
במידה והדימוי המאחד איננו עולה באופן ספונטאני בתוך התהליך, יכול הממקד לסייע למתמקד באמצעות שאלת דיאלוג. לקראת סיום התהליך, יזמין הממקד את המתמקד להעלות דימוי שיחזיק גם את התחושה המורגשת וגם את התובנה שעלתה, כדי שיוכל להעזר בו ולסמן בעזרתו את המקום החדש.
ניתן לשאול שאלות דיאלוג כגון: "כמו מה זה?" או "איזה דימוי עולה בהקשר למה שעלה?" או "מה הכי חשוב לך לזכור, ואיזה דימוי יכול 'להחזיק' את זה?" או "יש איזה דימוי המתקשר לתחושה עכשיו?".
הדוגמא הבאה, מראה כיצד ניתן ליישם את הדימוי המאחד בחיי היום יום, לאחר סימון המקום החדש:
מתמקדת הזקוקה למגע פיזי כדי להרגיש אינטימיות, עסקה לאורך התהליך ביחסים האינטימיים שלה עם גברים, ובבלבול שנוצר בין אינטימיות רגשית לבין אינטימיות פיזית.
בעודה שוהה עם תחושת הבלבול, עלתה תמונה של אביה ותחושה ברורה של קשר אינטימי רגשי. כמו כן עלה בה גם דימוי של "חוט זהב" ארוך, המאיר והמקשר בין הלב שלה ללבו של אביה. הדימוי של "חוט הזהב", העלה תחושה של בהירות בקשר רגשי המגיע עמוק מהלב והבהיר את התחושה והתובנה, שהחוט שמחבר בין הלבבות ומאפשר אינטימיות רגשית, איננו קשור למגע פיזי. לקראת סופו של התהליך חשה המתמקדת בתחושה של נפרדות בין קשר רגשי למגע פיזי, ותחושה זו הביאה להקלה בבית החזה ואיפשרה נשימה עמוקה.
לאור התובנה שעלתה, השתמשה המתמקדת בדימוי המאחד "חוט הזהב" באופן יזום בסיטואציות ממשיות בתוך החיים. כאשר עשתה זאת משהו בה נרגע והחזיר אותה לתחושה שעלתה בתוך ההתמקדות. המתמקדת נעזרה בדימוי זה שוב ושוב. היא הזמינה את הדימוי המאחד של חוט הזהב, והעלתה אותו בזיכרונה, בכל פעם שחשה צורך באינטימיות רגשית עם גברים.
דימויים הם חלק מהותי מהשפה של תהליך ההתמקדות. אלא שבשונה מבדמיון מודרך, הם עולים ומתגלים מתוך החוויה הפנימית, בתהליך שקורה באזור הדימדומים שבין המודע ללא מודע.
בעוד שבעבודה עם דימיון מודרך מוצע דימוי מבחוץ בכדי להשפיע על החוויה הפנימית במטרה לשנות, לעזור או להשפיע, בתהליך ההתמקדות לעומת זאת, אנחנו מקשיבים פנימה בנוכחות מלאה, בסקרנות ובעניין ומקבלים בתודה את כל מה שעולה. כאשר עולה דימוי, אנחנו נותנים לו מקום וביטוי מילולי בשפה.
סיכום:
הדימוי המאחד מתפקד כידית המחזיקה את השלם. הויזואליות של הדימוי המאחד מכילה חוויה הכוללת תחושה גופנית ותובנה קוגניטיבית שניתן לסמנה וליישמה בחיים.
ה"סימון" הוא התייחסות מודעת ומכוונת לדימוי המאחד. הוא נבחר על ידי המתמקד בתום התהליך, מאחר ודימוי זה מעגן בשבילו את התובנה שעלתה לגבי נושא ההתמקדות כולו, או לגבי המקום החדש שעלה ואת התחושה המורגשת שהתלוותה לתובנה זו.
מניסיוננו בעבודה עם המודל, ראינו שבאמצעות הדימוי המאחד ניתן לתת מענה לצורך של מטופלים לסמן ולזכור שינויים ותובנות בתום תהליכים טיפוליים, ולהיעזר בדימוי כבידית התומכת בתנועה קדימה, גם במציאות היומיומית שמעבר לתהליך הנוכחי.
החוויה של ההתמקדות מתרחשת באזור שג'נדלין כינה אותו "אזור הביניים" - אזור בין המודע ללא מודע (6p.1 1996, Gendlin). אזור זה חמקמק וקשה "לתפוס" אותו. הוויזואליות של הדימוי והתחושה הגופנית המורגשת המתלווה אליו מגיעים מרמה תודעתית אחרת.
הדימוי מאפשר "אחיזה" מודעת ולכן, הסימון של הדימוי המאחד הוא הסימון שנטמע בזיכרון החוויתי שלנו. אם נפעל ממנו באופן מודע, הוא ישמש כעוגן שיאפשר לנו לשהות עם מקום חדש שנוצר בתום תהליך ולחזור אליו בעת הצורך.
מקורות
יוג'ין ט. ג'נדלין (1978), התמקדות, הוצאת מרקם.
Eugene T. Gendlin. (1996), Focusing-Oriented Psychotherapy, The uilford Press.
Marion N. Hendricks (1986), EXPERIENCING LEVEL AS A THERAPEUTIC VARIABLE, Person – Centered Review, Vol.1 No 2, 141-162.
Eugene T. Gendlin (1984). The client's client: the edge of awareness. Praeger.
