אודות המפגש שבין מבנה המשפחה החדש ובין המשגות פסיכואנליטיות קלאסיות:
בחינה מחדש של מושגי בסיס וחקירת סוגיות של העברה נגדית אל מול הורות חד-מינית
מאת ד"ר גבע שנקמן
המאמר מבוסס על סדנא שהועברה במסגרת יום העיון של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית: על תמורות במבנה המשפחה והשלכותיהן על חדר הטיפולים, 04.02.13, תל אביב
"יש זרע, יש פריחה, יש נבילה וקמילה, יש מיתה, ואז הדור הבא של ורדים תופס את מקומו. לדעתי, אדם איננו חי חיים מלאים באמת אלא אם הוא חש באופן כלשהו, עמוק-עמוק בעצמותיו, את קיומו של מקצב החיים הנצחי הזה, את ההופעה וההסתלקות הקבועות האלה שבהן היחיד הוא רק חוליה בשרשרת. בשבילי זוהי מחשבה מרוממת-רוח, ולא מחשבה מייאשת. זה מוליך אל משהו מעבר לאינדיווידואליות הפרטית שלי, אל משהו הרבה יותר כולל והרבה יותר מתמיד. מן האני הקטן שלי הפשוט והרגיל, שלא היה קיים כאן מימיו של אפלטון ולא יהיה קיים כאן אולי בעוד אלף שנים כאשר יהיה אפלטון אחר, או אולי כאשר לא יהיה כלום. מי יודע? מדוע אני צריך להיות קיים כאן, ומדוע הייתי צריך להתקיים כאן? לא הייתי צריך ולא אהיה צריך. וזה אינו מטריד אותי". (Stroizer, 2001, p. 331).
ציטוט זה מדבריו של היינץ קוהוט, שנלקח מתוך ראיון שנתן כחצי שנה לפני מותו, ושבו הוא משתף בהרהוריו לגבי המוות כמו גם החיים, יכול לבטא בין השאר את מרכזיות ההמשכיות, המשפחתיות, וההורות בחוויה הקיומית. נתינת המשמעות לחוויית ההורות הינה בעלת כוח רב במיתון חרדת מוות ומסמנת את ההורות כחלק ממקצב החיים האוניברסאלי והנצחי.
מושג ההורות, כמו גם מושג המשפחה, עובר בעשרות השנים האחרונות תמורות רבות נוכח שינויים חברתיים, תרבותיים, חקיקתיים, וטכנולוגים (Ben-Ari & Weinberg-Kurnik, 2007). ההגדרה של מיהו הורה, כמו גם המודל הקלאסי והכמעט בלעדי של אב ואם הנשואים זה לזה, הועשר בחלופות רבות הכוללות בין השאר הורות יחידנית, הורות חד-מינית, והורות משותפת של גבר ואישה שאינם בני זוג ושחברו יחדיו במיוחד עבור הגשמת משאלתם להורות. האם הגדרות חדשות אלו של מהי משפחה ומי הוא הורה מתנגשות עם הנרטיבים הפסיכואנליטיים שמתייחסים למשפחה כמורכבת מאב ואם? האם המודלים המשפחתיים החדשים נמצאים בסתירה עם מושגי בסיס כגון 'הסצנה הראשונית', 'התסביך האדיפאלי', 'הזדהות עם ההורה מהמין השני', 'האם הטובה דיה', ו'מושקעות אימהית ראשונית', וזאת משום שמובלעת בהם הנחה באשר לקיומם של אב ואם, כמו גם ההנחה שהאם היא המרכזית בטיפול בילד? והאם מפגש זה שבין מושגי יסוד בפסיכואנליזה ומבנה המשפחה החדש מייצר קשיים לקלינאים, שהתחנכו על ברכי ההמשגות הפסיכואנליטיות הקלאסיות, ואשר פוגשים באינדיבידואלים וזוגות שבוחנים סוגיות הוריות אך אינם מתיישבים עם חלק מההנחות המגדריות שמובלעות בנרטיבים הקלאסיים?
במאמר הנוכחי אבקש לבחון מושגי בסיס אלה מתוך התיאוריות הפסיכואנליטיות לאור המפגש עם העידן הפוסט-מודרני ומבני המשפחה המגוונים. בהמשך לכך אבקש גם לדון בכשלים אמפאתיים היכולים להיגרם כחלק מהמפגש בין עמדה מודעת ולא מודעת של מטפלים באשר לאיזהו מודל המשפחה הרצוי בעיני רוחם (הנגזר ממערך הפנמות ופנטזיות שלהם, מסוציאליזציה חברתית, ומפרשנויות ספציפיות של המשגות פסיכואנליטיות קלאסיות) ובין מטופלים שאינם שייכים או שאינם מתעתדים להשתייך למודל משפחתי של אב ואם הנשואים זה לזה (לדוגמא הורים חד-מיניים).
לכאורה, המפגש שבין הנרטיבים הפסיכואנליטיים הקלאסיים ובין מבנה המשפחה החדש, המייצג בין השאר אקלים פוסט-מודרני, נידון להתנגשות לא פשוטה. מסלול ההתנגשות מסתמן בין השאר משום שתיאוריות פסיכואנליטיות התפתחותיות מספקות למעשה את הסיפורים המיתיים של תקופתנו, בעודן נותנות פשר לשאלות קיומיות בסיסיות, ומגדירות פעמים רבות מהי משפחתיות "נורמאלית" ותפקידי מגדר "נורמאליים", כאשר המיניות עומדת במרכז המיתוס. אל מול הנרטיבים האוניברסאליים והאמיתות שמציעות התיאוריות הקלאסיות, העמדה הפוסט-מודרנית דווקא מטילה ספק בקיומן של אמיתות אוניברסאליות ושואפת לפירוק ובנייה מחדש של הגדרות אפריוריות (Schwartz, 1999). בהתאם, ההגדרה של מהי משפחה ומי הוא הורה נבחנת מחדש ומוגדרת במגוון צורות פורמאליות ובלתי פורמאליות. בטווח שבין קצוות אלה אבקש במאמר הנוכחי לנסות ולמקם מחדש את ההמשגות הפסיכואנליטיות הקלאסיות, תוך דיון בהן מזווית שמבקשת להכיר בנוכחותו התמידית של ההקשר, היחסים, החברה והתרבות שבהן נוצקת משמעות להגדרות. חשיבותה של התמקמות מחודשת זו היא בהנגשת העושר שבנרטיבים ובהמשגות הפסיכואנליטיות גם למודלים משפחתיים שיתכן וכותבי התיאוריות הגדולות לא כיוונו אליהם משום שהאקלים החברתי, פוליטי, טכנולוגי לא אפשר זאת. כמו כן, לאור יחסים טעונים ארוכי שנים בין הפסיכואנליזה ובין הומוסקסואליות ובהתחשב בפתולוגיזצייה של הפסיכואנליזה את המיניות שאינה הטרוסקסואלית, גישור בין הפערים לאור התבוננות מחדש בהמשגות, עולה בקנה אחד עם תיאוריות פסיכואנליטיות עכשוויות המבקשות לקחת בחשבון תפיסות עדכניות של מין ומגדר (Roughton, 2002).
בחינה מחודשת של מושגי בסיס בפסיכואנליזה בקונטקסט של מבני המשפחה החדשים: הדרמה האדיפאלית
תסביך אדיפוס, המייצג מכלול מאורגן של משאלות אהבה ועוינות שיש לילד כלפי הוריו, מופיע בכתביו של פרויד (1905) ונמצא במרכז ההגות הפסיכואנליטית מאז. תסביך זה מבטא משאלה למות ההורה מאותו המין כמו גם משאלה מינית כלפי ההורה מהמין הנגדי. לפי פרויד לתסביך זה תפקיד ראשי בהבניית האישיות והוא ציר מרכזי להגדרות פסיכופתולוגיות. ההזדהות עם ההורה בן אותו המין עומדת לפי ההבנה הפסיכואנליטית בבסיס פתרון המשבר האדיפאלי ומהווה תנאי מרכזי לארגון הגניטאלי הבוגר ולכינונו של הסופר אגו. אל מול הסבר סכמאטי זה, המוכר מאוד לפסיכותרפיסטים, עולות שאלות רבות כאשר ההורים אינם גבר ואישה. שאלה מתבקשת אחת נוגעת ב"חרדת הסירוס" על ידי האב, אשר הינה מכריעה בפתרון הקונפליקט, והיא, מה קורה עם הבן כאשר אין אב בתמונה, לדוגמא במשפחות של אימהות יחידניות או של תאים משפחתיים של שתי אימהות? או לחילופין מה גורלה של הבת במשפחות שבהן אין לה אב שמולו תתעורר משאלתה ללדת לו ילד? הפסיכואנליזה הקלאסית ניסחה לא פעם פורמולציות פתולוגיות המסמנות כי היעדרה של דמות הורית מאותו המין מקשה על תהליך הזדהות תקין ומקושרת עם מורכבויות בהתפתחות הציר הליבידינאלי הגניטאלי ההטרוסקסואלי. בהקשר זה העלתה התיאוריה הסברים אטיולוגיים הנוגעים בנטייה מינית, וקישרה אותם לדוגמא להזדהות הבן עם האם בכדי להימנע מהתמודדות עם חרדת הסירוס, או עם פתרון לא מוצלח של חרדת הסירוס המסתיים בהשקעה ליבידינאלית מוגברת באובייקט בן אותו המין (Freud, 1922 ). הסברים מאוחרים יותר יצאו מהזירה האדיפאלית וטענו לדרמה פרה-אדיפאלית מוקדמת הקשורה בקושי בתהליך הספרציה-אינדיבידואציה מהאם (Socarides, 1968). בכדי להשתחרר מהמשגות מתייגות אלו, שבמהלך השנים הועלו ביקורות רבות על השלכותיהן השליליות, נדרשו מאבקים ממושכים של קהילת ההומוסקסואלים כמו גם של אנשי בריאות הנפש, כאשר צעד משמעותי היה הוצאתה של ההומוסקסואליות מפרק המחלות הנפשיות שב-DSM בשנת 1973. יש לציין שגם הרחבות עדכניות יותר לתסביך האדיפאלי, שביקשו לבטל עמדות סטריאוטיפיות הנוגעות בהומוסקסואליות (לדוגמא:Lewes, 1998 ), עדיין השאירו במשוואה את קיומו המרכזי של האב כחלק מתא משפחתי מסורתי של אם, אב ותינוק.
כאמור, ההמשגות הקלאסיות לתסביך האדיפאלי מקפלות בתוכן הנחות לגבי הרכב המשפחה וקיומם של אב ואם. הנחות דומות מקופלות גם במושג מרכזי נוסף והוא הסצנה הראשונית.
הסצנה הראשונית (ראשיתית) מוגדרת כסצנה של יחסי מין בין ההורים, הנצפית, משוערת או מפונטזת ע"י הילד. ע"פ פרויד (Freud, 1900) הילד בד"כ מפרשה כאקט אלים של האב כלפי האם, והיא משמשת מצע לחרדת הסירוס. ישנם פסיכואנליטיקאים הרואים את העניין של הילד בסצנה זו כנשען על חוויות גופניות קדם-אדיפאליות שחווה עם אימו ומשאלות שנגזרו מחוויות גופניות אלה (Mack Brunswick, 1940). על פי פסיכואנליטיקאים, פנטזיות או זיכרונות ראשוניים אלה הינם בעלי משמעות רבה לעבודה הטיפולית ומאפשרים הצצה למשאלות מוקדמות של האינדיבידואל. גם סביב מושג זה, נלקח כמובן מאליו קיומו של אב וקיומה של אם, כאשר תפקידי המגדר הכוחניים משויכים לגבר.
בהתאם לאמור מעלה, ניכר כי סוציאליזציה ארוכת שנים, הלוקחת בחשבון את קיומם של שני הורים השייכים לשני המינים, היא חלק מההפנמה החברתית הרחבה, כמו גם חלק מתהליך ההכשרה המקצועי הטיפולי. התיאוריות הקלאסיות משייכות פונקציות פסיכולוגיות בהתאם למין ההורה, כך שלפיהן, על פי רוב, על האב נגזר להיות חיצוני לדיאדת האם-תינוק ועל האם להיות המטפלת המרכזית. דוגמאות בולטות לכך ניתן לראות בתיאוריות של פרום ומאהלר. פרום (2001), מבחין בין אהבת אם ואהבת אב, כאשר אהבת אם מקושרת עם אהבה שאינה תלויה בדבר, בעוד אהבת אב מתפתחת לדבריו מאוחר יותר, כתגובה להישגיו הממשיים בעולם, כלומר אהבה התלויה בדבר אשר הילד חושש לאבדה אם לא ישיג מטרות שהוצבו בפניו. לפי פרום, הילד זקוק לשני סוגי האהבה בשביל בריאותו הנפשית. הרחקה של האב מהקשר הראשוני עם התינוק בולטת גם בתיאוריות המסמנות אותו בתור "האחר" שתפקידו המרכזי הוא בביקוע הסימביוזה שבין האם והתינוק, ובחיבור השניים למציאות החיצונית (לדוגמא:Mahler, 1972).
בכדי להצליח ולבחון מושגים כגון התסביך האדיפאלי והסצנה הראשונית באופן שיתאים גם למשפחות חד-מיניות ולהורות יחידנית, יש לערער על הקישורים האוטומטיים שבין מין, מגדר ופונקציות פסיכולוגיות המקושרות סטריאוטיפית עם המין או המגדר. לדוגמא, הבנה פחות קונקרטית של תסביך אדיפוס, תבקש שלא לצמצמו לסיטואציה ממשית הקשורה באב ובאם והשפעתם על הילד, כי אם תראה את כוחו של התסביך כנעוץ בהפעלתה של ערכאה אוסרת (איסור גילוי עריות עם ההורים, ללא קשר למינם) החוסמת את הגישה אל הסיפוק הליבידינאלי. בהסתכלות שכזו, כל דמות סמכות הורית, ואפילו ארגון מוסדי, יכולים לגלם ערכאה אוסרת המעוררת את התסביך. כך, מרכז החקירה הפסיכואנליטית אינו רק סביב דמות אב או אם כי אם סביב גילוי שלל האופנויות החברתיות המגדירות את המבנה המשולש (הילד, האובייקט, ונושא דברו של החוק). סוגי היחסים השונים שמתקיימים בין קודקודיו של המשולש הם אלה שיהיו במרכז ההפנמות שהינם חלק בבניית האישיות, ולאו דווקא דימוי של הורה השייך למין או מגדר כזה או אחר. כלומר, בהורות חד-מינית לסבית לדוגמא, יכולה אם אחת מהשתיים להחוות כמייצגת עמדה אוסרת אשר תעורר את התסביך. באופן דומה גם בהורות יחידנית, יכול ההורה היחיד לעורר את הדרמה הקשורה בקודקודי המשולש, בכך שחלק בו מזוהה עם ערכאה אוסרת בעוד חלק אחר נשאר בתפקיד הקלאסי של אובייקט. בהסתכלות שכזו על הדרמה האדיפאלית, לא מתרחש צמצום של תפקיד האישה לאובייקט או של תפקיד הגבר רק לדמות החיצונית המייצגת את החוק והחברה. הסצנה הראשונית תבטא אינטראקציה בין ההורים, ללא קשר למינם, שאליה מושלכות החרדות, המשאלות, והשאלות של הילד, ושאותן ניתן לחקור בטיפול. כך יוכלו להיבחן שאלות לגבי כוחנות, תוקפנות ומיניות, ללא החלוקה הבינארית המצמצמת את הגבר לפונקציות מסוימות ואת האישה לפונקציות אחרות.
אימהות ופסיכואנליזה
"גבר מתבונן באימהות" – זוהי כותרת תוכנית הרדיו הראשונה שערך ויניקוט ב B.B.C, ובה הוא מסמן כבר בתחילתה את מרכזיות החלוקה המגדרית, בכך שמתייחס לגבריותו כמגבילה את הדרכתו לנשים. ויניקוט מגדיר את "האם הטובה דיה", כזו שמותאמת לצרכי התינוק ומאפשרת צמיחת יכולותיו לעמוד בכישלון ולשאת תסכול. אימהות זו מסוגלת להכיל את השלכות הילד עליה, וכאשר היא כושלת, יש באפשרותה לאמץ יכולות תרפויטיות מתקנות. במושג "מושקעות אימהית ראשונית" (ויניקוט, 1956), הוא מציע שם למצבה הרגשי בשבועות הראשונים שלאחר הלידה, שמאפשר לה לשמר את אשליית האחדותיות הקדם-לידתית גם לאחר הלידה, כאשר האשליה יכולה להיות כה חזקה עד שכמעט מוגדרת כמחלה – פסיכוזה. מושקעות זו על פי ויניקוט מאפשרת לנטיות ההתפתחותיות של התינוק להתממש, כאשר האם, באמצעות החזקה ויצירה של סביבה מאפשרת, יכולה לקדם את התינוק במעבר ממצב של אי-אינטגרציה למצב של אינטגרציה מובנית. בהקשר זה של מושקעות האם, מתאר ויניקוט את החוב שחש כל פרט לאימו, על כך שהייתה כה מסורה "וחולה" במושקעותה בו כאשר נולד. מושגים מרכזיים אלה, שמים במוקד הזירה את האימהות, תוך שפעמים רבות היא עוברת אידיאליזציה ומוצגת בצורתה האידיאלית כ'טבעית' עבור רוב הנשים. אחת הביקורות על עמדות אלו נוגעות בתפיסתן הרומנטית ובהתעלמותן ותיוגן באופן שלילי של אימהות שלא חשות את 'טבעיותה' של אימהותן, או לא מצליחות "לחלות" במושקעות הראשונית (דבר שבחברה המודרנית פעמים רבות מתבקש בשל הלחץ על נשים לחזור במהרה למעגל העבודה, או להישאר בקשר עם העבודה גם בעת חופשת הלידה). בהתאם עולה השאלה המגדרית, האם יש גם 'אב טוב דיו'? או האם אבות "חולים" גם כן במושקעות ראשונית?, או שתפקידם, מעצם מינם ומגדרם, הוא להיות השלישי החיצוני? תהיות כגון אלו יכולות לעלות במשפחות הטרוסקסואליות בהן חלוקת התפקידים אינה סטריאוטיפית (לדוגמא משפחות שבהן האב לוקח את חופשת הלידה והאם חוזרת לעבוד), ובודאי שנשאלות במשפחות חד-מיניות של גברים.
מצד אחד, ויניקוט מציג עמדה שמרנית סטריאוטיפית לגבי תפקיד הגבר והאישה במשפחה, כאשר על האם לדאוג לתינוק ועל האב לדאוג לאם כדי שתוכל לדאוג לתינוק. אין פירוט רחב לגבי תפקידיו של האב במסלול ההתפתחותי של הילד, ויש חלוקה סטריאוטיפית לאלמנטים שמוגדרים כגבריים (doing) ולאלמנטים שמוגדרים נשיים (being). מהצד השני, בכך שכורך את דמות האם בדמות האנליטיקאי (שבדוגמאות קליניות רבות הינו גבר) פותח ויניקוט צוהר פרשני להתבוננות אחרת על תפקידיו האפשריים של האב במשפחה. הקישור בין האם לאנליטיקאי בולט במיוחד כאשר הוא משווה בין "היכולת להיות לבד" בנוכחות האם ל"יכולת להיות לבד" בנוכחות המטפל, או כאשר מתייחס ב"שנאה בהעברה הנגדית" לשנאת המטפל כאנלוגית לשנאת האם לילד. כלומר, הפונקציות האימהיות, שאמנם הוצגו בעבודותיו כטבעיות לנשים, ואף זכו שם לאידיאליזציה, יכולות לבוא לידי ביטוי גם בקרב האנליטיקאי, שבדוגמאותיו הינו גבר. לאנלוגיה זו ניתן לבצע הרחבה פרשנית, ולהכילה אולי לא רק על אנליטיקאים, כי אם על גברים בכלל בהקשר להיותם מטפלים מרכזיים בילדיהם. ניתן לראות כי מה שמוגדר כ"אימהי", "נשי" או "טיפולי" יכול לבוא לידי ביטוי גם מעבר לדיכוטומיה המגדרית. נראה כי דבריו של פרויד כי "אנטומיה היא גורל" (Freud, 1924) מאותגרים בקונטקסט החברתי-תרבותי העכשווי שבו יותר ויותר גברים הופכים מרכזיים בגידול הילדים כמו גם מתפקדים כמטפלים ראשיים.
בהקשר זה ההגות הפוסט מודרנית, תציע לבחון מחדש באמצעות תהליכי דה-קונסטרוקציה מושגים בסיסיים כגבר, אישה, אב, ואם, ובהתאם תבקש לבחון מחדש את ההמשגות האנליטיות שנבנו על מושגי בסיס אלה. ג'ודית באטלר (1999) לדוגמא, שהינה תיאורטיקנית פמיניסטית קווירית, מראה כיצד זהויות מגדריות אינן ישויות בעלות מהות פנימית, וכי ביצועים חוזרים ונשנים של נורמות והתנהגויות מגדריות מייצרות למעשה את האשליה של ישות קבועה ומוצקה. כלומר, ההגדרה של גבר ואישה לדבריה מתעצבת באמצעות פעולות שנחשבות חברתית כבעלות אופי נשי או גברי ומקושרות למין המבצע אותן. כך נוצרת האשליה שאישה היא נקבה המבצעת פעולות נשיות. הרצון לפרק את הקשר שבין המין והמגדר עומד בבסיס הגותה, והנו בעל השלכות פילוסופיות ופסיכואנליטיות. באופן דומה, ובניתוח מקורי ויצירתי, ניסח לאור (2010) הצעה להסתכלות על אימהות לא רק כתכונה המקושרת למגדר הנשי ולמין הנקבי. בעבודתו הוא מראה כיצד ניתן לראות באימהות כתפקיד שאינו נגזרת בלעדית של הביולוגיה הנקבית, וכי גם אב, הטרוסקסואל או הומוסקסואל, יכול להיות מוגדר כאם. הסתכלות דומה ניתן למצוא בעבודתה של פלגי-הקר (2005) שטוענת כי ייצוגים של אימהות כגון אמפתיה, הכלה, ורגישות יכולים להיות ממומשים גם ע"י נשים שלא הרו, כמו גם ע"י גברים. היא מציעה להסתכל על אימהות כמושג רחב שמלבד רחם, שד וחלב מוחשיים מקפל בתוכו את המטאפורות המנטאליות האפשריות המקושרות לרחם, שד וחלב, ושניתן להתחבר אליהם דרך מנגנונים שאינם תלויי מגדר כגון אמפתיה והזדהות. הדימויים האימהיים יכולים כאמור להיות פתוחים להזדהות והפנמה גם ע"י גברים וגם ע"י נשים, ואינם חייבים להיות מוגבלים בשל המין.
כשלים אמפאתיים והעברה נגדית בעבודה עם הורים חד-מיניים
סביב הפנמות חברתיות עמוקות לגבי מגדר, מיניות, ונטייה מינית, ניתן למצוא עמדות הומופוביות גם בקרב מטפלים, הטרוסקסואלים והומוסקסואלים, היות וגם אלה וגם אלה גדלו בחברה הטרוסקסיסטית הרואה בתצורות הטרוסקסואליות כ"ברירית המחדל" המובנת מאליה. כאשר נוסיף לאקלים החברתי-תרבותי גם סוציאליזציה ממושכת על ברכי תיאוריות פסיכואנליטיות, שכפי שתואר בחלק הקודם של המאמר, מדברות בשפה ההטרוסקסואלית, שלאורך שנים סימנה את ההומוסקסואלית כפתולוגית, בהחלט ניתן לצפות להופעתן של מספר תגובות של המטפל היכולות להעיד על הומופוביה מופנמת, או חוסר נוחות אל מול נטיית המטופל, כמו גם אל משאלתו להורות (Blechner, 1995). תגובות אלה יכולות להתעורר את מול תוכן מודע שמעלה המטופל, כמו גם אל מול מערך ההעברה המתרחש בחדר הטיפולים.
תגובה אחת לדוגמא יכולה להיות הדגשה חוזרת לגבי הקבלה של המטפל את המטופל ואת רצונו להורות. כאשר מדובר בחזרתיות מוגזמת, ניתן לשער שאולי מדובר ב"תצורת תגובה" לתחושות פנימיות הפוכות, ואשר מאיימות על המטפל ועל דימויו בפני עצמו כמי שמבקש לשמור על פתיחות ושיפוטיות מנוטרת.
בהסתכלות אחרת, חזרתיות תדירה ודירקטיבית של המטפל לגבי קבלתו את נטיית המטופל ורצונו להורות, גם אם אינה מייצגת רגשות הפוכים של המטפל, יכולה לעיתים, בשל האמירה המפורשת, לחסום ביטויים של ספק והיעדר קבלה שחש המטופל כלפי נטייתו או כלפי היותו הורה. בכך עלול להיווצר צמצום של המרחב האנליטי כמו גם צמצום בבירור תהליכי העברה-העברה נגדית המתרחשים בחדר. מן הצד השני, שתיקה "קלאסית" או בירור קר לגבי נושאי נטייה והורות בקרב הומוסקסואלים, יכולה לייצר אקלים שבו השתקה והסתרה, שהומוסקסואלים רבים חוו במהלך חייהם, משתחזרים בצורה מכאיבה בחדר הטיפולים ומחזקים דינאמיקה אפשרית של בושה וספק (Mair & Izzard, 2001). בטווח זה שבין אמירה חוזרת ומפורשת של קבלה ובין שתיקה מוחלטת ישנו טווח שלם של תגובות מאשרות (affirmative) המאפשרות חקירה של תחושות שחשים גם המטופל וגם המטפל, כאשר על המטפל לבחון ללא הרף תחושותיו ואמירותיו, על רקע המפגש עם מערך הנורמות החברתי ההטרוסקסואלי המופנם.
בשל הקישור החזק הנמצא בתיאוריה הפסיכואנליטית שבין מגדר ופונקציות פסיכולוגיות, ובשל תהליך סוציאליזציה מקצועי ארוך שנים בו מופנמים קישורים אלה, עלולים מטפלים, גם אם תופסים עצמם כפתוחים ומקבלים, לכוון בשאלותיהם לחוויה של חוסר או היעדר בקרב הורים חד-מיניים. כך לדוגמא, מטפל שישדר קבלה למודל משפחתי חד-מיני של אם ואם, אך בו בעת ירמוז לחשיבות של מודל הזדהות גברי עבור הילד של האימהות (לדוגמא דוד או חבר טוב של האימהות שיהיה מעורב בחיי הילד), למעשה עלול רק לעקוף בצורה חלקית את ההגדרות הבינאריות של מגדר, היות ועדיין מכוון לכך כי פונקציות פסיכולוגיות שונות קשורות לגבריות או לנשיות. באופן דומה, במשפחות של זוגות גברים המגדלים ילדים, נטייה מוגברת להפקדה של פונקציות ההכלה, החום והניחום בדמויות נשיות כגון הסבתא או המטפלת של הילדים, משחזרת את המסר כי הורות חד-מינית היא חסרה וכי פונקציות אימהיות יכולות להיות מסופקות רק על ידי נשים. בכדי להתמודד עם מורכבויות כדוגמת אלה, על מטפלים להכיר את עולם התוכן של משפחות שאינן של גבר ואישה הנשואים זה לזה, כמו גם את ההרחבות העדכניות להגות הפסיכואנליטית, שאינה מבטלת את ההמשגות הקלאסיות, אך מבקשת להבינן באופנויות נוספות. בהתאם, על מטפלים להתעדכן בקורפוס המחקרי העדכני המוכיח כי ילדים הגדלים במשפחות חד-מיניות אינם נבדלים מילדים הגדלים בתאים משפחתיים הטרוסקסואלים בהיבטים קוגניטיביים, רגשיים, כמו גם בהתפתחות הנטייה המינית (Biblarz & Stacey, 2010; Patterson & Chan, 1996). בנוסף, על המטפל להמשיך ולבדוק את מה שחש כ"מובן מאליו" באשר להורות ולמשפחתיות.
כשל אמפאתי בעבודה עם הורים חד-מיניים, כמו גם עם קליינטים הומוסקסואלים בכלל, עלול להתרחש גם בשל ההדגשה של חלק מהתיאוריה הפסיכואנליטית את נושא הבי-סקסואליות הקיים בכלל בני האנוש. כחלק מעמדה זו יתכן ומטפלים הנשענים על אותן תיאוריות יטו לברר או לפרש את הנטייה ההומוסקסואלית כמשהו שהמטופל יכול לנוע ממנו לעבר חלקיו ההטרוסקסואלים, וזאת בכדי לבחון אותם או להכירם טוב יותר. ייתכן ותחת מטריה תיאורטית למעשה יפגינו מטפלים משאלות הטרוסקסואליות שלהם כלפי המטופל וכלפי הדרך שבה מממש את הורותו – דבר היכול להעיד על עמדה הטרוסקסיסטית ואף הומופובית. במקרה שכזה עלולה להשתחזר בחדר שוב חוויה מכאיבה של המטופל ההומוסקסואל, שבשל עמדות חברתיות, בודאי נתקל פעמים רבות בשאלות המערערות על זהותו כגון "האם הוא באמת הומוסקסואל?", "האם הומוסקסואלים יכולים להיות הורים?" או "האם יש דרך מועדפת בה הומוסקסואלים יכולים להפוך להיות הורים?".
סוגיות של העברה נגדית אל מול מטופלים שהינם הורים הומוסקסואליים, נמצאות באופן יחסי בשלבי בחינה ראשונים בתוך מאגר הידע המתהווה בתחום, על כן יש צורך בהמשך העמקת הידע וההבנה של הסוגיות הקשורות בעבודה טיפולית עם גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות הבוחנים את משאלתם להורות, כמו גם את היותם הורים. העמקה זו חשובה במיוחד נוכח העובדה שבשנים האחרונות יותר ויותר גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות הופכים להיות הורים ומעלים שאלות במהלך תהליך זה (Patterson, 2004; Patterson & Riskind, 2010). כמו כן, לאור ממצאים הקושרים בין דיכאון ובין קושי במימוש הורות בקרב הומוסקסואלים (Shenkman, 2012), ישנה חשיבות כי מטפלים ירחיבו היכרותם עם סוגיות הקשורות בהורות חד-מינית ובקשיים הניצבים בפני תאים משפחתיים חד-מיניים, כמו גם ירחיבו מודעותם לטווח תחושותיהם האישיות בהקשרים טיפוליים אלה.
לסיכום, במאמר הנוכחי ביקשתי לבחון מחדש המשגות פסיכואנליטיות קלאסיות הלוקחות כמובן מאליו את קיומם של גבר ואישה בתא המשפחתי, והצעתי לחקור אותן בהקשר של משפחות שאינן מורכבות מגבר ואישה הנשואים זה לזה. נקודת המבט הפוסט-מודרנית מכירה בכך שהשפה היום-יומית כמו גם השפה התיאורטית-הפסיכואנליטית שבה אנו משתמשים, כופה הגדרות בינאריות לגבי מהן הפונקציות הפסיכולוגיות המקושרות עם גבריות ומהן הפונקציות המקושרות עם נשיות (Corbett, 1993). בעבודה הנוכחית ניתנה הצצה לתהליכים שבהם ניתן לבחון מחדש שפה זו, לא במטרה לפרקה לחלוטין עד שתאבד ממשמעותה, כי אם במטרה להרחיבה ולהעשירה, כך שניתן יהיה לאפשר לה להיות ישימה ומובנת במגוון זירות משפחתיות.
מקורות
ויניקוט, ד. (1956). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך ויניקוט, ד. ו., עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 145-153). תל-אביב: עם עובד, 2009.
לאור, ל. (2010). מחשבות על פרפורמטיביות אימהית. המשפט, 24, 411-440.
פלגי-הקר, ע. (2005). מאי-מהות לאימהות: חיפוש פסיכואנליטי אחר האם כסובייקט. ת"א: עם עובד.
פרויד, ז. (1905). שלוש מסות על התיאוריה של המיניות. בקובץ: מיניות ואהבה. ת"א: עם עובד.
פרום, א. (1956). אמנות האהבה. תרגום: דפנה לוי, הוצאת מחברות לספרות, 2001.
Ben-Ari, A., & Weinberg-Kurnik, G. (2007). The dialectics between the personal and the interpersonal in the experiences of adoptive single mothers by choice. Sex Roles, 56, 823-833.
Biblarz, T. J., & Stacey, J. (2010). How does the gender of parents matter? Journal of Marriage and Family, 72, 3-22.
Blechner, M. J. (1995). The shaping of psychoanalytic theory and practice by cultural and personal biases about sexuality. In: Disorienting sexuality - Psychoanalytic reappraisals of sexual identities, (pp. 265-288) ed. T. Domenici & R. C. Lesser. New York: Routledge.
Butler, J. (1999). Gender trouble: Feminism and the subversion of identity. New York: Routledge.
Corbett, K. (1993). The mystery of homosexuality. Psychoanalytic Psychology, 10, 345-357.
Freud, S. (1900). The interpretation of dreams. The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, Volume IV (1900).
Freud, S. (1924). The Dissolution of the Oedipus complex. The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, Volume XIX (1923-1925): The ego and the id and other works, 171-180.
Freud, S. (1922). Some neurotic mechanisms in jealousy, paranoia and homosexuality. The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, Volume XVIII (1920-1922): Beyond the pleasure principle, group psychology and other Works, 221-232
Lewes, K. (1998).A special oedipal mechanism in the development of male homosexuality. Psychoanalytic Psychology, 15, 341- 359.
Mack Brunswick, R. (1940). The preoedipal phase of the libido development. In The Psycho-Analytic Reader, (P.231). New York: International Universities Press, 1948.
Mahler, M. S. (1972) On the first three phases of the separation-individuation process. International Journal of Psychoanalysis, 53, 333-338.
Mair, D., & Izzard, S. (2001). Grasping the nettle: gay men's experience in therapy. Psychodynamic Counseling, 7, 475-490.
Patterson, C. J. (2007). Lesbian and gay family issues in the context of changing legal and social policy environments. In K. J. Bieschke, R. M. Perez, & K. A. DeBord (Eds.), Handbook of counseling and psychotherapy with lesbian, gay, bisexual and transgender clients (2nd ed.). Washington, DC: APA.
Patterson. C. J., & Chan, R. W. (1996). Gay fathers and their children. In R. P. Cabaj & T. S. Stein (Eds.), Textbook of homosexuality and mental health (pp. 371-393). Washington DC: American Psychiatric Press.
Patterson, C. J. & Riskind , R. G. (2010). To be a parent: Issues in family formation among gay and lesbian adults. Journal of GLBT Family Studies, 6, 326-340.
Roughton, R. E. (2002). Rethinking homosexuality: What it teaches us about psychoanalysis. Journal of the American Psychoanalytic Association, 50, 733-763.
Schwartz, D. (1999). The temptation of normality- Reappraising psychoanalytic theories of sexual development. Psychoanalytic Psychology, 16, 554-564.
Shenkman, G. (2012). The gap between fatherhood and couplehood desires among Israeli gay men and estimations of their likelihood. Journal of Family Psychology, 26, 828-832.
Socarides, C. (1968). The overt homosexual. New York: Grune & Stratton.
Stroizer, C. B. (2001). Heinz Kohut, the making of a psychoanalyst. New York: Farrar, Straus & Giroux.
