פרידה לאין קץ - הקשר הגורדי בין בנים להורים
בעקבות ספרה של רות נצר 'נומה עמק'
מאת ד"ר יצחק הררי
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בערב מחווה לספר ולסופרת, משכן אמנים, הרצליה, 13.1.13
הקדמה
בחודש פברואר 2010 שלחה לי רות נצר סיפור אוטוביוגרפי שכתבה בשם: "הדו"ח הבלתי נחוץ על ביקור בבית אבות" – סיפור תעודה. הסיפור היה סיפור לא קל, של בת המבקרת את אביה בבית אבות סיעודי, כשהאב כבר לא לגמרי צלול. בסיפור היו תיאורי מחזות קשים שראתה סביבה, תיאוריהם הבלתי מחמיאים של הדיירים באותו המקום, תחושת המיוּתרוּת של חיים שכאלה במקום שכזה , ובמיוחד – רגשות מרגשות שונים שהציפו אותה כבת למראה אביה ולמראה הסביבה האנושית שבה הוא נמצא..
הסיפור נשלח אלי בעקבות הרצאה שנשאתי ובה רות נכחה, בנושא הכל-כך סבוך של יחסי הורים וילדים בראי הספרות והפסיכולוגיה, נושא בו אני עוסק שנים רבות.
הסיפור של רות מזכיר באסוציאציה את האווירה שברומן "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז ואת הסיפור שלו "חדר מספר 10". בסיומו של הסיפור כותבת רות נצר:
"... אני שואלת את אבא אם הוא זה שעושה כאן כל יום שישי את הקידוש, אבל נפלט מפי קדיש במקום קידוש. שוב ושוב אני מתבלבלת; פעמיים מתחלפות לי המלים קדיש וקידוש. אני מצטמררת. לפה שלי יש פה משלו. הוא יודע מה שהלב מכחיש. ולא הצלחתי לומר לו שאני אוהבת אותו".
לא צריך להיות פסיכולוג דגול כדי לזהות את משמעותה של פליטת הפה הזו, אבל כשקראתי את הסיפור מיד היה ברור שנוסף למה שנכתב בסיפור, יש כאן זרמים תת קרקעיים של לבה רותחת המחפשת לה מקום לפרוץ ולצאת. נדמה לי שהזרמים הללו פרצו במלוא עוזם בספר "נומה עמק" שלפנינו, שהסיפור הזה שובץ בו בשינויים קלים.
בספר שוּנָה מעט הסיום, והוא: "כל-כך רציתי אישור לאהבתו אותי. מדוע, אם כן, לא יכולתי לומר לו את מה שהרגשתי? ומדוע לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו?" (עמ' 255).
יותר מאוחר בספר היא כותבת על אמה: "הספדנו את אמא בחום, ברגש ובכאב, ועדיין לא יכולנו לומר לה מה שכל-כך רצתה לשמוע – שאנחנו אוהבים אותה" (עמ' 293). צריך יושר אישי גדול מאד כדי להודות בדבר שכזה.
הסיום של הסיפור הזכיר לי גם תמונה שמופיעה ב"חבלים" של חיים באר. הוא מתאר כיצד הוא עומד ליד מיטת אביו חסר ההכרה ומוכה השבץ בבית החולים :
"ביד מהססת נגעתי לראשונה לאחר שנים באבא, העברתי את אצבעותי על הפנים המשותקות. אך האטימות והרפיסות של הבשר הגווע, שיהיה בקרוב לעפר, היו עזים מכל רגש וידי נסוגה אחור. אבא פקח את עיניו ובהה בי, ומיד שב ועצמן.
'לפחות תדבר אליו,' אמרה אמא. 'תגיד לו משהו'.
'מה להגיד?'
'תגיד לו שאתה אוהב אותו', אך המלים יצאו מפי כבדות וקשות". (חבלים, 210-211)
נוצרים לא מעט רגשות אשמה בעקבות סיפורים שכאלה, ופחות מזה – הבלחות של חמלה. והדבר מעלה את המחשבה המעיקה – מדוע כה קשה לחוש חמלה על ההורים שלנו – לא בחייהם ולעתים גם לא במותם?
כל כך רבים בספרות סיפורים ביוגרפיים ואוטוביוגרפיות, שבהם אנו קוראים על בנים שוטמים את הוריהם – קניוק, גפן, קפקא, נתן זך, סרנה, סילביה פלאת, דליה רביקוביץ ואחרים.
החומרים מהם נוצר סיפור
עמוס עוז אמר פעם - כי כדי להיות סופר אתה זקוק לשלושה דברים: לפצע, לסבתא ולגג. לפצע – כדי שתהיה סיבה לכתיבת סיפור, לסבתא – לשם המורשת, ולגג – בשביל החלומות. אם הדברים האלה נכונים לגבי סיפור, על אחת כמה וכמה הם נכונים לגבי אוטוביוגרפיה.
כל מי שקרא את "נומה עמק" יודע שמכל הדברים הללו יש בו ברוחב יד: פצעים מלוא חופניים, סבתא ומורשת בוודאי ובוודאי, וחלומות – גם במובן המטאפורי וגם חלומות אמיתיים שהמחברת מביאה ,ולא תמיד פישרם ברור לא לנו ולא לחולמת עד הסוף. אני חושב שגם בגלל העובדה הזאת הספר שלפנינו הוא מיוחד במינו. הפסיכואנאליזה בכלל והפסיכולוגיה היונגיאנית, שרות עוסקת בה שנים רבות, מייחסות חשיבות די רבה לכך.
בהקשר זה מן הראוי להזכיר את ספרה המצויין של ניצה בן-דב "חיים כתובים", שהוא הספר השלם הראשון בעברית העוסק כולו באוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות, בוחן את יצירותיהם של אחד עשר סופרים וחושף את סודותיהם הנסתרים.
משפחה
היות ואנו עוסקים בספר שכותרת המשנה שלו היא "אוטוביוגרפיה משפחתית", הייתי רוצה לומר מספר דברים כלליים על משפחה. המלה "משפחה" היא מאותן מלים חמימות המעוררות בנו רצף בלתי נשלט של אסוציאציות, וכוחן לא הולך ותש במהלך שנות חיינו. נכון הוא שבשנות חיינו הראשונות היו הריחות חריפים יותר, הצבעים עזים יותר, ההנאות מסעירות יותר והכאבים עמוקים יותר. אלה הן מראות השתיה של נפשנו, כפי שכותב ביאליק ב"ספיח". כל מה שאנחנו חווים אחר כך בחיינו - הן בעצם רפליקות לחוויות הבראשיתיות האלה.
מה היה בראשית? בראשית היתה אמא, אחר כך אבא, וכעבור זמן לא רב היה אותו קשר מיוחד במינו שחיבר אותנו ואת אחינו ואחיותינו - אם היו - לכלל יחידה אחת – משפחה. שם היו החוויות התשתיתיות של חיינו במלוא עוזן.
שם, בבית שבו שכנה המשפחה שלנו, למדנו את השיעורים הראשונים באמת באמנות החיים: אהבה ודחייה, שכר ועונש, חלוקת אמצעים, התאפקות. המשפחה מעניקה לנו תחילה את תחושות השייכות, החום והבטחון הראשוניות, ואחר כך נוטלת אותן מאיתנו באותו תהליך מכאיב הקרוי עקרון קבלת המציאות.
אבל- אף אחד אינו אוהב את עקרון המציאות , כי המציאות היא לא תענוג גדול. בספר "נומה עמק" היא מתגלה ממש כלא תענוג בכלל. כי מה עושים עם אב ואם שנישואיהם היו טעות מלכתחילה וכל אחד מהם נעקר ממקומו והובא למקום שהיה זר לו לחלוטין ולא אפשר לו להתפתח כראוי מבחינה אישית והשכלתית? מה עושים עם חמישה ילדים שלא חוו קשר רגשי אמיתי עם אם, שהיא עצמה שרויה במלחמת עולם עם אמה שלה? האם זה פלא כי גם הקשר הרגשי של חמשת האחים הללו בינם לבין עצמם היה רופף וכמעט לא קיים? איך מתמודדים עם אב מרוחק רגשית שפורצת אצלו מאניה-דפרסיה והוא שוקע בדכאונות קשים ומאבד רצון לחיות? כמה אפשר להתרפק על הדודה אסתר האחת האהובה והמקבלת ללא תנאי ועל לני המיילדת המקסימה– ומה עם כל השאר?
המשפחה האידיאלית קיימת רק בתיאוריה, במשחקי הילדים וברומנים הזולים. המציאות מסובכת יותר. היות והציפיות מהמשפחה מוגזמות כל כך, אזי האכזבה, התיסכול והטינה הם בלתי נמנעים. את כל אלה צריך לטאטא לעתים קרובות מתחת לשטיח. והשטיח המשפחתי הזה מלא אהבות ושנאות, סודות ושקרים, והוא נארג מחוטים של יצרים גועשים ושל רגשות עזים שאינם מוצאים מנוח לעצמם. את השטיח הזה מעזה רות לגלגל ולסלק הצידה בספר, ואנו עדים לכל מה שהוסתר תחתיו כל השנים. רות כותבת: "אני חושבת על מה שמטאטאים מתחת לשטיח. האשמה והבושה של המשפחה. והצורך להגן ולהסתיר. ולעומת זה החקרנות המתמדת שלי בכל הנוגע לעבר המשפחתי – מה באמת היה שם?" (עמ' 100).
רק בסיפורי הילדים קיים תיאור מתקתק של יחסים אידיליים במשפחה אוהבת וחמה, שכולם ממלאים בה את תפקידיהם במין אהבה אינסופית. אבל בספרות הריאליסטית נמצא לא אחת משפחות החיות את קשריהן בזעם ובחימה ומנהלות חשבון נוקב של כעסים, עלבונות והשפלות, המבטא חוסר יכולת לממש את תפקידיהן העיקריים.
כבר מגיל צעיר מטביעה בנו המשפחה אמיתות כמו "דם סמיך ממים" או "משפחה לא בוחרים", וכך המשפחה ממשיגה את עצמה כאידיאה וכמיתוס. לאור המיתוס והאידיאל הללו אנחנו מודדים לא אחת את המשפחה שלנו.
עיון בספרות העברית של המאה העשרים מלמד, שהמשפחה השכיחה ביותר המיוצגת בה היא זו הדיספונקציונלית. "בחורף" של י.ח.ברנר, "נפש רצוצה" של ש. בן ציון, "קלונימוס ונעמי" של מ"י ברדיצ'בסקי, "תמונות מבית מבשל השיכר" של אשר ברש, "סיפור פשוט" של ש"י עגנון, "הגולים" של דבורה בארון, "מיכאל שלי" של עמוס עוז, "ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן, "עשו" של מאיר שלו, "וירח בעמק איילון" של עמליה כהנא כרמון, "שורשי אוויר" של רות אלמוג, "מר מאני" של א"ב יהושע, "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, "אחרי החגים" של יהושע קנז, "חבלים" של חיים באר, "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, "אשה יקרה" של יונתן גפן, "פוסט מורטם" של יורם קניוק, "מזכרת אהבה" של יצחק בר-יוסף, "מהגרים" של גרשון שקד, "ויקטוריה" של סמי מיכאל, "וכי נחש ממית" של ישראל סגל, "הנקמה של מאריצ'יקה" ו"כשנשארנו לבדנו" של אלון אלטרס, "מות אמי" של נתן זך, "יד ענוגה" של יגאל סרנה – ועוד ועוד.
יש להודות, המשפחה השכיחה בספרות היא דיספונקציונלית וקורסת שוב ושוב, כמעט בשיטתיות אל תוך שלל של התנהגויות שלא נכללו בגירסת המשפחה האידיאלית. המשפחה האידיאלית היא – בעצם – פיקציה, חוזה המשפחה – שהיה אמור לספק לנו ביטחון – הופר. המיתוס קרס.
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. המשפחות האומללות – כל אחת אומללה בדרכה" כך פותח טולסטוי את "אנה קרנינה". הקלישאה הזו מופרכת מיסודה. האם יש משפחה מאושרת? ואם אכן נמצא אחת או שתיים – האם יש משפחה כלשהיא , ותהיה מאושרת ככל שתהיה, שהיא באמת דומה לרעותה?.
דיוקנה של המשפחה המאושרת הוא פיקציה, וכך גם הבית עם האח המבוערת המטאפורית שבו, שבא לציין את המרחב המוגן האולטימטיבי. השיבה הביתה מן המרחקים היא תמיד חזות הכל והאושר העילאי. הטקסטים הללו מקבעים בדמיון הילדים את נוסחת המשפחה המאושרת, שגם אם יש בה מחסור או מצוקה, אין הם אלא זמניים – סינדרלה, שלגיה, הנזל וגרטל, היפהפיה הנרדמת סיפורו של מרקו ב"הלב" של ד'אמיציס – סופם לבוא אל סופם הטוב והמנחם.
במשפחות לא נאותות קורות תופעות אחרות – פוליטיקה, כוחנות, אלימות, אדישות, נטירת טינה מחשבות נקם, אגואיזם, אגוצנטריות, העדפות שמחוץ למשפחה וכו'.
הכזב בדימוי המשפחה מתגלה כאשר אנחנו עוברים מספרות לילדים אל הספרות למבוגרים, כאשר אנו מפעילים את המבט הביקורתי. שם מתגלה השבר הנורא. ב"נומה עמק" יש לא מעט שברים, שאפילו כאשר יד כלשהי מנסה לאחותם, מבט בעין בלתי מזויינת מראה מיד את מקומות החיבור הבלתי מוצלח, כי "מעוות לא יוכל לתקון".
הורים
בפתיחת ספרו "פרידה מן ההורים" כותב הסופר הגרמני פטר וייס:
"לעתים קרובות ניסיתי להתמודד עם דמויותיהם של אמי ואבי ונטיתי פעם אל ההתמרדוּת ופעם אל הכניעה. מימי לא עלה בידי לעמוד על משמעותם של שני פסלים אלו הניצבים בשער חיי. כשמתו, שניהם כמעט בזמן אחד, נוכחתי לדעת כמה עמוקה היתה הזרוּת ביני ובינם. הצער שהצטערתי לא היה צער עליהם, כי כמעט לא הכּרתי אותם, אלא על מה שהוחמץ, שאפף כּריקוּת פעורה את ילדותי ואת נעורַי" (וייס 1987, עמ' 5).
- פרסומת -
דימוי הפסלים הוא נכון ומדויק כדי לתאר את מקומם של ההורים בחיינו ובנפשנו. הפסלים הללו הניצבים בשער חיינו נראים לעין, בולטים למרחוק ומטילים צל ארוך שאינו מתקצר לעולם. גם אם נתעלם מנוכחותם, הם יוסיפו להביט בנו במבטם החודר ולא יַרפּו. יש מאיתנו שבמשך כל ימי חייהם יוצאים לחפש אותם.
מסע ההבנה והגילוי המחודש אינו קל. הוא פתלתל וקשה, מזַמֵּן התפכּחוּיות מכאיבות והתמודדויות לא פשוטות. אולם זאת לדעת: זהו מסע שאינו מסתיים לעולם, משום שפרידה אמיתית וסופית מן ההורים קיימת רק כאשר אנו עצמנו נפרדים מן העולם הזה.
כל מערכת יחסים רגילה שיש לנו עם העולם, אפשר להכניס בה סדר. מערכת היחסים היחידה, המקום היחיד, שקשה לעשות זאת זה עם ההורים – לא בחייהם ולא במותם. קשה לארגן את הרגשות. זה הכאוס של אבא ואמא. זה כאוס שלהכניס בו סדר נועד מראש לכשלון, כאוס שהוא בלתי ניתן לארגון. לכן אנו עומדים מול אבא ואמא שלנו הפרטיים כאל מול חידה שאין לה פתרון (חיים באר בשיחה איתי – י.ה.).
עמוס עוז כותב על כך, ומביא את נקודת המבט של ההורים בספרו "מקום אחר": "אנחנו קרובים אל סוף המסע יותר מאשר אל תחילתו [...]. העיקר הוא בכך שאנחנו הולדנו ילדים וילדינו שופטים אותנו והם אינם הוגנים והם יעוותו את הדין" (עמוס עוז, "במקום אחר", עמ' 221).
הדיבר החמישי
בעשרת הדיברות אנו קוראים את הציווי: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ', 11) ולא "אֱהֹב את אביך ואת אמך". יש כאן הבנה נפלאה של נפש האדם – אי אפשר לצוות על מישהו לאהוב את הזולת!!! ולאחר מכן כתוב: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיך". זה הדיבר היחידי בין עשרת הדיברות המציע גמול כלשהו על ביצוע המצווה, מפני שידוע שהציווי הזה הוא קשה מאד לביצוע, ולעתים אפילו בלתי אפשרי. אפילו בית דין לא יכול לצוות על אהבת הלב, לכל היותר ניתן לצוות על מתן כבוד ושאר מעשי נימוסים .
עכשיו אנחנו מבינים יותר טוב את רות כשהיא אומרת שלא יכלה לומר לאביה במוסד הסיעודי שהיא אוהבת אותו. האם לא ראויה היושרה הזו להערכה?
אוטוביוגרפיה
למה סופר מחליט שהוא כותב אוטוביוגרפיה? האם כדי לבוא חשבון עם מישהו? האם הוא צריך לשחרר שדים אפלים המתרוצצים בנשמתו? לנקז מוגלה שהצטברה במהלך השנים? לתת מרגוע לנפש? או אולי בגלל יסודות נרקיסיסטיים ואקסיביציוניסטים שיש בו והוא מוכן ללכת בכתיבה ולחשוף מחוזות נסתרים בנשמתו ובנשמות הדמויות הקרובות לו, ולעתים אף להגיע שם לגבולות די רחוקים.
אילו מערכות יחסים היו שם? עד איפה הוא הולך בתיאור היחסים הללו? באיזה שלב בחייו הוא כותב אוטוביוגרפיה? באיזה שלב בקריירה הספרותית שלו? עמוס עוז, למשל, הצהיר בפני קהל רב שהוא הרהיב עוז לכתוב את "סיפור על אהבה וחושך" שלו רק אחרי שחיים באר פירסם את הרומן האוטוביוגרפי "חבלים" הוידויי והחושפני שלו.
ב"נומה עמק" אנו קוראים: " לכתוב אוטוביוגרפיה זה כמו לנכש עשבים, לשטוף כלים, לתקן רהיטים, למיין חפצים, לכבס, לבשל. כל הדברים שאי אפשר שלא לעשות" (עמ' 222).
הציר המרכזי של הספר
" זה ספור על הורי, שני אנשים שנמלטו מגרמניה טרם השואה... עלו לארץ במסגרת עליית הנוער, כבני שש-עשרה, ונקלעו לכאן, צרובים באמונתם בחזון הציוני... מעולם לא ראיתי תמונת נישואין של הורַי... הורי הביאו לעולם חמישה ילדים. כולנו נולדנו משום שזה מה שקרה, ויותר ילדים ממה שהיה אפשרי עבורם להתמסר להם... אבי היה שתקן, סגור, מטושטש זהות, ואמא עמלנית ומרוחקת. שניהם היו בודדים. רוב הזכרונות שלי מהיחסים ביניהם אבדו לי והם דפים מחוקים [...] נולדתי בסימן מועקה [...]. לתחושת היתמות מצאתי הד בספרים על ילדים יתומים" (עמ' 38-10). "לא זכור לי שאבא חסר לי. לא הרגשתי שאנו חסרים לו. [הוא היה] אב נעדר, מרוחק בתוך סגירותו... הדיכאון שלו היה משקולת על צווארי." (עמ' 195). "למה גידלו הורי חמישה ילדים אם ידעו שאין ביכולתם לספק להם את כל צורכיהם" (עמ' 184). "לא הייתי שייכת לשום דבר: לא לקיבוץ, לא למשפחה, לא לאמונה, לא לאלוהים, לא לחֶברה, הכל התפורר" (עמ' 201)
זהו צירו המרכזי של הסיפור, והוא מטיל את צילו הכבד והעגום על כל הספר.
יש בספר לא מעט התחשבנות עם ההורים, כעסים שלא נפתרו, האשמות, טענות, החמצות שלא ניתן כבר להחזירן, תהיות רבות על אופן התנהגותם של ההורים בסיטואציות שונות - ביחסם זה לזה ("זוג אנשים שלא נועדו זה לזה", עמ' 189), ביחסים בינם לבין משפחתם, בינם לבין הוריהם שלהם, לבין ילדיהם, לבין אנשים אחרים. (באשר לילדים מטיחה רות: "הורים רבים שכחו מה שכל פרה וחתולה יודעות" [...] [ואמא?] האם היינו קיימים עבורה? אורי אמר שהיו לנו הורים אבל הם לא היו בשבילנו... ההעדר של אמא היה גם ההעדר של אבא. העדר שליווה את מרבית חיי... לא זו בלבד שהיה אדם סגור, הוא גם לא החשיב את חייו"). ההורים לא השכילו - ואולי אף לא היו מסוגלים - לבנות קן חמים להם ולילדיהם, והבת הבכורה כותבת על כך דברים קשים:
"חום ביתי לא היה בין קירותיו של הבית הזה. ולא חן, ולא טוב טעם של כלים נאים, או נעימות. חדר ההורים לא נושא בו אפילו את ריח הזכרון האבוד שמתגעגעים אליו. אבל התגעגעתי אל בית שמעולם לא היה. אל בתים של אחרים שהצצתי אליהם בפליאה... ידעתי שיש בתים אמיתיים, ואפילו מובנים מאליהם שיושביהם ראויים לאמון ואהבה" (עמ' 182).
כמה אומץ צריך כדי לומר את הדברים הללו ולהעלות אותם לפני כל ?!
ישנן לא מעט חרדות: גירושיהן של שלושה דורות: סבתא, אם ובת, והמחשבה שמא זה גורל רודף. ויחסים קשים של אמהות ובנותיהן במשך שלשה דורות (תיאורה של סבתא חוה כאשה מניפולטיבית , סדיסטית ונכת-רגש, אשה לא אוהבת ולא אהובה, קנאית, שאֵיבה קשה בת עשרות שנים נטושה בינה ובין בתה. בכלל ביחסה של האם להוריה היה פיצול קיצוני בין אמא איומה ואבא נהדר). אז גירושים בין דוריים מצד אחד ושנאות בין דוריות מצד שני - כל זה מאד מפחיד ומתסכל, כי מה ניתן לעשות אל מול הגורל?
ומה באשר ל "סבא שיכול היה להיות , ולא היה לנו"?
"ואף על פי כן, אני אומרת לעצמי, יש דברים שאין להם תקנה אלא בשכחה" (עמ' 130 ).
ספר שכזה לא יכול להיכתב בשנה, שנתיים או שלוש. זה ספר שנכתב בראש ובמחשבה כל החיים וכל הזמן, והוא מזמן יסורים לא קטנים בעת הכתיבה עצמה. מתכונתו הסופית יכולה להתעצב רק אחרי מות ההורים, וגם זה לא כל כך בקלות, מפני שצריכה להיות בו פרספקטיבה נכונה. ומי יודע מהו זמנה הנכון של פרספקטיבה נכונה? שנה? שנתיים? חמש?
ואולי פרספקטיבה נכונה היא כשאתה כבר ממש יתום? או בעצמך הורה לילדים? או סב לנכדים, ואז - דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
ושאלת השאלות – האם כל החוויות והזכרונות שבספר אכן היו? ואם היו – האם כך היו בדיוק? ובכלל – האם זה חשוב ? הרי כבר אמר גבריאל גרסיה מארקֶס בספרו "לחיות כדי לספר":"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספר"
רות נצר כותבת: "אני כותבת עכשיו משום שחייבת הייתי להציל את הזיכרון של מה שהיה בחיי הורי ובחיי שלי. את מה שהיה, וגם את מה שלא ראוי היה שיהיה, ולהפוך אותם לחיים ראויים להיזכר" (עמ' 46).
ובאשר לאותנטיות של הזכרון אנחנו מוצאים אצלה את המלים הבאות: "הזיכרון הוא נהר שוטף... אפילו הזכרון משתנה. הזיכרון הוא כמו סרט פנימי, אלא שיש אפשרות לסובב אותו קדימה ואחורה בזמן, וגם לשנות את הסיפור המצולם ולהמציא אותו מחודש. לפעמים הסרט קרוע, ויש חורים של אין-זכרון באמצע... אולי אני ממציאה רגעים שיכלו להיות..." (עמ' 151).
עיצוב הספר
אילו היינו צריכים לתת סיווג ספרות לספר, ניתן היה לומר שיש בו משלוש סוגות:
הממואר - משום שהמספרת היא הבוחרת להעלות דווקא תמונות מסויימות ולא אחרות מנבכי זכרונה ולהציגן בפנינו באינטרפרטאציה אישית, כשהיא מודה שאלמנט הזמן והזיכרון מתעתעים ובוגדים בדיוק שבמסירת הדברים. לפני הקורא עומד לעתים צרור תמונות, דיוקנאות, אפיזודות, הבזקים, שאינם בהכרח מעוצבים עד תום, אלא כדי לקבל התרשמות של פסיכולוגיה של נפש, אנאטומיה של זיכרון, או דיוקן של מקום, של תקופה של הוויי מסויים וכיוצא בזה.
הוידוי - משום שקיימים פה בהחלט צורך פנימי ואמיתי, מועקה, פחדים, תחושת אשמה וכשלון, וישנה הרגשה, שאותה מיטיבה רות להעביר, שאין בדבריה זיוף או מלאכותיות ודבריה דברי אמת הנמסרים מתוך חשבון נפש מוסרי-מצפוני על מנת להקל את המשא המעיק על נשמתה.
האוטוביוגרפיה - משום שזה סיפור חייה של אשה בוגרת, שהיא היא המספרת אותו בגוף ראשון, על עצמה, מתוך ראיה אינטרוספקטיבית, בנקודת זמן מאוחרת לסיפור, תוך הדגשת הקשרים בין הדוברת ובין סביבתה, תוך הדגשת חשיבותה של ילדותה ושל קורות משפחתה לפניה ותוך הדגשת הקשר בין קורותיה לבין התרחשויות חיצוניות שונות באותה עת. זאת היא עושה כשהיא מבליטה ומחלישה אפיזודות כראות עיניה.
בספר יש מספר נדבכים:
המימד הכרונולוגי – עובדתי (תאריכים, אירועים, עץ משפחה, מסלולי נדודים והגירה)
המימד הסיפורי-רגשי – הכעסים, העלבונות, החרדות, ההתחשבנויות, וראיית הדברים מנקודת מבט
סובייקטיבית של המספרת
המימד הסיפורי-תיעודי – קטעי יומנים של הבת, של האם, ציטטות ומכתבים של אנשים שונים
ובכל אלה ארוגים קטעים נפלאים מן המקורות, מהתפילה, משיריה של רות.
אי אפשר גם שלא להזכיר את סגנון הכתיבה המיוחד והנוגע ללב בספר, ולעתים אתה עומד ממש נפעם מול משפטים כמו: "הזמן היה מכאיב מרוב אפשרויות... ההתחלה היא חוטים שמתגלגלים לכל עבר, שבסופו של דבר נאספים לשוב אל היד שאוחזת בהם" (עמ' 9). או: "הקיבוץ היה נקודת ההתחלה. רק אז העולם נברא" (עמ' 10 ) . "בשבת, שהיתה זמן של המשפחה ביחד...[היה] שיממון של העדר חום משפחתי" (עמ' 159). "האין-דיבור שרה בכל. האין-דיבור היה הֶעדֵר" (עמ' 180).
רות מעידה על עצמה: "המיתוסים העניקו לי שייכות לקהילה האנושית. הם היו הסיפור הגדול שהכיל אותי והעניק נוחם ואמונה" (146). ואכן, מעורר השתאות הידע הרב של רות בספרות, בשירה, באמנות, במיתוסים ובתרבויות של עמים, בגישה האמפטית אל הזולת ובשילוב האורגני והטבעי של כל אלה בספר.
חטאם של בנים כלפי אבותיהם
המיתוסים הקדומים יודעים לספר לנו על בנים הקמים על אבותיהם לסרסם. ידוע, למשל, הסיפור במיתוס היווני אודות זאוס, שסירס והרג את אביו קרונוס (אשר הוא עצמו עשה מעשה דומה, כרת את אבר המין של אביו אוראנוס והשליך אותו מאחורי גבו), נשא לאשה את אחותו הרה ונעשה ראש האלים במקום אביו. גם במיתוסים הכנעניים, החתיים ודומיהם שכיחים היו סיפורים אודות מרד באב האל וסירוסו, וכמובן, נישואי עריות למיניהם .
סיפורים מיתיים כאלה ודומיהם השפיעו מן הסתם על הסופר המקראי, בתארו את מעשה חטאו של חם כלפי נח אביו לאחר תום המבול:
"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלֹה. וירא חם אבי כנען את ערוַת אביו ויגד לשני אחיו בחוץ. ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחֹרנית ויכסו את ערוַת אביהם ופניהם אחֹרנית וערוַת אביהם לא ראו. וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" (בראשית ט', 20-24).
מה, בעצם, כל כך נורא כאן? מהי החרפה?
קסוטו, למשל, אומר: "אפשר לשער שמתחילה היה מסופר על מעשה של חם גס ויותר מכוער ממה שמסופר במקרא...[אבל] התורה מטשטשת את הצד המגונה של הסיפור הקדום ומעמידה את הדבר על המועט".
קסוטו טוען, שאף אם נקרא את דברי המקרא כפשוטם, חטאו של חם עדיין אינו נסבל:
"דווקא הראייה עצמה, ההבטה, נחשבת לפי החוש העדין של ישראל לדבר מגונה, ביחוד שהיא קשורה, כמו כאן בפגיעה בכבוד האב. [...] הראייה עצמה, והשיחה שבה הגיד חם את העניין לשני אחיו בחוץ, כלומר הלעג שלעג על אביו והדיבור הפוגע בדרכי הצניעות, הם הם כבר מעשים אשר לא ייעשו... יש במעשים אלו משום פגיעה בכבוד האב "(קסוטו תשכ"ט, עמ' 103-104 [ההדגשה במקור]).
על שום מעשהו של חם, שראה ערוות אביו וביזהוּ, יש בספרוּת הקוראים לתופעה זו ולשכמותה בשם "תסמונת חם".
"מִי שָׂמְךָ?" - הבעיה המוסרית-מצפונית של הבן ב"תסמונת חם"
אין לכחד, כי לא פעם קיימת אצל הקורא תחושה של מבוכה בעת שהסופר כופה על הקורא תפקיד של מציצן, מוליכו אל המחוזות האינטימיים והמעורטלים ביותר (תרתי משמע) שבינו לבין הוריו, ומובילו אל הצוֹהר דרכו נגלים היחסים הקשים הקיימים בין ההורים לבין עצמם. אי הנחת נגרמת לקורא משום שהוא רואה את ההורה ממש בערוותו, והוא חש כי על אף הרשות הפומבית שניתנה לו מעם הבן, הוא פולש לפרדסו האסור של ההורה החשוף, לטריטוריה לא לו. מניעיו של הבן לחשיפה שכזו הם ברורים: יש בהם יסוד אלים, מתחשבּן ונקמני, יש בהם יסוד אקסיביציוניסטי, ומעל הכל – יש בהם, ללא ספק, ערך תרפויטי. אלא שקיימת כאן בעיה מצפונית ומוסרית: "מי שָׂמךָ?", איזו זכות יש לו לבן להציג בצורה כה אכזרית וכה חושפנית את עליבוּת דמותו של ההורה ולערטלה לעיני כל, בלי שההורה יסכים או לפחות יוכל לומר את דברו?
את הבעייה הזאת היטיב לבטא המשורר אבנר טריינין במאמרו 'על חבלי המילים של חיים באר' (1999):
"חייבים להודות: תסמונת חם מציבה דילמה מצפונית חמורה: אפילו במרכזה, ואם היא נאמנה לאמת הפנימית, טבעה של האמת שהיא לרוב אכזרית. אך זכותו של היוצר להתאכזר כלפי עצמו, ואילו ההורים – האם נתנו הסכמתם לעירטול זה של כאבם ועליבותם? הדילמה הזאת מוכרת לי היטב, והרבה פעמים התייסרתי בשאלה: האם הייתי רוצה שבתי תכתוב עלי כפי שאני כותב על הורי? האם גם על זה תכסה אהבה?"
רגישותו של טריינין בנושא זה רבה, והוא מבטא אותה גם בשלמי התודה שכתב בהקדמה לספרו "מחזורים". ההקדמה מסתיימת במלים הבאות:
"וראשית לכל: [תודה ל]הורַי, לאה ואליעזר, שזִכרם ממלא את דפי הספר הזה. לא פעם התייסרתי במחשבה כי מתוך חשיפה עצמית (וכשהיא אמִתית היא לרוב אכזרית) חשפתי גם אותם, על כאבם ועלבונם, בלי לקבל את הסכמתם. האין בכך משהו ממעשהו של חם, בנו של נח ואבי כנען? האם גם על זה תכסה אהבה?"
ואולם הבעייה המוסרית-מצפונית בפניה עומד הבן היא בעצם דילמה: חשיפתם הטוטאלית של הוריו המתים ומתן הקלה ומזור לנשמתו המיוסרת, כנגד שתיקתו ושמירה על כבודם וזִכרם, תוך שצלקותיו שלו מוסיפות לדמם ולהכאיב כל ימי חייו.
מה הדבר הנכון לעשותו? כדרכה של דילמה, לעולם לא יהיה לה פתרון קל וחד משמעי. ועל שיפוטו המוסרי של הקורא העומד מנגד אומר א.ב. יהושע בספרו 'כוחה הנורא של מילה קטנה': "בפרשנות מוסרית, בספרות כמו בחיים, ההחלטה הסופית להערכה או לגינוי נתונה לכל קורא וקורא על פי סולמות הערכים שלו".
נדמה לי שבמבחן היושרה הגדול הזה עמדה רות נצר בהצלחה רבה - האיזון המאד עדין הזה שהיא השכילה לשמור עליו לאורך כל הספר, בין האומץ להגיע לדרגה כזאת של חשיפה לבין קיום רצון הוריה והצבת מצבת זיכרון רגישה, ישרה ומעוררת כבוד גם לה וגם למשפחתה.
מקורות
אלטרס, אלון. הנקמה של מאריצ'יקה. תל אביב: זמורה, ביתן, תשנ"ט 1999.
אלטרס, אלון. כשנשארנו לבדנו. תל אביב: כנרת, זמורה, ביתן, תשע"ב, 2012.
אלמוג, רות. שורשי אוויר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, התשמ"ז 1987.
באר, חיים. חבלים. תל אביב: עם עובד, תשנ"ח 1998.
בארון, דבורה. הגולים. תל אביב: עם עובד, תש"ל, 1970.
ביאליק, חיים נחמן. ספיח. ירושלים: מוסד ביאליק, תשט"ו 1954.
בן דב, ניצה. חיים כתובים, על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות. תל אביב: שוקן, תשע"א, 2011.
בן-ציון, שמחה. נפש רצוצה. תל אביב: דביר, תשי"ב 1952.
ברדיצ'בסקי, מיכה יוסף. קלונימוס ונעמי. תל אביב: בבל, תשס"א 2001.
בר-יוסף, יצחק. מזכרת אהבה. תל אביב: משכל, ידיעות אחרונות, תשס"ז, 2007.
ברנר, י"ח. בחורף. WARSCHAU: חברת אחיאסף, תרס"ד 1904.
ברש, אשר. תמונות מבית מבשל השיכר. תל אביב: מסדה, התשי"ב 1952.
גפן, יהונתן. אשה יקרה. תל אביב: דביר, תשנ"ט 1999.
גרוסמן, דוד. ספר הדקדוק הפנימי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"א 1991.
גרסיה מרקס, גבריאל. לחיות כדי לספר. מתרגמת: טל ניצן-קרן. תל אביב: עם עובד, תשס"ד 2003.
וייס, פטר. פרידה מההורים. מתרגמת: אילנה הרמן. תל אביב: עם עובד, תשמ"ח 1988.
זך, נתן; עיצוב ואיור - עפר שפירא. מות אמי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"ז 1997.
טריינין, אבנר. מחזורים. ירושלים: מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד, תש"ס 1999.
טריינין, אבנר (1999). על חבלי המלים של חיים באר. מאזנים, יולי.
יהושע, אברהם ב. מר מאני. תל אביב: הספריה החדשה , תש"ן 1990.
יהושע, אברהם ב. כוחה הנורא של אשמה קטנה: ההקשר המוסרי של הטקסט הספרותי. תל אביב: ידיעות אחרונות: ספרי חמד, תשנ"ח 1998
כהנא-כרמון, עמליה. וירח בעמק איילון. תל אביב: הקיבוץ המאוחד התשל"א, 1971.
מיכאל, סמי. ויקטוריה. תל אביב: עם עובד, תשנ"ג 1993.
נוה, חנה (2004), לב הבית לב האור. בתוך אביעד קליינברג (עורך), על אהבת אם ועל מורא אב (עמ' 105-176). ירושלים ולת אביב: כתר ואוניברסיטת תל אביב.
נצר, רות (2007). הדו"ח הבלתי נחוץ על ביקור בבית אבות [גרסה אלקטרונית] נדלה ביום רביעי 30 ינואר 2013, מאתר קשתות: http://keshatot.org.il/Index.asp?ArticleID=1098&CategoryID=189&Page=1
נצר, רות. נומה עמק- ביוגרפיה משפחתית. ירושלים: כרמל, תשע"ב, 2012.
סגל, ישראל. וכי נחש ממית?. ירושלים: כתר, תשס"ד 2004.
סרנה, יגאל. יד ענוגה. ירושלים: כתר, תשס"ח 2008.
עגנון, ש"י. סיפור פשוט. תל אביב: שוקן, התרצ"ה 1935.
עוז, עמוס. מיכאל שלי. תל אביב: עם עובד, תשכ"ח 1968.
עוז, עמוס. מקום אחר. ירושלים: כתר, תשמ"ט 1989.
עוז, עמוס. סיפור על אהבה וחושך. ירושלים: כתר, תשס"ב 2002.
קנז, יהושע. אחרי החגים. תל אביב: עם עובד, תשמ"ז 1987.
קנז, יהושע. בדרך אל החתולים. תל אביב: עם עובד, תשנ"א 1991.
קנז, יהושע, "חדר מספר 10", קשת החדשה 15 (אביב 2006).
קניוק, יורם. פוסט מורטם. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"ב 1992.
קסוטו, משה דוד והרטום א.ש. . ספרי המקרא. תל אביב: יבנה. תשכ"ט 1969.
שבתאי, יעקב. זכרון דברים. תל אביב: מפעלים אוניברסיטאים להוצאה לאור, תשל"ז 1977.
שלו, מאיר. עשו. תל אביב: עם עובד, תשנ"א 1991.
שקד, גרשון. מהגרים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"א 2001.
